יעקב בורקהרדט

יעקב כריסטוף בּוּרְקְהַרְדט (Jacob Christoph Burckhardt;‏ 25 במאי 1818 בזל, שווייץ - 8 באוגוסט 1897, בזל, שווייץ) היה היסטוריון שווייצרי של האמנות והתרבות, שדות שהוא תרם לעיצובם. "המגלה הגדול של עידן הרנסאנס, הוא גילה לראשונה כיצד צריך לפרש תקופה שלמה, תוך התייחסות לא רק לציור, פיסול וארכיטקטורה, אלא גם למוסדות של חיי היום-יום".[1]

Jacburc2
יעקב בורקהרדט

חייו

יעקב בורקהרדט נולד בבזל שבשווייץ. אביו היה כהן דת פרוטסטנטי רם דרג, שהיה ממונה על הקתדרלה של בזל. ב-1830, בהיותו בן שתים עשרה, מתה עליו אימו. בשנים 1835 עד 1838 למד באוניברסיטת בזל ובניושאטל, המורה שהשפיע עליו ביותר היה יוהאן דה-ויטה. בורקהרדט העריץ את אפיקורוס ושופנהאואר. בורקהרדט נסע לברלין למד באקדמיה עטורת התהילה של אוניברסיטת ברלין, בזמן שלימדו חוקרים דגולים כמו בק, דרויזן, גרים ולאופולד פון רנקה, מייסד המדע המודרני של ההיסטוריה, כענף המבוסס על שיטה אקדמית של מקורות ותיעודים יותר מאשר דעות ההיסטוריון בעצמו. בורקהרדט למד היסטוריה, תוך התמקדות בהיסטוריה של האומנות.

ב-1841 שהה באוניברסיטת בון, ולמד תחת היסטוריון האומנות פרנץ קוגלר, לו הוא הקדיש את ספרו Die Kunstwerke der belgischen Stadke, שראה אור בשנת 1842.

בשנת 1842 שב לבזל וכיהן באוניברסיטת בזל כפרופסור להיסטוריה בשנים 1843 עד 1855, שהייתה אז ב-ETH, בבית הספר להנדסה של ציריך. ב-1858 הוא שב לבזל והחזיק בפרופסורה שלו עד לפרישתו בשנת 1893. רק מ-1886 הוא לימד היסטוריה של האומנות באופן בלבדי. כן שלח ידו בעיתונאות ובפעילות ציבורית. פעמיים השיב ריקם את פניותיהן של אוניברסיטאות גרמניות להורות בהן: ב-1867 באוניברסיטת טיבינגן, וב-1874 הוצעה לו הקתדרה המהוללת של ראנקה באוניברסיטת ברלין, משרה אותה הוא דחה. פרידריך ניטשה רואה בבורקהרדט את מורהו הגדול.[2]

עבודתו

כתיבתו ההיסטורית של בורקהרדט תרמה רבות לביסוס ההיסטוריה של האומנות כדיסציפלינה אקדמית, ולה אף ערך ספרותי משל עצמה. גישתו היצירתית למחקר ההיסטורי מדגישה את הערך של התרבות והאומנות בעת נתחו את המגמות החברתיות והפוליטיות המבעבעות מתחת לפני האירועים ההיסטוריים.

בשנת 1838 ערך בורקהרדט את מסעו הראשון לאיטליה, ופרסם את מאמריו החשובים הראשונים, Bemerkungen uber schweizerische Kathedralen ("הערות על הקתדרלות השווייצריות"). ב-1847 הוא פרסם מהדורה חדשה של שתי עבודותיו הגדולות של קוגלר, Geschichte der Malerei ו-Kunstgeschichte, ב-1853 הוא הוציא לאור את עבודתו שלו עצמו, Die Zeit Constantins des Grossen ("תקופתו של קונסטנטין הגדול"). בין השנים 1853 - 1854 הוא שהה הרבה באיטליה, ואסף חומרים עבור Der Cicerone: Eine Anleitung zum Gensus der Kunstwerke Italiens (מהדורה שביעית בגרמנית בשנת 1899), שאף אותו הקדיש לקוגלר. עבודתו, "מדריך המסע הטוב ביותר שנכתב מאז ומעולם"[3] אשר הקיפה את הפיסול והארכיטקטורה, כמו גם ציור, נהפכה להיות מדריך הכרחי לתייר האומנות באיטליה.

