יצחק לאור

יצחק לאור (נולד ב-11 באפריל 1948) הוא משורר, סופר, מחזאי, עורך, ומבקר ספרות ישראלי, וכמו כן פובליציסט ופעיל שמאל רדיקלי.

יצירתו נודעת בגישתה האנטי-ממסדית, ובפרט בביקורתו החריפה על מדיניות הביטחון של ישראל. ביקורתו מתבטאת גם במעשיו, בהם סירוב לשרת בשטחים, בעטיו ישב בבית כלא צבאי בשנת 1972. זכה בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים ובפרסים ספרותיים נוספים.

יצחק לאור
Yitzhak Laor
לידה 11 באפריל 1948 (בן 71)
עיסוק משורר, סופר, מחזאי ומבקר ספרות
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
yitzhaklaor.com

ביוגרפיה

יצחק לאור נולד בפרדס חנה. אביו, יוזף לאופר, היה צאצא למשפחה מגליציה שנולד בעיר הגרמנית בילפלד ובעל השקפות סוציאליסטיות, שעלה לארץ בשנת 1934. אמו עלתה לארץ מריגה, לטביה. [1]

לאור גדל בגבעתיים והיה פעיל בתנועות הנוער "הנוער העובד" ו"התנועה המאוחדת". את שרותו הצבאי עשה בנח"ל. בהמשך למד ספרות ותיאטרון באוניברסיטת תל אביב. הוא הצטרף לשמאל הישראלי החדש ואימץ עמדות אנטי-מיליטריסטיות ונגד הנוכחות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. על רקע זה בשנת 1972 סירב לשרת במסגרת המילואים בסיני ונעצר. ב-25 בנובמבר 1972 נמנה עם חברי שי"ח שהפגינו בשכם נגד ריסוס שדות הכפר עקרבה בידי צה"ל והכוונה להקים היאחזות נח"ל על האדמות.[2] ב-11 במרץ 1973 הרשיע אותם בית המשפט הצבאי בשכם בקיום הפגנה בלתי חוקית וגזר עליהם 6 חודשי מאסר או קנס.[3]

את עבודת הדוקטורט שלו: "הקומדיה של חנוך לוין: פטישיזם תיאטרוני כאופן קיום", שזכתה לציון מעולה, כתב במסגרת בית הספר למדעי היהדות של אוניברסיטת תל אביב, 1999, בהדרכת פרופ' עוזי שביט.

מאז 1998 שימש כמבקר ספרות במדור "תרבות וספרות" של העיתון "הארץ". כמון כן פרסם טורי דעה במדור הדעות של העיתון. בשנת 2018, לאחר הגיעו לגיל 70, פרש לגמלאות.[4] בכל שנותיו (2011-2005) של הרבעון "מטעם: כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית", ערך אותו לאור. שימש כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב וכמורה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים.

לאור נשוי ואב לבן, מתגורר בתל אביב.

יצירתו

עד לשנת 2008 פרסם יצחק לאור עשרה קובצי שירה, שלושה רומנים, שלוש אסופות של סיפורים, שני ספרי מסות ומחזה אחד. ספריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, איטלקית, גרמנית ויוונית; שיריו תורגמו לאנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית ועוד[דרוש מקור].

שיריו הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" 25-28, אביב 1973 בעריכת גבריאל מוקד. שירתו של לאור מלאת מבע ונעה בין שירה אינטימית מאוד לבין שירה פוליטית מלאת פאתוס ואירוניה. השפה השירית של לאור פועלת תוך התנגדות בלתי פוסקת ללשון ולדימוייה, בעיקר באמצעות התחביר והמוזיקליות המיוחדים שלה, המצויים בדיאלוג עם הלשון התלמודית.

שיריו הפוליטיים, שהופיעו בזמן מלחמת לבנון הראשונה ב"סימן קריאה" 16-17, אפריל 1983 (בעריכת מנחם פרי), עוררו תגובות נזעמות וויכוחים בעיתונות שנמשכו במשך כל שנת 1983.[5] באחד מן השירים, "בלדה לחייל הטיפש", כותב לאור: "במלחמה האחרונה, שבה נסע לו הצבא מן הדרום הצפוף אל/ הצפון המשווע לבסיסים חדשים/ נהרג מכדור אחד בראש חייל טפש אחד,/ אשר ציפה למלחמה הזאת בכליון עיניים/ ואמנם הצבא ששלח אותו הוא גם הצבא/ שקבר אותו ואף נשא ברוב התוצאות."

ספר השירה "עיר הלווייתן", שהופיע בשנת 2004, הוא ספרו הראשון שכולו שירה פוליטית שנכתבה בצל אירועי האינתיפאדה השנייה. השיר שפותח את הספר, "שיר פרידה מאהבה גדולה", נחתם במילים: "ולא בגלל כאב הגעגוע אין לדבר/ על אהבת הארץ, אלא משום שאין אוהבים בית קברות וריח/ הפריחות הוא ריח בית המטבחיים".

שיריו הפוליטיים של לאור ממשיכים להתפרסם לאורך כל השנים הן בספריו והן במדור תרבות וספרות של העיתון "הארץ. את ספרו יעמוד בני (2007), פתח לאור בשיר באותו שם; השיר נחתם בתפילה: "יעמוד בני, נכד אבי ואמי, ובַמקום/ שבו לא יעמוד שום בית מקדש, יתפלל:/ שתצילנו מעַזֵּי פנים ומעזוּת פנים, מאדם/ רע ומפגע רע, מחבר רע, משכן רע/ ואל תשימנו קלגסים וסוהרים, תן חיים/ שאין בהם בושה וכלימה כי אין בנו/ מעשים.".

