יעקב נפתלי שמחוני

יעקב נפתלי הרץ שמחוני (שמחוביץ) (על פי רוב י. נ. שמחוני; 20 בינואר 1884, כ"ב בטבת תרמ"ד, סלוצק, רוסיה (רוסיה הלבנה) – 21 במאי 1926, ח' בסיוון תרפ"ו) היה משכיל יהודי, היסטוריון ומתרגם, בקי במזרחנות ומדעי היהדות.

Jacob Naftali Hertz Simchoni
יעקב נפתלי שמחוני

קורות חיים

שמחוני נולד בשנת 1884 בסלוצק שברוסיה הלבנה (אז חלק מהאימפריה הרוסית), בשם יעקב נפתלי הרץ שמחוביץ, בנו של שמואל, איש משכיל בן 60, מנישואיו השניים לזיסיל, בתו של ר' יעקב נפתלי הרץ ברנשטיין מלבוב. אחותו רוזה (רו') הייתה מורה ופסיכולוגית, ופעילה בייווא.[1] את השם בעל הסיומת הלועזית (הסלאבית) שמחוביץ', שינה לשם עברי מתוך רגש לאומי.[2]

ב-1896 אביו נפטר[3] וב-1898 שמחוני עבר עם אמו למינסק, שם למד לטינית, יוונית וערבית. ב-1903 נקבעה בסלוצק בחינת הבגרות שלו בכתב ליום שבת. אף על פי שלא היה שומר מצוות, סירב להיבחן מטעמים לאומיים, מה שעיכב את לימודיו באוניברסיטה.

ב-1906 יצא לבירת רוסיה סנקט פטרבורג, ולאחר שקיבל שם תעודת בגרות אקסטרנית בבית ספר ממשלתי,[3] יצא ללייפציג שבגרמניה, ללמוד באוניברסיטה. את חופשות הקיץ עשה בשווייץ, שם הכיר את המשורר יעקב כהן. בתרע"ב פרסם כהן את מאמרו העברי הראשון של שמחוני, "רבי יהודה הלוי בתור משורר לאומי", בקובץ "העברי החדש: מאסף לספרות, לאמנות ולחיים". על מאמר זה חתם לראשונה בשם "י. נ. שמחוני". באותה שנה התפרסם מאמר נוסף שלו ב"העתיד" על יחזקאל הנביא.

ב-1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, קיבל תואר דוקטור[3] על עבודתו "לחקר ההרצאות של הסופרים הערבים ע"ד הכוזרים". החל משנה זו גר בברלין. ב-1916, לאחר כיבוש פולין על ידי הגרמנים, נתחדשה "הצפירה" ושמחוני פרסם בה שני מחקרים גדולים, על רבי יהודה החסיד ועל ש"ד לוצאטו (שד"ל).

ב-1917 הוזמן לגימנסיה העברית בלודז' שבפולין, להורות את הלימודים העבריים. במקביל להוראה בגימנסיה (1917–1924), עסק בהרבה תחומים (היסטוריה, ארכאולוגיה, בלשנות ופילוסופיה) והשתתף במרבית העיתונים וכתבי העת העבריים בביקורות ספרים ובמאמרים ומחקרים על השירה העברית בימי הביניים והעת החדשה, הספרות היהודית-ערבית בימי הביניים ותולדות ישראל.[4] בין היתר פרסם מאמרים על רבנו גרשום מאור הגולה ("השלח", כרך כ"ח, חתום בכינוי "נפתלי בן שמואל") ושלמה אבן גבירול. בנוסף, כיהן כציר מטעם לודז' בוועידה הארצית של ציוני פולין.[5]

ב-1922 הוציא את "דברי ימי ישראל", ספר לימוד מקיף לתיכון להיסטוריה של עם ישראל.