כמחצית מן המהדורה המקורית מוקדשת לאומנות בתקופת הרנסאנס. מכאן בורקהרדט המשיך בדרך הטבע לכתוב את שני הספרים הבאים שבשלם התפרסם ביותר, ב-1860 Die Cultur der Renissance in Italien ("תרבות הרנסאנס באיטליה"; מהדורה אנגלית יצאה על ידי SGC Middlemore, בשני כרכים, לונדון, 1878), וב-1878 הוציא לאור את Geschichte der Renaissance in Italien ("ההיסטוריה של הרנסאנס באיטליה"). תרבות הרנסאנס באיטליה היה הפרשנות המשפיעה ביותר לרנסאנס האיטלקי במאה התשע עשרה והוא עודנו נקרא ביותר. בורקהרדט וההיסטוריון הגרמני ג'ורג' וויט ייסדו את המחקר המדעי של הרנסאנס. בניגוד לוויט, שתחם את מחקריו להומניזם האיטלקי המוקדם, עסק מחקרו של בורקהרדט בכל ההיבטים של חברת הרנסאנס.

בורקהרדט החשיב את ההיסטוריה העתיקה כהכרח אינטלקטואלי והיה מלומד מכובד ביותר של התרבות היוונית. "היוונים והתרבות היוונית" מסכמים כמה מהרצאותיו בנידון, "Griechische Kulturgeschichte", שבורקהרדט השמיע לראשונה ב-1872 ועליה חזר שוב ושוב עד 1885. בזמן מותו, הוא עבד על ארבעה כרכי מחקר של התרבות היוונית.

פרידריך ניטשה, שהיה פרופסור לפילולוגיה בבזל בשנת 1869 בגיל עשרים וארבע, העריץ את בורקהרדט והיה נוכח בכמה מהרצאותיו. ניטשה סבר כי בורקהרדט הסכים עם התזה שלו 'הולדת הטרגדיה', כלומר התרבות היוונית הותחמה על ידי מגמות אפולוניות ודיוניסיות. ניטשה ובורקהרדט נהנו מחברתו האינטלקטואלית זה של זה, זאת חרף העובדה שבורקהרדט שמר מרחק מהפילוסופיה ההולכת ומתפתחת של ניטשה. ההתכתבות הענפה שלהם שהשתרעה על פני מספר שנים ראתה אור. תלמידו של בורקהרדט היינריך ולפלין ירש אותו באוניברסיטת בזל בגיל הצעיר של עשרים ושמונה.

מתח מעניין השתרר בנפשו הפעלתנית של בורקהרדט בין המלומד החכם והארצי של הרנסאנס האיטלקי, והיותו הקלוויניסט השווייצרי שלמד באינטנסיביות לכמורה. הממשל השווייצרי בו הוא שהה כמעט כל חייו היה דמוקרטי ויציב בהרבה יותר מהנורמה שהשתררה במאה התשע עשרה באירופה. כשווייצרי התייחס בורקהרדט בקרירות ללאומיות גרמנית ולטענות גרמניות בדבר עליונות תרבותית ואינטלקטואלית. הוא היה אף מודע ביותר לשינויים פוליטיים וכלכליים שנערכו באירופה בעת ההיא, והתייחס בהרצאותיו ובכתיבתו למהפכה התעשייתית, התהפוכות הפוליטיות באירופה בנות הזמן ההוא, והלאומיות והמיליטריזם שהלכו והתגברו באירופה. אירועים שהתגשמו בהרחבה בתחזיתו השוואתית לגבי המאה העשרים, שבהם דמגוגים אלימים (אותם הוא כינה "מפשטים נוראיים") ישחקו תפקיד מרכזי. בורקהרדט הפסימיסט הנבואי והליברל הזהיר, עמית השפה הגרמנית של טוקוויל ולורד אקטון, ומחברם של שלושה כרכים שהודפסו מחדש על ידי Liberty Fund, קנה לעצמו אוהדים רבים בקרבם של הפוליטיקאים השמרנים והפילוסופים המוסריים בני ימינו. על בורקהרדט כפוליטיקאי והוגה חברתי, ראו Sigurdson, 2004.

