יעקב שמעוני

יעקב שמעוני (או סימון; 9 באפריל 191522 באוקטובר 1996)[1] היה מורה ומזרחן ישראלי, ממקימי שרות הידיעות של ההגנה (ש"י) ומראשוני משרד החוץ הישראלי.

יעקב שמעוני

ביוגרפיה

שמעוני נולד בשם יעקב סִימוֹן ב-1915 למשפחה יהודית בברלין בירת גרמניה. בשנים 19341935 ריכז את תנועת "החלוץ" בגרמניה, ובשנת 1935 עלה לארץ ישראל. בארץ הצטרף לקיבוץ גבעת חיים ושימש כמורה וכמנהל בית הספר. בין השנים 19381940 למד בבית המדרש למורים בירושלים.

בשנת 1941 הצטרף אל שירות הידיעות של "ההגנה" (ש"י), וריכז שם את הלשכה הערבית עד לשנת 1942. במהלך פעילותו הכין לראשונה אינדקס מסודר עם מידע ופרטים על אישים פלסטינים. אחר כך ניהל את המחלקה ללוחמה פסיכולוגית של "ההגנה" ושל צה"ל. הוא יזם שידורים בעברית וחיבר את מרבית "סיפורי דאוד אל נטור".

בתקופת המנדט היה ראש מדור המחקר באגף הערבי של המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית; עם קום המדינה עבר למשרד החוץ, ושם שירת במספר תפקידים, בהם ראש מחלקת המזרח התיכון, מזרח אירופה ואסיה. הוא שימש כשגריר בשוודיה, בשווייץ, בבורמה ושגריר לא תושב בלאוס, בקמבודיה בציילון ובפיליפינים, וכן יועץ השגרירות בוושינגטון הבירה.

שמעוני לימד באוניברסיטה העברית. הוא כתב ספרים ומאמרים רבים ועשרות מאמרים בענייני הערבים, מדינות ערב, המזרח התיכון ואסיה.

שמעוני כתב ערכים באנציקלופדיה העברית וערך בה את מדור ההיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. היה בין עורכי כתב העת "המזרח החדש". בנוסף, עסק בתרגום ספרים מגרמנית לעברית.

היה נשוי למרים (שיינברון) עד למותה ב-1982 ואב לשלושה ילדים.

נפטר בירושלים בגיל 81.

ארכיונו וספריו שמורים בספריית אוניברסיטת חיפה.

ספריו

  • ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד (סדרת 'מכורה'), תש"ז.
  • המיעוט הערבי במדינת ישראל / מאת יעקב שמעוני, ירושלים: המכון להשכלה ציונית (סדרת 'ספרית כיס מדינית'), 1950.
  • מדינות ערב / מאת יעקב שמעוני, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל - המרכז לתרבות והסברה, בהשתתפות דבר (סדרת 'כדור הארץ: סדרת חוברות על עמים ומדינות', חוב' א), תשי"ב. (מהדורות נוספות: עם עובד ('ספרית עינות'), תשי"ט; "מדינות ערב בימינו",‫ עם עובד, תשכ"ה; "מדינות ערב: פרקי היסטוריה מדינית", עם עובד, תשל"ז; שם, תשמ"ח-1988.)
  • אסיה בימינו: פרקי היסטוריה מדינית (מפות - מרדכי ברנר),‫ תל אביב: הוצאת יזרעאל, תשכ"ב-1961.
  • בעיות חברתיות ומדיניות במדינות החדשות בדרום מזרח אסיה, רחובות: המחלקה לפרסומים (בסדרת 'לקט הרצאות על ארצות מתפתחות'), תשכ"ב.
  • תגובה: בדידות בעולם שותק, על כישלון מרד הכורדים / יעקב שמעוני, ירושלים: משרד החינוך והתרבות - אגף הנוער - המחלקה לחינוך חברתי, [תשל"ה].
  • לקסיקון פוליטי של העולם הערבי / יעקב שמעוני, ירושלים: כתר, 1988.
  • Political dictionary of the Middle East in the twentieth century; edited by Yaacov Shimoni and Evyatar Levine, [Jerusalem]:‪ Jerusalem Publishing House Ltd.; distributed in the United States and Canada by the Library Services division of the New York Times, [1972].
    • Political dictionary of the Middle East in the 20th century / edited by Yaacov Shimoni and Evyatar Levine ; supplement edited by Itamar Rabinovich and Haim Shaked, New York: Quadrangle/the New York Times Book Co., 1974. (באנגלית)
  • Political dictionary of the Arab world / Yaacov Shimoni, New York: Macmillan Pub.Co; Jerusalem: Jerusalem Pub. House, 1987. (באנגלית)
  • The Biographical dictionary of the Middle East / Yaacov Shimoni, New York: Facts on File, 1991. (באנגלית)