ב-1923, שנה בלבד לאחר הופעת הכרך השני של ספרו ההיסטורי-פילוסופי של אוסוואלד שפנגלר "שקיעת המערב", פרסם שמחוני, בעברית, מסה מקיפה מאוד על שפנגלר, שפורסמה ברבעון "התקופה",[6] כתב העת הספרותי העברי היוקרתי והפופולרי ביותר בראשית שנות ה-20.[7]

באותה שנה תרגם שמחוני, בהזמנת הוצאת שטיבל, את ספרו הראשון של יוסף בן מתתיהו, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים". בתרגומו לספר הזה, קנה לו שם של מתרגם קפדן.[8]

ב-1924 כתב שמחוני את המבוא לתרגום העברי של טשרניחובסקי לאפוס הבבלי "עלילות גילגמש". במבוא המפורט ביטא את קנאותו לתנועה הלאומית העברית, כשטען כי הספרות המסופוטמית היא חלק מהספרות העברית, אך הרנסאנס של היצירה הזאת לא יוכל לצאת לפועל באירופה, אלא רק על ידי "יהדות קבועה בארץ-ישראל", שתחייתה התרבותית תפנה גם "אל יצירת-שם העתיקה", בדומה למקומו של הרנסאנס של התרבות היוונית הקלאסית בתרבויות אירופה.[9]

ב-1925 עבר שמחוני לברלין, שהייתה אז מרכז של תרבות עברית, והצטרף למערכת המדעית של האנציקלופדיה שייסדו יעקב קלצקין ונחום גולדמן - אנציקלופדיה יודאיקה הגרמנית, כמזכיר ראשי ועורך מחלקת ההיסטוריה של עם ישראל עד חתימת התלמוד[10][11]. הוא תרם ערכים רבים לשני הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה, אך פטירתו גדעה את המשך תרומתו לאנציקלופדיה.

הוא גם היה נשיא בית הוועד העברי בעיר.[2]. באותה שנה תרגם גם את ספרו האחרון של יוסף בן מתתיהו, "נגד אַפִּיוֹן". עם פתיחת האוניברסיטה העברית, הוזמן על ידה להורות בה את ההיסטוריה העברית והתכוון להענות להצעה: "חג פתיחת מכללתנו הוא חג העתיד".[12]

הוא חלה בתחילת חודש סיון תרפ"ה, וכתוצאה מהניתוח שעבר,[2] נפטר ערירי באסרו חג של שבועות 1926. אסיפות אבל נערכו לזכרו בקהילות היהודיות בברלין, ורשה, לודז', קובנה וריגה. ב-14 ביוני 1926 נערכה אספה כזאת בניו יורק. אחרון הדוברים היה חיים נחמן ביאליק:[13]

"את שמחוני הסופר והמלומד ידעתי כמעט מהופעתו הראשונה בספרותנו העברית... הכרתי בכח חדש שנוסף לנו. הרגשנו, כי לפנינו איש הוגה דעות החודר לתוך תוכה של נשמתנו... האמנתי, כי האישיות המרכזית של התקופה הבאה יהיה ד"ר י. נ. שמחוני ואני צפיתי כי הוא יהיה הראשון שיטביע את חותם הלאומיות על המדע... צפינו ליום שיקומו מקרבנו אנשים האוהבים את עמם והמסוגלים להתעמק במחשבה עברית וביצירה מקורית וידלו מלוא הפנים פנינים ומרגליות מתוך הבאר העמוק של היהדות, החלוץ שבסופרים ואנשי מדע מסוג זה היה ד"ר י. נ. שמחוני: בו שמנו את מבטחנו..."

ח"נ ביאליק

ב-1929 הוציאו חבריו של שמחוני בברלין קובץ לזכרו בשם "ציונים". הקובץ מחולק לארבעה מדורים: "ספרות", "גנזי שירה", "מחקרים", "שירים, מסות ומכתבים". השתתפו בו גדולי התרבות היהודית שבתקופה ובראשם ח"נ ביאליק.

ארכיונו שמור בספרייה הלאומית בירושלים.

תרגום "מלחמת היהודים עם הרומאים"

תרגום שמחוני ל"תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים" הוא התרגום השני שנעשה לעברית, אך הראשון שנעשה ישירות מהמקור היווני. התרגום הקודם לעברית, של קלמן שולמן, נעשה מתרגום גרמני, ולדעת שמחוני "אינו אלא מהדורה מליצית של ספר יוספוס".[14]

מכיוון שיוסף בן מתתיהו מספר שאת "מלחמת היהודים" כתב לראשונה בלשון "אבותיו" ורק אחר כך תרגם אותו ליוונית,[15] בחר שמחוני לתרגם את הספר לעברית של זמנו של יוסף:

"שמתי לנגד עיני בקרוּב את התקופה שכתב בה יוספוס, תקופת ראשית המשנה, והכנסתי אל הספר רק מילים וניבים מכתבי-הקֹדש ומאוצר לשון המשנה, ולא מאוצר לשון ימי-הבינים או מילים מחדשות (מלבד יוצאים-מן-הכלל מועטים)."

שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מבוא מאת המתרגם

במידה וב"שפת אבותינו" התכוון יוסף לעברית ולא לארמית, הקפדתו של שמחוני להימנע משימוש במילים מאוחרות לחתימת המשנה (220 לספירה לערך), מהוה ניסיון לשחזר איך הייתה עשויה להיראות הגרסה הראשונה של יוסף, שלא שרדה.

תרגום שמחוני הוא גם התרגום המקובל בקרב חוקרים ישראלים, ובו משתמשים בדרך כלל בימינו כמקור העיקרי לציטוט. תרגומו נחשב לנאמן למקור, מלווה בהערות שוליים רבות בגוף הספר, הערות ובאורים לכל פרק מרוכזים בסוף הספר, וכן במבוא מרתק ובנספחים חשובים: לוח זמנים של מאורעות המלחמה, מפתח שמות ומקומות, לוחות יוחסין ומפות.

ספריו ותרגומיו

  • י. נ. שמחוני, דברי ימי ישראל: ספר עזר למורים, למתלמדים ולתלמידי המחלקות העליונות של בתי ספר תיכונים, "מוריה" 1922.
  • יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג 1923. "מסדה" 1968.
  • עלילות גלגמש, תרגם שאול טשרניחובסקי עם מבוא מאת י. נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ד 1924.
  • יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), תרגם ד"ר י. נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ברלין, תרפ"ח 1928. "מסדה" 1968.

לקריאה נוספת

  • ציונים: קובץ לזכרונו של י. נ. שמחוני ז"ל, ברלין: אשכול, תרפ"ט 1929.
  • י"ק מיקלישנסקי, "י.נ. שמחוני", בתוך: שמואל ק. מירסקי, אישים ודמויות בחכמת ישראל באירופה המזרחית לפני שקיעתה, ניו יורק: עוגן על יד ההסתדרות העברית באמריקה, תשי"ט, עמ' 187–198.
  • אפרים שמואלי, 'ד"ר י.נ. שמחוני, דיוקנו של חוקר "עילוי"', הדאר 59, כט (תש"ם), 471; לח (תשמ"א), 638; 60, א, 10–11; ב, 26–27; ה, 75; ז, 104; ח, 118–119; ט, 138–139; י, 153.
  • אפרים שמואלי, 'דיוקנו של היסטוריון לאומי: במלאת שישים שנה לפטירתו של י.נ. שמחוני', כיוונים 31 (תשמ"ו), 37–62.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו

קטע קול יוסף בן מתתיהו, על נפילת יודפת, באתר התסכיתים של האוניברסיטה העברית בירושלים, מתוך "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", ספר ג, פרק ז, פסקה כח - פרק ח, פסקה ט.

הערות שוליים

  1. ^ עליה באתר הפרטיזנים
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 י. פינק, ד"ר שמחוני ז"ל, דואר היום, 13 ביוני 1926.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 פרופ' ד"ר מאיר בלבן, יעקב נפתלי הירץ שמחוביץ (שמחוני) ז"ל (למלאת שנה לפטירתו), הצפירה, 10 ביוני 1927.
  4. ^ ג. קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספרית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, מרחביה, תשכ"ז 1967.
  5. ^ רשימת הצירים שהשתתפו בועידה הארצית הרביעית של ציוני פולין, הצפירה, 4 בספטמבר 1919
  6. ^ י"נ שמחוני, 'חורבן המערב', התקופה כ (תמוז–אלול תרפ"ג), 405–424; כא (תשרי–כסלו תרפ"ד), 380–411.
  7. ^ דן מירון, פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו – מחזורי שיחות, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א 2001, שיחה חמישית: היכן נתקל אלתרמן הצעיר בתורתו של שפנגלר, עמ' 157.
  8. ^ תולדות מלחמת היהודים ברומאים (תרגום ליזה אולמן), הקדמה מאת ליזה אולמן, עמ' 1.
  9. ^ עלילות גלגמש, מבוא, עמ' XI.
  10. ^ אשכול, דואר היום, 22 באפריל 1926
  11. ^ אך במקור אחר נכתב: "מחלקת ההיסטוריה של ימי הבינים ושירת ישראל העתיקה"[2]
  12. ^ ש. ימואלי, ד"ר י. נ. שמחוני ז"ל (למלאת שנתים לפטירתו), הצפירה, 27 במאי 1928.
  13. ^ מ. ח. טוזנר, נשף־אבל לזכר י. נ. שמחוני, ערוך מטעם ההסתדרות העברית, דואר היום, 13 ביולי 1926.
  14. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מבוא מאת המתרגם.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א', פתיחה, א'.
אנציקלופדיה יודאיקה (אשכול)

