יעקב שטיינברג

יעקב שטיינברג (1887, בילה צרקווה ("שדה לבן", בְּיֶילַה צֶרְקוֹב), פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 22 ביוני 1947, ד' בתמוז תש"ז, תל אביב) היה סופר, משורר ומחזאי עברי ויידי.

יעקב שטיינברג
יעקב שטיינברג תל אביב 1920

קורות חייו

נולד בעיירה "שדה לבן" (בְּיֶילַה צֶרְקוֹב, כיום בילה צרקווה) שבפלך קייב, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1887.

בשנת 1901, בגיל 14, ברח לאודסה, שם פגש בחיים נחמן ביאליק והתוודע לשירה העברית. באותה שנה התפרסם שירו הראשון, "עולם קטן". ב-1903 עבר מאוקראינה לוורשה, שם שהה במחיצת י"ל פרץ. בשנת 1910 עבר לשווייץ, ולמד באוניברסיטאות ברן ולוצרן. שטיינברג הרבה לכתוב ביידיש, וכתב בעיתון היידי "דער פֿרײַנד".

בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל. מאז עלה ארצה, החל לכתוב בעברית בלבד[1]. הוא הרבה לפרסם בעיתון "דבר", ונמנה עם עורכי ביטאון "מאזנים" של אגודת הסופרים העברים.

בשנת 1929 נשא לאישה את המוזיקאית ליזה שטיינברג, אחותו של חיים ארלוזורוב, ובהמשך ערך את כתביו.

בגין יצירתו זכה שטיינברג בשנת 1937 בפרס ביאליק. בנימוקי ועדת הפרס נאמר: "תוכני שירתו של יעקב שטינברג, וגם לשונו וסגנונו, מושרשים עמוק ביצירת הדורות שלנו. חוט של פכחון עובר בכל שיריו ולבטי האדם באשר הוא אדם הם לבטיו וסבלות היחיד סבלותיו. יעקב שטינברג הוא מטובי מספרינו העומדים ביצירתם על קרקע המציאות הישראלית".

יעקב שטיינברג נפטר בתל אביב בשנת 1947, ונקבר בבית העלמין טרומפלדור שבעיר.

ספריו

  • שירים (1905)
  • הגליונות האדומים (1905)
  • הנשיקה (1905) — תלאות ילד יתום.
  • ספר הסאטירות (1910)
  • על שפת הנהר (1911) — הרפתקאות ילד אוהב-טבילה.
  • עץ הדובדבנים (1911) — יומנו של נער בן-עיירה.
  • מגילת הרעב (1912) — פגישה בין המספר וילד עני.
  • העיוורת (1912)
  • סיפורים (1922)
  • שירים (1923)
  • כתבי יעקב שטיינברג (1937)
  • דמויות וחזיונות (1939)
  • שירים אחרונים (1948)
  • רשימות אחרונות (1948)
  • כל כתבי יעקב שטיינברג (1957)
  • מבחר ליריקה ורשימות (1963)
  • ילקוט הסיפורים (1966)
  • שירים, סיפורים ומחזות (1976)
  • דיוקנאות וערכים (1979)
  • סיפורים (1980)
  • הצעיף האדום (1997)

מתרגומיו

לקריאה נוספת

  • אברהם שאנן סופר, מלון הספרות החדשה, הוצאת יבנה, תשי"ט-1959.
  • אהרן קומם, יצירתו הסיפורית ביידיש של יעקב שטיינברג. בתוך: יעקב שטיינבערג: געזאמעלטע דערציילונגען. ירושלים: הוצאת מאגנס, 1986.
  • יהודית בר-אל, "מחזור ה'סוניטות מבית הקפה' ליעקב שטיינברג: לשאלת האחדות ההגותית והציור הפיוטי", מחקרי ירושלים בספרות עברית א, תשמ"א (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • ישראל כהן, 'יעקב שטיינברג: האיש ויצירתו', ביוגרפיה, הוצאת דביר, תשל"ב/1972, 471 עמודים.
  • רוחמה אלבג, יקום דור חדש וצעיר אך אנו לא נהנה מדרורו. הארץ-מוסף תרבות וספרות, 10 באוקטובר 2017

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אהרן קומם, עמ' ט.
הקודם:
דוד שמעוני
פרס ביאליק
1937
הבא:
יעקב כהן
בילה צרקווה

בִּילַה צֶרְקְווַה (באוקראינית: Біла Церква; ברוסית: Белая Церковь, "בְּיֶילַאיָה צֶרְקוֹב"; בפולנית: Biała Cerkiew, "בְּיַוַוה צֶרְקִיֶיב") היא עיר השוכנת על נהר רוֹס, 84 ק"מ דרומית לקייב, במחוז קייב שבאוקראינה. משמעות שמה בשפות הסלאביות היא "כנסייה לבנה", ועל כן בפי היהודים כונתה "שׂדה לבן", או בלשון סגי נהור: "שווארצע טומאה" (יידיש: "טומאה שחורה").

