יעקב שביט

יעקב שביט (נולד ב-1944) הוא פרופסור מן המניין, לשעבר[1] ראש החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וסופר.

יעקב שביט
Yshavit

חייו

יעקב שביט נולד בקריית חיים. בעת שירותו הצבאי החל לפרסם סיפורים, שירים ומאמרי ביקורת בעיתונים "דבר", "הארץ", "מעריב", ו"ידיעות אחרונות". עשה את חוק לימודיו באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1972 הגיש את עבודת המאסטר על התנועה הכנענית תחת הכותר: "האידאולוגיה של האנטי-ציונות הארץ-ישראלית". בשנת 1977 סיים את עבודת הדוקטורט, נושאה היה: "התנועה הרוויזיוניסטית: התוכניות ההתיישבותיות והרעיון החברתי", בהדרכתו של פרופ' זאב לקויר.

יעקב שביט מונה ב-2008 בפעם השלישית כראש החוג להיסטוריה של עם ישראל. היה אחראי מטעם אוניברסיטת תל אביב על תוכניות לימודים לקציני צה"ל, וכחבר במועצות ציבוריות שונות. בתחילת שנות השמונים הנחה את תוכנית הטלוויזיה "דברים בגו", שאפשרה לציבור הרחב להכיר את עולמם של היסטוריונים. לימד באוניברסיטת שיקגו ובפריס 8.

נשוי לפרופסור למחקר התרבות זהר שביט ואביהם של המתרגמת נגה שביט, הסופר וההיסטוריון פרופ' אוריה שביט והעיתונאי אבנר שביט.

ייסוד ועריכה

יעקב שביט שימש כמייסדם וכעורכם הראשי של מספר מפעלי מחקר בהיסטוריה של ארץ ישראל ושל היישוב העברי.

שביט ערך בין השנים 1986-1981 את סדרת ספרי ההיסטוריה ההיסטוריה של ארץ-ישראל, שבה נטלו חלק מחשובי החוקרים בתחום. הסדרה סוקרת את תולדות ארץ ישראל משחר ההיסטוריה ועד מלחמת העצמאות ותרמה להפנמת התפיסה של ההיסטוריה של ארץ ישראל כיחידה גאוגרפית, היסטורית ותרבותית, וגם כמכלול של עמים ותרבויות.

שביט יזם את חיבור לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799, אותו ערך בצוותא עם חיים באר ויעקב גולדשטיין. לקסיקון זה העלה מתהומות הנשייה דמויות חשובות בהיסטוריה המודרנית של הארץ.

יעקב שביט היה המייסד והעורך הראשון של קתדרה - רבעון לחקר תולדות ארץ ישראל ויישובה, הרואה אור מאז שנת 1976. אחר כך ישב במערכת כתב העת. זהו פרסום אקדמי העוסק בתולדות ארץ ישראל.

ערך בשנת 1997 את לקסיקון סטימצקי, אנציקלופדיה שימושית למאה ה-21 על פי מילון ובסטר.

מחקריו

תולדות הימין הציוני

מרוב למדינה. התנועה הרוויזיוניסטית: התוכנית ההתיישבותית והרעיון החברתי

בספר זה מ-1978, שנוסח מורחב מאוד שלו יצא לאור בשפה האנגלית, היה הדיון ההיסטורי-אקדמי בתולדותיה של התנועה הרוויזיוניסטית והניב מחקרים רבים בתולדות ה'ימין' הציוני. ספר נוסף שכתב יחד עם יעקב גולדשטיין בתחום הוא הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי וכשלונו שיצא לאור ב-1979.