אנציקלופדיה יודאיקה (Encyclopaedia Judaica) היא אנציקלופדיה המתמקדת בנושאי עם ישראל: יהדות, מדעי היהדות ותולדות עם ישראל שיצאה לאור בגרמנית בשנים 1928–1934, ולא הושלמה עקב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

בשנת 1926 הציגו נחום גולדמן ויעקב קלצקין את תוכנית האנציקלופדיה שהייתה אמורה לצאת במקביל בעברית ובגרמנית. העורך הראשי היה יעקב קלצקין ולצדו כיהנו כמזכירים ראשיים: יעקב נפתלי שמחוני ומקס סולובייצ'יק. בפרסום נמנו ארבעה עשר מדורים ועורכיה:

המזרח בימי קדם - נפתלי הרץ טור-סיני

דברי ימי ישראל עד חתימת התלמוד - יעקב נפתלי שמחוני

דברי ימי ישראל בימי הביניים והעת החדשה - יצחק משה אלבוגן ומרק וישניצר

הספרות התלמודית - יהושע גוטמן

הספרות הרבנית - ד"ר י. פריימאן

העבודה והתפילה - יצחק משה אלבוגן

הספרות ערבית והאסלאם - פרופ' נ. ווייל

פילוסופיה - יעקב קלצקין

תולדות הדתות - נפתלי הרץ טור-סיני

חקר הלשונות השמיות - נפתלי הרץ טור-סיני

הספרות העברית החדשה - מרדכי אהרנפרייז

היסטוריה חברתית וכלכלית - מרק וישניצר

שאלת ההווה בישראל - נחום גולדמן

מדעי הטבע - ד"ר פ. כהןבשנים 1928-1934 יצאה לאור בברלין, בהוצאת "אשכול" של נחום גולדמן, אנציקלופדיה יודאיקה, שנכתבה בגרמנית. עורכיה הראשיים היו יעקב קלצקין ואיסמר אלבוגן. בין הכותבים נמנו נפתלי הרץ טור-סיני, אלתר דרויאנוב, יהושע גוטמן וחיים ברודי. ד"ר שאול טשרניחובסקי ערך את מדור חכמת הטבע והרפואה. .

עשרה כרכים, מהערך Aach עד הערך Lyra, יצאו לאור עד להפסקת המיזם עקב עליית הנאצים לשלטון. כן יצאו לאור שני כרכים בעברית שנודעו כאנציקלופדית אשכול. האנציקלופדיה לוותה בתרשימים רבים, אך המפות נעדרו ממנה כמעט לגמרי.

הכרך השני בגרמנית יצא ביולי 1928 וכלל ערכים מ"אקדמיה" עד אבוסטזיה". הכרך השלישי יצא בתחילת 1929. הכרך החמישי יצא בתחילת 1930. הכרך התשיעי יצא לאור לקראת סוף 1932.

הכרך הראשון של האנציקלופדיה בעברית, בשם "אשכול - אנציקלופדיה ישראלית", יצא בשנת 1929 והכרך השני באמצע שנת 1931.

בעל המשמר תוארה האנציקלופדיה: "נסיון גדול וחשוב מכל הבחינות - ניסיון ששימש דוגמה טובה למבצעי האנציקלופדיה העברית החדשה".

אחדים מהערכים של אנציקלופדיה זו, (וכן חלק מכספי השילומים לגולדמן), שימשו בהכנת "אנציקלופדיה יודאיקה" באנגלית שיצאה לאור ב-1972.

