יעקב פיכמן

יעקב פיכמן (25 בנובמבר 1881, ג' בכסלו ה'תרמ"ב17 במאי 1958, ליל כ"ח באייר תשי"ח) היה משורר, עורך, מבקר ספרותי ומתרגם עברי. חתן פרס ישראל לספרות יפה.

Bialikfichman
פיכמן (משמאל) עם חיים נחמן ביאליק
PikiWiki Israel 20412 Kinneret Moshava
בית טריידל במושבה כנרת, ששימש השראה ליעקב פיכמן בשירו אגדה
Grave of Jacob & Bat Sheva Fichman in Trumpeldor cemetery
קבר יעקב ובת שבע פיכמן בבית הקברות טרומפלדור
Memorial plaque to Jacob Fichman
לוחית זיכרון ליעקב פיכמן בתל אביב

ביוגרפיה

יעקב פיכמן נולד בשנת 1881 בבלץ - בסרביה שבאימפריה הרוסית, לאליהו (סוחר, חוכר־אדמה ומגדל צאן) ולפייגה פיכמן. למד בחדר וקיבל גם שיעורים מפי יצחק זלוטניק מברסט ליטובסק שהתגורר בבית הוריו. פיכמן הרבה בלימוד ובקריאה, ובגיל 14 עזב את בית אביו כדי להשלים בצורה מסודרת את לימודיו. הוא נדד ברחבי חרסון ופודוליה, ובהגיעו לקישינב החל ללמוד רוסית ושפות נוספות, וכן לימודים כלליים כתלמיד חוץ. בתקופה זו התחיל לכתוב שירים בעברית, ביידיש וברוסית, והתפרנס מהוראה. כשחזר לבית הוריו, הוא התמסר ללימודי היהדות. התרכז בתנ"ך, במדרשי חז"ל, ולמד ספרות עברית מתוך כתבי אחד העם ומנדלי מוכר ספרים. בנוסף, הוא הרבה לקרוא ספרות יפה בעברית, יידיש ורוסית.

בשנת 1901 עבר לעיר אודסה כדי להתקרב לביאליק, לאחד העם, ואל ש. בן-ציון אותם העריץ, וגם כדי להמשיך בלימודיו. הוא החל לפרסם שירים ב"הדור" כתב עת בעריכתו של דוד פרישמן ובעיתון לילדים. וכך נוצר הקשר שלו עם סופרי פולין: דוד פרישמן, י.ל. פרץ, נחום סוקולוב ועוד. בשנת 1903 עבר לעיר ורשה, שהייתה בעת ההיא מרכז ספרותי פעיל ותוסס של תחום המושב כולו[1]. פיכמן החל לפרסם שירים ומסות באופן קבוע בעיתון "הצופה". הוא עבד גם בהוצאת הספרים "תושיה", ב"האור" וגם כמזכיר המערכת של "הצופה" . בשנת 1905, לאחר שנאסרה, בעקבות המהפכה, הוצאת כל העיתונים העבריים, חזר לבסרביה ושהה בקישינב, ולאחר מכן בעיירה לאובה שם עבד בהוראה במשך שלוש שנים והרבה לפרסם בכתב העת שהוציא יוסף חיים ברנר - "המעורר". כאן גם החלה עבודה העריכה שלו, לאחר שהחל לטפל, על פי הזמנת סופרי אודסה, בכינוס ועריכה של יצירותיהם של סופרים שונים, מכיוון שהיה בין הבולטים במשמרת הצעירה של הספרות העברית.[2]

הוא הוזמן לשמש כמזכיר "העולם", הבטאון של ההסתדרות הציונית העולמית, שהוצאתו נתחדשה בווילנה בשנת 1908. לאחר ישיבה קצרה בעיר, עבר, לפי הזמנת אלחנן ליב לוינסקי, לאודסה; שם ערך את כתבי יהודה שטיינברג והקדיש להם מבוא מקיף המכיל ביוגרפיה והערכה - מתכונת שאימץ בעריכתו במשך עשרות בשנים.