מחזהו "אפרים חוזר לצבא" עורר סערה ב-1985, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו בתיאטרון חיפה, אשר רכש את זכויות המחזה, מטעמים פוליטיים. לאור עתר לבג"ץ נגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה (בג"ץ 14/86 יצחק לאור נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות) שנה לאחר ההחלטה, ובעקבות העתירה, ביטל שר הפנים את מוסד הצנזורה על מחזות תיאטרון. ב-1987 הועלה מחזהו "רקוויאם למהפכה קטנה" בבימת הקיבוץ.[6]

הרומאנים של לאור שונים מבחינה מבנית מרוב הרומאנים המתפרסמים בעת הנוכחית, עלילתם לא-ליניארית במפגין, הממסד הצבאי תמיד לוקח חלק בעלילה, וחומרים גרוטסקיים מופיעים בו למכביר. מנחם פרי עורך הספריה החדשה אמר מנחם פרי כי הוא הרומן הישראלי הגדול ביותר שנכתב אי פעם[דרוש מקור].

שני ספרי המסות של לאור "אנו כותבים אותך מולדת" ו"דברים שהשתיקה (לא) יפה להם", עוסקים בעיקר בפרוזה הישראלית באמצעותה מתאר לאור את "הסיפור הישראלי" כפי שהוא משתקף בספרות ומחוצה לה.

בשנים 2005 - 2011 בהן ערך לאור את כתב העת "מטעם" הוא פרסם בו שתי סדרות של מסות. האחת התמקדה במערב כפי שהוא תופס את ישראל, בעיקר באמצעות תרבות השואה הפורחת במערב אירופה מאז אמצע שנות התשעים.[7] לאור מצביע על ארצות בעלות עבר שונה לגמרי ביחסן למלחמת העולם השנייה ולאופן הדומה בו ממלאת תפקיד גם "תרבות השואה" וגם "דימויים ישראליים". לאור השווה בין איטליה – שהייתה לה תרבות זיכרון מפותחת בכל הקשור למלחמת העולם השנייה, ומקום מרכזי גם לסופרים שכתבו על השואה (פרימו לוי, למשל), לבין גרמניה, שלא היה לה כל זיכרון קולקטיבי. בשתיהן, בלי קשר ל"פסיכולוגיה קיבוצית" – זו רק תוצאה של ארגון פוליטי ממלכתי – פורחת תרבות "השואה", כמין תחליף לסדר יום תרבותי בעידן "איחוד אירופה". זהו ההקשר שבו הספרות העברית המתורגמת הופכת להיות כל-כך פופולרית. במסה אחרת באותה סדרה ניתח לאור את הרומן האוטוביוגרפי של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, כמה שנכתב לתוך הקשר זה בדיוק, בין אם מתוך רצון להימכר היטב במערב ובין אם מתוך רצון לענות לתשוקה הישראלית להיות מזוהה עם "תרבות המערב".[8] עוז, כלהיט גרמני, לדעתו של לאור, עונה על התשוקה הנרקיסיסטית של המערב להחזיר את הגלגל אחורה, כאילו היהודים לא עזבו אף פעם את אירופה, ואת הישראלים, כאילו הכל נפתר, ואין עוד מתח. א. ב. יהושע (הנתפש באיטליה כסופר מרכזי) ממלא פונקציה אידאולוגית דומה בכתיבתו על הגבול העמוק בין היהודים, מזרחים או אשכנזים, לבין הערבים.[9] המסות הללו בתוספת עוד מסות שטרם ראו אור בעברית התפרסמו בצרפת, באיטליה וביוון.[10]

בסדרה אחרת של מסות בחן לאור את התשוקה המערבית של הישראלי בשירה העברית. הוא השווה את דליה רביקוביץ שתפסה, לדעתו, את מקומנו כמי שנמצאים בין מזרח למערב,[11] לדוד אבידן שהתעקש, בדומה לנתן זך, לבנות "שום-מקום אוניברסלי" בשירתו, בעיקר באמצעות דימויי קידמה, כדי לבנות את הפנטזיה הישראלית של "אנחנו מערב".[12] את הסדרה הזו חותמת מסה של לאור על תפיסת הלא-מערב של חנוך לוין.[13]

בשנת 2013 ראה אור בהוצאה מחודשת ב"ידיעות ספרים" הרומן הראשון של יצחק לאור "עם, מאכל מלכים", שראה אור לראשונה בשנת 1993 בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". הרומן קורא תגר על מלחמת ששת הימים ומסובב את גלגלי ההיסטוריה לאחור כשחיילים ירודים בכושרם בבסיס מזון מונעים את המלחמה. בביקורת על ההוצאה המחודשת היו אוהדות.[14][15]

באוקטובר 2014 ראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים" הרומן הרביעי של יצחק לאור "אהבת עולם". שבע  דמויות מספרות את הרומן, כל אחת בקולה, ארבעה גברים ושלוש נשים, בתקופות שונות של חייהם. הם מספרים על עצמם ועל חבריהם, חלקם חברים משותפים, חלקם זרים. הסיפורים העולים מהפרקים משתלבים כדי סיפור אחד, רווי סתירות.

בחודש מרץ 2017, ראה אור כרך השירה של לאור "חיים אחד" בהוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק. הכרך מאגד שירים משנת 1982–2016 ומוקדש לאלינה, אשתו של לאור ולבנו יוסף.