אפולוניוס מולון

אַפּוֹלוֹניוּס מוֹלוֹן או מוֹלוֹ (ביוונית: Ἀπολλώνιος ὁ Μόλων; חי במאה ה-1 לפנה"ס), היה רטוריקן יווני שכתב חיבור אבוד על היהודים.

אריסטובולוס השלישי

אריסטובולוס השלישי (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 53 לפנה"ס – 36 לפנה"ס) הכהן הגדול האחרון מבית חשמונאי.

ייתכן ושמו העברי של אריסטובולוס היה "יונתן" או "יהודה".

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים כללה מסורות שונות שהופיעו במצרים העתיקה לאורך תקופת הבית השני, והמשותף ביניהן הוא שבניגוד לסיפור יציאת מצרים המקראי, היהודים גורשו ממצרים ולא יצאו ממנה מרצונם.

לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית.

הגרסה צוטטה בהרחבה על ידי ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו בחיבורו האפולוגטי "נגד אפיון", בו הזים באופן שיטתי את דבריהם של כמה מהסופרים המצרים-יוונים שהפיצו אותה.

הפרד ומשול

הפרד ומשול הוא מונח בפוליטיקה ובסוציולוגיה שמקורו בלטינית "divide et impera". משמעותו צירוף של פסיכולוגיה מדינית, אַסְטְרָטֶגְיָה צבאית ואסטרטגיה כלכלית שלפיהן ניתן להשיג ולשמור על עוצמתו של השולט על ידי פיצול העוצמה המצויה בידי האחרים לנתחים קטנים. כל נתח שייווצר כתוצאה מהפיצול יהיה בעל עוצמה נמוכה מאשר הגוף שהיה קיים בעבר. השימוש במונח מקובל גם לכינוי השיטה, שלפיה מונעים מגופים קטנים להתאחד ולהשיג עוצמה רבה יותר, מאשר בהיותם במצבם העכשווי. כך נמנעים ממצב שבו יש לפרק גופים גדולים, תהליך שהוא קשה לביצוע.

הרודיאס

הרודיאס או הרודיה (ביוונית: Ηρωδιάς; בערך 15 לפנה"ס - אחרי 39) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס, אחותו של אגריפס הראשון.

חנן בן שת

חנן בן שת היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 6–15 לספירה. משפחתו, משפחת הכהנים הגדולים מבית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

יודפת (יישוב עתיק)

יוֹדְפַת (יוונית: Ἰωτάπατα, לטינית: Jotapata, תעתיק: יוֹטַפַּטַא) הייתה עיר יהודית חשובה בתקופת בית שני. שרידיה נמצאו באתר בלב רכס הרי יודפת שבמרכז הגליל התחתון, דרומית מזרחית למושב יודפת המודרני, 22 ק"מ דרום מזרחית לעכו ו-9 ק"מ צפונית לציפורי.

העיר נבנתה על תל בגובה 419 מ' מעל פני הים, מוקפת בשרשרת פסגות הגבוהות ממנה. ממזרח ומצפון מזרח מקיף אותה נחל יודפת ויובל שלו מקיף אותה ממערב, מדרום ומצפון מערב. אלו יוצרים מדרונות תלולים משלושת צדי הגבעה כך שזו נגישה רק מצד צפון, שם נמצא אוכף טופוגרפי המחבר אותה להר מימין. יודפת מתוארת בהרחבה בספר תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים של יוסף בן מתתיהו, ומוזכרת גם במשנה. האתר ששטחו 263.32 דונם הוכרז ב-11 בנובמבר 2014 כגן לאומי.

יעקב בן סוסא

יעקב בן סוסא היה אחד מארבעת מפקדי צבא האדומים, שהיה מעורב במרד הגדול ברומאים בירושלים בסוף ימי בית שני (66–70 לספירה). הארכאולוג יובל ברוך הצביע על הקשר שבין האתר בחורבת סוסיא (יישוב עתיק) שבדרום הר חברון ליעקב בן סוסא.

