יפתח הגלעדי

יפתח הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השמיני ששפט את ישראל בתקופת השופטים[1]. סיפור קורותיו מתואר בספר שופטים, פרקים יא–יב. יפתח, המתואר כ"גיבור חיל", שפט את ישראל שש שנים, ולחם והביס את בני עמון. לפני ניצחונו נדר יפתח נדר לאלוהים ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו, ולאחר שלצערו הייתה זו בתו היחידה, שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות, הקריב אותה לעולה.

יפתח שפט אחרי יאיר הגלעדי, ואחריו שפט אבצן מבית לחם. בספרו קדמוניות היהודים מציין יוסף בן מתיתיהו כי יפתח שלט שש שנים ונקבר בעיר מצפה.

חז"ל מגנים את יפתח, שפעל לדעתם בקיצוניות רבה וללא מחשבה, ובכך המיט אסון על עצמו, על בתו ועל רבבות אחרים מבני אפרים שנהרגו על ידיו.

הסיפור משמש כהפטרה של פרשת חוקת, בו נותן יפתח סקירה היסטורית, הכוללת גם את המלחמה נגד סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן המתוארת בפרשת חוקת.

יפתח הגלעדי
Jephthah-Jephte
שופט ישראל ה־8
משבט מנשה
אירועים בתקופתו

פעילותו

קבלת התפקיד ומלחמה בבני עמון

יפתח מוזכר במקרא כבנו של גלעד ואישה זונה ולכן גירשו אחיו אותו מנחלת אביו. ככל הנראה היה בן שבט מנשה. יש פרשנים המעירים כי הביטוי זנות בהקשר לאימו הוא בשל היותה פילגשו[2], מאחר שלפילגש אין כתובה ולכן קשרי נישואים אלה מכונים במקרא כך. פירוש אחר הוא בשל היותה אשה משבט אחר[3] כאשר בזמנם נמנעו מלהתחתן בין השבטים השונים בשל סיבות שונות. כפי שאמרו לו אחיו כמתואר במקרא: "לא תנחל בבית אבינו, כי בן אשה אחרת אתה".

הוא אסף סביבו "אֲנָשִׁים רֵיקִים"[4] "וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב" (י"א, ג'), בצפון עבר הירדן המזרחי. כאשר נלחמו עמון בישראל, ראו זקני ישראל שאין מנוס מלהזעיק לעזרה את יפתח, וקראו לו שיובילם במלחמה. בתחילה נטר להם טינה, אך לבסוף הסכים, בתנאי שיהיה להם לראש.

יפתח שולח לבני עמון שליחים לברר את סיבת המלחמה. בני עמון טוענים בתשובתם, כי עם ישראל בהעלותו ממצרים גזל את ארצם. בתשובתו הנגדית גולל יפתח את האירועים ההיסטוריים המוכיחים כי בני עמון ומואב סירבו לבקשת משה לעבור דרך ארצם בדרך לארץ ישראל ולכן העם נאלץ לעקוף אותן. לאחר שפנו בני ישראל לסיחון מלך האמורי בבקשה דומה, סיחון תקף אותם והובס, וכך ירשו בני ישראל את חבלי הארץ אותם כבש סיחון קודם מבני עמון.

יפתח יצא למלחמה והביס את בני עמון תבוסה מוחצת, כמאמר הכתוב, "מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד" (י"א, ל"ג).

הנדר והקרבת הבת

Gustave Dore Jephtha
בת יפתח מקבלת את פני אביה. ציור מאת גוסטב דורה, 1865.
"ויבא יפתח המצפה אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק ל"ד)
Jephtha
יפתח ובתו, ציור מאת ג'ון אוורט מיליי, 1867

לפני ניצחונו על העמונים נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה כקורבן לה' את הראשון שייצא לקראתו מביתו.

כאשר חזר עטור ניצחון מהמלחמה, יצאה בתו היחידה ראשונה לקראתו בשירים ובמחולות, כאות שמחה על ניצחונו של אביה. יפתח, שהבין את גודל אסונו, קרע את בגדיו לאות אבל והודיע לבתו כי לא יוכל לחזור בו מנדרו. לאחר שנתן לה חודשיים לבכות על בתוליה כבקשתה, העלה אותה לעולה כקורבן אדם.