בסוף שנת 2017 הופיע בהוצאת "אפיק" ספר המסות של יצחק לאור "צד מערב" המאגד מסות שכבר ראו אור בכתב העת "מטעם" וכן מסות חדשות שטרם ראו אור מעל במה אחרת.

השקפתו הפוליטית

לאור היה בין הראשונים שסרב לשרת בשטחים, ועל כך ישב תקופה ממושכת בכלא בשנת 1972. היה חבר ב"יש גבול" בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה הראשונה, הקדיש שיר לסרבן חגי מטר ממכתב השמיניסטים באינתיפאדה השנייה, והשתתף בקמפיין הציבורי לשחרור חמשת הסרבנים.

על הציונות הדתית כתב שיר בשם "המנון לגוש" ובו השורות: "את חג חירותנו יום המצות הזה בקדושה ובנענועי גוף מתמכרים נחוג בהתכוונות ובמצותנו דם נערים פלסטינים"[16] המזכירות עלילות דם מההיסטוריה היהודית בגולה. השיר היה אחד השירים הפוליטיים המפורסמים ביותר באותה עת, וצוטט במדורי החדשות של העיתונות היומית,[17] אך צוטט שוב גם מאוחר יותר כדוגמה להסתה אנטישמית של השמאל הרדיקלי.[18] על רקע השיר לא אושרה ההמלצה להעניק לו מענק יצירה מטעם קרן התרבות אמריקה-ישראל, מה שהביא להתפטרותם של חברי הוועדה הממליצה חנוך ברטוב, אסא כשר וגרשון שקד.[19]

במהלך מבצע חומת מגן בשנת 2002 פרסם לאור מאמר ביקורת בכתב עת בריטי בו כתב:

"But the only danger is the danger facing the Palestinians. Gas chambers are not the only way to destroy a nation. It is enough to destroy its social tissue, to starve dozens of villages, to develop high rates of infant mortality."[20]
"אבל הסכנה היחידה היא הסכנה לפלסטינים. תאי גזים הם לא הדרך היחידה להרוס אומה. די להרוס את רקמתה החברתית, להרעיב עשרות כפרים, לפתח שיעורים גבוהים של תמותת תינוקות."[21]

יצחק לאור מפרסם באופן תדיר מאמרי דעות ב"הארץ". אלה ממאמריו העוסקים בשאלות של שליטת ישראל בשטחים מבטאים עמדה שמאלנית רדיקלית. בראיונות בתקשורת הגרמנית, למשל, אמר שהוא רואה בישראל של היום מבצר אחרון של הקולוניאליזם בעולם.[22]

לא פעם הוא הגדיר עצמו כ"שמאל פרו-פלסטיני" ותקף את האינטלקטואלים של השמאל הציוני. למשל, הוא ביקר את דויד גרוסמן על אסופת מאמרים שבה, לטענתו, נושא השואה זכה להתייחסות רבה מדי, והכיבוש - לביקורת עדינה מדי.[23] מבחינה פוליטית לאור מזוהה עם חד"ש.

ביקורתו על האקדמיה בישראל

בספרו "חנוך לוין - מונוגרפיה" מספר לאור על עבודת הדוקטורט שלו: "כתבתי את המחקר מתוך כוונה לזכות בפרנסה טובה ונוחה שיש גם לחוקרים פחות מבריקים. לא שיערתי את הקואליציה של הפוליטיקאים במוסדות האקדמיים, ברית הבינונים".[24]

חשדות ותביעות

ב-3 בפברואר 2010 פורסם באתר "העוקץ" פוסט של אשכר אלדן-כהן בשם "על האונס" בו טענה שלפני כ-20 שנה נאנסה בביתה על ידי גבר שהכירה.[25] תוך ימים ספורים נפוצו שמועות כי מדובר בלאור. ב-17 בפברואר הוצג בתוכנית הטלוויזיה "המקור" תחקיר שבו סיפרו נשים אחדות כי סבלו הטרדה מינית ותקיפה מינית מצד לאור, בעת שעבד באוניברסיטת תל אביב, עיתון "הארץ" ובבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה, ונטען שפוטר משם בשנת 2002 לאחר שסטודנטית התלוננה כי כפה עליה מגע מיני.[26] לאור הכחיש טענות אלה.[27]

למחרת השידור הגישה אשכר אלדן-כהן תלונה למשטרה כנגד יצחק לאור בגין אונס.[28] התלונה לא נחקרה על ידי המשטרה בשל הגבלות חוק ההתיישנות. יתר הטענות על הטרדה מינית התייחסו בחלקן לתקופה שקדמה לחוק למניעת הטרדה מינית שחוקק בשנת 1998. לאור הגיב במאמר פרי עטו במקומון "העיר תל אביב", שבו קרא למסע נגדו "עלילת דם", וטען שיחסי המין עם אלדן-כהן היו בהסכמתה המלאה.[29][30] בהמשך למאמרו של לאור הופיעו תגובות של אחד עשר אנשים ובהם אשכר אלדן-כהן, רביב דרוקר, עפר שלח ואורית קמיר, שמרביתם שוללים את דבריו ואת גישתו של לאור.[31]

מאז פרסום הטענות נגד לאור נחסמה האפשרות להגיב למאמריו באתר "הארץ" משום שרבות מהתגובות לא התייחסו לתוכן מאמריו אלא לנושא ההאשמות. מו"ל העיתון, עמוס שוקן, הבהיר שהעיתון ממשיך להעסיק את לאור מכיוון שבדק את ההאשמות ומצא כי הן חסרות בסיס.[32]