פיכמן נישא לבת-שבע בת יצחק דוב גרינברג (הקימה יחד עם יעל גורדון, בתו של א. ד. גורדון בית ספר לילדות עניות) בשנת 1910. באותה שנה החל להשתלם בקורסים להוראה, ועבר להורדנה, אך בקיץ 1910 קיבל על עצמו את עריכת "הביבליותיקה הגדולה" של הוצאת תושיה, ועבר לוורשה. בן-אביגדור, עורך ההוצאה, כינס לראשונה את שירתו של פיכמן בספר "גבעולים", ועל כך הכיר לו המשורר תודה גדולה כל חייו.[3]

הסתדרות המורים בישראל הזמינה את פיכמן לארץ בשנת 1912, כדי להחליף את ש. בן ציון בעריכת הירחון "מולדת". הוא הצליח לגייס למשימה זו סופרים רבים והעלה את רמתו של הירחון. אהבתו לנופי ישראל קיבלה חיזוק בעריכת כתב העת והזינה את שירי הנוף הידועים שלו ("ימין ושמאל" "על שפת ים כנרת" ועוד)

בשנת 1914 נשלח לברלין כדי לערוך ירחון עברי, שעמד לצאת לאור שם, במטרה להעבירו אחר כך לארץ ישראל, אך נאלץ להישאר במקום, מאחר שפרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה. הוא התגורר באודסה ועבד ב"מוריה". עם תום המלחמה, נדד בארצות אירופה וחזר לארץ ישראל רק באביב 1919. הוא המשיך בעריכת "מולדת" שהתחדש, ובנוסף, ערך גם את הירחון "מעברות" שהחל להופיע. פיכמן גם ערך ספרים בסניף הארץ־ישראלי של הוצאת "שטיבל". בתקופה זו כתב את מחזורי הסונטות "יהודה" ו"ירושלים" ואת הפואמה "רות".

יצירתו

אגדה
מאת יעקב פיכמן

עַל שְׂפַת יַם כִּנֶּרֶת
אַרְמוֹן רַב-תִּפְאֶרֶת;
גַּן-אֵל שָׁם נָטוּעַ,
בּוֹ עֵץ לֹא יָנוּעַ.

הבית הראשון בשיר

יעקב פיכמן פרסם למעלה מ־300 ספרים: שירה, סיפורת פזמונאות ותרגומים. הוא נחשב לאחד מהאבות המייסדים של הספרות העברית החדשה, ומצעירי הסופרים העבריים בדור שלאחר ביאליק. שירתו האישית המאוחרת היא שירה מעמיקה קודרת ופסימיסטית. ייסד וערך את הירחון החשוב לנוער "מולדת", שדורות ראשונים של בני הארץ דוברי העברית התחנכו עליו. בין עבודותיו: פרסום ספרי מקראות חינוכיות, כינוסים, עריכות וביוגרפיות של יוצרי הספרות העברית, (כמו למשל הביוגרפיה הקצרה של משוררת היידיש הידועה קדיה מולודובסקי, יצירתו של אברהם מאפו, של מיכ"ל, מנדלי, ביאליק ורבים אחרים), כינוס אנתולוגיות לשירה ולסיפורת, ועריכת הירחון 'מאזנים' של אגודת הסופרים העבריים.

פיכמן הרבה לכתוב ביקורות ספרותיות, הן במבואותיו לכתבי הסופרים שבעריכתו, והן בסדרת מסות בענייני ספרות שוטפים. הוא עצמו היטיב להגדיר את רשימותיו הביקורתיות במילים הבאות, עליהן חזר בהזדמנויות שונות ובניסוחים שונים:[4]

"כל משורר אמיתי הוא בלי ספק מבקר מצויין [...] בקורתו של משורר אמנם תהיה תמיד במידה ידועה סובייקטיבית, ואולם אפשר שזוהי הביקורת האמיתית האחת בעולם. בכל אופן יהיה עוד יותר משפט צדק בסובייקטיביותו של משורר מאשר באובייקטיביותו של מבקר רשמי".

יעקב פיכמן

יעקב פיכמן תרם הרבה גם לספרות הילדים, הן בדברים פרי יצירתו, והן בעריכה ואף במסות. הוא הרבה גם לתרגם מהספרות הכללית, שירה ופרוזה כאחד. רובה של עבודת התרגום שלו פורסמה בכתבי העת השונים וטרם כונסה, אך יש עבודות שפורסמו בנפרד, כמו "נרקיס וגולדמנד" להרמן הסה, "הורדוס ומרים" מאת פרידריך הבל, ועוד.[5]

בין שיריו הידועים ביותר: "אגדה" (מוכר יותר כ"על שפת ים כנרת")[6], שאותו הלחין חנינא קרצ'בסקי, "אורחה במדבר" (מוכר כ"ימין ושמאל")[7], שאותו הלחין דוד זהבי ו"יום יום אני הולך למעונך" שהלחין ושר מתי כספי.

אורחה במדבר
מאת יעקב פיכמן

יָמִין וּשְׂמֹאל רַק חוֹל וָחוֹל
יַצְהִיב מִדְבָּר לְלֹא מִשְׁעוֹל.