המיתולוגיות של הימין: עיונים בהיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית של הימין

ספרו זה פורסם בשנת 1986. בספר מנסה שביט לחדור לעובי-הקורה של מיתולוגיות הימין ומימושן בתקופת הטרום מדינה. הפרק הראשון דן במשיכת הרוויזיוניזם לאידאולוגיה הלאומית הפולנית, זאת בניגוד לרוב הציוני שהסתייג מצביונה האנטישמי. בפרק השני טוען שביט כי תוכנית האווקואציה של ז'בוטינסקי לא הייתה ראלית בשל התנגדות בריטניה, שפולין הייתה תלויה בה. הוא אף מראה כי ז'בוטינסקי לא חזה את השואה כפי שמקובל לחשוב, זאת בהתבסס על ספרו האחרון בו השווה את רדיפת הנאצים את היהודים בפולין לפוגרומים במזרח אירופה בשנים 1920-1919. בפרק השלישי הוא מנסה להפריך את אבהותו של ז'בוטינסקי על רעיון המרד כפי שגורסת ההיסטוריוגרפיה הרוויזיוניסטית הרשמית. ז'בוטינסקי היה פרו-בריטי ורצה ליצור מודל היסטורי נוסח המרד האירי של 1916, יותר מאשר מרד בנוסח גריבלדי. לפי שביט ייחס מנחם בגין השקפה זו לז'בוטינסקי על מנת לבצר את מעמדו שלו.

בפרק הרביעי קובע שביט כי בגין לא החליט סופית על המרד אלא לאחר מרד גטו ורשה באפריל 1943. בפרק החמישי מראה שביט כי ניסיון הברית עם גרמניה הוא חזון משיחי שמוכיח כי העם היהודי חזק ומסוגל להעמיד תנאים לצדדים הלוחמים, כשבסיומה של המלחמה תיכון מדינה יהודית משתי גדותיו של הירדן. סיבה נוספת היא כי בסוף 1940 הגיע אברהם שטרן (יאיר) למסקנה כי היטלר ניצח במלחמה וכי האנטישמיות הנאצית אינה שונה מן האנטישמיות של העבר ולכן יש להקדים תרופה למכה, ולכרות ברית עם גרמניה על בסיס שותפות אינטרסים כנגד בריטניה. לטענת המחבר נבצר מלח"י שקם ב-1943 להתאחד עם האצ"ל בשל יחס הפטרונות מצידו של בגין.

בפרק השישי גורס המחבר כי הרוויזיוניזם יותר מכל זרם ציוני אחר היה זקוק ל"מנהיג מחוקק" בדמותו של אורי צבי גרינברג, מעמד שנבצר ממנו לקבל בתנועת העבודה אליה השתייך עד שלהי שנות העשרים. והשירה אותה חיבר הייתה שילוב השירה המודרנית עם מדרשי הגאולה בני הבית השני. בפרק השביעי טוען שביט כי השקפתו של ז'בוטינסקי הייתה מגוונת והשתנתה לאורך הזמן ובין קהלים שונים. לגבי המושג גזע סובר שביט כי ז'בוטינסקי הושפע מתפישתו הפוזיטיביסטית של באקל ולא מהתפישה האורגנית של הרדר. תפישתו הלאומית לא הייתה רומנטית, בניגוד לזו של תלמידיו וז'בוטינסקי דגל בהפרדת הדת מן המדינה וביצירתה של מדינה מערבית חילונית וליברלית ולא משיחית. בניגוד לגישתם של צבי גרינברג, יהושע ייבין ואב"א אחימאיר לא העניק ז'בוטינסקי לאנשי צבא מקום מרכזי בחברה, אלא היה מוקסם מההיבט הבימתי של הצבא. בהשתמשו ברטוריקה צבאית התכוון ליצירת אדם יהודי חדש ולא כדגם מנחה לפעולה פוליטית.