בעריכתו או בהשתתפותו

  • לקסיקון פוליטי של המזרח התיכון במאה ה-20 / בעריכת יעקב שמעוני, אביתר לוין (עריכה לשונית ותרגום מאנגלית: אריה זיו), ירושלים: ג.א. בית ההוצאה הירושלמי, 1971. ‬(מהדורה נוספת ב-1974, עם 'נספח 1971-1974' בעריכת חיים שקד ואיתמר רבינוביץ.)
  • תעודות ודמויות מגנזי הכנופיות הערביות במאורעות 1936–1939 / מאת עזרא דנין בהשתתפות יעקב שמעוני, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשמ"א.
  • שלך בידידות: התכתבות / אטה מירון, יעקב שמעוני (תרגום מכתבים: ידידיה פלס), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.
  • Lastträger bin ich : Jüdische Jugendgeschichten aus dem neuen Palästina / herausgegeben Jaakow Simon. Mit vielen Bildern von Bernhard Gelbart, Berlin: Kedem, 1936. (בגרמנית)

תרגומיו

  • ארתור ‬רוזנברג, הריפובליקה הגרמנית: לידתה ושקיעתה / מגרמנית: יעקב שמעוני, תל אביב: עם עובד, תש"ג.
  • מקס בר, חמישים שנות סוציאליזם בינלאומי: פרקי זכרונות / תרגם מאנגלית: יעקב שמעוני, עין חרוד: הקיבוץ המאוחד, תש"ח.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הקבר של יעקב שמעוני בהר המנוחות, באתר BillionGraves.
22 באוקטובר

22 באוקטובר הוא היום ה-295 בשנה (296 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 70 ימים.

9 באפריל

9 באפריל הוא היום ה-99 בשנה (100 בשנה מעוברת), בשבוע ה-15 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 266 ימים.

אל-פתאת

גַ'מַעִיָאת אל-עַרַבִּיַה אל-פָתָאת (בערבית: جمعية العربية الفتاة, מילולית: החברה הערבית הצעירה) הייתה האגודה הלאומית הפאן-ערבית הראשונה במסגרת התנועה הלאומית הערבית. התנועה נוסדה ב-1911 בפריז, על ידי שבעה סטודנטים מ"סוריה הגדולה", בהם עווני עבד אל-האדי מג'נין, רפיק אל-תמימי משכם, ג'מיל מרדם ושוכרי אל-קוותלי מסוריה, תאופיק א-סוודי מעיראק ועיזאת דראוזה מג'מאעין כאגודת סתרים. התנועה הפכה לגרעין התנועה הלאומית ודגלה במתן עצמאות לארצות הלבנט מהאימפריה העות'מאנית ובאחדות מדינית של כל ארצות ערב.

התנועה יזמה וכינסה את הקונגרס הערבי הלאומי הראשון ביוני 1913 בפריז, אירוע שהיה בד בבד גם החשוב ביותר בפעולתה וגם האירוע שהביא לקרע הגדול ביותר בקרבה. לאחר נעילת הקונגרס הבטיחה הממשלה העות'מאנית להנהיג מספר תיקונים ברוח החלטות הקונגרס (מתן קדימות לשפה הערבית, למשל), כמו כן מינתה מספר אישים ערביים לאומיים למשרות במנגנון ובסנאט. הדבר יצר פילוג עמוק בין הלאומנים הקיצוניים בתנועת אל-פתאת לבין המתונים שהסכימו לויתורים הקלים שהחילה הממשלה העות'מאנית.

בשנת 1914 עברו הפעילים המרכזיים בתנועה לדמשק, שם חברו לעזיז אל-מצרי שייסד קבוצה מחתרתית צבאית-למחצה בשם אל-עַאהְד אל-עַרַבִּי ("הברית הערבית"). בימי מלחמת העולם הראשונה והמרד הערבי שימשו כקצינים בצבאו של האמיר פייסל. כאשר הקים פייסל את ממשלתו קצרת הימים בסוריה יצאה התנועה ממסגרתה המחתרתית והפכה למפלגה פאן-ערבית בשם חִזב אל-אִיסתִקְלאל אל-עַרַבִּי ("מפלגת העצמאות הערבית"), הורתה הרעיונית של מפלגת אל-איסתקלאל הפלסטינית ושל מפלגות פאן-ערביות נוספות במרחב הערבי. בשנת 1919 הציגו אנשי אל-פתאת את העמדה הקיצונית לעצמאות ערבית מלאה בפני ועדת קינג-קריין, בניגוד לדעת פייסל שביקש מנדט בריטי, לדעת ארגונים מוסלמיים שביקשו מנדט של ארצות הברית ולדעת גורמים ערבים נוצרים שביקשו מנדט צרפתי.