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה', וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַה', וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה... וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-ה'- עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: ...יְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וַתָּשָׁב אֶל-אָבִיהָ, וַיַּעַשׂ לָהּ, אֶת-נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר.

אף שלפי פשוטו של מקרא, וכך גם לפי המשתמע ממדרשי חז"ל, אכן הוקרבה בת יפתח כקורבן, חלק מהפרשנים לא קיבלו את העניין שהוקרבה, ולכן סברו שהיא לא הוקרבה פיזית, אלא הלכה לחיות כל חייה בנזירות בהרים או בגלות.

סיפור זה מראה כי באותה תקופה הנדר לאל היה חזק מקדושת החיים, אצל חלק מהמון העם.

המלחמה בבני אפרים

לאחר המלחמה יוצאים בני אפרים אל הגלעד מנחלתם שממערב לירדן, וזועמים על יפתח שלא שיתף אותם במלחמה. הם אף מאיימים לשרוף את ביתו כנקמה.

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם, וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה; וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ - בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ

יפתח הוכיח אותם קשות על כך שלא די שלא הגישו לו עזרה כאשר היה זקוק לה, אלא שעתה הם מתלוננים ואף מאיימים להורגו. הוא אוסף את אנשיו ונלחם בבני אפרים בהצלחה, והם נסים אל עבר הירדן המערבי ומנסים להיטמע בקרב שאר השבטים שחוצים את נהר הירדן לתומם.

כדי לזהות את בני אפרים השתמשו אנשי גלעד, בני שבט מנשה, בתחבולה פשוטה: עקב אופן היגוי שונה או שינויים דיאלקטיים בין השבטים, בני אפרים לא ביטאו כראוי את האות שי"ן, וביטאו אותה כשי"ן שמאלית. אנשי יפתח תפסו את מעברות הירדן, והורו לכל העוברים שם לומר את המילה שיבולת. בני אפרים, שלא היו מסוגלים לבטא את המילה כהלכה וביטאו אותה כ"סיבולת", זוהו והומתו, ארבעים ושניים אלף איש ביום אחד.

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא התחיל בתקופת יפתח וכבר בימי גדעון בן יואש אנו מוצאים סיפור דומה, כאשר בני אפרים באים בתלונות נגדו על שלא שיתפם במלחמה, אלא ששם, גדעון פעל על מנת לפייסם. לזכותו של יפתח יש לציין שאז היה המקרה שונה: גדעון היה משבט מנשה שממערב לירדן, ואילו מלחמת יפתח פרצה מאיבה היסטורית בין השבטים מצדי הירדן[5]. נכון יותר להשוות למלחמת יפתח את יחסו של גדעון לאנשי סוכות ופנואל שבעבר הירדן, ושם הדמיון רב[6]. כמו כן, בימי גדעון השתתפו בני אפרים במלחמה, ואילו בימי יפתח הופיעו רק לאחר שהסתיימה. בנוסף, יפתח רואה עצמו כמשיב מלחמה, לאחר שבני אפרים עולים להלחם בו, כדבריו אליהם "וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי" (י"ב, ג').

המאבק בין שבט אפרים למנשה לא מסתיים פה. כמה מאות שנים אחר כך, ישמיד יהוא בן נמשי מרמות גלעד את בית אחאב האפרתי[7], ומאז עברה ממלכת ישראל בין הסיעות במספר הפיכות שלטוניות.

ביקורת חז"ל על יפתח

חז"ל מותחים ביקורת על יפתח, הן על סיפור המעשה עם בתו, והן על הטבח בבני אפרים. הם מציינים את העובדה כי נקבר בערי גלעד, ומסבירים שאבריו היו נושרים ממנו בחייו ונקברים במקום נפילתם, כעונש על כך שהקריב את בתו ולא התיר את נדרו. לפי חז"ל, היה רשאי יפתח להתיר את נדרו משום שלא התכוון להקריב אדם כאשר נדר את נדר, ומתייחסים לפרשת בת יפתח כאל דוגמה לחוסר שיקול דעת, ולקיצוניות שאינה מותאמת למציאות.