תולדות היישוב

יעקב שביט העמיד מחקרים מקיפים בתחום ההיסטוריה האורבנית, הכלכלית והתרבותית של ארץ ישראל, וחקר את התרבות הלא-קאנונית. בכך בולטים ספריו הבאים:

  • מעברי עד כנעני - מציונות רדיקלית לאנטי ציונות - ספר זה משנת 1984, שראה אור באנגלית, הוא מחקר חלוצי על התפתחותם של החוג ה'כנעני' ושל האידאולוגיה ה'כנענית', שנודעה להם השפעה חשובה על ההתפתחות הרעיונית של היישוב העברי משנות הארבעים של המאה העשרים.
  • חרושת הטקסטיל בארץ ישראל 1854-1956: מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה - ספר זה שהתפרסם ב-1992, עוסק בהיסטוריה הכלכלית של היישוב, דרך הפריזמה של ראשית התפתחותו של ענף הטקסטיל בארץ ישראל. ובנסיבות הפיכתו לאחד מענפי התעשייה המרכזיים במשק היהודי.
  • Staging and Stagers in Modern Jewish Palestine: The Creation of Festive in a New Culture 1882-1948 - ספר זה, אותו כתב יחד עם שושנה סיטון עוסק בתרבות העממית ביישוב העברי. הספר נסב על יצירת מערכת החגים והטקסים שכוננה 'תרבות עממית רשמית' בחברה היהודית החדשה; אולם יש לו גם השלכות חשובות על הבנת תהליכי 'ההמצאה של מסורות' בחברות מודרניות וקדם מודרניות כאחת.
  • ההיסטוריה של תל אביב - זוהי סדרת בת שלושה ספרים אותה ערך יעקב שביט ביחד עם גדעון ביגר ויצאה לאור בשנים 2007-2001. זהו חיבור מקיף על תולדותיה של העיר העברית הראשונה מהיווסדה ועד ימינו. גרסה מקוצרת של הכרך הראשון ראתה אור בצרפתית.

היסטוריה של הרעיונות ותולדות ההיסטוריוגרפיה

שביט פרסם כמה ספרים ומאמרים בתחום ההיסטוריה של הרעיונות, ביניהם:

  • History in Black: African-Americans in Search of an Ancient Past - זהו מחקר מקיף על אודות הכתיבה ההיסטורית האפרו-אמריקאית (ובעיקר האפרוצנטרית) שעניינה ההיסטוריה של 'האדם השחור' משחר האנושות ועד גילוי אמריקה. הספר בוחן את האופן שבו משתמשים השותפים בכתיבת 'היסטוריה שחורה' במקורות קדומים, את התובנות המופנמות במחקריהם, ואת מגמותיהם.
  • מלחמת הלוחות - ההגנה על התנ"ך במאה ה-19 - ספר משנת 2003, אותו כתב יחד עם מרדכי ערן, עוסק בהתגוננות של מלומדים יהודים מפני ההתקפות על התנ"ך - בעיקר באירוע שמכונה 'פולמוס בבל והתנ"ך' בראשית המאה העשרים. הוא מציג דיון על התמורות במעמדו של התנ"ך בחברה היהודית במאתיים השנים האחרונות, על הניסיון ליצור מחקר עברי, ועל ההתמודדות היהודית עם ביקורת המקרא ועם הארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום. הספר ראה אור באנגלית בנוסח מורחב מאוד, העוסק בהיבטים שונים של תולדות התנ"ך ובתרבות היהודית החדשה The Hebrew Bible Reborn: From Holy Scripture to the Book of Books. (with M. Eran) Walter de Gruyter, berlin, 2007.
  • אירופה המהוללת והמקוללת - היהודים, אירופה ותרבות המערב - הספר (שיצא בשנת תשס"ו) עוסק בדימויים של 'אירופה' ושל 'תרבות המערב' בשיח הציבורי היהודי בכ-200 השנים האחרונות כחלק מהמגמות השונות של הבנת המציאות הקיומית היהודית ושל הזהות היהודית בעת החדשה.

