יצחק בצלאל

ד"ר יצחק בצלאל (8 באוגוסט 1931 - 6 בדצמבר 2018) היה חוקר של יהדות המזרח ומראשי יד בן צבי.

ערך את מוסף הספרות והתרבות "משא" של העיתון "דבר" (1970–1977). שימש כיועץ לענייני עדות לטלוויזיה הלימודית (1977–1979). ייסד את כתב העת "פעמים" בשנת 1979 וערך אותו בפועל עד שנת 1994.

יצחק בצלאל
תמונה של יצחק בצלאל בביתו
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

ביוגרפיה

בצלאל נולד באפגניסטן ב-8 באוגוסט בשנת 1931 (תרצ"א) ועלה לארץ ישראל בגיל שלוש עם משפחתו. המשפחה התיישבה בשכונת "בית ישראל" בירושלים, בה השלים את לימודיו היסודיים. בצלאל יצא בשאלה בגיל ההתבגרות, סיים את התיכון בגימנסיה "הרצליה" והתגייס לחיל קרבי בצבא. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות במהלך שירותו בצה"ל נפצע במהלך קרב בקיבוץ מנרה והוכר כנכה צה"ל. לאחר שחרורו מהצבא הפך לחבר הקיבוץ. כפעיל בתנועת "המחנות העולים", נשלח כמדריך מטעמה לכמה ערים, וכן שימש כעורך של ביטאונה "במבחן".

את לימודי התואר הראשון עשה באוניברסיטה העברית, בחוגים לתולדות עם ישראל וסוציולוגיה, והשלים תואר שני ושלישי בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בשנות ה-60 היה מהעיתונאים הישראלים הראשונים שנסעו לאפריקה וסיקרו את שחרורן של ארצות רבות ביבשת מעול האימפריאליזם המערבי. מאמריו פורסמו ב"למרחב" וב"דבר". כעורך המוסף הספרותי "למרחב" גילה וטיפח יוצרים צעירים וחדשים, ביניהם ז'קלין כהנוב, דן שביט, מנחם בן ונסים קלדרון.

מחקריו ופועלו

בצלאל היה עורכו של המוסף הספרותי משא ובשנת 1979 ייסד את הרבעון "פעמים" לחקר יהדות המזרח וערך אותו במשך 15 שנה. במהלך חייו פרסם למעלה מאלף מאמרים (שחלקם התפרסמו ב"פעמים") שעסקו בתולדות יהודי ספרד והמזרח ובתרבותם.

בספרו "לבדם במבצר הקץ" תיאר את סופה של יהדות עיראק בסוף שנות ה-60 על רקע הרדיפות שחוו דרך קורותיה של אודיל דלאל שבעלה נלקח לכלא ב-1969 ונרצח על ידי השלטונות. דלאל עצמה ברחה מעיראק כעבור שנה ועלתה לישראל.

ספרו "נולדתם ציונים" שיצא בשנת 2008 הוא פרי מחקריו במשך השנים ובו הוא טוען כי בניגוד לתפישה המקובלת לספרדים בארץ ישראל העות'מאנית הייתה תרומה משמעותית לציונות החדשה ולתחיית השפה העברית. מסקנתו של ד"ר בצלאל הייתה שיש להרחיב את ההגדרה המקובלת לציונות ולהכליל בה גם תפישות מסורתיות המתייחסות אל הלאומיות שלא מן ההיבט המודרני. לדבריו, "הציונות היא בוודאי גם תנועה פוליטית, אבל לא רק. הציונות היא התנועה להחזרת העם היהודי לציון. בוודאי שלא אכלול בה את כל היהודים שעלו בתקופות העתיקות לארץ כדי ללמוד תורה ולהיקבר בה, אבל אני כן רואה את כל מי שפעל להקמת יישוב יהודי תוסס בארץ כציוני, גם אם לא דיבר על מדינה". שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב: "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים".

