יצחק יוליוס גוטמן

יצחק יוליוס גוטמן (Julius Guttmann; ה'תר"ם, 15 באפריל 1880 - ד' בסיוון ה'תש"י, 19 במאי 1950) הוגה דעות יהודי-גרמני, חוקר ומרצה בתחום הפילוסופיה היהודית. מראשוני האוניברסיטה העברית בירושלים.

יצחק יוליוס גוטמן
Julius Guttmann
הושפע מ הרמן כהן, קאנט
השפיע על גרשום שלום, מרטין בובר, מרדכי קפלן, אברהם יהושע השל, הוגו ברגמן, נחמה ליבוביץ' ויוסף בן שלמה

חייו

גוטמן נולד בשנת 1880 בהילדסהיים שבגרמניה, בן לרב והפילוסוף של הדת יעקב גוטמן (18451919) ולבֶּאַטֶה לבית סימונסון (נולדה ב-1858) מקופנהגן. אביו שימש בשנים 18741892 רבה הראשי של הילדסהיים.

את הדיסרטציה שלו כתב גוטמן בברסלאו, על "מושג האלוהים של קאנט" (Der Gottesbegriff Kants).[1] כבר בשנת 1910 נהיה למרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברסלאו. ב-1919 הצטרף לסגל בית המדרש הגבוה ללימודי יהדות בברלין והיה מרצה לפילוסופיה יהודית, וכן הוציא בשנת 1933 את ספרו הגדול "הפילוסופיה של היהדות". בשנים אלה היה גם מנהלה המדעי של האקדמיה למדעי היהדות בברלין (Akademie für die Wissenschaft des Judentums).

בשנת 1934 עלה לארץ ישראל והתמנה לפרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים הצעירה. חי בירושלים עד מותו בשנת 1950. אשתו הייתה מארגאריתה לבית הנטשל. מתלמידיו: גרשום שלום, מרטין בובר, מרדכי קפלן, אברהם יהושע השל, הוגו ברגמן, נחמה ליבוביץ' ויוסף בן שלמה. היה בקשרי ידידות עם ליאו שטראוס.

תפיסתו

האמונה הדתית

רוב מחקרו של גוטמן הוקדש לפילוסופיה יהודית, כשבבסיס השקפתו עומדת ההנחה שזו "פילוסופיה של הדת", היינו פילוסופיה שנושאה הוא הדת ועיקר מאמציה הם השתתה והצדקה של הדת בכלים פילוסופיים. הפילוסופיה של היהדות היא אפוא המאמץ ההולך ונמשך של פילוסופים יהודיים מפילון האלכסנדרוני ועד לימינו להתבונן בדתיות היהודית המעוגנת במקרא ובעקרונותיה, ולבחון אותם בכלים שמעניקה הפילוסופיה שבה אוחז כל הוגה. בעיקרו זהו מאמץ נמשך לבסס הגותית את הדת היהודית, אף על פי שבשל גיוון המשנות הפילוסופיות הרלוונטיות למאמץ זה, הוא מתנהל באפיקים שונים. גוטמן ער לכך שהיהדות לא הגיעה לעיון פילוסופי בכוחות עצמה אלא מכוח המפגש עם התרבות היוונית יוצרת-הפילוסופיה ועם התרבויות המערביות השונות הנובעות ממנה. בימי הביניים מדובר בעיקר בפילוסופיה המוסלמית, נאו-אפלטונית כאריסטוטלית. בעת החדשה זו הפילוסופיה האירופית ובעיקר זו של עמנואל קאנט. גוטמן ראה במפעלו הפילוסופי של מורו, הרמן כהן נדבך בעל חשיבות מכרעת במהלך זה. ביסוד האמונה היהודית עומדת דת המקרא. כל יתר נדבכי הספרות היהודית, כולל ספרות חז"ל, הם בעלי מעמד משני לעומתה. גוטמן, כמו הרמן כהן, רואה בתורה ובמקרא ספרות אנושית מתפתחת המבטאת את יסודותיה של אמונה זו, ואינו מאמין ברעיון תורה מן השמים, בטענה שהתורה ניתנה למשה ובהיסטוריות של כל סיפור מקראי. ביסוד האמונה המקראית עומד היחס הדיאלוגי בין האל לאדם, המתבטא בהתגלות האלוהים. התגלות זו מבטאת את רצון האל ועיקרה הוא הציווי המוסרי מזה וממד הקדושה מזה. "המעשה המכריע בדרך זו גנוז בכך, שקמה ספרות קדושה המיוחסת למשה (...) תעודת-התגלות זו שהועמדה בראשית ההיסטוריה הדתית של ישראל נעשתה מעכשיו לחוק-ולא-יעבור של האמת הדתית, שכל התגלות שבאה אחריה אין כוחה אלא בכך, שהיא מאשרת אותה ומעידה עליה".[2] עניינה של אמונה בבריאת העולם איננו הסיפור המיתי המקראי עצמו אלא הרעיון הדתי שהעולם בידי אלוהים, שהוא יצירתו ושהאדם הוא ברוא האל. האלוהים המתבטא במעשה בראשית "הוא נפרד מן העולם בהכרח, נותן ייעוד, נותן תכלית לעולם, אבל איננו חלק מן העולם (...) אין כאן עוד חיים אלוהיים בתוך הטבע עצמו. הטבע עצמו הוא יצור, הוא כשהוא לעצמו – אפשר לומר – מת, והאלוהים עומד מחוצה לו, העולם מזה ואלוהים מזה."[3] כלומר, מעשה בריאת העולם המוצג במקרא אינו שולל רק תפיסות אליליות קדומות, אלא גם תפישות מודרניות (כמו זו של שפינוזה, שמקורם בפנתאיזם) הרואה בטבע אלוהים.