שביט מותח ביקורת קשה על האידאולוגיה שבבסיס הביקורת של ה'היסטוריונים החדשים': "בסופו של דבר הביקורת הרדיקלית איננה מיועדת לשנות את 'שדה הכוח' בתוך החברה הישראלית פנימה, לשנות את הערכים או את כללי ההתנהגות הנהוגים בה. מגמתה פשוט לפרק את המסגרת הזאת. זו בדיוק משמעות התביעות שהיא מעלה, במוצהר או במובלע. השאלה שהיא מציגה איננה מה הם הערכים הראויים בחברה פוליטית יהודית ריבונית, אלא האם בכלל ראוי שתתקיים חברה כזאת".[2]

כתביו

ספרים היסטוריים שכתב

  • עונת הציד - הסזון: העימות בין "היישוב המאורגן" לארגוני המחתרת 1937-1947, תל אביב: הדר, 1976.
  • מרוב למדינה - התנועה הרוויזיוניסטית: התוכנית ההתיישבותית והרעיון החברתי, יריב-הדר, תל אביב, 1978.
  • ללא פשרות: הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי וכשלונו, יריב-הדר, תל אביב, 1979. (עם יעקב גולדשטיין)
  • לבנון, כתיבה: יעקב שביט, עריכה: יוסי גבירץ. תל אביב: מטכ"ל/קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, תשמ"א 1981.
  • מעברי עד כנעני: מציונות ראדיקאלית לאנטי-ציונות, הוצאת דומינו בשיתוף עם בית הספר למדעי היהדות, אוניברסיטת תל אביב, 1984.
  • המיתולוגיות של הימין: עיונים בהיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית של הימין, בית ברל, 1986.
  • היהדות בראי היוונות והופעת היהודי ההלניסטי החדש, ספרית אפקים, עם עובד, 1992.
  • חרושת הטקסטיל בארץ-ישראל 1854-1956: מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה, בית-הספר הגבוה למדעי הטקסטיל, רמת-גן, 1992.
  • היסטוריה של תל אביב-יפו בארבעה כרכים, כרך א', 2001,; כרך ב', 2007, כרך ד', 2002, הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב. (עם גדעון ביגר)
  • מלחמת הלוחות: ההגנה על המקרא במאה ה-19 ופולמוס בבל והתנ"ך, ספרית אפקים, עם עובד, תל אביב, 2003. (עם מרדכי ערן).
  • אירופה המהוללת והמקוללת - היהודים, אירופה ותרבות המערב (עם יהודה ריינהרץ), עם עובד, תל אביב, 2006.
  • דרווין וכמה מבני מינו - אבולוציה, גזע, סביבה ותרבות: יהודים קוראים את דרווין, ספנסר, באקל ורנאן (עם יהודה ריינהרץ), ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים, 2009.
  • "האל המדעי" - מדע פופולרי בעברית במזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19: בין ידע ותמונת יקום חדשה (עם יהודה ריינהרץ), הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשע"א 2011.
  • הדרך לספטמבר 1939 - היישוב, יהודי פולין והתנועה הציונית ערב מלחמת העולם השנייה (עם יהודה ריינהרץ), ספרית אפקים, עם עובד, 2013.
  • חמוריות, מסע בעקבות החמור - מיתולוגיה, אלגוריה, מיתוס וקלישאה (עם יהודה ריינהרץ), מרכז זלמן שזר, 2014.
  • חלון אל העולם - קורות העמים בהיסטוריוגרפיה היהודית במזרח אירופה במאה התשע-עשרה (עם יהודה ריינהרץ), ספרית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.
  • The new Hebrew nation:a study in Israeli heresy and fantasy. F. Cass: London, 1987.
  • Jabotinsky and the Revisionist Movement. 1925-1948. F. Cass: London, 1988.
  • Athens in Jerusalem: Classical Antiquity and Hellenism in the Making of the Modern Secular Jew. The Littman Library of Jewish Civilization, Oxford, 1997.
  • History in Black: African-Americans in Search of an Ancient Past. Frank Cass, London, 2001,
  • Staging and Stagers in Modern Jewish Palestine: The Creation of Festive Lore in a New Culture (1882-1948). Wayne University Press, 2004. (with Shoshana Sitton)
  • Tel Aviv: Naissance d'une ville, 1909-1936, Albin Michel, Paris, 2004
  • The Hebrew Bible Reborn: From Holy Scripture to the Book of Books. Walter de Gruyter, Berlin, (with M. Eran).