אוֹרְחָה עוֹבְרָה, דּוּמָם נָעָה
כִּדְמוּת חֲלוֹם שָׁם מֻפְלָאָה

שני בתים מהשיר

בשנת 1947 זכה בפרס אוסישקין לספרות, וב-1957 זכה בפרס ישראל על יצירתו.

פיכמן נפטר במוצאי שבת, ליל כ"ח באייר תשי"ח, 17 במאי 1958 בשעה 22:30, בבית החולים הדסה בתל אביב[8], ונקבר בבית העלמין טרומפלדור.

משנת 1964 חולק מטעם האיגוד העולמי של יהודי בסרביה פרס פיכמן שנקרא על שמו.[9]

על שמו קרויים מספר רחובות בערים בישראל וכן בית התרבות בקיבוץ שדה נחום (שם היה בנו, יוסף, חבר) ובית לדיור מוגן ברמת אביב ששוכן ברחוב שגם הוא נושא את שמו.

עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון על ביתו ברחוב דיזנגוף 32.

מספריו

  • אגדות ושירים (1910)
  • גבעולים (1911)
  • המעיין מזמר (1918)
  • בבואות (1919)
  • ערבה (1922)
  • הינשוף הסגול באופל (1923)
  • ספרים מצוירים לילדים (1923)
  • ספר הארץ (1927)
  • בבית ובשדה (1931)
  • תחת השמים (1931)
  • במדבר ובהר (1931)
  • בחום הדרום ובקור הצפון (1931)
  • סיפורים נחמדים על חיות וילדים (1931)
  • יוסי נוסע לארץ-ישראל (1931)
  • יוסי בתל אביב (1931)
  • מאורעות יוסי וחנן (1931)
  • מן הטנא (1932)
  • מגיני שדה וכרם (1932)
  • חיים נחמן ביאליק (1933)
  • ימי שמש (1934)
  • אל הים (1934)
  • צללים על השדות (1935)
  • יקטן בתל אביב (1936)
  • אנשי בשורה (1938)
  • חיים נחמן ביאליק: חייו ומעשיו ליום עשירי בטבט תשל"ג - תרצ"ג (1934 - 1973)
  • איילת בעמק (1942)
  • אביב בשומרון (1943)
  • דייגים על הירקון (1943)
  • יוסי בגליל (1944)
  • פאת שדה (1944)
  • כלנית (1946)
  • הרצל כותב על מדינת היהודים (1946)
  • דמויות מנצנצות (1948)
  • דמויות קדומים (1948)
  • סלעים בירושלים (1951)
  • אמת בניין: סופרי אודסה (1951)
  • שירת ביאליק, מוסד ביאליק, (1952)
  • רוחות מנגנות: סופרי פולין (1952)
  • אלופי ההשכלה (1953)
  • ערוגות (1954)
  • חיים למופת (1954)
  • בני דור (1955)
  • אסיף: מבחר יצירות (1959)
  • עם שחר נצא (1959)
  • אביב בארץ (1959)
  • כתבי יעקב פיכמן (1960)

מעריכותיו

  • הסגנון העברי: קורס גבה ללמוד השפה העברית וספרותה / ערוך על ידי מ. קרינסקי בהשתתפות י. פיכמן, האור, ורשה, תרפ"א
  • ניסן: מאסף / ערוך בידי יעקב פיכמן, ורשה תר"ץ
  • לחג הרמב"ם: (800 שנה להולדתו) / בעריכת מ. לחובר ויעקב פיכמן, ארץ, תל אביב, תרצ"ה
  • דור דור וסופריו: אנתולוגיה ספרותית לתלמידים ולעם / המסדירים: חיים נחמן ביאליק, יהושע חנא רבניצקי, בהשתתפותו של י. פיכמן, הוצאת דביר, תל אביב, תשט"ז, 1955 (2 כרכים).

ספר יובל

  • מנחה ליעקב פיכמן בן השבעים, תל אביב: נתיב (נכסי תרבות יהדות בסרביה), תשי"ג.