החלטת ועדת פרס לנדאו של מפעל הפיס להעניק ללאור פרס לשירה ב-2014 גררה ביקורת, בעיקר עקב הטענות כלפיו על הטרדה מינית.[33] בעקבות הלחץ הציבורי הורה דירקטוריון קרן לנדאו של מפעל הפיס על בחינה מחודשת של הענקת הפרס.[34] בשיאה של הסערה, עיתון "הארץ", שבו עובד לאור, יצא במאמר מערכת שהביע מחאה על שלילת הפרס מלאור.[35] בסופו של דבר ביטל מפעל הפיס את הענקת הפרס ללאור.[36] בתגובה לביטול הפרס, הגיש לאור תביעה בבית המשפט המחוזי בתל אביב במטרה לשנות את החלטת מפעל הפיס.[37] בעתירתו כתב לאור כי ועדת השיפוט חרגה מסמכותה והנתונים שעליהם התבססה ההחלטה לבטל את הפרס היו ידועים לוועדת השיפוט, ואין ביכולתה לברר את הטענות. כמו כן ציין לאור כי מעולם לא הורשע בשום ערכאה פלילית. בתהליך הגישור שבעקבות העתירה הוסכם שמפעל הפיס יפצה את לאור ב-40,000 ש"ח.[38][39]

בפברואר 2019 פרסם פוסט בפייסבוק שבו מופיעה תמונתו של עמית סגל, ובסמוך אליה הכיתוב "א. היטלר". הפוסט הוסר על ידו לאחר שעות ספורות, והוא התנצל על "תעלול בלתי מוצלח", כדבריו.[40] בעקבות הפוסט הגיש נגדו סגל תביעת לשון הרע על סך של כ־140 אלף ש"ח.[41]

פרסים ואותות כבוד

ספריו

  • "מחוץ לגדר" - קובץ סיפורים קצרים
  • "באביב, אחרי המילואים" - קובץ סיפורים קצרים (הוצאת כתר)
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ועם רוחי גווייתי" - רומאן
  • "הנה אדם" - רומאן (2002, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אפרים חוזר לצבא" - מחזה
  • "אנו כותבים אותך מולדת" - קובץ מסות (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "נסיעה" - שירה (1981, הוצאת ספרית פועלים)
  • "רק הגוף זוכר" - שירה (1985)
  • "שירים בעמק הברזל" - שירה (1990, הוצאת עם עובד)
  • "לילה במלון זר" - שירה (1992, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "אוהב ימים" - שירה (1996, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "כאין" - שירה (הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "שירים 1972-1992" - מבחר שירים מכל התקופות (2002, הוצאת הקיבוץ מאוחד)
  • "דברים שהשתיקה (לא) יפה להם" - קובץ מסות (2002, הוצאת בבל)
  • "עיר הלוויתן" - שירה (2004, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ורד צלע" - קובץ סיפורים קצרים (2006, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "יעמוד בני" - שירה (2007, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חנוך לוין: מונוגרפיה" (2010, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "ספר העדר" - שירים (2012, הוצאת הקיבוץ המאוחד)
  • "חיים אחד: מבחר ושירים חדשים" - שירים (2016, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק)
  • The Myths of Liberal Zionism". 2009. London and New York: Verson"
  • Le Nouveau Philosemitisme Europeen, et Le "camp De La paix" en Israel, Paris: La Fabrique, 2007"
  • "עם, מאכל מלכים" - רומאן - הוצאה מחודשת 2013 (ידיעות ספרים)
  • אהבת עולם|אהבת עולם - רומאן - 2014 (ידיעות ספרים).
  • "צד מערב", מסות, סדרת (נוודים) הוצאת (אפיק - ספרות ישראלית), 2017

תרגומים של ספריו:

  • Steine, Gitter, Stimmen" 2003. Zurich: Unionsverlag
  • Ecce homo. 2005. Zurich: Unionsverlag

El nuevo filosemitismo europeo y el "campo de la paz" en Israel.2012. Prólogo a cargo de: José Saramago (הספר תורגם לאנגלית ולספרדית וכולל הקדמה של ז'וזה סארמאגו)

  • Yitzhak Laor, Auf dieser Erde, die in Schönheit gehüllt ist und Wörtern misstraut, Übersetzung: Anne Birkenhauer, 2018, Abbindung Michal Rubens, The Red Sofa, Nachwort. Michael Krueger 240 Seiten Matthes / Seitz Berlin (יצחק לאור, על האדמה הזאת, המכוסה ביופי וחושדת במילים, תרגום מעברית: אנה בירקנהאואר 2018, על העטיפה ציור של מיכל רובנס, "הספה האדמה", 240 עמ', אחרית דבר: מיכאל קריגר, הוצאת מאתס וזייץ, ברלין)