שירה

פרוזה

ספרי ילדים

  • דוד מיכאל והאקדח של סרג'נט פרקר, ציורים ועטיפה: ברוך אלרון, הוצאת א. לוין-אפשטיין, תל אביב, 1969
  • אניה במזוודה, ציורים ועטיפה: דני קרמן, הוצאת עם עובד, תל אביב, תשל"ד 1974
  • מסע בתולעת ספרים, ציורים ועטיפה: דני קרמן, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1975
  • יותם וההיפופותם, ציורים ועטיפה: רות צרפתי, הוצאת הדר, תל אביב, 1977
  • גר אצלנו מלאך, ציורים ועטיפה: אורה איתן, הוצאת הדר, תל אביב, 1979
  • ספר אוריה, ציורים ועטיפה: מיקי בן כנען, הוצאת מסדה, רמת גן, 1979
  • מדין, ציורים ועטיפה: גיורא כרמי, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1980
  • עוג עוג הגדול ועוג הקטן, ציורים ועטיפה: עמוס קינן, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1982
  • ילד מפתח, ציורים ועטיפה: אבנר כץ, הוצאת מסדה, רמת גן, 1987
  • נמרוד כלב-ציד, ציורים ועטיפה: דורית בן-ארי, הוצאת מסדה, 1987
  • נגה דמעות, ציורים ועטיפה: דני קרמן, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2006.

תרגומים

  • הטיול הגדול /צייר אדוארד גורי; סיפר דונלד נלסון; (מאנגלית) עם עובד: תל אביב 1974
  • הגולם/ יצחק בשביס-זינגר (מאנגלית) ספרית פועלים: תל אביב, 1985.
  • דברים שקרו באמת, או, ואוגה /כריסטינה נסטלינגר; (מגרמנית), מסדה: רמת גן 1987.
  • נינה רואה הכול אחרת /רנטה ולש; (מגרמנית) מסדה: רמת גן 1988.
  • בן אוהב את אנה:רומן לילדים /פטר הרטלינג; (מגרמנית) ציורים - כרמי ‬ גל, מסדה: רמת גן 1988.

ספרים שערך

  • אנתולוגיה ים-תיכונית: מבואות ומקורות/ עורך: יעקב שביט. תל אביב: ידיעות אחרונות, 2004.
  • ירושלים: ביוגרפיה/ עורך: יעקב שביט. תל אביב: עם עובד, תשנ"ח 1998.
  • רב-ערך: לקסיקון סטימצקי אנציקלופדיה שימושית למאה ה-21/ פותח ונערך על פי אנציקלופדית WEBSTER על ידי צוות מחקר ובייעוץ יעקב שביט. בני ברק: סטימצקי, 1997.
  • מאבק, מרד ומרי: המדיניות הבריטית והציונית והמאבק עם בריטניה, 1941-1948; אסופת מאמרים/ ערך: יעקב שביט. ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשמ"ז 1987.
  • ההיסטוריה של ארץ-ישראל/ עורך הסדרה: יעקב שביט. ירושלים: כתר, 1981-1985.
  • הבלש העברי חוזר: מבחר הסיפור הבלשי מפלשתינה (א"י)/ ערכו: זהר ויעקב שביט. תל אביב: ספרי מוניטין, 1983.
  • לקסיקון האישים של ארץ ישראל, 1948-1799 עורכים יעקב שביט, יעקב גולדשטיין, חיים באר. תל אביב, עם עובד, תשמ"ג 1983.
  • הבלגה או תגובה: הוויכוח ביישוב היהודי תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939)/ ההדיר מבוא והערות יעקב שביט. רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ג 1983.
  • נפלאות ארץ-הקודש: מבחר סיפורי מסע והרפתקאות בארץ-ישראל במאה הי"ט ובראשית המאה העשרים/ ערך יעקב שביט; תרגמו: אהרן אמיר, יגאל חיימוביץ, ארנון בן-נחום. ירושלים: כתר, 1981.
  • אבי, זאב ז'בוטינסקי/ ערי ז'בוטינסקי. (עריכה: יעקב שביט). ירושלים: סטימצקי, תשמ"א 1980.
  • וועידת היסוד והוועידה השנייה של הסתדרות העובדים הלאומית (1934, 1935) - דיונים ודיווחים/ ההדיר והוסיף מבוא והערות יעקב שביט. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשל"ח 1978.