לקריאה נוספת

  • בנימין יצחק מיכלי, יעקב פיכמן בשיר ובמסה, תל אביב: הועד להוצאת כתביהם של סופרים עברים מביסאראביה, תשי"ב.
  • נורית גוברין (ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה), יעקב פיכמן: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו, תל אביב: עם עובד ('פני הספרות: סדרת ילקוטי ביקורת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"א 1971.
    • ביבליוגרפיה: עמ' 209–226.
  • ישראל זמורה (עורך), ערוגות: קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, כרך א, תל אביב: האיגוד העולמי של יהודי בסרביה, אייר תשל"ג 1973.
  • נורית גוברין (עורכת). ערוגות: קובץ לזכרו של יעקב פיכמן, כרך ב, תל אביב: הוצאת עקד, אייר תשל"ו 1976.
  • צבי לוז, שירת יעקב פיכמן: מונוגרפיה, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תש"ן 1989.
  • נורית גוברין, "יעקב פיכמן", קריאת הדורות: ספרות עברית במעגליה, כרך א, תל אביב: גוונים ואוניברסיטת תל אביב, תשס"ב 2002, עמ' 178–220.
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967.
  • אסיף: מבחר יצירתו של יעקב פיכמן בשירה ובפרוזה, ילקוט דברים על המשורר ויצירתו, (ליקט ומבוא ליב קופרשטיין), הוצאת מסדה, תשי"ט, 1958.
  • נחום אריאלי, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ח; יעקב פיכמן, בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך א, עמ' 502–503.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דן מירון, בודדים במועדם; לדיוקנה של הרפובליקה הספרותית העברית בתחילת המאה העשרים, עם עובד, 1987, עמ' 365 - 375
  2. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים,, 1967
  3. ^ יעקב פיכמן, גבעולים; שירים מאת יעקב פיכמן, תושיה, ורשה, 1881
  4. ^ גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1967, עמ' 604
  5. ^ יעקב פיכמן, מתרגם, משירי הינה, הפועל הצעיר, ‏21.3.1913
  6. ^ מילות השיר "אגדה" והאזנה לו, באתר זמרשת
  7. ^ מילות השיר "אורחה במדבר" והאזנה לו, באתר זמרשת
  8. ^ מת המשורר י. פיכמן, קול העם, 18 במאי 1958.
  9. ^ יצחק קורן, פרס פיכמן לספרות ואמנות, דבר, מכתב לעורך המוסף, 26 ביוני 1964.
הקודם:
שלמה צמח, יהודה קרני
פרס ביאליק לספרות יפה
1945
הבא:
גרשון שופמן
הקודם:
יצחק דב ברקוביץ
פרס ביאליק לספרות יפה
1953
הבא:
יהודה בורלא, אורי צבי גרינברג
אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל

אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (בעבר: אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל או אגודת הסופרים העבריים) היא אגודה מקצועית של הסופרים והמשוררים כותבי העברית בישראל (קיימות בישראל גם אגודות של סופרים כותבי שפות אחרות, כגון ערבית) והיא מקבילה לאיגוד כללי של סופרים בישראל.

אידיליה

אידיליה היא סוגה ספרותית לתיאור חיי כפר שלווים, חיים שאין בהם מפנים דרמטיים, חיים הצמודים אל ההווה, ואל מרכיביו המצומצמים. מקור המושג ביוונית עתיקה: אידיליון - ציור קטן, ציור של החיים הפשוטים, בדרך כלל של השכבות העממיות, הצמודים אל חליפות הטבע ועונותיו.

מבחינה צורנית, בין אם בפרוזה ובין אם בשירה, האידיליה היא התבוננות מושהית, המתעכבת בכל הפרטים המצויים ובמרכיבי אורח החיים המתואר.

בטעות מערבבים בין אידילי, כלומר דבר הכתוב בסוגת האידיליה, לבין אידיאלי - רצוי, נשאף, שאינו קיים בחיים הנוכחיים. האידיליות התפתחו מאז ראשיתן בעולם הקלאסי, מיצירות ריאליסטיות מובהקות, שתיארו בעיקר את חיי הכפר, ליצירות ספרותיות יותר משוכללות, שבהן תוארו הכיסופים אל עולם שלם שאבד. עם ההתרחקות מן הטבע והכפר, שחלה באירופה בעיקר, הפכה האידיליה לסוגה ספרותית שעוסקת בגעגועים לעבר אידילי ואידיאלי מושלם. עבר שבעצם לא היה קיים במציאות, עבר שהיה יציר הספרות ולא יציר מחקר אמיתי או התייחסות מדעית.

בספרות העברית פורסמו האידיליות הראשונות בתחילת המאה ה-20 על ידי שאול טשרניחובסקי, שנחשב לאבי האידיליה העברית. בעקבותיו נכתבו אידיליות נוספות על ידי דוד שמעוני, שמשון מלצר, יעקב פיכמן ואחרים. בתחילה זכתה האידיליה העברית להימנות בין הסוגות שעוררו את הקוראים להזדהות עם המפעל הציוני. לאחר מכן שימשו האידיליות לתיעוד ספרותי והנצחת חיי העם היהודי בגולה. גישה זו קיבלה דחיפה נוספת לאחר השואה, כאשר כותבי האידיליות ניסו להחיות את העולם היהודי שחרב. החל משנות ה-60 של המאה ה-20 ועד ימינו (2016) סוגה זו כמעט נעלמה מנוף הספרות העברית.