בצלאל זכה בפרס יצחק בן-צבי לשנת תשס"ח, ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת תשס"ט.[1]

כמו כן זכה בפרס ירושלים ובפרס ע"ש נסים גאון, בפרס נשיא המדינה להנצחת זכרו של יצחק בן-צבי בשנת 1997, בפרס יצחק בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח תשס"ח על ספרו "נולדתם ציונים", בפרס היצירה לסופרים עבריים 2009 מטעם משרד ראש הממשלה ופרס הכט 2010 מטעם מכון הרצל באוניברסיטת חיפה על "נולדתם ציונים".

בין יתר פעילויותיו בשנותיו האחרונות ניהל חוגי בית ספרותיים, בהם אירח סופרים ומשוררים לשיחות על יצירתם.

הוא נפטר בביתו שבחדרה ב-6 בדצמבר 2018 והוא בן 87. ספרייתו נתרמה למדרשת השילוב נטור שבדרום רמת הגולן.

ספריו

  • הכל כתוב בספר (שיחות עם סופרים בישראל כיום), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1969
  • לבדם במבצר הקץ: כך נעלמה יהדות עיראק, ספרית מעריב, 1976
  • הביבליוגרפיה המוערת של ספרות יהדות ספרד בכל השפות, אוניברסיטת תל אביב, 2002
  • נולדתם ציונים: הספרדים בארץ ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, הוצאת יד בן צבי, 2008
  • בארץ האבות של הטליבאן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2016
  • פגישה עם המזרח: יצחק בן־צבי ויהדות המזרח, הוצאת כרמל, 2017

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמעון כהן, הרב חיים סבתו מזוכי פרס קרן רה"מ, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2008
אברהם מויאל

אברהם מויאל (1850 - 20 בדצמבר 1885) היה סוחר עשיר ומבכירי קהילת יהודי יפו, שימש כנציג תנועת חובבי ציון בארץ ישראל, כנציג הכלכלי של חברת כל ישראל חברים, וכן כבא כוחו של הברון רוטשילד בארץ; בנוסף, הוא תיווך בין העולים החדשים לארץ ישראל ומושבותיהם - לבין הממשל העות'מאני.

החרות

עיתון החרות היה עיתון עברי בעל נטייה לאומית, שהופיע בירושלים בין השנים 1909–1917. העיתון נוהל ונערך על ידי אינטלקטואלים ועסקנים בני היישוב הספרדי, ולאורך רוב שנות מלחמת העולם הראשונה היה זה העיתון העברי היחידי שהמשיך להתפרסם בקביעות ביישוב היהודי.

היישוב הישן

היישוב הישן הוא מונח המתייחס לחברה היהודית הוותיקה בארץ ישראל, אשר צמיחתה התגברה שוב ברבע האחרון של המאה ה-18 ובמשך המאה ה-19 במהלך התקופה העות'מאנית. ההיסטוריוגרפיה הישראלית מתקפת את קיומה עד שנות מלחמת העולם הראשונה, וחלקים ממנה עד שנת תש"ח (1948). הכינוי "יישוב ישן" נטבע בשלהי המאה ה-19. כמו כן, הכינוי משמש עד היום בחברה החרדית, הבא לתאר את הפלג החרדי מצאצאי היישוב הישן, הייחודי בלבושו ובמנהגיו.

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 החלה תקופה חדשה בדברי ימי היישוב, כאשר החל גל העלייה הראשונה בשנת תרמ"ב (1881), והתגברה צמיחתו של "היישוב היהודי החדש". בספרות המחקר מתוארת התרחבותו של היישוב היהודי בארץ על ידי שתי החברות; תחילתו ברוב "הישן" והוותיק, אשר אליו הצטרפו העולים החדשים יוצרי "החדש", והמשכו בצמיחה משותפת, תוך כדי עימות ויצירה הדדית של שתי הקהילות גם יחד.