יציאת מצרים

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא, בסיפור המקראי ולפי אמונת כל הדתות האברהמיות, שחרורם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי אלוהים. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לאל שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר. פרעה סירב, והאל הנחית על המצרים עשר מכות, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לצאת לשלושה ימים למדבר ולאחר מכן לשוב לעבודה. כעבור שלושה ימים, כשראה שעם ישראל לא מתכוונים לשוב, יצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו בו. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני היסוד בדת היהודית, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות היא מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ולפי פרשנות חז"ל, פסוק זה הוא מקור למצוות אזכור יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה. השאלה האם בכלל או עד כמה יציאת מצרים נשענת על גרעין היסטורי אותנטי, שנויה במחלוקת בין החוקרים העוסקים ביציאת מצרים בביקורת המקרא ובאגיפטולוגיה.

כאירמון מאלכסנדריה

כאירמון (Chaeremon, ביוונית: Χαιρήμων; חי במאה ה-1 לספירה) היה כהן מצרי, פילוסוף יווני סטואי, גרמטיקוס (Grammatikos, מבאר הספרים הישנים) והיסטוריון אנטי יהודי.

מלחמת היהודים

מלחמת היהודים, מתורגם גם כמלחמות היהודים (בלטינית: Bellum Judaicum, ביוונית: Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים") הוא ספרו של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). הספר הוא דיווח היסטורי העוסק במרד הגדול בין השנים 66–73 לספירה, ובגורמים שהובילו אליו.

כתיבתו של יוספוס נייטרלית בעיקרה אך צצים בה מדי פעם דברי אבל וקינה על מר גורלו של העם היהודי וחורבן המקדש. עם זאת, רבים טוענים שליוסף ישנה נטייה ליפות את המציאות לטובתם של הרומאים. יש הקושרים זאת לכך שהספר עמד לבקרת הקיסר אספסיאנוס.

כמו יתר ספריו של יוספוס, הספר בצורתו היוונית שרד בזכות הכנסייה הנוצרית ולא שומר במסורת הרבנית. הכנסייה ראתה בספרו המתעד את חורבן ירושלים ובית המקדש הוכחה לנכונות נבואתו של ישו על חורבן העיר, ולדוקטרינה הגורסת שבחירת עם ישראל היא חזקת הכנסייה בלבד ושהיהודים שלא הצטרפו אליה איבדו את מעמדם כחלק מן העם.

מתתיהו בן תיאופילוס (השני)

מתתיהו בן תּיאוֹפילוֹס (השני) היה כהן גדול בבית המקדש השני בזמן פרוץ המרד הגדול (שנת 66 לספירה). ניתן להניח שהיה בנו של הכהן הגדול תיאופילוס בן חנן (כהן בשנים 41-37 לספירה) ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת (כהן בשנים 15-6 לספירה) ובכך היה שייך למשפחת הכהנים בית חנן.

בשנת 65, מינה המלך אגריפס השני את מתתיהו לכהן גדול (השישי והאחרון שנתמנה על ידיו) במקום יהושע בן גמלא.בסוף שנת 67, בזמן המרד הגדול, מינו הקנאים את פינחס בן שמואל מכפר חבתא למשרת הכהן הגדול במקומו של מתתיהו בן תיאופילוס. מינויו על פי גורל של איכר עובד אדמה במקומו של כהן ממשפחת כהנים גדולים הביאה לתחושת שבר:"עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החוק המחולל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים." פינחס זה היה הכהן הגדול האחרון שכיהן בבית המקדש השני לפני חורבנו.בזמן המצור הרומאי על ירושלים בשנת 70, הצליחו ארבעת בניו של מתתיהו להימלט מן העיר הנצורה. יחד עם הכהנים הגדולים (מתתיהו עצמו ככל הנראה כבר לא היה בחיים) יהושע בן דמנאי ויוסף בן קמחית (או קבי) ובניהם של כהנים גדולים אחרים (ישמעאל בן פיאבי ומתתיהו בן ביתוס), ברחו בניו של מתתיהו מהעיר הסגורה על ידי משמרות המורדים, אל הרומאים.לטענת יוסף בן מתתיהו, היו אלה דבריו שלו אל תושבי ירושלים הנצורים, שהשפיעו על האליטה לברוח מהעיר. הפליטים העשירים שוכנו זמנית על ידי אספסיינוס בעיר גופנא, מה שהביא את המורדים לטעון בפני העם, שהפליטים, מאחר שנעלמו מן העין, ללא ספק נרצחו על ידי הרומאים. טיטוס בתגובה, הביא אותם בחזרה כדי שיסובו יחד עם יוסף בן מתתיהו את חומות הר הבית. הבורחים התאספו לפני הצבא הרומי מול החומה והתחננו למורדים להציל את לב לבה של עיר הבירה:"פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה – צאו כלכם מהר-הבית והשאירו את בית מקדש לפלטה".