אליהו מידניק

אליהו מַידַניק (בכתיב יידי: מיידאניק; ברוסית: Илья Майданик;‏ 1882? - 22 במאי 1904) היה סופר עברי ויידי ברוסיה. שם קץ לחייו בגיל 23.

גרשון שופמן

גרשון שוֹפְמן (נכתב לעיתים גרשֹם שופמן, 28 בפברואר 1880, ט"ז באדר תר"מ– 12 ביוני 1972) היה סופר עברי בן דור התחייה. חתן פרס ביאליק (תש"ז 1946) ופרס ישראל (תשט"ז 1956). אמן הסיפור הקצר וקצרצר.

דבר לילדים

דבר לילדים היה שבועון פופולרי לילדים מבית "דבר".

"דבר לילדים" החל להופיע בפברואר 1936. לפני כן הופיע, החל מ-2 באוקטובר 1931, "מוסף לילדים", שצורף לעיתון "דבר" פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי.

עורכו הראשון ומעצב דמותו היה יצחק יציב, שאף פרסם בו מדור שבועי קבוע בשם "במעגל הימים", שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה. יציב ערך את השבועון עד 1947. אחריו ערכו את השבועון ברכה חבס (כממלאת מקום העורך), אהרון זאב (1948), שמשון מלצר (1949–1954), דב נוי (עורך-משנה בשנים 1949–1952), שלמה טנאי (1954–1956), אפרים תלמי (1956–1970) ואוריאל אופק (שכיהן כעורך-משנה מ-1951 וכעורך ראשי בשנים 1970–1973), שסגני העורך בתקופתו היו ארנון מגן ודוד פאיאנס. פאיאנס כיהן כעורכו האחרון של "דבר לילדים" (1973–1985) וסגנו היה המשורר פסח מילין.

המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן, שאף פרסם בו בהמשכים רבים מסיפוריו בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע "בארץ לובנגולו מלך זולו".

בשבועון הופיעו סדרות קומיקס מצוירות על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כדוגמת עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אורי כדורי".

המאיירת הקבועה האחרונה של העיתון הייתה נורית יובל אשר איירה את העיתון משנת 1973 ועד הקמת העיתון "כולנו" בשנת 1985.

ב"דבר לילדים" הוצג הווי חייהם של הילדים באותה התקופה, והופיעו בו מדורים שונים (ייעוץ, טבע, לימודים ועוד). כמו כן, פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב המשוררים והסופרים הישראלים בזמנו: אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר, וכן מפרי עטם של משוררים וסופרים יהודים מהתפוצות בתרגום עברי, כמו שירי ילדים של אידה מזא"ה, שתורגמו עבור השבועון בידי העורכים שמשון מלצר ואוריאל אופק.

בשנת 1947 הכריזה מערכת "דבר לילדים" על שני פרסים לסיפור ילדים- האחד בסך 50 לירות והשני בסך 25 לירות. המערכת קבעה קריטריונים לזכייה. בין השופטים בתחרות היו נחום גוטמן, יעקב פיכמן, יצחק אבנון, ז' אריאל ואהרון זאבעורך "דבר", ברל כצנלסון, כתב על "דבר לילדים": "לא רבים הם הדואגים לספרות ילדים עברית, והעיתון השבועי הקטן מפרנס את הילד והמשפחה ואת בית הספר לא רק בשעת הופעתו, כי אם גם שנים רבות לאחר כך". ואכן, מערכת השבועון עודדה את קוראיו לשמור את גיליונותיו, ולהביאם בסוף השנה לכריכה, כדי שיישמרו לשנים רבות.

בשנת 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס.

האדונית והרוכל

האדונית והרוכל הוא סיפור קצר עברי מאת ש"י עגנון. הסיפור מכיל רבדים רבים העוסקים בהתבוללות, ביחסי אהבה ואינטימיות שבין גבר לאשה, בפסיכולוגיה ובמאגיה. הוא נחשב ליצירת מופת, בין היתר בזכות הארמזים הרבים שהוא מכיל לטקסטים שונים, והמבנה הייחודי שלו.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת תש"ג (1943) בקובץ בסער שבעריכת יעקב פיכמן (בהוצאת אגודת הסופרים העברים), אשר נועד למתנדבי היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת הוצאתם לאור של כל כתבי עגנון, נכלל הסיפור בכרך סמוך ונראה, שיצא לאור בהוצאת שוקן בשנת תשי"א (1950).