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

על יצירתו

מיצירתו

מאמרים נבחרים של לאור

הערות שוליים

  1. ^ ראיון שפורסם באתר ההוצאה לאור הגרמנית אוניונספרלאג ב-8 נובמבר 2005, פרטים ביוגרפיים באתר של סטודנטים ממכללת קורק
  2. ^ יוסף ולטר, כתבה, מעריב, 8 במרץ 1973
  3. ^ חברי שי"ח שנשפטו על עצרת מחאה בעקרבה - בוחרים במאסר, מעריב, 15 במרץ 1973
  4. ^ יצחק לאור, פרידה מפרק ארוך, באתר הארץ, 5 ביוני 2018
  5. ^ מירי פז, חילופי האשמות בין פרי ודינשטיין על פרסום שירו של לאור, דבר, 20 ביולי 1983
  6. ^ שרית פוקס, מהפכן רוצה ילד משלו, מעריב, 6 במרץ 1987
  7. ^ "השואה היא שלנו [של כל הלא-מוסלמים]", מטעם 12
  8. ^ "סיפור על אהבה וחושך, תעמולה, נרקיסיזם והמערב", מטעם 7
  9. ^ "א.ב. יהושע ו'השנאה המזרחית' לערבים", מטעם 3
  10. ^ כמו כן הופיעו המסות הללו בספר "The Myths of Liberal Zionism" בהוצאת Verso, וכן בצרפת בספר "Le nouveau philosémitisme européen et le "camp de la paix" israélien".
  11. ^ "אין דבר כזה אדונית, מסה על שירת דליה רביקוביץ", מטעם 14
  12. ^ "השיח של האדון ומות השירה, המקרה של אבידן", מטעם 15
  13. ^ "חנוך לוין ותודעת הפרובינציה", מטעם 16
  14. ^ 20.9.13
  15. ^ 13.9.13
  16. ^ עמרי מניב, לימוד שיריו של יצחק לאור יישקל שנית, באתר nrg‏, 9 באוגוסט 2012
  17. ^ מנחם פרי, "ובמצותינו דם נערים פלסטיניים", אתר הספריה החדשה, 20.8.12.
  18. ^ למשל על ידי בן-דרור ימיני (ראו כאן) וקלמן ליבסקינד, הם ואנחנו: איפה באמת כדאי לחפש את ההסתה והגזענות בישראל, מעריב סופהשבוע, 28 בנובמבר 2014.
  19. ^ חיים נגיד, התפטר יו"ר ועדת הספרות של קרן אמריקה ישראל, מעריב, 2 בספטמבר 1986
  20. ^ יצחק לאור, After Jenin,‏ London Review of Book,‏ 9 במאי 2002.
  21. ^ בן-דרור ימינימתוך "תעשיית השקרים" מאת בן-דרור ימיני, באתר העין השביעית, 17 בספטמבר 2014.
  22. ^ Florian Hunger, Florian Hunger: Interview mit Yitzhak Laor באתר ההוצאה לאור "אוניונספרלאג" פורסם ב-10 באוגוסט 2012
  23. ^ יצחק לאור, יש כותבים זיגזג, באתר הארץ, 25 ביולי 2003
  24. ^ יצחק לאור, חנוך לוין - מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 37.
  25. ^ אשכר אלדן כהן, על האונס, באתר "העוקץ", 3 בפברואר 2010
  26. ^ ליאל קייזר, עדויות בערוץ 10: יצחק לאור הטריד מינית נשים במשך שנים, באתר הארץ, 18 בפברואר 2010
  27. ^ נסלי ברדה, תחקיר המקור חושף: עדויות של נשים שיצחק לאור הטריד ולעתים אף תקף אותן מינית, באתר של "רשת 13", 17 בפברואר 2010 (במקור, מאתר "nana10").
  28. ^ נסלי ברדה, בעקבות חשיפת "המקור": נשים נוספות התלוננו על הטרדות מיניות של יצחק לאור, נענע10, 19 בפברואר 2010
  29. ^ יצחק לאור, "עלילת הדם נגדי", העיר, 7 במאי 2010
  30. ^ ראו גם התייחסויות מאוחרות יותר של לאור:
  31. ^ רוני אפרת, עכבר העיר אונליין, ציפרגייט: מה באמת עומד מאחורי הסערה בחוג לספרות?, באתר הארץ, 8.4.2011
  32. ^ עמוס שוקן עונה לשאלות הגולשים, באתר הארץ
  33. ^ מחאה בפייסבוק: בטלו את הפרס למשורר בגלל האשמות על הטרדות מיניות, mako-nexter,‏ 26 בנובמבר 2014.
    פעילות פמיניסטיות איימו על חייה של משוררת, באתר nrg‏, 27 בנובמבר 2014
    שיחת רדיו אודות הטרדות מיניות לכאורה של יצחק לאור, 30 בנובמבר 2014.
  34. ^ עוזי ברוך, בוטל הפרס למשורר יצחק לאור, באתר ערוץ 7, 16 בדצמבר 2014.
  35. ^ פייסבוק אינו בית משפט, באתר הארץ, 23 בדצמבר 2014
  36. ^ רן בוקר, פרסום ראשון: יצחק לאור לא יקבל את פרס לנדאו, באתר ynet, 22 בדצמבר 2014
  37. ^ גלי גינת‏, יצחק לאור הגיש כתב תביעה נגד מפעל הפיס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 בדצמבר 2014
  38. ^ גלי גינת‏, מפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל בשל ביטול זכייתו בפרס, באתר וואלה! NEWS‏, 29 ביוני 2016
  39. ^ גילי איזיקוביץמפעל הפיס ישלם ליצחק לאור 40 אלף שקל כפיצוי על שלילת פרס לנדאו, באתר הארץ, 29 ביוני 2016
  40. ^ איתמר רונאל, ‏יצחק לאור כתב בפייסבוק נגד עמית סגל: "בתמונה: א. היטלר", באתר ‏mako‏‏, ‏24 בפברואר 2019‏
  41. ^ מערכת mako תרבות, ‏עמית סגל תובע את יצחק לאור ב-140,000 ש"ח, באתר ‏mako‏‏, ‏25 בפברואר 2019‏
  42. ^ פרס חולון לשולמית אפל ויצחק לאור, דבר, 15 בפברואר 1982
  43. ^ נבחרו זוכי השנה בפרס היצירה לסופרים עבריים ולמתרגמים, באתר וואלה! NEWS‏, 19 בספטמבר 2000
  44. ^ פרס עמיחי ליצחק לאור ולישראל נטע, באתר "habama"‏, 25 באפריל 2007
אברהם שלונסקי

אברהם דוד שְלוֹנְסקי (בכתיב יידי: שלאָנסקי; ה' באדר ב' תר"ס, 6 במרץ 1900 – ט"ז באייר תשל"ג, 18 במאי 1973) היה משורר ישראלי יליד אוקראינה, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, שהטביע את חותמו על חיי הספרות בארץ גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לכך זכה לכינוי "לשונסקי".