לקריאה נוספת

  • עילם, יגאל, אחריותו של ההיסטוריון (על: יעקב שביט, הסזון) 1976, ‫ בתפוצות הגולה יט, 84/83 (1978) 191-186.
  • גוטהלף, יהודה, ‫ הכישלון בטרם ניצחון: Nachum Orland, "Israels Revisionisten" (1978), ‫ גשר 24, 4/3 (תשלט) 119-113.
  • עברון, בעז, ‫ על יעקב שביט מעברי עד כנעני; פרקים בתולדות האידאולוגיה והאוטופיה של "התחיה העברית", 1984, ‫ ידיעות אחרונות (2.3.1984) 21-20.
  • ‫גרנך, יוחנן, גאולה ומלכות בהגות ובמדיניות הרוויזיוניסטית, ‫ גשר 111 (תשמה) 125-121.
  • פונקנשטיין, עמוס, י' שביט, היהדות בראי היוונות והופעת היהודי ההלניסטי המודרני, ציון נח, ד, תשנ"ג, עמודים 126-123.
  • בצלאל בר כוכבא, ‫ יהדות ויוונות: בין מדע לפובליציסטיקה, תרביץ סג, ג (תשנד) 480-451.
  • דובנוב, אריה, יעקב שביט ויהודה ריינהרץ, "אירופה המהוללת והמקוללת" (2006), ציון עב, ד (תשסז) 497-491.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קורות חייו של שביט, ב אתרו האישי, שם נכתב כי היה ראש החוג עד 2011.
  2. ^ 'לאומיות, היסטוריוגרפיה ורוויזיה היסטורית'
אבנר שביט

אבנר שביט (נולד ב-23 במאי 1983) הוא סופר ועיתונאי ישראלי.

היישוב

היישוב הוא כינוי לישות היהודית שקמה בארץ ישראל החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, עם יציאתם של אנשי היישוב הישן מבין חומות העיר העתיקה בירושלים וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקווה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 וייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי הארץ, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

המגיד

"המגיד" היה השבועון הראשון בתולדות העיתונות העברית. הוא יצא לאור בין השנים 1856–1903, תחילה בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית, ואחר כך בברלין, בקרקוב ובווינה.

בין השנים 1856–1880 נערך "המגיד" על ידי אליעזר ליפמן זילברמן ודוד גורדון, בין 1880 לשנת 1886 על ידי דוד ודב גורדון, ובין 1890-1886 בידי דב גורדון בלבד. בשנת 1890 העביר יעקב שמואל פוקס (פוכס) את העיתון מברלין לקרקוב והיה לעורכו, עד שבשנת 1896 מינה לעורך את שמואל מנחם לאזר שערך את העיתון עד ל-1903, עת פוקס הסתבך, נאלץ לעזוב את קרקוב ולסגור את העיתון.הגיליון הראשון של "המגיד" יצא לאור ביוני 1856, לפני חג השבועות, בעיר ליק שבפרוסיה המזרחית (Lyck; כיום אֶלְק (Ełk) בצפון-מזרח פולין). המילה "עיתון" טרם נוצרה (אליעזר בן יהודה יצר אותה ב-1891), ולכן תואר "המגיד" כ"מכתב קורות הימים". בעמודו הראשון התנוססה ההבטחה:

בגיליון הראשון הפציר העורך במתנדבים לשלוח ידיעות לעיתון: "השמרו בנפשותיכם לבלי לכתוב אלי דבר אף לא חצי דבר מפי השמועה".