האדמה (כתב עת)

האדמה היה כתב עת ספרותי שצורף כמוסף חודשי לביטאון אחדות העבודה "קונטרס" בשנים 1919–1920. עורכו היחיד, לפי עצת ברל כצנלסון – עורך "קונטרס" ומראשי אחדות העבודה – היה יוסף חיים ברנר, והירצחו הביא לסופו של כתב העת. ברנר לא היה חבר מפלגה, ובניגוד ל"קונטרס" המפלגתי, שיווה ל"אדמה" צביון כללי ועממי יותר. ברנר הסביר את השם שבחר במילים:

ברנר ביקש לייחד את כתב העת, שיועד לפועל העברי, כבמה לספרות המשקפת את חיי העובדים בארץ ישראל ושלפחות חלקה נכתב מפרי עטם, ומאמרים רלוונטיים לפועלים אלה, בלשון ברורה.

בכתב העת פורסמו סיפורים מאת סופרים ידועים שנמנו עם ידידיו של ברנר, בהם אהרן אברהם קבק, גרשון שופמן, יהודה בורלא, יעקב פיכמן ואחרים, ומאת פועלים שלא היו סופרים מקצועיים, ששלחו כתבי יד לברנר (בהם שמואל יבנאלי וחיים שורר). בנוסף התפרסמו מאמרים תאורטיים ופילוסופיים בהגות הסוציאליזם, ומספר קטן של מאמרי מדע פופולרי מעולמו של "האדם העמל" בנושאי חקלאות והיגיינה.

הוצאת אמנות

הוצאת אמנות הייתה הוצאת ספרים עברית שנוסדה ב-1917 והתקיימה עד שנות הארבעים. ההוצאה נודעה בתרגום ספרי ילדים ונוער מפורסמים לעברית.

ההוצאה נוסדה ב-1917 על ידי שושנה פרסיץ בעיר מוסקבה עם סניף באודסה. ב-1920, עקב המהפכה הבולשביקית, עברה לפרנקפורט שבגרמניה, ובסוף 1925 עברה לארץ ישראל וקבעה את משרדה הראשי בבית לב בשדרות רוטשילד בתל אביב. במרץ 1927 עברו משרדי ההוצאה לרחוב יהודה הלוי ולאחר מספר שנים עברה לבניין משלה ברחוב שינקין. ההוצאה פעלה ללא כוונות רווח, ופעילותה הייתה מסובסדת ועל כן לא נפגעה מהמשבר בענף הספרים בסוף שנות ה-20 בארץ ישראל. בשנת 1937 בקשה ההוצאה לעבור לבית לודז'יה. לאחר מכן עברו לחולון בבנין הנמצא כיום ברחוב פרוג 6.

עד שנת 1942 הוציאה ההוצאה כ-500 ספרי קריאה. היא העסיקה מתרגמי בית שכללו את משה בן-אליעזר, יצחק ליב ברוך, שמעון הלקין, שלמה הרברג, מנחם זלמן וולפובסקי, יוסף ליכטנבום, יצחק למדן, אביגדור המאירי, אמיל פוירשטיין, יעקב פיכמן, ישורון קשת, מנחם קפליוק ויעקב שטיינברג.ההוצאה נודעה בעיקר ב"סדרת עלומים" בה תורגמה מיטב הספרות העולמית לילדים ולנוער לעברית על ידי מתרגמים כיצחק למדן וישראל דושמן. הסדרה נערכה ברוב שנותיה על ידי אריה ליב סמיאטיצקי ובין הספרים שתורגמו במסגרתה היו עלובי החיים, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הרפתקאותיו של האקלברי פין ופינוקיו וספריהם של ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ', ז'ול ורן, צ'ארלס דיקנס.

בנוסף התפרסמה בהוצאה ספרייה ראשונה בעברית שיועדה לגיל הרך בשם "גמליאל" ובה סיפורים קצרים, בעיקר ממקור רוסי, שאוירו באיורים המקוריים של האמנים הרוסים שכונו בכל חוברות גמליאל "חבורת ציירים, אפטר, מוצלמכר, קרבצוב וחיגר". בין השאר ראה אור בסדרה זו סיפורו של חיים נחמן ביאליק, "התרנגולים והשועל".