גישתו ההיסטורית

לפי בורקהרדט, ייעודו של ההיסטוריון הוא להינתק מן האירועים הפוליטיים החולפים, על מנת להגות את ההיסטוריה שמעבר להיסטוריה.

בורקהרדט הוא בן לאסכולת בזל בהיסטוריוגרפיה, בצוותא עם באכהופן, וקדה, ניטשה ווילהלם דילתיי. אסכולה זו ראתה את ההיסטוריה כחינוך הומניסטי, והעמדת הדימוי החזותי באמצעות סיפורם של סיפורי מופת, וכאמצעי לרכישת זוויות ראיה נוספות. זאת לעומת אסכולת ברלין בהיסטוריוגרפיה, אשר עליה נמנו ראנקה, מומזן והגל, שהדגישה את חיפוש האמת ההיסטורית האובייקטיבית וקניית הידיעה המופשטת.

תקופתו של קונסטנטין הגדול

בספר זה מתאר בורקהרדט את נפילתה הפוליטית והחברתית של הקיסרות הקיסרות הרומית בימי דיוקלטיאנוס ויורשיו. לפי דעתו האחראים לחורבנה של האימפריה לא היו הברברים שפלשו אליה מבחוץ, אלא בעיקר הברברים אשר פעלו בעוכריה מבפנים ובראשם קונסטנטינוס הרביעי, אשר נותר פגני חרף התנצרותו. מנגד מתאר בורקהרדט את עלייתו של הטוב המוסרי בדמות הנצרות המערבית, ומחולליה היו מלומדים שברחו מהערים למדבר. הם שהנחילו למעמד הכמורה את אידיאל האסקטיות, ועמדו ביסוד שימור וחיזוק הכנסייה, שהייתה מבוססת על ערכים רוחניים כנגד אלו החומריים אשר פשו בחברה והשחיתוה.

תרבות הרנסאנס באיטליה

ספרו המפורסם ביותר של בורקהרדט. נהפך לקאנוני בתחומו מאז פרסומו בחקר הרנסאנס האיטלקי בפרט, ותרבות אירופה בכלל. הספר מתאר את צמיחתה של תרבות חיים חדשה באירופה. תרבות שנתקיימה במתח שבין המורשת הקלאסית לבין כוחות היצירה הספונטניים והאינדיבידואליים בארץ זו. הספר ניסה לתאר באופן מוחשי את תרבות החיים בתקופה.

בספרו מעמיד בורקהרדט את האומנים והוגי הדעות שיצרו, אל מול מלחמות הדמים בין המדינות באיטליה. הוא מביא כדוגמה את האקדמיה האפלטונית בפירנצה, את רפאל ואת מקיאבלי, עליו בורקהרדט מרחיב את המלל יותר מכל.

מקיאבלי היה נתון במעצר בית בחווילתו שמחוץ לפירנצה ועמו הזדהה בורקהרדט כי הוא ייצג שמרנות ליברלית. לא מהפך פוליטי חד פעמי, כי אם שינוי תרבותי מתמיד. מקיאבלי מדגיש את החזרת החברות לשורשיהן כמתכון לאריכות ימיהן וכוונתו היא לחגיגות, חוקים, וטקסטים המכוננים את הזיכרון הקולקטיבי שלהן. מדובר ב"מיתוהיסטוריה". מקיאבלי ראה עצמו כמשמר הזיכרון הלאומי, בתורת ההיסטוריון של פירנצה. המיתוס הלאומי הנחרת בזיכרונם של האנשים ולפיו הם מפרשים את מציאות חייהם.

לפי בורקהרדט, הישגם הגדול של אנשי הרנסאנס בכלל ואומנים בפרט (והוא קושר כתרים בעיקר לרפאל), הוא הניגוד בין המציאות הפוליטית האלימה, לבין התוכן הקלאסי והנאדר של הציורים.