המאסף (כתב עת תורני)

המאסף היה כתב עת תורני שיצא לאור בירושלים בין השנים 1896–1914 (ה'תרנ"ו - ה'תרע"ד) ושימש כבמה מרכזית לפרסום חידושים ופסקים של מאות רבנים מרחבי העולם. עורכו ומייסדו היה הרב בן ציון אברהם קואינקה.

חיים בן-עטר (עיתונאי)

חיים בן-עטר (29 באוקטובר 1885 – 26 בנובמבר 1918) היה פעיל ציוני, עיתונאי, עורך ומתרגם בתקופת היישוב.

חפץ (מחזה)

חֵפֶץ הוא מחזה בן שתי מערכות מתיאטרון האבסורד מאת חנוך לוין משנת 1972. המחזה, שנדחה על ידי "התיאטרון הקאמרי" ו"הבימה", הועלה בתיאטרון חיפה והיה להצלחתו הגדולה, הביקורתית והקופתית, הראשונה של לוין.

המחזה זיכה את לוין בפרס נשיא המדינה לספרות לשנת תשל"ב; אולם לוין סירב לקבל את הפרס מידי הנשיא זלמן שזר, וכתב לו: "לאחר פרסום ברבים על מורת-רוחך מהענקת הפרס על שמך עבור המחזה "חפץ"... כפי שנמסר, נעוצה הסיבה בהצגתי הקודמת "מלכת אמבטיה". לפיכך, אני רואה לי לכבוד לשחרר אותך ממעמד הפגישה עמי ומוותר על הפרס". המחזה נכלל בתוכנית הלימודים הישראלית בספרות עברית וכללית של משרד החינוך לחטיבה העליונה.[1]

יהדות אפגניסטן

יהדות אפגניסטן היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר במדינות מרכז אסיה. בימי הביניים יהודים באזור אפגניסטן לקחו חלק משמעותי בסחר שהתנהל על דרך המשי, ושרידים שונים מלמדים שהייתה באזור קהילה יהודית משמעותית. הפלישות המונגוליות במאה ה-13 ואי היציבות שבאה בעקבותן גרמו לחורבן של קהילות יהודיות רבות באזור. בהמשך התחדשו קהילות יהודיות במספר ערים באפגניסטן, והתחזקו בעקבות הגירות של יהודים מפרס ובוכרה. במשך כל השנים, הייתה יהדות זו בקשר הדוק עם יהדות בבל, ומאוחר יותר גם עם יהדות פרס, עם יהדות פקיסטן וכן עם יהדות קוצ'ין שבהודו. מאות יהודים מאפגניסטן עלו לארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 והתיישבו במיוחד בירושלים. לאחר קום מדינת ישראל עלו אליה מרבית בני הקהילה הנותרים, כ-4,000 במספרם.כיום מכהן כרב יוצאי אפגניסטן, הרב צבי סימן טוב.

יהדות ארצות האסלאם

יהדות ארצות האסלאם (לעיתים גם יהדות ספרד, מושג החופף במידת מה) הוא שם כולל לקהילות היהודים תחת שלטון האסלאם, החל מהמאה ה-7 לספירה. מאז עליית הח'ליפות התגוררו למעלה מ-90% מכלל ישראל תחת אותו שלטון, מצב שנמשך כמעט עד המאה ה-15. במהלך התקופה הארוכה בה היו הקיבוץ הגדול והדומיננטי בעולם היהודי, התרכזו חיי הדת והיצירה שלו אצלם כמעט באופן בלעדי, אם כי בתחילת המאה ה-20 ירד שיעורם ל-8% בלבד מכלל היהודים.