ערך גדול יש למוסר באמונה הדתית, והאלוהים הוא בעל אופי מוסרי מובהק. גוטמן אף מוכיח מחז"ל שהאידיאל המוסרי "נמצא בתודעה האנושית באופן פשוט וכמו מובן מאליו".[4] לשיטתו, הרמב"ם עבר מהפך "מוזר" בראייתו האינטלקטואלית, כיוון שבסוף "מורה נבוכים" הציג הידמות לאל כרעיון מוסרי ולא פוליטי. כהרמן כהן לפניו, ניסה גוטמן לגשר בין הפילוסופיה של קאנט לבין האמונה היהודית (ובכך "לגייר" את קאנט), וטען כי היחס בין הדת למוסר המשתמע מן המסורת היהודית הוא מתאים ליחס בין הדת למוסר לפי שיטת קאנט. לכאורה הדבר היה נגד שיטת קאנט עצמו, שראה ביהדות, כמו משה מנדלסון לפניו, כקובץ ציווים מעשיים שהכוונה בהם אינה חשובה – ההפך מתורת המוסר שלו. יעקב כ"ץ כותב שגוטמן ראה בהגדרת קאנט את היהדות "עיוות דינה של היהדות, טעות שנשתרבבה לתורת רבם [קאנט] ממקורות זרים ואשר ניתן לעוקרה בלי שהתורה עצמה תיהרס או תיפגם. הדיון בחוות הדעת השלילית של קאנט על היהדות לא בא לגופו, כי אם לשם סלילת דרך ליצירת סינתזה בין הקאנטיניזם ליהדות".[5] אותם מקורות זרים לפי גוטמן הם משפינוזה, ולדעתו אף משה מנדלסון הושפע מהם.

הרמב"ם

לפי גוטמן, הרמב"ם הוא עמדת ביניים בין שתי השיטות הקיצוניות: מצד אחד האריסטוטליים האסלאמים – אל-פאראבי ואבן סינא – הדוגלים בהכרה בהכרחיות יחסית בטבע (עולם קדמון), ומצד שני הכלאם, המאמינים ברצון אלוהי מוחלט (פעולת הבריאה החופשית). כן גם ההבחנה בין המונחים בתאולוגיה "רצון" ו"חכמה" – הרצון האלוהי הוא הכוונה ופעילות לקראת מטרה, והחכמה האלוהית היא המקור המכַוון את הכוונה והפעולה (הרצון וההכרעה). אחדות החכמה והרצון היא אחדות ההכוונה והפעולה האלוהית. ייחודו ומקוריותו של הרמב"ם היה לא בכך שהכניס רעיונות חדשים לתוך ההתפתחות העיונית, אלא במזיגה שעשה בין השיטות: "הוא סלל אותה ומצאה מתוך עיבוד מבוכר ומחושב של כל יסודות המחשבה המצויים (...)הוא שיכלל והשלים בבגרות של ראשונים את ניסוחי השאלות שנבעו מתוך מצב המחשבה של דורו, וכבש אותם".[6]

בעניין מהות הנס, הרמב"ם אינו הולך לפי שיטת חז"ל, כי הנסים תוכננו מראש, תפיסה המרחיקה התערבות אלוהית בטבע, אלא הוא מודה בהתערבות אלוהית, אם כי בסיוג: אין ההתערבות כפריצת סדרי הטבע לאחר מעשה אלא חלק מתוכנית האלוהים המקורית.[7]

מפרסומיו

  • דברים על הפילוסופיה של הדת, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשי"ט.
  • דת ומדע: קובץ מאמרים והרצאות (תרגם מגרמנית שאול אש; בעריכת ש"ה ברגמן ונ’ רוטנשטרייך), ירושלים: הוצאת מאגנס, תשט"ו.
  • הפילוסופיה של היהדות (תרגם מהמקור: יצחק לייב ברוך), ירושלים: מוסד ביאליק, 1951.
  • פילוסופיה של הדת או פילוסופיה של החוק, בתוך: דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים 5 (תשלה), ירושלים, עמ' 188–207 ‬.