דבריהם רק העלו את חמת המורדים, שענו להם בצעקות וקללות. עם החרבת בית המקדש, פסקה גם הכהונה הגדולה.

עינות סלוקיה

עינות סלוקיה מוכר גם בתור עינות עדן ובעבר בתור עין קצביה הם אוסף של מעיינות הנובעים באזור צומת קצרין דרום (קצבייה) במרכז רמת הגולן. מימי המעיינות שימשו בעבר לשאיבה על ידי חברת המים המינרלים מי עדן. המים משמשים להכנת בירות במבשלת הגולן. דרומית למעיינות נמצא פארק המכיל בריכות מים ותעלות המנקזות את מי המעיינות, ביניהם שבילים ופינות ישיבה. באזור הפארק ומצפון לו, נמצאים שרידים של בתי הכפר הסורי הנטוש קצבייה, ומכיוון דרום-מערב לפארק נמצאת אנדרטת עוצבת סער לזכר חללי חטיבה 7.

מעיינות סלוקיה נקראים כך על שם התיישבות קדומה באזור, בתקופת בית שני ככל הנראה שהתקיים במקום יישוב יהודי שהקביל ליישוב גמלא ואף הוא נערך להגנה בתקופת המרד בשלטון הרומאי. השם סלוקיה נקרא ככל הנראה על שם האימפריה הסלאוקית (בדומה למקומות נוספים ברחבי המזרח התיכון), היא נוסדה בשם זה כנראה בתקופתו של המלך ההלניסטי סלאוקוס הרביעי. שרידים נוספים שנמצאו באתר מתארכים את ההתיישבות במקום לפחות לסביבות האלף ה-2 לפנה"ס. היישוב סלוקיה מוזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו:

למרות התאוריה שאכן מדובר בעיר סיליקיה ההלניסטית, ישנן בעיות בתיאור העיר ביחס למקום המדובר בעינות סלוקיה. בתיאוריו של יוסף בן מתיתיהו, העיר סיליקיה יושבת קרוב לאגם החולה ("יאור סמך", "סמכוניטיס"), בעוד שאזור סולוקיה המדובר נמצא כ-15 קילומטר בקו אווירי מהקצה הדרומי של האגם לפני שיובש ואף לא ניתן לראותו משם. תיאור נוסף של המקום מציין שהוא "מבוצר מאוד על ידי הטבע", בעוד שאזור סלוקיה לא נראה כך לפי התיאור. בעיתיות זו גרמה להשערה שמדובר באתר אחר ואחת התאוריות היא שמדובר בעיר כפר דבורה שניצב מעל צוקי רמת הגולן וצופה לעבר עמק החולה.

כ-4 וחצי קילומטרים צפון-מזרחה מהמעיין ושרידי ההתיישבות, ישנם הריסות של כפר סורי נטוש נוסף בשם סלוקיה, אשר נמצא לצד ציר הנפט צפונית לצומת קשת. סביב עינות סלוקיה נבנה הכפר קצביה, כך שככל הנראה שם הכפר סלוקיה נובע משם המעיין. מדרום למעיין הוקם אתר ההנצחה לעוצבת סער (חטיבה 7).

קרב הר תבור

קרב הר תבור (תשרי ג'תתכ"ז - תשרי ג'תתכ"ז) היה קרב קטן שנערך ליד הר תבור בגליל התחתון בתחילת המרד הגדול, בין כוחות של הצבא הרומאי בפיקודו של פלאקידוס למורדים יהודים מהגליל. תוצאת הקרב הייתה ניצחון רומאי מוחלט, והקניית השליטה על הר תבור לידי הרומאים.

קרבות טריכאי

קרבות טַרִיכֶאַי היו קרבות שנערכו במהלך המרד הגדול ליד ובתוך העיר טריכאי שבגליל התחתון, בין הצבא הרומאי בפיקודם של אספסיאנוס וטיטוס ליהודים מורדים מהגליל.