פעילות התנועה, מציין יעקב שמעוני, הייתה נחלת חוג מצומצם של משכילים ולא פרצה להשפעה על שדרות רחבות של העם. עם זאת היוותה התנועה בית גידול אידאולוגי וחברתי למנהיגי התנועה הלאומית הערבית שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ג'ורג' אנטוניוס החשיב את התנועה בספרו מ-1938 "ההתעוררות הערבית, המניפסט של הלאומיות הערבית" כתנועה האופוזיציונית החשובה ביותר באימפריה העות'מאנית וכגורם מכריע לביזורה.

הוועד הערבי העליון

הוועד הערבי העליון (בערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

המועצה המוסלמית העליונה

המועצה המוסלמית העליונה (בערבית: المجلس الإسلامي الاعلى, אל-מָגְ'לִס אל-אִסלָאמִי אל-אַעְלָא) הייתה הגוף האסלאמי העליון לניהול כל העניינים הדתיים של הציבור הערבי בארץ ישראל המנדטורית מ-1922 ועד 1948 וגוף יציג של ציבור זה מול שלטונות המנדט. המועצה ניהלה את נכסי הוקף, שלטה במערכת המשפט המוסלמי (שריעה), מינתה בעלי תפקידים דתיים וניהלה מוסדות חינוך וסעד שונים. עד המרד הערבי הגדול (1936–1939) התקיימה המועצה כממשלתו של הציבור הערבי וזכתה לשיתוף פעולה ואמון הממשל הבריטי. לאחר המרד ובמהלך מלחמת העולם השנייה צומצמה פעולתה של המועצה לטיפול בנושאי דת פנימיים בלבד, אך מ-1946 שבה לפעילות כמו-ממשלתית. לכל אורך פעולתה הטיפה המועצה להתנגדות פעילה לציונות ותמכה בארגוני ההתנגדות ערביים.

המזרח החדש

המזרח החדש הוא כתב עת ישראלי לחקר האסלאם, המזרח התיכון, וכן אפריקה ואסיה.

כתב העת יוצא לאור מטעם החברה המזרחית הישראלית, או בגלגולה הנוכחי - האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. החל משנת 1949 כתב העת יצא לאור בירושלים על ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. כיום יוצא כתב העת בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה. "המזרח החדש" הוא הוותיק בתחומו בישראל. בין עורכיו נמנו: יעקב שמעוני, אשר גורן, גבריאל בר, יהודה הרשלג, יהושע פורת, יעקב לנדאו, עמי אלעד בוסקילה, בנימין נויברגר, יקותיאל גרשוני, חיים גרבר, אלי פודה, נמרוד לוז, נמרוד הורוביץ, אוריה פורמן, אהרן ליש, בת-ציון עראקי קלורמן, מאיר חטינה ואחרים. העורכים הנוכחיים הם עמליה לבנוני, מוסטפא כבהא ורונן יצחק.

בשנותיו הראשונות של "המזרח החדש" הכיל כל גיליון מאמרים בנושאים מגוונים. החל מגיליון 31 (1986) ועד לגיליון 47 (2007) הוקדש כל גיליון לנושא ספציפי. כיום יוצא כתב העת במתכונת אקלקטית.

בעבר היה "המזרח החדש" רבעון, וכיום הוא יוצא פעם בשנה. בנוסף על "המזרח החדש" מוציאה האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם את כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית", היוצא ארבע פעמים בשנה.

יום שישי

יום שישי הוא היום השישי מצאת השבת שלפניו, והוא ערב השבת שאחריו. בחלק ממדינות אירופה ובתקן ISO-8601, זהו היום החמישי בשבוע.

בכל מדינות אירופה ואמריקה זהו היום האחרון בשבוע-העבודה (למעט עסקים שפועלים שישה ימים בשבוע). באסלאם זהו יום המנוחה השבועי, והוא משמש ככזה במדינות מוסלמיות ברחבי העולם. בקרב היהודים יום שישי מתאפיין בהכנות לשבת.