גם בנוגע לפינחס בן אלעזר, שהיה הסמכות הרוחנית באותה תקופה, קיימת ביקורת מצד חז"ל, והם מציינים כי היה עליו לבוא מיוזמתו אל יפתח ולהתיר את נדרו. כעונש על כך, ניטלה מפינחס רוח הקודש והכהונה הגדולה ונמסרה לשושלת איתמר בן אהרן, עד מרד אבשלום בו הוחזרה הכהונה הגדולה לשושלת אלעזר בן אהרן, אבי פנחס.

גם בנוגע למלחמה עם בני אפרים מציינים חז"ל כי היה ניתן לנהוג אחרת, ומביאים לדוגמה מקרה דומה שאירע לגדעון בן יואש, בו התלוננו בני אפרים על החלטתו לא לשתפם במלחמה, אך הוא פתר את העניין בדרכי נועם[8].

הביטוי "יפתח בדורו כשמואל בדורו" (מסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד ב') מבטא אצל חז"ל את העובדה שכל מנהיג מקבל את אותן סמכויות, משמואל, שהיה שקול כנגד משה ואהרן[9] ועד יפתח, שנחשב אדם ברמה נמוכה ומונה למנהיג רק בגלל הלחץ של בני עמון. מוסיפה הברייתא שם: "ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הריהו כאביר שבאבירים".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר שופטים, פרק י"א, פסוק א'
  2. ^ ראו פירושו של הרד"ק.
  3. ^ ראו פירושם של הרד"ק והרלב"ג. שהסתמכו על התוספתא: "והוו קרון לה פונדקיתא, דרחימת גברא דלא משבטה" (תרגום, שם). כלומר, קראו לה זונה כיוון שאהבה אדם שאינו משבטה "להיות נוטה ממה שראוי להינשא לאחד ממשפחתה, שלא תיסוב נחלה מִמַטֶּה לְמַטֶּה".
  4. ^ השוו לאנשים שהתקבצו עם דוד, שמואל א כב, ב; ועם אבימלך, שופטים ט, ד
  5. ^ כבר בספר יהושע שבטי עבר הירדן מביעים חשש מפני פילוג כזה, בסיפור בניית המזבח (פרק כ"ב).
  6. ^ ספר שופטים, פרק ח'
  7. ^ ספר מלכים ב', פרק ט'
  8. ^ ספר שופטים, פרק ח'.
  9. ^ עיינו בתהלים, צ"ט, ו', וכן בירמיה, ט"ו, א'
אבל (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

אבל כרמים

אָבֵל כְּרָמִים היא עיר בקרבת רבת-עמון הנזכרת בסיפור יפתח הגלעדי אשר רדף אחרי העמונים. בתרגום יונתן: "מישר כרמיא".

אבצן

אִבְצָן מבית לחם לפי המקרא, היה השופט התשיעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים. ושפט את ישראל במשך שבע שנים.

על שופט זה מסופרים פסוקים בודדים בלבד:

אבצן היה בן לשבט יהודה (לפי דעת מיעוט היה בן לשבט זבולון) לפי הכתוב, היו לו שלושים בנים ושלושים בנות, ואת כולם חיתן עם בני זוג משבטים אחרים. משמעות פרט זה היא שאבצן, ביחד עם כמה שופטים מעטים אחרים, האמין בכך ששופט אמור להיות המנהיג של כל העם ולא רק של השבט שלו ולכן פעל כדי ליצור קשרים עם שבטים אחרים. התנ"ך ממעט לספר על אבצן. אבצן נקבר בבית לחם (לפי הדעה שאבצן היה משבט זבולון, הכוונה היא לבית לחם הגלילית).

בן זונה

בן זונה וגם זונה הם כינויי גנאי לאדם שעורר רוגז אצל אדם אחר, או לאדם שמעשיו פסולים, ונובעים מרוע לב, מנוכלות וכדומה. המילה "זונָה" (בנקבה) משמשת בהקשר זה גם לתיאורו של גבר. כינוי גנאי דומה, המופנה נגד אישה הוא בת זונה.

בתנ"ך מתואר יפתח הגלעדי כ"בן אישה זונה". בניגוד להקשר זה, שבו המילה זונה מופיעה כפשוטה, בכינויי הגנאי לא באה המילה "זונה" לתאר את עיסוקה של אמו של ה"בן זונה" או את עיסוקו של ה"זונה", אלא את אופיו.

בתחרויות ספורט נפוצה הקריאה הקצובה "השופט בן זונה", כאשר השופט מקבל החלטה שאינה לרוחם של האוהדים הצופים בתחרות. לעיתים סופגים גם השחקנים כינוי גנאי זה.