אדגר אלן פו

אדגר אלן פו (באנגלית: Edgar Allan Poe; ‏19 בינואר 1809 - 7 באוקטובר 1849) היה משורר וסופר אמריקני. אבי סיפור האימה, סיפורת המתח והספרות הבלשית.

אוריפידס

אֶוּריפִּידֶס (ביוונית עתיקה: Εὐριπίδης) ‏ 480 עד 406 לפנה"ס בקירוב, היה אחד משלושת המחזאים הטראגיים הגדולים באתונה העתיקה, יחד עם אייסכילוס וסופוקלס. אוריפידס הכניס שינויים רבים בצורה ובסגנון של הדרמה היוונית. הוא היה הצעיר שבשלושה, ונולד בשנת 480 לפנה"ס בקירוב בסלמיס. שם אמו היה קְלייטוֹ, ושם אביו מְנֵסַרכוּס או מְנֵסַרכִידֶס. סיפור מסורתי טוען כי קלייטו התפרנסה ממכירת עשבי תיבול בשוק; מחבר-הקומדיות אריסטופנס מצא שהדבר משעשע, והשתמש בו בקומדיות רבות. עם זאת, ישנן עדויות רבות לפיהן משפחתו של אוריפידס הייתה אמידה למדי, ולא הייתה זקוקה להכנסה מסוג זה.

על-פי מקורות קדומים, חיבר אוריפידס מעל 90 מחזות, אשר מהם שרדו 18 עד ימינו (כיום מקובל לחשוב כי המחזה "רזוס" נכתב בידי אחר). ממרבית המחזות האחרים שרדו קטעים, חלקם ארוכים למדי. מספר המחזות מאת אוריפידס ששרד גדול יותר מזה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד, בין השאר בשל השתמרות מקרית של כתב-יד שהיה כנראה חלק מאוסף מלא של יצירותיו.

אוריפידס חידש שני חידושים בדרמה היוונית: הראשון הוא ה"פרולוג", מעין הקדמה למחזה שמטרתה להקל על הצופים את הבנת ההתרחשויות שעל הבמה; השני הוא ה"אפילוג", כלומר הסיום, הנקרא גם "דאוּס אקס מַכינָה" (=האל מתוך המכונה), הואיל ובסוף המחזה היה מופיע על הבמה שחקן מחופש לאחד האלים ופותר את הבעיות שנוצרו תוך כדי מהלך העלילה.

נוסף למחזות שהתבססו על המיתולוגיה היוונית, כתב אוריפידס גם על האדם וסבלו, ולעיתים קרא ביצירותיו למרד באלים על החלטותיהם השרירותיות. עקב כך נחשב אוריפידס למחזאי נועז בזמנו, וברבים ממחזותיו מתואר המאבק המתחולל בנפשם של הגיבורים בין יצריהם לבין חוקי המוסר ומצפונם-הם.

כמעט ואין עדויות על חייו הציבוריים של אוריפידס, למעט מעורבותו בתחרויות דרמה. יש יסוד להאמין כי נסע לסיציליה שבאיטליה בשליחות דיפלומטית, אולם אם השתתף בפעילויות פוליטיות או ציבוריות אחרות במהלך חייו, הרי שלא שרד כל מידע על כך. ממחזותיו ברור שהיה ספקן מאוד בנוגע לדת היוונית, ועל-פי המסורת התרועע עם סופיסטים שונים וגם עם סוקרטס. הייתה לו אשה בשם מֶליטוֹ, והיו להם שלושה בנים.

אוריפידס התחרה בפסטיבל הדרמה האתונאי הידוע (חלק מחגיגות ה"דיוניסיה הגדולה"), החל משנת 455 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של אייסכילוס; בשנה זו הגיע למקום השלישי. הוא לא זכה במקום הראשון לפני שנת 441 לפנה"ס, ובמהלך חייו לא זכה יותר מארבע פעמים. בהשוואה לאייסכילוס, שזכה 13 פעמים, וסופוקלס, שזכה 18 פעמים, אוריפידס היה המוערך פחות שבחבורה.

אוריפידס היה יעד תדיר לעקיצותיו של אריסטופנס. הוא מופיע כדמות במחזות "האכארניים" ו"חג הנשים", ובאופן הבולט ביותר ב"הצפרדעים", שבו האל דיוניסוס יוצא למסע אל האדס (השאול) כדי להשיב את אוריפידס מעולם המתים. לאחר ויכוח על אמנות הטראגדיה בין אוריפידס לאייסכילוס, מעדיף דיוניסוס להעלות עמו את אייסכילוס.

התחרות האחרונה שבה השתתף אוריפידס באתונה הייתה בשנת 408 לפנה"ס, וזמן קצר לאחר מכן הוא עזב את העיר בהזמנתו של ארכלאוס מלך מוקדון, ונשאר עמו במוקדון. למרות שעל-פי המסורת עזב את אתונה כשהוא מריר בשל הפסדיו, אין ראיות של ממש לטענה זו. הוא נפטר במקדוניה בשנת 406 לפנה"ס, ולאחר מותו פרסומו האפיל על זה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד. על-פי מסורת לא אמינה, הוא נקרע למוות בידי כלבי ציד.