בעיר כ-201,200 תושבים והיא משתרעת על פני כ-33.7 קמ"ר. העיר מהווה מרכז תעשייתי גדול, שבו פועלים מעל 40 מפעלים בשטחי תעשייה שונים, שבהם בין היתר: תעשיית מזון, תעשייה כימית ומוצרי נפט. העיר היא מקום מושבו של בית החרושת לצמיגים "רוֹסַאבַה", אשר נחשב עוד בתקופה הסובייטית לאחד הגדולים בתחומו בכל ברית המועצות. בעיר פועל גם מפעל למכונות חקלאיות, אשר הוקם עוד בשנת 1850.

דוד שמעוני

דוד שמעוני (שמעונוביץ'; 25 באוגוסט 1891 – 10 בדצמבר 1956) היה משורר, סופר ומתרגם עברי, מראשוני המשוררים הידועים ביישוב.

הגיבן מנוטרדאם

הגיבן מנוטרדאם (בצרפתית: Notre-Dame de Paris; "גבירתנו מפריז") הוא הרומן הגדול הראשון מאת הסופר הצרפתי ויקטור הוגו בשנת 1831. הספר זכה להצלחה בצרפת, שבעקבותה קמה תנועה לשימור המבנים מן התקופה הגותית בכלל ולשימור קתדרלת נוטרדאם בפריז בפרט. הספר תורגם לשפות רבות, זכה להצלחה כבירה בעולם ועובד למספר מחזות וסרטים.

הוצאת שטיבל

הוצאת א. י. שטיבֶּל הייתה הוצאת ספרים עברית שנוסדה במוסקבה בשנת 1917 על ידי הסוחר והנדבן היהודי-פולני אברהם יוסף שטיבל (אי"ש; 1885–1946).

העיוורת

העיוורת (ביידיש: די בלינדע, נהגה: di blinde) הוא סיפור קצר מאת יעקב שטיינברג, סופר, משורר ומחזאי יהודי. הסיפור התפרסם לראשונה ביידיש בראשית אפריל 1912 (ניסן תרע"ב) בעיתון "דער פֿרײַנד", שהופיע בוורשה שבפולין הרוסית, ולאחר מכן תורגם על ידי שטיינברג עצמו לעברית ופורסם לראשונה במהדורת 1923 (תרפ"ג) של כתביו.זהו סיפור פואנטה, שעלילתו מתוארת מנקודת מבטה של חנה העיוורת, הנישאת בשידוך לישראל, ובסופו נחשפת האמת על בעלה ועל מצבה של הגיבורה ומשנה את ההיפותזה המרכזית על משמעות הסיפור כולו.הסיפור נכלל בסיפורי החובה אשר נלמדים בתיכונים רבים בישראל לקראת בחינת הבגרות במקצוע הספרות.

ויקטור הוגו

ויקטור-מארי הוגו (בצרפתית: Victor-Marie Hugo;‏ 26 בפברואר 1802 – 22 במאי 1885) היה משורר, סופר, מחזאי, אינטלקטואל ופוליטיקאי צרפתי. ממייסדי זרם הרומנטיקה, נחשב לאחד מגדולי הכותבים בשפה הצרפתית ונודע מעבר לגבולות ארצו בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים". התעניין גם באמנויות הפלסטיות והחזותיות: השאיר רישומים בתחום האדריכלות והיה ממובילי תנועת התחייה הגותית בצרפת.

יוסף שה-לבן

יוסף שה-לבן (כ"ח בכסלו תרס"ז 15 בדצמבר 1906 – 1982) היה חוקר ומבקר ספרות, מורה לספרות ומחנך.

יצחק יציב

יצחק יציב (שפיגלמן) (2 במאי 1890 – 26 במאי 1947, ז' בסיוון תש"ז) היה סופר עברי, עורך ועיתונאי. כתב גם ביידיש.

ישיבת תורת אמת (חב"ד)

ישיבת תורת אמת היא ישיבה ותיקה בארץ ישראל המשתייכת לחסידות חב"ד.