בפסק דין של בית המשפט העליון נפסק שאדם שבמהלך מעצרו כינה את השוטרים "בני זונות" לא יורשע בהעלבת עובד ציבור, בנימוק:

העובדה שגם "זונה" וגם "בן זונה" הם כינויי גנאי בעלי אותה משמעות הובילה את אורלי קסטל-בלום, למשחק מילים בספרה "דולי סיטי", שבו מספרת דולי, גיבורת הרומן: "קראתי לתינוק בן, כדי שאם יקראו לו אי פעם בן זונה - הוא יוכל להכניס מכות כפל כפליים".

לעיתים משמשת המילה "בן זונה" כקריאת תיגר. המתאגרף אלוף העולם הבלתי מעורער ג'ק דמפסי פקד בצעירותו לעיתים קרובות מסבאות כדי לקרוא תיגר על הנוכחים בהן באומרו: "אני לא יודע לשיר, אני לא יודע לרקוד, אבל אני יכול לקרוע את הצורה לכל בן זונה פה".

כינוי גנאי מקביל קיים גם בשפות אחרות. באנגלית כינוי הגנאי המקביל הוא son of a whore. גם לכינוי הגנאי son of a bitch משמעות דומה, אם כי הוא המתורגם לעברית גם כ"בן כלבה". בספטמבר 2016 השתמש נשיא הפיליפינים, רודריגו דוטרטה, בביטוי "בן זונה" כלפי נשיא ארצות הברית, ברק אובמה.בפברואר 2018 הושעה השדרן נתן זהבי לשבוע משידורי "רדיו ללא הפסקה", לאחר שבשידור חי כינה את השדרנית לאה לב "זונה".בהיפוך משמעות, הביטוי "בן זונה", או "משהו בן זונה" הוא סוג של ביטוי שבח, לתיאור דבר מיוחד במינו.

בעז

בֹּעַז (נהגה במלעיל) הוא דמות מקראית מתקופת השופטים, מגיבורי מגילת רות. נכדו של נחשון בן עמינדב, מצאצאי פרץ בן יהודה, בעלה של רות, אביו של עוֹבֵד, סבו של ישי ואבי-סבו של דוד המלך.

בת יפתח

בת יפתח היא דמות מקראית, אשר אינה מזוהה בשמה אלא בשם אביה, השופט יפתח הגלעדי.

גרגשי

גִּרְגָּשִׁי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא הגרגשי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

המאה ה-12 לפנה"ס

המאה ה-12 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 1200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 1101 לפני הספירה. זוהי המאה ה-12 לפני תחילת הספירה הנוצרית.

יאיר הגלעדי

יָאִיר הַגִּלְעָדִי לפי המקרא, היה השופט השביעי ששפט את ישראל בתקופת השופטים.

מוצאו של יאיר הוא משבט מנשה, מחצי השבט שממזרח לירדן.

יבוסים

על פי המקרא, הַיְבוּסִים היו שבט כנעני שהתגורר בירושלים בעת הטרום-מקראית (שלהי האלף ה-2 לפנה"ס). בימיהם נקראה ירושלים יְבוּס עד לימי המלך דוד שכבש את העיר בשנת 1004 לפנה"ס לערך. בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית גם את העם היבוסי.

יפתח

האם התכוונתם ל...

כמוש

כְּמוֹשׁ היה האל הלאומי של מואב. נראה כי שמו מופיע לראשונה באוגרית בכתיב "כמת'". בעיר הכנענית אֶבְּלָה הוא ידוע בשם "כמיש". המואבים עבדו את כמוש עד לתקופה הפרסית. בעקבות השפעת השלטון היווני זיהו המואבים באל המלחמה היווני ארס את כמוש.

יש המשערים שהשם "כמוש" נגזר מהשורש השמי כנ"ש, שפירושו 'המכניע'.

על פי המסופר במלכים ב', מישע מלך מואב אף הקריב את בנו הבכור לכמוש על החומה (ג', כז). חלק מן הפרשנים סבורים שהוא הקריב את בנו של מלך אדום.

בכתובת מישע מופיע הצירוף "עשתר-כמֹש", המעיד על זיהויו עם האל עשתר.