תחום נוסף בו התמחתה ההוצאה היה עיבוד ספרים בחוכמת ישראל לבתי הספר, בהם ספרי הרמב"ם, יהודה הלוי ושירת ימי הביניים שיצאו ביוזמת מחלקת החינוך בארץ ישראל בחוברות שכונו "מגילות" וסדרת ספרים בהיסטוריה של עם ישראל בעריכת ר' בנימין וש. בן-ציון.

ההוצאה התייחדה בכך שהיא ניקדה את כל ספריה, גם אלו המיועדים למבוגרים, מתוך אמונה ש"הנקוד עיקר חשוב, חובה ראשונה, בעבודתינו לתחיית הלשון ותקנתה". כן כללה ההוצאה בחלק מספריה מילון בסוף הספר.ההוצאה הציעה מינויים על ספריה במסגרת "ספריית לכֹּל" וכדי לעודד הצטרפות קיימה הגרלה של פרסים כספיים בין החותמים. שושנה פרסיץ החזיקה מספר שנים ברשת חנויות ספרים בשם "הכל לנוער", בהן יכלו בני נוער לרכוש מספרי ההוצאה ולהחליף ספרים שנקראו, בדומה לספרייה.

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

השילוח (כתב עת)

הַשִּׁלֹחַ: מכתב-עתי חודשי לספרות, למדע ולעניני החיים היה ירחון עברי שנוסד על ידי אחד העם בשנת 1896 באודסה. הוא הוצא לאור בברלין עד 1920, עת עברה המערכת לירושלים, ובה יצא העיתון עד 1926. בכתב העת פורסמו מאמרים בנושאי ציונות, בעיקר מהזרם של הציונות הרוחנית, מאמרים בנושא היסטוריה של עם ישראל ויצירות ספרותיות. מיטב אנשי הרוח והסופרים העבריים של התקופה תרמו את חלקם לאופיו ומעמדו המרכזי של כתב העת בתקופה.

יהודה בורלא

יהודה בּוּרְלָא (י"ח באלול תרמ"ו, 18 בספטמבר 1886 – תש"ל, 7 בנובמבר 1969) היה סופר ישראלי זוכה פרס ישראל.

יהודה לייב קצנלסון

ד"ר יהודה לייב בנימין קצנלסון (נכתב לעיתים כצנלסון; בכתיב יידי: קאַצענעלסאָן; בכתיב רוסי: Лев (Иегуда Лейб Вениамин) Израилевич Каценельсон;‏ 29 בנובמבר 1846, י' בכסלו ה'תר"ז, צ'רניגוב – 20 בינואר 1917, ו' בטבת ה'תרע"ז, פטרוגרד), הידוע בשם העט שלו בוקי בן יגלי (נהגה "יוֹגלי"; על שם נשיא שבט דן בספר במדבר), היה רופא, סופר ופובליציסט יהודי-עברי מתקופת התחייה.

יש לי גן

יֵשׁ לִי גַן הוא שיר אהבה מאת המשורר חיים נחמן ביאליק, אשר נכתב בשנים תרס"ז-תרס"ח 1907-‏1908. כרוב שיריו של המשורר, נכתב השיר בהגייה אשכנזית. מנגינתו עובדה על ידי המלחין נחום נרדי בהשפעת נעימה ערבית סורית עממית, וזכה בין השאר, לביצועהם של הזמרים: ברכה צפירה, נחמה הנדל, עפרה חזה, דקלון ושם טוב לוי. השיר הושר גם בגרסת לדינו ונקרא "יוצא אני למרסיי".האני השרה מתארת את יחסיה, געגועיה ומאוייה, כמו גם את שיחותיה עם אהובהּ. בלשון מטאפורית היא מתארת את חמוקי גופה ואת המגע עם בן הזוג ומייחלת לנישואיה הקרובים עמו, והוא נעתר לבקשתה. "השיר נדפסו בשינויים ניכרים כשיר ילדים במקראה "שבילים" שבעריכת יעקב פיכמן (אודסה, תרע"ח). השינויים שנועדו להבליע את הטון הארוטי של השיר נעשו כנראה בהיתר המשורר". כמו בשיריו האחרים, המשורר הרמז משוחח עם פסוקי שיר השירים.

כ"ח באייר

כ"ח באייר הוא היום העשרים ושמונה בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השני

למניין החודשים מניסן.

כתובים (כתב עת)

כתובים - שבועון לשאלות התרבות הספרות והאמנות, הוא כתב עת ספרותי עברי, שיצא לאור בתל אביב במשך כשבע שנים. הגיליון הראשון נדפס בשנת תרפ"ו 1926 והגיליון האחרון נדפס בשנת תרצ"ג 1933.