ספרים שכתב

  • תרבות הרנסאנס באיטליה/ יעקב בורקהרדט. בעריכתו המדעית של חירם פרי (פלאום); בצירוף הערות ומערכת תמונות ועוד שלוש נספחות. תרגם: יעקב שטיינברג. מהדורה רביעית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ו.
  • עיונים בדברי ימי עולם/ יעקב בורקהרדט; תרגום מגרמנית חיים איזק; הוסיף מבוא יעקב טלמון. ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ב 1962.
  • Italian Renaissance painting according to genres/ Jacob Burckhardt; introduction by maurizio Ghelardi; translation by David Britt and Caroline Beamish. Los Angeles, CA: Getty Reasearch Institute, 2005
  • The Greeks and Greeks civilization/ Jacob Burckhardt; translated by Sheila Stern; edited with an introduction by Oswyn Murray. New York: St. Martin's Press, 1998
  • The altarpiece in Renaissance Italy/ Jacob Burckhardt; edited and translated by Peter Humfrey. Oxford, Phaidon, 1988
  • The architecture of the Italian Renaissance/ Jacob Burckhardt; translated by James Palmes, Revised and edited by Peter Murray. London: Secker and Warburg, 1985
  • Judgements on history and historians/ Jacob Burckhardt. translated by Harry Zohn. Boston: Beacon Press, 1958
  • The age of Constantine the Great. Garden, N.Y.: Doubleday, 1956
  • Force and freedom: An interpretation of history. edited by James Hastings Nichols. New York: Meridian Books, 1955
  • Recollections of Rubens/ Jacob Burckhardt. edited with an introduction. by H. Gerson. London: Phaidon Press, 1950
  • The civilization of the Renaissance in Italy/ by Jacob Burckhardt. authorized edition from the fifteenth edition by S.G.C. Middlemore. Albert Charles Boni, 1935

מקורות משניים

  • Grosse, jurgen, 1999, "Reading History: On Jacob Burckhardt as Source-Reader," Journal of the History of Ideas 60: 525-47
  • Religion and the Rise of Historicism: W.M.L. De Wette, Jacob Burckhardt, and the Theological Origins of Nineteenth-Century Historical Consciousness' (Cambridge University Press, 1999)
  • Sigurdson, Richard. Jacob Burckhardt's Social and Political Thought (University of Toronto Press, 2004)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ זיגפריד גדעון Sigfried Giedion בתוך Space, Time and Architecture, מהדורה שישית, עמ' 3.
  2. ^ ראו Life כתב Hans Trog ב-Basler Jahrbuch לשנת 1898, עמ' 1–172.
  3. ^ גדעון, עמ' 4.
1897

שנת 1897 היא השנה ה-97 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1897 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

8 באוגוסט

8 באוגוסט הוא היום ה-220 בשנה (221 בשנה מעוברת) בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 145 ימים.

אבי ורבורג

אברהם (מוריץ) ורבורג (בגרמנית: Abraham Moritz Warburg;‏ 13 ביוני 1866, המבורג, הקיסרות הגרמנית – 26 באוקטובר 1929, ניו יורק), מכונה אַבּי ורבורג (Aby Warburg), היה היסטוריון של האמנות ושל תולדות התרבות ומייסדה של הספרייה לתולדות התרבות ורבורג. יהודי גרמני. נושא המחקר שלו היה חיים לאחר המוות בעת העתיקה באזורים שונים בתחום התרבות המערבית עד הרנסאנס. הוא אחד מאבות האיקונולוגיה כשיטה עצמאית.

ורבורג תיאר את עצמו:

Amburghese di cuore, ebreo di sangue, d'anima Fiorentino. (בן המבורג בלב, יהודי מלידה ופלורנטיני ברוח).

אוניברסיטת בזל

אוניברסיטת בזל (בגרמנית: Universität Basel) היא אוניברסיטה הממוקמת בבזל שבשווייץ, על גדת נהר הריין.

אוניברסיטת בזל נוסדה ב-1460 והיא הוותיקה באוניברסיטאות של שווייץ. עם בוגריה הידועים נמנים ארסמוס מרוטרדם, פאראצלסוס, דניאל ברנולי, יעקב בורקהרדט, פרידריך ניטשה, יוגן הובר, קרל גוסטב יונג, קרל בארת, הנס אוס וון בלתזר וישעיהו לייבוביץ.