הלחימה החלה בחודש אב, ג'תתכ"ז, 67 לספירה, כאשר לוחמים יהודים תקפו את הרומאים בשעה שבנו את המחנה שלהם. היהודים נסוגו במהירות, אולם בינתיים התכוננו המוני יהודים לקרב כנגד הרומאים מחוץ לחומותיה של טריכאי.

בראש 600 פרשים נשלח טיטוס לנהל קרב כנגד יהודי טריכאי, אולם בראותו את המוני היהודים שנערכו כנגדו, ביקש תגבורות נוספות שהביאו את סך חייליו למספר של 3,000, מתוכם אלף פרשים. בקרב שהתנהל מחוץ לחומות נחלו היהודים תבוסה מוחצת, ואילו הנותרים הצליחו להימלט אל מעבר לחומות העיר.

בנצלו מחלוקת פנימית שהתנהלה בעיר, האם להיכנע לרומאים או לא, התקיף טיטוס את העיר מצידה המערבי, ששכן על הכנרת ולא היה מוגן בחומות. בפחד שיצרה תעוזתו של טיטוס, נוצרה מהומה רבתי, שבמהלכה הצליחו חלק מהמורדים להימלט על סירות לכנרת, ואילו טיטוס כבש את העיר כולה.

בקרב בים הכנרת שניהלו הצדדים למחרת, חיסלו הרומאים את רוב היהודים המורדים ששרדו את ההתקפה הקודמת על טריכאי.

שבוע

שבוע הוא יחידת זמן בת שבעה ימים. השבוע מהווה יחידת זמן מחזורית בין המחזור היומי למחזור החודשי. השבוע משמש כמחזור מקובל בעולם כולו לצורכי עבודה ועסקים, ובפרט משמש כמחזור לקביעת ימי עבודה ומנוחה.

שבוע הוא יחידת זמן מלאכותית (להבדיל מיממה, למשל, שהיא יחידת זמן טבעית), משום שמספר ימי השבוע הוא מספר שרירותי; ואכן, בתקופות שונות ובמקומות שונים בעולם היו הגדרות שונות לשבוע.

מחזור רציף של שבעה ימים שאינו תלוי במחזוריות הירח הונהג כנראה לראשונה ביהדות, לכל המאוחר במאה ה-6 לפני הספירה.

שמחוני

האם התכוונתם ל...

תיאופילוס בן חנן

תיאופילוס היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 37–41 לספירה. משפחתו, משפחת בית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

השם "תיאופילוס" משמעותו ביוונית קוינה: "ידיד האל" (ידידיה) או "אהוב האל" או "אל אוהב".

תיאופילוס היה בנו של הכהן הגדול חנן בן שת (שירת בשנים 6–15 לספירה) ואחיהם של הכהנים הגדולים אלעזר (15 לספירה), יונתן (36–37 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), מתתיהו (43 לספירה) וחנן (63 לספירה, עמד לאחר מכן בראש ממשלת המרד הגדול ברומאים ונרצח על ידי הקנאים). אחותו הייתה אשתו של הכהן הגדול קיפא (19–36 לספירה).בשנת 37 לספירה, ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, נטל את הכהונה הגדולה מיונתן בן חנן, ומסר אותה לתיאופילוס, אחיו.

בשנת 41 לספירה, אגריפס הראשון מלך יהודה, העביר בתחילת תקופת מלכותו את הכהונה הגדולה מתיאופילוס לשמעון בן ביתוס, שכונה קנתירא, ולאחיו ואביו, בית ביתוס.בנו של תיאופילוס, מתתיהו, שירת ככהן גדול בשנים 65–67 לספירה, בזמן פרוץ המרד הגדול ברומאים, עד מינויו של פינחס בן שמואל מכפר חבתא, הכהן הגדול האחרון, שבזמנו חרב בית המקדש השני.

קיים ממצא ארכאולוגי המאשר את קיומו של תיאופילוס, גלוסקמה הנושאת את הכתובת: "יהוחנה נכדת תיאופילוס הכהן הגדול".

ישנה סברה המזהה את תיאופילוס בן חנן עם אותו "תיאופילוס" שאליו פונים ספרי הברית החדשה הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.