ישראל כהן (סופר)

ישראל כהן (קאהן) (10 ביוני 1905 – 25 בפברואר 1986) היה סופר, מסאי, מבקר ספרות, מתרגם ועורך ישראלי יליד מזרח גליציה; חבר ועד הלשון העברית ויו"ר אגודת הסופרים. חתן פרס ברנר (1962) ופרס ביאליק לספרות יפה (1974). נודע בשמות העט "אלשי"ך", "י. בן-יצחק", "י. כ. מעיין", "קורא" ו"מגיב".

מאזנים (כתב עת)

מֹאזְנַיִם הוא כתב עת ספרותי של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

ספריית תרמיל

ספריית תרמיל הייתה סדרת ספרי כיס בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור ו"פרסומי קצין חינוך ראשי - ענף השכלה". הסדרה העמידה כמטרה להוציא ספרונים ממיטב הקלאסיקה העולמית והעברית, בפורמט קטן (שיכול להיכנס בקלות לכיסו של החייל) ובמחיר זול. קהל היעד של הסדרה היה חיילים, בדומה לסדרות דומות בארצות הברית ובבריטניה, שמטרתן הקניית תרבות ללא זיקה צבאית או ביטחונית. כ-200 ספרי הסדרה יצאו בין 1964 ל-1991 בעריכת ישראל הר. עם הספרים שיצאו ב"תרמיל" נמנים "השטן ודניאל ובסטר", מוות בוונציה", "בן איים" של ג'ק לונדון, "מיכאל קולהאס", "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי וסיפורים מאת אלבר קאמי, בלזק, וולטר, ז'ורז' סימנון, שטפן צווייג, טולסטוי, צ'כוב, גי דה מופסאן וסופרים עבריים מקוריים כמשה שמיר, אהוד בן עזר, אהרון מגד, בנימין תמוז, נסים אלוני ופנחס שדה וקלאסיים כיוסף חיים ברנר, דבורה בארון, י"ד ברקוביץ', נחום גוטמן ואחרים.

כל כותר הודפס במהדורה גדולה בת 10,000 עותקים. הספרים שווקו במחירי עלות לחיילים במסגרת השק"ם וכן לשוטרים ולמוסדות כגון בתי סוהר, בתי חולים ממשלתיים, פנימיות וספריות ציבוריות. עם השקת הסדרה נמכר ספרון בחצי לירה לחייל ובלירה לאזרח (כוח הקנייה של לירה אחת באותה עת היה חפיסת סיגריות "טיים" בשק"ם).

הכריכה הקדמית עטרה בציור, לרוב מאת הציירת אודרי ברגנר. בן זוגה, האמן יוסל ברגנר, הוא שהציע את השם "תרמיל". על כל כריכה אחורית הודפסה, בגודל אות זעיר, ביוגרפיה של הסופר וסקירה של הסיפור מאת ישראל הר. בחלק העליון של הכריכה הודפסה הססמה:

ארבעת הספרים הראשונים שהופיעו בספריית תרמיל היו מהדורות שניות. הספר שנבחר לחנוך את הסדרה היה "קולומבה" מאת פרוספר מרימה בתרגום שאול גורדון; אחריו הופיעו "פרשיות נעלמות שטרם פורסמו" שעיבד וכתב ישעיהו לביא (ביחד עם "בים, בדרך המחתרת; פרשיה נעלמת מימי ההעפלה" מאת אריה אליאב), "לונה; אדם: שני סיפורי אהבה מיוחדים" מאת יהודה בורלא ו"היהלום של הרג'ה" מאת רוברט לואיס סטיבנסון בתרגום משה בן-אליעזר. אחריהם ראו אור "הזר" מאת אלבר קאמי בתרגומו של אהרן אמיר (התרגום העברי הראשון ליצירה זו), "סיפורי סניגור" מאת אהרן חטר-ישי, "קולונל שאבר" מאת אונורה דה באלזאק בתרגום יצחק שנהר, "אמוק: סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא" מאת שטפן צווייג בתרגום שמעון הלקין, "המזל שיחק לי: הרפתקאות, מיסתורין, אהבה" מאת ג'וזף קונרד בתרגום משה בן-אליעזר ושני סיפורים יפניים בתרגום אהרן אמיר: "רובה ציד" ליאסושי אינואה ו"האידיוטית" לאנגו סקגוצ'י .