דוד גורדון, עורכו השני של המגיד ומתומכי "חיבת ציון", הפך את העיתון לאחת הבמות החשובות של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, ושל התיישבות בארץ ישראל. לאחר מותו של דוד גורדון בשנת 1886 ירדה קרנו של העיתון.

חמור הבית

חמור הבית (שם מדעי: Equus africanus asinus) הוא תת-מין של חמור שבוית לפני כ-7,000 שנה מן הערוד.

יהודה ריינהרץ

יהודה ריינהרץ (באנגלית: Jehuda Reinharz; נולד ב-1 באוגוסט 1944) הוא היסטוריון יהודי אמריקאי, יליד ישראל, פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטת ברנדייס ונשיאה לשעבר של האוניברסיטה בשנים 2010-1994.

יהושע פורת

יהושע חיים (שוקה) פורת (נולד ב-13 בינואר 1938) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. היה מבכירי מפלגת שינוי. מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים. יצא נגד הסכם אוסלו, והשתתף בתעמולת הבחירות של הליכוד בשנת 1996.

יעקב גולדשטיין

יעקב גולדשטיין (נולד ב-24 בפברואר 1935) הוא היסטוריון ישראלי, פרופסור אמריטוס להיסטוריה, מייסד וראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. מחקריו עוסקים בתולדות הציונות, היישוב, ותנועת העבודה. משנת 2007 משמש כראש החוג לב"א כללי במכללת צפת.

ישראל קנוהל

ישראל קנוֹהל (נולד ב-13 במרץ 1952) הוא חוקר מקרא והיסטוריון ישראלי. פרופסור מן המניין בחוג למקרא, ראש הקתדרה למקרא על שם יחזקאל קויפמן באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן. ספריו עוסקים בין היתר בשילוב הממצאים המדעיים והארכאולוגיים, עם ההיסטוריה התנ"כית וכן באמונה הישראלית הקדומה, סקירת פולחנה ומקור היווצרותה.

כיכר הכנסת

כיכר הכנסת נמצאת במפגש הרחובות אלנבי והרברט סמואל (הטיילת) בתל אביב, בסמוך לשפת הים. היא נקראה בתחילה בשם: "כיכר הקזינו" בגלל קזינו גלי אביב ששכן בחוף ירושלים ממול. לאחר קום המדינה הוחלף שמה ל-כיכר הכנסת על שם: "הכנסת הראשונה" שהתארחה בבניין למשך תשעה חודשים עד דצמבר 1949 עת שבה ועלתה לירושלים. לאחר מעברה של האופרה הישראלית לבניין קולנוע קסם ב-1958 נודעה כ"כיכר האופרה".

לאה

לֵאָה, דמות מקראית, היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל. סיפורה מופיע בתורה בספר בראשית, פרק כ"ט עד פרק ל'. לאה היא אמם של שישה מתוך שנים עשר בניו של יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל בתו דינה.

מונותאיזם

מונותאיזם הוא אמונה באל אחד ויחיד, בניגוד לפוליתאיזם - אמונה באלים רבים. מקור המילה מיוונית: μόνος (מונוס) = אחד, θεός (תאוס) = אלוהות. המונח כשלעצמו מציין רק את ייחודו או בלעדיותו של האל האחד, ושלילת אלים נוספים, אך יש המייחסים לרעיון המונותאיסטי גם את שלילת הגשמות האלוהית.