במאות הראשונות לאחר כיבושי האסלאם התגוררו מרבית היהודים בבבל, פרס וארץ ישראל. מהמאה ה-9 החלו תנועות הגירה נרחבות מערבה למצרים, ארצות המגרב וספרד. שינוי זה העביר את מרכז הכובד היהודי לשם בסביבות המאה ה-11. תור הזהב של יהדות ספרד היה עידן פורח במיוחד, שנגדע עם עליית פלגים מוסלמיים קנאיים, השלמת הרקונקיסטה ולבסוף, גירוש ספרד. רבים מהגולים השתקעו בארצות צפון אפריקה וברחבי האימפריה העות'מאנית והצליחו בתהליך ארוך להשליט לבסוף במרבית המקומות (למעט חריגים, במיוחד יהדות תימן) את נוסחי תפילתם, פסיקתם ההלכתית ומנהגיהם: אף כי יוצאי ספרד וצאצאיהם היו מיעוט קטן במרחב זה – הם נודעו כ"ספרדים טהורים" או "ספניולים" לצורך ההבחנה – הדומיננטיות של דרכם הביאה לכך שמן המאה ה-19 לערך כונו מרבית יהודי ארצות האסלאם "ספרדים". באותה מאה החלה הגירה של יהודי ארצות האסלאם לעבר צפון אמריקה ודרומה, מערב אירופה וארץ ישראל. סיום הקולוניאליזם האירופאי והקמת מדינת ישראל הביאו להפחתה דרסטית במספרם. המהגרים לישראל, שבאו מרקעים שונים ומגוונים מאוד, התגבשו למגזר סוציולוגי מובחן המכונה "מזרחים", כקטגוריה מקבילה למגזר ה"אשכנזי".

יהדות בבל

יהדות בבל (או יהדות עיראק) היא הקהילה היהודית באזור מסופוטמיה, או עיראק המודרנית. ראשיתה במאה ה-6 לפנה"ס, לפני כ-2600 שנה, לאחר חורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית והיא הקהילה היהודית העתיקה ביותר הידועה בתבל.

הקהילה היהודית בבבל העתיקה הייתה הראשונה לפתח חיים קהילתיים אוטונומיים ורבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה. קהילת בבל כונתה בתקופות מסוימות "הגולה" בה' הידיעה, והעומדים בראשה כונו "ראשי הגולה" (בארמית ריש גלותא). ליהדות בבל היו הווי וצביון תרבותי מיוחדים, אשר הדריכו את העם היהודי כולו במשך מאות שנים, בכל רחבי תבל.

יהדות ספרד

יהדות ספרד הייתה הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית שלהם ובמהלכה היוותה הארץ את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של כל יהודי העולם. יהדות ספרד פיתחה מאפיינים ייחודיים שכללו סידור תפילה משלה, נוסח הספרדים ומסורת פסיקת הלכה דומיננטית, שהחלה לכל המאוחר ברבנו חננאל עבור בחכמי תור הזהב ורבי יוסף קארו ועד ימינו, שהשפעתה גם על יתר התפוצות הייתה עצומה (הגיית לשון הקודש המכונה "הברה ספרדית" מקורה עתיק יותר וקודם ליהדות ספרד). בעקבות הגירוש ב-1492 נאלצו היהודים שלא התנצרו להגר לפורטוגל הסמוכה, ממנה גורשו לאחר מכן, למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית, צפון אפריקה, ליתר המזרח התיכון ולאיטליה (חלק מהמגורשים היגרו מאוחר יותר גם לעולם החדש). המגורשים, שבלטו מבחינה תרבותית ודתית, השליטו בהדרגה את מסורותיהם ואת נוסח התפילה שלהם על קהילות יהודי ארצות האסלאם אליהן הצטרפו, כמו המוסתערבים והרומניוטים. כך נוצרה זהות דתית-הלכתית משותפת שבעטייה כונו כולם "ספרדים" בערך מן המאה ה-19 – אף כי ה"ספרדים טהורים" או ה"ספניולים", צאצאי המגורשים שנותרו כקבוצה אתנית והוסיפו לדבר יהודית-ספרדית, היו קבוצה קטנה בהרבה – בהנגדה לעדות הגדולות האחרות שנשתמרו עד התקופה המודרנית, האשכנזים והתימנים.