יחסי הפיליפינים–ישראל

לפיליפינים ולישראל יחסים דיפלומטיים מלאים וחמים מאז כינון היחסים הדיפלומטיים ביניהם בשנת 1957, בתחום הכלכלה, הסחר, התרבות ועוד.

הפיליפינים הייתה המדינה היחידה מבין מדינות אסיה שתמכה ב-1947 בתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות. היא תמכה בקבלת ישראל לאומות המאוחדות והכירה בה בשנת 1949. למרות היחס החם שהפגינה כלפי המדינה הצעירה, משרד החוץ קבע כי אין עניין בכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל לפיליפינים והסתפק במינוי קונסול כבוד ישראלי בפיליפינים בלבד. לאחר שמשה שרת ביקר בפיליפינים בשנת 1956 הוחלט על כינון יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות. הראשון שייצג את ישראל בפיליפינים לאחר כינון היחסים היה יעקב שמעוני.

בשנת 1962 נפתחה שגרירות ישראל במנילה, ושגרירות הפיליפינים נפתחה בתל אביב. בשנת 1997 חתמו שתי המדינות על מזכר הבנות למיסוד הדיאלוג המדיני בין משרדי החוץ שלהן. שיתוף הפעולה הכלכלי הבולט ביותר בין שתי המדינות הוא בתחום העובדים הזרים. בישראל בין 30,000 ל-50,000 עובדים זרים מהפיליפינים, המועסקים בעיקר בתחום הסיעוד.

עם תחילת שנות השבעים, היחסים התקררו בהדרגה. כלכלת הפיליפינים נחלשה, וזו הייתה זקוקה לתמיכתן הכלכלית של ארצות ערב העשירות בנפט. נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס, בניגוד לקודמיו, יצא בהצהרות אנטי-ישראליות וצידד בעמדות המדינות הערביות במהלך מלחמת יום הכיפורים. בהמשך השנים חזרו היחסים להיות חמים יותר, ונוצרו שיתופי פעולה כלכליים ופוליטיים. בשנת 2018 ביקר לראשונה נשיא הפיליפינים רודריגו דוטרטה בישראל.

יחסי ישראל–לאוס

יחסי ישראל–לאוס כוננו ב-1955 עם הכרתה של ממשלת ישראל בלאוס בעקבות ועידת ז'נבה שנערכה ב-1954. עם השתלטות ארגון ההתנגדות "פאת'ט לאו" (אדמות לאוס) הקומוניסטי על המדינה ב-1976 ניתקה לאוס קשריה עם ישראל שחודשו רק ב-1993.

היות שלמדינת ישראל אין שגרירות בלאוס, השגרירות הישראלית האמונה על לאוס נמצאת בהאנוי, בירת וייטנאם.

יחסי ישראל–סרי לנקה

יחסי ישראל–סרי לנקה החלו באופן רשמי בראשית חודש מרץ 1955, ובמאה העשרים ואחת היו בדרג של שגרירויות. בשנת 1958 שלחה ישראל את נתנאל לורך לקולומבו כנציג המדינה, בתקווה כי סרי לנקה (שנקראה אז ציילון) תסכים לפתיחת נציגות דיפלומטית ישראלית רשמית בשטחה, אך הסכמה כזו לא התקבלה. כאשר עלתה סירימאבו בנדרנאיקה לראשונה לשלטון ב-1960 היא החליטה לצנן באופן ניכר את היחסים בין שתי המדינות, ובמהלך כהונתה נותקו היחסים בהדרגה. תהליך ניתוק היחסים המשיך גם בימי כהונתו של יורשה של בנדרנאיקה, דאדלי סנאנאיאקה, אם כי בכהונתו חל שיפור מה ביחסים בין שתי המדינות.

ב-1970 נותקו היחסים כליל בלחץ מדינות ערב. היחסים חודשו ב-1983 וישראל פתחה "מדור אינטרסים" בקולומבו. מדור האינטרסים פעל בחסות השגרירות של ארצות הברית בסרי לנקה. היחסים נותקו שוב ב-1990 והנציגות הישראלית התפנתה. היחסים חודשו לבסוף בשנת 2000, אך ישראל החליטה כי תיוצג במדינה על ידי שגריר לא-תושב.

שגרירות ישראל האמונה על הטיפול בענייני סרי לנקה נמצאת בניו דלהי שבהודו ושגרירות סרי לנקה בישראל שוכנת ברחוב ז'אן ז'ורס שבתל אביב-יפו.