במקרא מכונה מואב "עַם כְּמוֹשׁ" (במדבר כ"א, כט), כפי שישראל מכונים "עם ה'", אם כי המקרא מתאר אותו לגנאי כ"שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א' י"א, ז), כלומר מוקצה.

בהשפעת נשותיו המואביות בנה שלמה במה לכמוש, במקביל לבמת המולך: "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָ‍ִם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" (מלכים א' י"א, ז) את הבמות הרס יאשיהו בעת הרפורמה הדתית (מלכים ב, כ"ג, יג).

נראה שבני עמון עבדו באופן חלקי את כמוש, כפי שבני מואב עבדו בין השאר את האל העמוני מלכום. בדבריו של יפתח הגלעדי אל מלך עמון הוא אומר: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש" (ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד).

ישנם שמות תיאופוריים המורכבים מן השם כמוש: כמוש-נדב, כמוש-עם, כמוש-אל. ניתן להשוות אותם לשמות תיאופוריים יהודאיים כגון יהונדב, יואל (יהו-אל) וכו'.

מבטא

בבלשנות, מבטא הוא סגנון הגייה ייחודי, המאפיין קבוצה מסוימת. אין לבלבל בין מבטא ובין ניב, הכולל גם אוצר מילים וחוקי דקדוק שונים.

מואב

מוֹאָב הוא שמו של חבל ארץ בעבר הירדן המזרחי, בתקופה הישראלית, המקבילה ברובה לתקופת הברזל, בשלהי האלף השני לפנה"ס - המאה ה-6 לפנה"ס. על פי המקורות, מואב נמצאה ממזרח לים המלח, בין המתלול של ים המלח לבין המדבר הערבי, נמצא בתחום ממלכת ירדן.

האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון מצפה מואב, מדבר מואב ועוד.

4 כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים, הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים.

בכתובת מישע מופיע השם מאב, ובכתובות אשוריות מופיעים השמות: Muaba, Maab, Maaba.

בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ובספר ירמיהו; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.

כלכלת המואבים התבססה על חקלאות, ועדויות לכך גם במקרא. בספר מלכים ב, אנו למדים כי גידלו בה אלפי כבשים. במגילת רות שם מתואר כי בעת רעב בארץ יהודה הלכו גיבורי הסיפור; נעמי, אלימלך ושני בניהם לארץ מואב, שם נותר עדיין מזון.

המואבים היו נתונים במלחמה עם הממלכות והשבטים השכנים, כמו שבטי ישראל, והעמונים.

הממצא הארכיאולגי החשוב ביותר של ממלכת מואב היא מצבת מישע שהתגלתה בדיבון ומתוארכת לאמצע המאה ה-9 לפנה"ס. בשנים האחרונות (הכתובת לא התגלתה בחפירה מסודרת. על כן מקורה וזמן המצאה אינו ברור לחלוטין) התגלתה כתובת מלכותית מואבית נוספת ובה מתפאר מלך מואב בכיבוש בני עמון, לקיחת אסירים רבים, ובניית ארמון, שער ומכרה.

מונולטריזם

מונולטריזם (מיוונית: μόνος = יחיד, λατρεία = פולחן) הוא פולחן וסגידה לאל אחד בלבד, תוך אמונה בקיומם של אלים אחרים (אך לא בסגידה להם).

את המונח טבע יוליוס ולהאוזן.

בתנ"ך מצויים מספר מקומות שחוקרי מקרא פירשו כמעידות על מונולטריזם:

"וְעַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹהִים" (שמות י"ח יא) - דברי יתרו.

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי ה'" (שמות י"ב, יב) – כלומר למצרים יש אלים אחרים.

" מִי-כָמֹכָה בָּאֵלִם ה', מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ" (שמות ט"ו י"א).

" כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ--לְעוֹלָם וָעֶד" (מיכה ד ה)

"כִּדְנָה, תֵּאמְרוּן לְהוֹם, אֱלָהַיָּא, דִּי-שְׁמַיָּא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ; יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן-תְּחוֹת שְׁמַיָּא, אֵלֶּה. עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם." (ירמיהו, י', י"א-י"ב) – לפי פירוש רד"ק לתרגום יונתן של "עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ", כוונת התרגום היא: אנחנו לא נעבוד אלה האלהות שלא עשו שמים וארץ אלא אלהים שעשה ארץ בכחו.