במדינת ישראל מרבית עולי ארצות האסלאם שמכונים מזרחים מזוהים בדרך כלל גם בשם ספרדים, בשל עברם התרבותי-גאוגרפי הספרדי כשרבים מהם הם גם צאצאים למגורשי ספרד שהתפזרו במדינות הצמודות לים התיכון.

יוסף טובי

יוסף יובל טוֹבִּי (נולד ב-28 במאי 1942) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

יצחק בן-צבי

יצחק בן-צבי (שימשלביץ') (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.

מ. מזרחי

מ. מזרחי היא הוצאת ספרים ישראלית בבעלותו של מאיר מזרחי. זוהי אחת משלוש הוצאות הספרים הפרטיות הפעילות הוותיקות ביותר בישראל. במהלך יותר מחמישים שנותיה הוציאה ההוצאה יותר מ-3,000 כותרים.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

משה מונטיפיורי

סר משה חיים מונטיפיורי (Sir Moses Haim Montefiore, 1st Baronet, Kt;‏ 24 באוקטובר 1784 ט' בחשוון ה'תקמ"ה, ליבורנו, איטליה – 28 ביולי 1885, ט"ז באב ה'תרמ"ה, רמסגייט , קנט, אנגליה) היה נדבן ושדלן יהודי מאנגליה, שהקדיש את חייו לסיוע ליהודים בארצות שונות. ידוע גם בתואר "השר משה מונטיפיורי", שר במשמעותו העברית המקורית - כתואר כבוד לאיש ציבור נכבד ורם מעלה, וכן כתרגום לתואר האצולה שהוענק לו על ידי המלכה ויקטוריה בשנת 1846.

בחייו הארוכים, 100 שנים, זכה להוקרה ולעיטורי כבוד רבים, בהם תואר אבירות על פעולותיו למען יהודים נרדפים ברחבי העולם.

עובדיה יוסף

הרב עובדיה יוסף (י"ב בתשרי ה'תרפ"א, 23 בספטמבר 1920 – ג' בחשוון ה'תשע"ד, 7 באוקטובר 2013) היה פוסק ומחבר חרדי-ספרדי, כיהן כרב הראשי הספרדי ('הראשון לציון') בשנים 1973–1983 והיה מנהיגה הרוחני ונשיא מועצת חכמי התורה של מפלגת ש"ס מאז הקמתה. חתן פרס ישראל לספרות תורנית לשנת ה'תש"ל (1970). נחשב בעיני רבים כבכיר הרבנים הספרדים בדורו וכונה בפי תלמידיו גדול הדור, "פוסק הדור" וכן מרן.

פעמים

'פעמים' הוא רבעון בין-תחומי לחקר קהילות ישראל במזרח, היוצא לאור מטעם יד יצחק בן-צבי החל משנת 1979. המאמרים ב'פעמים' עוסקים בנושאים מגוונים הקשורים לקהילות היהודיות בספרד, באגן הים התיכון ובמזרח. בחלק מן הגיליונות המאמרים מוקדשים לנושא מרכזי אחד. עד היום (חורף תשע"ט) התפרסמו 155 גיליונות. מייסד כתב העת ועורכו הראשון היה יצחק בצלאל (1994-1979). אחריו ערכו את כתב העת שלום רצבי, דוד מלכיאל ואבריאל בר-לבב. מזכיר המערכת הראשון ואחר כך עורך המשנה היה מיכאל גלצר (2013-1979). כיום עורך את כתב העת יאיר עדיאל.

פרס היצירה לסופרים עבריים

פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול (ידוע גם כפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים או פרס היצירה לסופרים ומשוררים) מוענק מדי שנה (למעט שנת 1978) מאז 1969 לסופרים בשפה העברית.

תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך[דרושה הבהרה]; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש (במידה מסוימת גם על הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.