הקלאסיקונים הצרפתים העריצו את יצירתו של אוריפידס. "הבאקכות", "נשות טרויה", ו"מדיאה" נחשבות לנשגבות שביצירותיו.

אילן ברקוביץ'

אילן ברקוביץ' (יליד 1973) הוא משורר ומבקר שירה ישראלי.

ברטולט ברכט

אויגן ברטולד (ברט) פרידריך ברכט (בגרמנית: Eugen Berthold Friedrich Brecht, להאזנה (מידע • עזרה); 10 בפברואר 1898 - 14 באוגוסט 1956), ידוע כברטולט ברכט (Bertolt Brecht, להאזנה (מידע • עזרה)) היה מחזאי, במאי ותאורטיקן תיאטרון ומשורר גרמני. מהבולטים שבמתנגדי המשטר הנאצי.

דחק - כתב עת לספרות טובה

דְּחָק - כתב עת לספרות טובה הוא כתב עת עברי לספרות, עיון, ביקורת ואמנות בעריכת יהודה ויזן, היוצא לאור מאז 2011. עד כה ראו אור אחד עשר כרכים של כתב העת.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל, מאמצע שנות התשעים תפקידו הוא בעיקר מתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927.

במועצה חברים 14 נבחרי ציבור, והיא פועלת במסגרת משרד הפנים.

הפועל הצעיר

הפועל הצעיר (בראשי תיבות: הפוה"צ) הייתה מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל, שמטרותיה היו הגשמת הציונות ויצירת חברה עברית עובדת ואשר ראתה מתפקידה לפעול למען כיבוש העבודה במושבות ובערים ולהחייאת התרבות העברית. התנועה הושפעה מאוד מתורתו של א"ד גורדון. המפלגה נוסדה ב-1905. ב-1930 התאחדה עם "אחדות העבודה" למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, שבראשה עמד דוד בן-גוריון.

חנוך לוין

חנוך לוין (18 בדצמבר 1943, תל אביב – 18 באוגוסט 1999) היה מחזאי, במאי תיאטרון, משורר וסופר ישראלי. לוין כתב מעל ל-60 מחזות קומיים ודרמטיים, קאברטים סאטיריים, מערכונים ומאמרי סקירה, והוא נחשב בפי רבים לגדול ולחשוב שבמחזאי ישראל.

ידיעות ספרים

ידיעות ספרים הוא המותג שבו ידועה הוצאת הספרים "משכל - הוצאה לאור", שהוקמה בשנת 1995 על ידי ידיעות אחרונות וספרי חמד, והיא מהוצאות הספרים הגדולות בישראל. בשנת 1994 נוצרה שותפות של 'ספרי חמד' עם 'ידיעות אחרונות' והוקמה "משכל - הוצאה לאור" או בשמה המוכר יותר ידיעות ספרים. דובי איכנולד משמש מנכ"ל ההוצאה מאז ועד היום.

להוצאה שיתוף פעולה מתמשך עם הוצאת "ספרי עליית הגג", שבמסגרתו יצאו לאור סדרת ספרי "הארי פוטר", רב המכר "המשפט האחרון של פרמה", סדרת "הפילוסופים הגדולים" ועוד. להוצאה שותפות והוצאות-בת רבות: "פן הוצאה לאור" בה משמשת רחל פן כעורכת, מתרגמת ומו"לית "הוצאת בבל", "אסטרולוג", "הכורסא", "ליריקה", "אחוזת בית", "טל-מאי", "סימנים", אחוזת בית ספרים, קול הספר, "ר' סירקיס".

בהוצאה יצאו לאור ספריהם של סופרים ישראליים כאיל מגד, יורם קניוק, יצחק לאור, חביבה פדיה, אילנה ברנשטיין, אפרים קישון, אלון חילו, סמדר שיר, אסף ענברי, גבריאל בן-שמחון, אייל דותן ואבי גרפינקל, וכן ספרים מתורגמים כגון ספריהם של הרלן קובן וג'יי קיי רולינג. ידיעות ספרים נודעת גם בסדרות הספרים שלה: סדרת פרוזה, סדרת פרוזה עשרה, סדרת רומנים למבוגרים, סדרת "יהדות כאן ועכשיו", ספרי יהדות, סדרת סביונים ועוד.

אנשי מפתח בהוצאה:

דב איכנולד - מנכ"ל

אייל דדוש - סמנכ"ל שיווקבאתר האינטרנט של ההוצאה ניתן לבצע חיפוש במאגר הספרים של ההוצאה, לקבל מידע מפורט אודות הספר, מחירו וכיוצא בזה וכן לרכוש רכישה מקוונת.

ב-16 בנובמבר 2007 הכריזה ההוצאה על מיזם "עם הספר", שבמסגרתו יצאו לאור 27 ספרי יסוד של התרבות העברית. המנכ"ל דב איכנולד הסביר כי הוא רואה שליחות בחשיפת התרבות היהודית לציבור הרחב.

בחודש אפריל 2015 הכריזה ההוצאה על מיזם "אפריל ביכורים", שבמסגרתו יראו אור בחודש אפריל אך ורק ספרי ביכורים מאת סופרים ישראליים מבטיחים. המיזם אמור להילחם בסיכויי ההצלחה הנמוכים של ספרי ביכורים בעקבות "החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל" שהוחל בשנה שלפני כן.