"אֵין-כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי; וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ" (תהילים פ"ו ח). כלומר, יש אלוהים אחרים אבל אינם דומים לה'.

"כִּי גָדול ה' וּמְהֻלָּל מְאד. נורָא הוּא עַל כָּל אֱלהִים: כִּי כָּל אֱלהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים. וַה' שָׁמַיִם עָשָׂה" (תהלים צו ד)

"כִּי אַתָּה ה' עֶלְיון עַל כָּל הָאָרֶץ. מְאד נַעֲלֵיתָ עַל כָּל אֱלהִים" (תהלים צז ט)לפי אותה גישה פרשנית, קיים בתנ"ך גם הרעיון כי לא זו בלבד שיש אלים שונים, אלא כל אל שולט בטריטוריה מוגדרת:

"לֹא תֵלְכוּן, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--מֵאֱלֹהֵי, הָעַמִּים, אֲשֶׁר, סְבִיבוֹתֵיכֶם" (דברים ו יד)

"בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק ה', עַמּוֹ: יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים לב ח-ט)

" הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ, כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ--אוֹתוֹ תִירָשׁ; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ, מִפָּנֵינוּ--אוֹתוֹ נִירָשׁ" (שופטים יא כד) - דברי יפתח הגלעדי למלך בני עמון

"כִּי-גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" (שמואל א, כו יט)פירוש אחר הסיק שלאלי המקרא יש ילדים:

"הָבוּ ה', בְּנֵי אֵלִים; הָבוּ ה', כָּבוֹד וָעֹז" (תהלים כט א)לעומת זאת בפרשנות המסורתית, המושג אל אינו מתייחס דווקא לישות בעלת כוח עליון, אלא גם לאלוהי שקר וכן לכוחות גשמיים, כמו למשל בפסוק יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע (בראשית לא כט).

באסלאם

באסלאם, בסורת אל-כאפרון מופיע הפסוק "לכם דתכם ולי דתי" שאותו אמר מוחמד אחרי שכופרים ניסו לשכנעו לעבוד תקופת מה את אליהם, פסוק זה מתפרש כהכרה בכך שכל קבוצה מאמינה באליה תוך שהיא מודעת לכך שקבוצות אחרות מאמינות באלוהּ אחר.

מעברות הירדן

מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן הם המקומות בהם המים רדודים וניתן לחצות ברגל את הנהר. בימים עברו, לאורך רוב ימות השנה, היו מי הירדן עמוקים ואי אפשר לעוברם מצד לצד, אלא רק במקום, שבו הנהר רדוד ושטפו חלש ביותר. מקומות אלו נקראו מעברות. את מקום המעברות יש לדעת כדי, לעבור את הירדן מצד לצד.

נדר (יהדות)

ביהדות, נֶדֶר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו, פעמים רבות במשמעות דתית. החיוב לקיים נדר מופיע בתורה בספר במדבר: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה." (ספר במדבר, פרק ל', פסוק ג').

מבחינות רבות קיים דמיון בין נדר לשבועה שכן בשניהם נקבע כי האדם צריך לבצע התרה של נדר או שבועה, אולם קיימים הבדלים מהותיים ומעשיים ביניהם, כאשר המרכזי שבהם הוא שבנדר האדם אוסר חפץ על עצמו, ובשבועה אדם אוסר על עצמו את המעשה. הלכות הנדרים מפורטות במשנה ובתלמוד בעיקר במסכת נדרים.

ספר שופטים

סֵפֶר שׁוֹפְטִים הוא הספר השני בקבוצת ספרי הנביאים שבתנ"ך, אחרי ספר יהושע ולפני ספר שמואל. הספר מתאר את קורותיה של תקופת השופטים בתולדות עם ישראל, היא התקופה שאחרי כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה ועד ימיו של שמואל הנביא וראשית המלוכה.

פריזי

הפְּרִזִּי הוא שמו המקראי של עם המוזכר כאחד משבעת עמי כנען, אשר שכנו בארץ ישראל טרם כיבושהּ, ואשר במקרא מובטח לעם ישראל שאלוהים יגרשם מהארץ לשם כיבושהּ על ידי ישראל. עם זאת, גם נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצאי הפריזי, בהתאם למצוות מחיית שבעה עממין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.