מושבה

מושבה היא צורת התיישבות כפרית בישראל, המתבססת על בעלות פרטית על הקרקע, הבית והמשק. השימוש במונח "מושבה" (בימי תחיית השפה העברית נעשה שימוש גם במונח "קולוניה", שכיום מהווה מושג אחר לגמרי) לאפיון צורת התיישבות ישראלית זו מקורו, בין השאר, בתחום המושב היהודי ובמושבות היהודיות החקלאיות בדרום האימפריה הרוסית במאה ה-19.

ניצניה של המושבה בארץ ישראל בשלהי שנות השבעים של המאה ה-19, והמשכה בתקופות העלייה הראשונה והעלייה השנייה. המושבות התבססו בעיקר על ענפי החקלאות. חיי החברה והתרבות במושבות היוו חלק חשוב בהבניית החברה של היישוב היהודי הציוני בארץ ישראל; לדעת החוקר רן אהרנסון הן היו "מסד המפעל הציוני".בין השנים 1881–1948 הוקמו ברחבי ארץ ישראל כ60 מושבות, וארבע נוספות הוקמו בחורן.

נדב נאמן

נדב נאמן (נולד ב-1939) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה בחוגים לארכאולוגיה ולתולדות עם ישראל שבאוניברסיטת תל אביב. ביוני 2012 נבחר לחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.

פיסוק

פיסוק הוא חלק של דקדוק בכללי השימוש בסימני הפיסוק, שהם הסימנים (כגון פסיק) המשולבים במשפט ומסייעים לקורא בקריאת המשפט ובהבנתו.

ציונות רוויזיוניסטית

ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים בתנועה הציונית. זרם זה נוצר בשל דרישה ל"רוויזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. מייסד הציונות הרוויזיוניסטית, הוגה הדעות המרכזי שלה והעומד בראשה, היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.

תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית הייתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי-ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים ויצמן, יושב ראש ההסתדרות הציונית דאז. תמיכה ציבורית במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאה עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית. ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו.

קו מפריד

קו מפריד (–) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא הפרדה בין שני חלקי המשפט. צורתו של הקו המפריד היא קו אופקי הממוקם אופקית באמצע השורה. בעברית אורכו של הקו המפריד מחצית מגובה השורה, כאורכה של היחידה הטיפוגרפית en. בשפות אחרות ישנו שימוש בסוגים שונים של קווים מפרידים (-, –, או —) בהתאם לכללי הפיסוק של אותה שפה.

קתדרה (כתב עת)

קָתֶדְרָה לתולדות ארץ ישראל ויישובה הוא כתב עת לתולדות ארץ ישראל ויישובה, היוצא לאור ארבע פעמים בשנה (רבעון) מטעם 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה', שביד יצחק בן צבי. כתב העת מוגדר כ"ספינת הדגל" של המכון, שכן הוא משמש כאחת הבמות החשובות למחקר ארץ ישראל בתחום ההיסטורי, הארכאולוגי והגאוגרפי, ובתחומי הכלכלה, החברה, התרבות והאמנות, מימי המקרא ועד ימינו.

שלמה

על פי התנ"ך, שְׁלֹמֹה היה מלכהּ השלישי והאחרון של ממלכת ישראל המאוחדת, אחרי אביו דוד וקודמו שאול. הוא בנה את בית המקדש הראשון בירושלים והיה על פי התנ"ך החכם באדם. נקרא יְדִידְיָהּ על ידי נתן הנביא, איתיאל לפי פרשנות פרק ל במשלי, וקֹהֶלֶת. לפי הפרשנות המסורתית לספרי קהלת ומשלי ולמגילת שיר השירים הם נכתבו על ידי חזקיהו המלך וסיעתו מדבריו של שלמה. שלמה היה בנם השני של דוד ובת שבע (או בנם הראשון – על פי ספר דברי הימים א', פרק ג', פסוק ה'). סיפור מלכותו מופיע בהרחבה בספר מלכים א פרקים א-יא, ובדברי הימים ב, פרקים א-ט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.