ב-15 ביוני 2017 פשטה משטרת ישראל על משרדי ההוצאה בראשון לציון והחרימה מחשבים ומסמכים הקשורים לספר שכותב אהוד אולמרט. לטענת גורמים בהוצאה נלקחו גם חומרים השייכים לספר שכתב בן כספית על בנימין נתניהו, ולספר שכותב משה יעלון.

מטעם

מִטַּעַם היה כתב עת רבעוני ישראלי שהגדיר את עצמו כ"כתב עת לספרות ומחשבה רדיקלית". ב"מטעם" פורסמו מסות, שירים וסיפורים קצרים מקוריים ומתורגמים. העורך היה הסופר והמשורר יצחק לאור. הגיליון הראשון של "מטעם" יצא בחורף 2005, במקביל ליציאת דקה, מעין והו!.

בגיליון הראשון התפרסמה מסה שתקפה את "משוררות הפנאי" החדשות, בהן אגי משעול וליאת קפלן, על שירתן, שהעיתון הגדיר כשירה המתפנקת הנלווית לחוויית הצריכה ולחיים של נוחות שקועה-בעצמה. בגיליון השני התפרסם מאמר של לאור שביקר את גישתו של הסופר א. ב. יהושע למזרחיות.

עם המשתתפים ב"מטעם" נמנו המשוררים יעקב ביטון, הילה להב, מאיה קופרמן, נוית בראל, סיגל בן יאיר, עמיר עקיבא סגל, אהרון שבתאי וגליה אבן-חן, הסופרת לילך גליל, החוקרים ענת מטר, שמעון זנדבנק, אילן פפה וסיגל נאור-פרלמן, המתרגם עודד וולקשטיין.

בנובמבר 2011 הודיע לאור על סגירת את כתב העת, ובאותו חודש יצא לאור הגיליון ה-28 והאחרון שלו.

מפה - מיפוי והוצאה לאור

מפה - מיפוי והוצאה לאור בע"מ היא חברה העוסקת בהוצאה לאור של מפות, אטלסים, מדריכי טיולים, לקסיקונים וספרי עיון.

ניבול פה

ניבול פה הוא דיבור בשפה שאינה ראויה, על נושאים שעל פי כללי הנימוס הצִנעה יפה להם, ובפרט איברים מוצנעים שבגוף האדם ומעשים מוצנעים, כגון יחסי מין. שימוש בקללות נחשב אף הוא לניבול פה, אך לעיתים ניבולי פה רבים מסווגים וקרויים בלשון העם כ"קללות". לעיתים ביטויים שנחשבים גסים מקבלים משמעות מטאפורית או אלגורית, ויוצאים מההקשר של ניבול פה.

עדית זרטל

פרופ' עִדית זֶרְטַל (באנגלית: Idith Zertal; נולדה ב-12 בנובמבר 1945) היא היסטוריונית, חוקרת תרבות, מסאית ומתרגמת ישראלית. מחקריה עוסקים בנושאי השואה, הציונות ומדינת ישראל, זיכרון קולקטיבי ולאומיות והגותה של חנה ארנדט. נמנית עם קבוצת "ההיסטוריונים החדשים". פרופ' חברה במכון למדעי היהדות באוניברסיטת בזל. עיתונאית לשעבר.

פייר פאולו פאזוליני

פייר פאולו פאזוליני (באיטלקית: Pier Paolo Pasolini;‏ 5 במרץ 1922, בולוניה – 2 בנובמבר 1975, רומא) היה במאי קולנוע, תסריטאי, משורר (בשפות האיטלקית ופורלן) איטלקי. נמנה עם אנשי רוח בולטים אחרים באיטליה של אחרי המלחמה. נודע גם כהוגה דעות ופובליציסט, בלשן, סופר ומחזאי, שחקן, צייר ופעיל פוליטי בקצה השמאלי של הזירה הפוליטית בארצו.

פרס לנדאו

פרסי מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ומחקר על-שם לנדאו מוענקים מדי שנה, החל משנת 2000, בתחומי האמנות, המחקר והמדע בישראל. הפרסים מוענקים על ידי "קרן לנדאו" על שם מיכאל לנדאו, מייסד מפעל הפיס. הפרסים היוקרתיים מוענקים ב-11 קטגוריות, כאשר בכל שנה נקבעים תחומים שונים. בכל תחום ישנו זוכה יחיד שעליו להיות אזרח ישראל, שחי ופועל בארץ ואשר זכה להכרה בינלאומית. מספר הזוכים משתנה משנה לשנה, בדרך כלל בין 9 ל-14. גובה הפרס לזוכה מתעדכן מעת לעת, ועומד, נכון ל-2017, על 150,000 ₪.

שימוש הוגן

דיני זכויות יוצרים מנסים לאזן בין שני עקרונות יסוד סותרים – עקרון ההגנה על הקניין של בעל היצירה, ולעומתו האינטרס הציבורי, הכולל את חופש הביטוי, חופש היצירה וחופש המידע. החוק מנסה ליישב את הסתירה בין העקרונות הללו באמצעות מתן היתרים לשימוש הוגן ביצירות מוגנות, ללא צורך באישור מבעל הזכויות, למטרות שונות, כגון לימוד עצמי, מחקר, ביקורת, סקירה, דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.

שמעון בוזגלו

שמעון בוזגלו (נולד ב-1962) הוא משורר ומתרגם ישראלי. בתרגומיו מתמקד בספרות של יוון העתיקה ורומא העתיקה.

תום שגב

תּוֹם שֶׂגֶב (נולד ב-1 במרץ 1945) הוא עיתונאי והיסטוריון ישראלי. נחשב לאחד מ"ההיסטוריונים החדשים". היה בעל טור שבועי בעיתון "הארץ".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.