כ"ג בחשוון

כ"ג בחשוון הוא היום העשרים ושלושה בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושלושה בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. כ"ג בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדז".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ג חשוון היא פרשת תולדות, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת חיי שרה אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

כנופיות השלום

"כנופיות השלום" (בערבית: عصابات السلام) היה כינוין של חבורות לוחמים ערבים, שהתארגנו בשנת 1938, בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ונלחמו בכנופיות הטרור של המורדים באמצעות טרור נגדי.

העסקן הפוליטי שארגן את הטרור הנגדי, תוך שיתוף עם הצבא הבריטי, היה פח'רי נשאשיבי, מי שהיה בעצמו המסית הראשי למהומות ביפו באפריל 1936, ואילו המפקד הצבאי של "כנופיות השלום" היה פח'רי עבד אל-האדי, מי שהיה המפקד הראשי של כנופיות המורדים בתחילת המהומות.

מופתי

מוּפתי (בערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן,

מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.

ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".

משפחת נשאשיבי

משפחת אל נשאשיבי (בערבית: النشاشيبي) היא משפחה ערבית ירושלמית, שהייתה בעלת השפעה ויוקרה רבה בקרב ערביי ארץ ישראל ובקרב השלטון העות'מאני של ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני

עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בערבית: عبد القادر الحسيني, 1907 - 8 באפריל 1948), מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים במלחמת העצמאות. נהרג במהלך קרבות הקסטל.

ערביי ארץ ישראל

ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות הלאומיות הפלסטינית.

פח'רי נשאשיבי

פח'רי אל-נשאשיבי (בערבית: فخري النشاشيبي; ? – 1941) היה מנהיג פוליטי ערבי פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ואישיות בולטת באופוזיציה להנהגה החוסיינית.

לדברי יעקב שמעוני, פח'רי היה "הרוח החיה" של משפחת נשאשיבי ו"זרועה המבצעת" של מפלגתה, מפלגת ההגנה הלאומית.פעילותו הגיעה לשיאה בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, שבתחילתו היה מראשי המסיתים למהומות ובמהלכו עבר להילחם בכנופיות הטרור באמצעות ארגונן של "כנופיות השלום". בשנת 1941 נרצח בבגדאד, ככל הנראה בידי מתנגדיו הפוליטיים.

פלסטין (עיתון)

"פַלַסְטִין" (בערבית: فلسطين) היה עיתון יומי בשפה הערבית שיצא בין השנים 1911–1948 בארץ ישראל (בערבית: "פַלַסְטִין").

העיתון נוסד בשנת 1911 ביפו על ידי עיסה אל-עיסה ומשפחתו, נוצרים יוונים-אורתודוקסים.

שני האחים המייסדים אל-עיסה, יוסף ועיסה דאוד, היו ממנהיגי "א-נהדה אל-אורתודוקסיה" ועיתונם הרבה לעסוק בענייני הפטריארכיה האורתודוקסית של ירושלים. בשנים הראשונות הרבה העיתון להשתמש במנוח "פלסטין", אולם לא תמיד באותה משמעות: לעיתים כטריטוריה זהה לסנג'ק של ירושלים ולעיתים לארץ ישראל כולה או מרביתה. וזאת כאשר המונח "סוריה" חל על הוילאייט של דמשק או של ביירות, אך לא על ארץ ישראל.העיתון ניהל מסע הסברה נגד הציונות. ביולי 1913 קרא להקים "חברה פטריוטית (וטניה) פלסטינית", שתורכב מעשירי שכם, ירושלים, יפו, חיפה ועזה, ותעסוק ברכישת קרקעות מדינה (אדמות אל-מדורה) לפני שיעשו זאת הציונים. עם זאת, בשנים 1912–1913 היה העיתון כותב מדי פעם בהערכה על ההישגים הציוניים: על תחיית הלשון העברית ועל ההישגים החקלאיים של המושבות היהודיות, כפי שהוצגו בתערוכה חקלאית שנערכה ברחובות. כאשר נודע בארץ ישראל על עלילת בייליס, דחה העיתון באוקטובר 1913 חד-משמעית את האפשרות שעלילת הדם אמיתית. אך מספר ימים לאחר מכן, פרסם שיר בעל נימה אנטישמית: "כיצד נירגע כאשר העלוב שבעמי העולם והשפלה שבאומות מתחרה בנו בארצנו. יהודים אשר אין הם גאים, אך הם עם אשר כל הממון בידו".ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הופסקה הוצאתו על ידי השלטון העות'מאני אך הוא חידש את הופעתו ב-1921.