"כתובים" נוסד ביוזמתו של חיים נחמן ביאליק. העורך הראשון היה אליעזר שטיינמן, ולאחר זמן הצטרף אליו כעורך אברהם שלונסקי. "כתובים" החל לצאת כבטאון של אגודת הסופרים העבריים, ובגליונות הראשונים השתתפו רבים מבין חברי האגודה, ובהם יוצרים מוכרים ושמרניים כיצחק למדן, אשר ברש, יעקב פיכמן, אביגדור המאירי, יעקב רבינוביץ, דוד שמעונוביץ-שמעוני ואחרים. לאחר כשנה הפך "כתובים" למתנגד חריף של ראשי אגודת הסופרים, ובעקבות זאת הסירה אגודת הסופרים את חסותה מ"כתובים" והקימה את "מאזנים". משנת תרפ"ז 1927 ועד סגירתו ניהלה חבורת "כתובים" המצומצמת מלחמות ספרותיות קולניות נגד אגודת הסופרים, ראשיה וכלי הביטוי שלה.

אחדים משיריו הראשונים של אלכסנדר פן נדפסו אף הם ב"כתובים". כן שימש כתב העת את המשוררים נתן אלתרמן, רפאל אליעז ואברהם חלפי.

"כתובים", כמו כתבי עת ספרותיים אחרים פרסם מניפסטים, והביא תרגומים מספרות העולם בת הזמן, ובכך פתח פתחים חשובים לקוראי הספרות בארץ ולספרות העברית החדשה.

לאחר שנפרדו דרכיהם של שני העורכים, אליעזר שטיינמן ואברהם שלונסקי, פנה כל אחד מהם לדרכו, קיבץ סביבו חבורה והוציא כתב עת משלו. השבועון נסגר, וזמן קצר לאחר מכן הוקם כתב העת "טורים", בעריכת שלונסקי.

מאזנים (כתב עת)

מֹאזְנַיִם הוא כתב עת ספרותי של אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל.

מיכה יוסף לבנזון

מיכה יוסף הכהן לֶבֶּנזון (ביידיש: לעבענזאָהן; ברוסית: Миха Иосиф Лебенсон;‏ 22 בפברואר 1828 –

17 בפברואר 1852), המוכר גם בכינוי מיכ"ל (ראשי תיבות של שמו), היה משורר עברי אשר נמנה עם משוררי ההשכלה בווילנה, נפטר בדמי ימיו, והותיר את רישומו על קהל הקוראים של התקופה. מיכ"ל היה בנו של המשורר אד"ם הכהן.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

קופת הספר

קופת הספר הוא בית הוצאה לאור שהוקם בשנת 1922 על ידי הסתדרות המורים בישראל (אגודת המורים העברים בארץ ישראל) ואגודת הסופרים. הוציאה לאור ספרי קריאה ועיון לילדים, במהלך פעילותה פורסמו כ-200 ספרונים. בשנת 1932 עברה ההוצאה לפעול תחת חסותה של הוצאת "מצפה". ההוצאה פעלה עד שנת 1936.

הוצאת קופת הספר נוסדה בעקבות פגישה שהתקיימה ב-1921, בין נציגים של מרכזים המורים והסתדרות הסופרים, בה נתקבלה הצעה לייסוד גוף משותף להוצאת ספרי קריאה ועיון לילדים, זאת במטרה "להמציא חומר מנופה ומעולה במחיר נמוך לתלמידי בית הספר". בראשות ההוצאה נבחר ועד מנהל בן חמישה חברים, ביניהם אשר ברש מטעם הסתדרות הסופרים, והוא שימש גם העורך בפועל.

אופן מימון ההוצאה הזו נעשה בשיטה שלא הייתה מקובלת בזמנו בארץ: כל ילדי הארץ יכלו להצטרף כמנויים ל"קפת הספר", ומי שנרשם קיבל פנקס, בו הדביק בולים עם דיוקניהם של סופרים עבריים, כאשר החברות זיכתה את רוכש הבולים בהנחה משמעותית במחיר החוברת. במהרה התברר כי השיטה כבשה לבבות רבים.

מדי חול המועד פסח נהגה ההוצאה להוציא יום סרט במטרה לסייע לצורכי ההוצאה, לעיתים נהגה להוציא יום-בול בו תלמידים מכרו את בולי ההוצאה ועליהם תמונות של סופרים עבריים.

חברי הוועד המנהל: יעקב פיכמן, פסח אוירבך, יצחק ספיבק, אשר ברש אשר מונה גם לעורך ההוצאה, וד"ר אברהם צפרוני.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.