בהמשך ראו אור תרגומים נוספים מן הספרות הכללית (ספרות מופת וספרות קלה) והספרות היהודית, לרבות ספרות יידיש, וכן כותרים מן הספרות העברית.

בשנת תשל"ט 1978 הופיע הקובץ "מאה שירים לחיל" שבחרו מנחם ברינקר, חיים גורי ועזרא פליישר.בשנת 1970 יצא עיתון "דבר" במבצע להחתמת אזרחים על מנוי עבור חיילים לגיליון יום שישי של העיתון ולספר של "תרמיל" מדי חודש, והחתים אלפי מנויים.

לאחר שנות שיא בשנות השישים והשבעים, חוסר התאמה לטעם הקהל המשתנה, שינוי מבנה שוק הספרים בישראל ועיצובם המיושן של הספרונים הביאו לירידה ניכרת במכירות.

בין השנים 1982 ל-1984 יצאה סדרה של שישה קובצי סיפורים תחת השם "תרמיל קלסיקה". כרך א': צ'כוב, אוסקר ויילד, הנרי ג'יימס; כרך ב': גוגול, פְלוֹבֵּר, ג'ק לונדון; כרך ג': דוסטויבסקי, פלובר, ג'וזף קונרד; כרך ד': רוברט לואיס סטיבנסון, פון קלייסט, פושקין; כרך ה': ויליאם פוקנר, קסנופון, גי דה מופסן, תיאודור רוזוולט, ליוויוס, רודיארד קיפלינג; כרך ו': ויקטור הוגו, סטנדל, יוליוס קיסר, ת"א לורנס, ורגיליוס, צ'רצ'יל. ב-1991 הפסיקה ההוצאה להוציא ספרים בעצמה. ב-1993 נעשה ניסיון אחרון להתמקד ברכישת זכויות הפצה של ספרות קלאסית, שכבר יצאה לאור בהוצאות ספרים אחרות. במסגרת זו יצאו שבעה ספרים, בהם "כרוניקה של מוות ידוע מראש" לגבריאל גרסיה מרקס, "מיכאל שלי" לעמוס עוז, "תעתועון" ליצחק בן נר ו"הזהו אדם" לפרימו לוי, בפורמט זול לחיילים בסיסמה "מיטב הספרות העכשווית במחיר שווה לכל חייל וחיילת". לאחר כישלון סדרה זו, הופסקה פעילות הספרייה.

בשנת 2002 חדשה הוצאת בבל את הוצאת הספרונים (חלקם מקטלוג "תרמיל" הוותיק וחלקם יוזמות חדשות), בעריכת חיים פסח,: בסדרה המחודשת הופיעו כ 30 ספרונים, מקור ותרגום, חלקם חידושים של ספרונים קודמים בתרגום מחודש למשל, סבסטופול של לב טולסטוי בתרגומו הקלאסי של יעקב שטיינברג, תרגומים יזומים חדשים, למשל, הפרקליט זכוכית מאת מיגל דה סרוואנטס בתרגומה של פביאנה חפץ, קלסיקה עברית שלא ראתה אור בתרמיל הישנה, למשל עד מוות של עמוס עוז או ספרי מקור חדשים, למשל, חיבוק דב של שולמית לפיד. אולם ההוצאה לא הצליחה לתמחר את הספרונים במחיר שיהיה נמוך מספיק על מנת להצדיק רכישת ספרון דקיק על ידי הציבור, והסדרה לא האריכה ימים.

פאלאצו וקיו

פאלאצו וקיו (באיטלקית: Palazzo Vecchio, מילולית: הארמון הישן) הוא מוזיאון ובית העירייה של פירנצה שבאיטליה. הארמון ניצב בכיכר הסיניוריה במרכז פירנצה העתיקה. שם הכיכר ושמו הקודם של הארמון ארמון הסיניוריה נקרא על שום מושבה של ממשלת הרפובליקה של פירנצה שהתקיימה במאה ה-13 וה-14, לאחר מכן שימש כמשכנם הרשמי של שליטי פירנצה. שמו הנוכחי נקבע כאשר דוכסי בית מדיצ'י העבירו באמצע המאה ה-16 את משכנם מארמון זה לפאלאצו פיטי מצידו הדרומי של הארנו.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

רן יגיל

רן יגיל (נולד ב-26 באוגוסט 1968) הוא משורר, סופר ומבקר ספרות ישראלי.

רנסאנס

הרנסאנס ( צרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס".

על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.

קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות.

שטיינברג

האם התכוונתם ל...

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.