העיתון הופיע פעמיים-שלוש בשבוע, אך בשנת 1929 הפך לעיתון הערבי היומי הראשון שיצא בארץ ישראל. הוא יצא לאור באופן עקבי מדי יום, פרט ליום ב'. בשנת 1930 רכש את השליטה בעיתון הבנקאי אחמד חילמי עבד אל-באקי.

אף שבעליו, עיסה אל-עיסה ואחיו, דאוד אל-עיסה, וכן עורכו הראשי ומחבר מאמריו הראשיים יוסף חנא היו נוצרים אורתודוקסיים, השתדל העיתון להצטייר כעיתון פאן-ערבי לאומי ולא כעיתון נוצרי. כך למשל, ציין בהרחבה חגים מוסלמיים והדגיש את מרכזיותם בעולם הערבי. ואולם למרות זאת הוא נתפס באוכלוסייה כעיתון נוצרי. מאמרי המערכת שלו הצטיינו בחריפות רבה, במיוחד בנימה אנטי-יהודית.

העיתון לא צידד באחד מן הזרמים או המפלגות הערביות. הוא גם הציג קו של הידברות עם היהודים, דבר שהביא להתקפות עליו מצד גורמים ערביים.

אופי העיתון היה "צהוב" למדי ובעל מגמה מסחרית להגדלת התפוצה, כותרותיו נוסחו ועוצבו בשפה צעקנית, הוא רדף אחר "סקופים" ולעיתים פרסם ידיעות לא בדוקות ולא מאושרות. העיתון היה פופולרי בקרב הצעירים העירוניים, שנהנו מחידושיו, ונחשב לבלתי מכובד בקרב הציבור המוסלמי המבוגר והכפריים.בין יתר הכותבים, פרסם בעיתון מאמרים בערבית חיים מרגליות קלווריסקי. באחד ממאמריו כתב שאת הסכסוך ניתן לדמות ל"משפט שלמה", בו התינוק היא הארץ והאם האמיתית היא זו הדואגת כי הארץ תשאר שלמה בהסכם בין שתי האומות ולא זו המטיפה לחלוקת הארץ. העורך הוסיף בשולי המאמר שהאם האמיתית היחידה היא האם הערבייה.

ב-16 בספטמבר 1936 פרסם העיתון את הקריאה הפומבית הראשונה להפסיק את השביתה הכללית במרד הערבי הגדול.לדברי יעקב שמעוני, לאורך שנות קיומו, שירת העיתון בעלים שונים והחליף את נטייתו מספר פעמים – "לאותו צד שנראה לו חזק אותה שעה" או לצד שהצליח "לרכוש את תמיכתו באמצעים שונים". בתחילת שנות ה-20 שימש בטאון לחוגי הוועד הפועל הערבי, אולם בשנים 1927–1928 עבר לשרת את האופוזיציה של משפחת נשאשיבי כאשר עלה כוחה בבחירות לעיריות. בימי מאורעות תרפ"ט (1929) היה שופרם של הקיצונים השולטים. בתחילת שנות ה-30 עבר שוב למחנה נשאשיבי, אולם בזמן המרד הערבי הגדול (1936–1939), אף שבעליו נאלץ לברוח מהארץ, ביטא את דבריהם של ראשי הכנופיות. בזמן מלחמת העולם השנייה פרסם את מה שהטילו עליו השלטונות. החל משנת 1942–1943 שירת את חוגי מפלגת אל-איסתקלאל ו"בנק האומה", תמך בנסיונותיהם לתפוס את המנהיגות הלאומית, ושימש במה להתקפות "הנוער הבלתי מפלגתי" על המפלגות הוותיקות. עם התחזקות החוגים של משפחת חוסייני, ביטא גם את עמדתם. בספטמבר 1945 נכתב בעיתון "אל-וחדה": "העתון 'פלסטין' היה והנו נטול קו מדיני קבוע, בכל המסיבות אינו משרת אלא את האינטרסים החמריים של בעליו".במהלך תקופת קיומו, הוציא העיתון מספר פעמים תוספות בשפה האנגלית.נכון ל-1947 עמדה תפוצת העיתון על 3,000–4,000 עותקים בימי חול וכ-5,000–6,000 בשבת (ביום זה לא הופיע מתחרהו העיקרי, "א-דיפאע").

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.