לקריאה נוספת

  • רשימת המאמרים של יצחק יוליוס גוטמן באתר רמב"י
  • יהוידע עמיר, "יצחק יוליוס גוטמן וחקר הפילוסופיה היהודית", בתוך: חגית לבסקי (עורכת), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, ב: התבססות וצמיחה, א, ירושלים: מאגנס תשס"ה, עמ' 219—255.
  • אליעזר שביד, "הדת והפילוסופיה : העימות המחקרי-תאולוגי בין יוליוס גוטמן וליאו שטראוס", חשיבה מחדש; פריצות דרך במחשבה היהודית הדתית והלאומית במאה ה-20, ירושלים: אקדמון, 1991, עמ' 45–76.
  • משה שוורץ, "ההשכלה והשלכותיה על הפילוסופיה היהודית בעת החדשה: לדברי הפולמוס בין ל' שטראוס לי' גוטמן", דעת 1 (חורף תשל"ח), עמ' 7–16.
  • אפרים שמואלי, מורשה ומאבק בשירה ובהגות, "יחדיו" איחוד מוציאים לאור בע"מ, תשל"ח 1978, עמ' 135 - 157, יוליוס יצחק גוטמאן פילוסוף הדת היהודית.
  • יונתן כהן, תבונה ותמורה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1997.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הספר בארכיון האינטרנט
  2. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 19..
  3. ^ גוטמן, דת ומדע, עמ' 265..
  4. ^ גוטמן, קאנט והיהדות, עמ' 226.
  5. ^ תרביץ תשל"ב, עמ' 220.
  6. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 143.
  7. ^ גוטמן, הפילוסופיה של היהדות, עמ' 158; אך בהע' 451 שם חזר בו: "מתוך נוסח הדברים, שנערך בזהירות יתירה, אי-אפשר להכריע בוודאות גמורה, אם הרמב"ם מחזיק בהשקפתו הקודמת או משנה אותה בדרך ששיערתי בגוף הספר".
אביעזר רביצקי

אביעזר (אבי) רביצקי (נולד ב-13 ביוני 1945) הוא הוגה דעות ישראלי, פרופסור אמריטוס בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית וחוקר מדעי היהדות, ממקימי ומראשי תנועת מימד, וחתן פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל לשנת תשס"א.

אלברטוס מגנוס

אלברטוס מגנוס (1193 או 1206, לאוינגן, שוואביה - 15 בנובמבר 1280, קלן), "אלברט הגדול" ('מגנוס'=גדול), הנודע גם בכינויים "אלברט מקלן, "הקדוש אלברט" ו"החכם הכולל" (doctor universalis) היה נזיר וכומר גרמני דומיניקני, מראשי האסכולה הסכולסטית. הוכרז כקדוש, וכאחד ממורי הכנסייה. הוא נודע בעיקר בזכות כתביו המדעיים, ובזכות מאמציו ליצור סינתזה בין הדוקטרינה הנוצרית והפילוסופיה האריסטוטלית. היה מורו של תומאס אקווינס. אלברטוס מגנוס נחשב לאחד מגדולי הפילוסופים והתאולוגים של ימי הביניים, אשר כבר בחייו זכה למוניטין בשל הישגיו.

גוטמן

גוטמן (Guttmann) הוא שם משפחה נפוץ של יהודים, שמקורו בגרמנית ומשמעותו היא איש טוב.

האם התכוונתם ל...

דוד יעקב סימונסן

הרב ד"ר דוד יעקב הלוי סג"ל סימונסן (ז' באדר ב' ה'תרי"ג, 17 במרץ 1853 - י"א בסיון ה'תרצ"ב, 15 ביוני 1932) היה רבה הראשי של דנמרק, ביבליופיל, חוקר יהדות, ומומחה לשפות שמיות.

יהודה אברבנאל

רבי דון יהודה אַבְּרַבַנְאֵל (ה'ר"כ, 1460 - ה'ר"צ, 1530 לערך) היה רב, רופא, פילוסוף יהודי ומשורר, בספרות העולמית נודע בשם לאונה אבראו (Leone Ebreo).

יהודה הלוי

רבי יהודה בן שמואל הלוי (נכתב בר"ת: ריה"ל; שמו בערבית: אבו אל-חסן אל-לאוי, أبو الحسن اللاوي; 1075–1141 בקירוב) היה משורר ופילוסוף בתור הזהב של יהדות ספרד, מגדולי הכותבים היהודיים בימי הביניים ובכלל.

יצירתו המרכזית היא האפולוגטיקה הפילוסופית "ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי), וכן קינות כמו "ציון הלא תשאלי" ושירים מפורסמים אחרים.

יצחק אלבלג

יצחק אלבלג (Albalag) היה פילוסוף אריסטוטלי ופרשן מקרא יהודי. נודע בגישתו המיוחדת לסתירות שבין הדת לפילוסופיה ולמדע, הנקראת "האמת הכפולה".

יצחק ליב ברוך

ד"ר יצחק ליב ברוך (במקור ברוכוביץ; ידוע בעיקר בשם העט י"ל ברוך; תשרי תרל"ה, 26 בספטמבר 1874, – 7 בנובמבר 1953) היה משורר, סופר ומתרגם עברי. על אף שכתב גם על נושאים מקראיים, סגנון כתיבתו היה לא מליצי.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

נתן רוטנשטרייך

נתן רוטנשטרייך (31 במרץ 1914 – 11 באוקטובר 1993) היה פרופסור לפילוסופיה ורקטור באוניברסיטה העברית.

סעדיה גאון

רב סעדיה בן יוסף אלפיומי גאון (יולי 882 - 21 במאי 942) בן העיר פיום, המכונה גם בקיצור: רס"ג, היה איש אשכולות, מגאוני בבל, ושימש כראש ישיבת סורא בבגדאד.

רס"ג הצטיין בבקיאות במרבית כתבי הקודש היהודיים וגם במרבית ענפי המדע שהיו בתקופתו. היקף מפעלו הספרותי היה גדול ביותר: הוא כתב ספרים בענייני הלשון העברית ודקדוקה, פיוטים, פרשנות מקרא, ונושאים תאולוגיים ופילוסופיים. רס"ג הוא גם הראשון שעסק בדקדוק של השפה העברית בצורה מסודרת, כהשפעה מן המדקדקים של הערבית שפעלו באותה תקופה. לפיכך הוא נחשב לראשון מבין מדקדקי ימי הביניים. על תלמידיו בתחום זה נמנים המדקדקים החשובים דונש בן לברט ומנחם בן סרוק. שפת כתיבתו הייתה ערבית-יהודית.

פילוסופיה יהודית

פילוסופיה יהודית, בהגדרה רחבה, היא הגות הקשורה לדת ולמסורת היהודית, וכן כזו הקשורה למחשבה הפילוסופית של יהודים לאורך השנים.

צבי וויסלבסקי

ד"ר צבי אריה ווֹיְסְלַבְסקי (Woyslawski;‏ 29 באוקטובר 1889 – 29 בנובמבר 1957) היה סופר, עורך ומתרגם ישראלי. חתן פרס טשרניחובסקי (פעמיים: תש"ה ותש"ח) ופרס ביאליק.

רמב"ם

רבי משה בן מימוּן (נולד: ד'תתצ"ח, 1138, נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204; מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם, בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות, מדען, רופא, חוקר ומנהיג. אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. עליו נאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה" והוא הוכתר בכינוי "הנשר הגדול" (בגימטריה: רבנו משה). הרמב"ם החזיק במשנה רציונליסטית מובהקת שבאה לידי ביטוי בכתביו. הוא הוכר כפילוסוף וכרופא גם בתרבות הערבית והאירופית.

שאול אש

שאול דב אֵש (אֶשוֶוגֶה) (Shaul Esh (Eschwege)‎;‏ 9 במאי 1921, א' באייר תרפ"א – 2 באפריל 1968, תשכ"ח) היה חוקר השואה, עורך הפרסומים הראשון של "יד ושם", מרצה בכיר במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית בירושלים, מראשוני סגל המכון, והראשון שעסק בהוראת השואה באוניברסיטה העברית.

שמואל הירש

שמואל הירש (בגרמנית ובאנגלית: Samuel Hirsch, סמואל הירש;‏ 8 ביוני 1815 – 14 במאי 1889) היה פילוסוף יהודי גרמני-אמריקאי ורב רפורמי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.