אוניברסיטת בזל נוסדה תוך שיתוף פעולה עם המועצה הכנסייתית של בזל. היא הוקמה כשהאפיפיור פיוס השני הוציא בולה אפיפיורית ב-12 בנובמבר 1459, וטקס ההשקה הרשמי נערך ב-4 באפריל 1460. במקור אוניברסיטת בזל כללה ארבע פקולטות, אמנויות, רפואה, תאולוגיה ומשפטים. הפקולטה לאמנויות התקיימה עד 1818 כתשתית לשלושה נושאים אקדמיים אחרים.

במרוצת המאות, כשהייתה העיר אבן שואבת למלומדים רבים, נהייתה בזל מרכז בראשיתי של הדפסת ספרים והומניזם. בערך באותו זמן שבה הוקמה האוניברסיטה, נוסדה גם ספרייתה. כיום היא מונה מעל שלושה מיליון ספרים וכתבים והיא הספרייה הגדולה ביותר בשווייץ.

האוניברסיטה גם ידועה בשל מחקרה החלוצי במדעי כדור הארץ, לימודים סלאביים ואסטרונומיה.

היינריך ולפלין

היינריך וֶלפלין (בגרמנית: Heinrich Wölfflin;‏ 21 ביוני 1864 - 19 ביולי 1945) היסטוריון וחוקר תולדות האמנות שווייצרי. ממכונני הגישה הפורמליסטית בחקר האמנות.

העיר החופשית דנציג

"העיר החופשית דנציג" (בגרמנית: Freie Stadt Danzig; בפולנית: Wolne Miasto Gdańsk) הוא השם שניתן לממשל בעיר גדנסק (בגרמנית, דנציג) בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה. הסכסוך בדבר מעמדה של העיר החופשית דנציג, בין גרמניה הנאצית ובין פולין, היה אחת העילות שהציגו הנאצים לפרוץ מלחמת העולם השנייה.

חיים איזק

חיים איזק (נכתב לעיתים איזאק; 8 באפריל 1921, א' בניסן תרפ"א – 25 במרץ 1987, כ"ד באדר תשמ"ז) היה עיתונאי ועורך, איש "דבר", לשונאי ומתרגם עברי פורה של ספרי עיון וסיפורת מגרמנית ואנגלית.

חתן פרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת (תשכ"ט-1969), פרס סוקולוב לעיתונות (תשמ"ד-1984) ופרס גתה (1986).

יהדות איטליה

יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות באירופה וראשיתה עוד בתקופת בית שני. מלבד הקהילות האיטלקיות השורשיות, במהלך ימי הביניים היגרו אליה יהודים רבים מאשכנז ומצרפת וייסדו בה קהילות לפי מנהגיהם, ולאחר גירוש ספרד באו אליה רבים מן המגורשים וייסדו בה גם קהילות ספרדיות. באיטליה היה אחד המרכזים החשובים של העולם היהודי מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 ובמאה ה-20 היו לאיטליה שלושה ראשי ממשלה ממוצא יהודי: אלסנדרו פורטיס, סידני סונינו, ולואיג'י לוצאטי.כ-8,000 יהודי איטליה (מתוך 64 אלף) נרצחו בשואה.יהודי איטליה מונים כיום כ-35,000 איש, כאשר לפי הגדרה כוללנית יותר ביחד עם יהודים למחצה (popolazione ebraica allargata), צאצאים לנשואי תערובת - מגיע מספר תושבי איטליה המגדירים עצמם כיהודים ליותר מ-45 אלף איש.

יעקב שטיינברג

יעקב שטיינברג (1887, בילה צרקווה ("שדה לבן", בְּיֶילַה צֶרְקוֹב), פלך קייב, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 22 ביוני 1947, ד' בתמוז תש"ז, תל אביב) היה סופר, משורר ומחזאי עברי ויידי.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

משה אביגדור שולוואס

פרופ' משה אביגדור שוּלוַואס (בפולנית: Moszek Awigdor Szulwas; באנגלית: Moses Avigdor Shulvass; ‏ 29 ביולי 1909, פלונסק, פולין – 22 באפריל 1988, אוונסטון, אילינוי) היה מחנך והיסטוריון של תולדות עם ישראל, בעיקר יהדות איטליה.

נסמך לרבנות בפולין, התחנך בגרמניה, בין 1935 ל-1948 חי בארץ ישראל, ואחרי כן השתקע בארצות הברית, שם חי ופעל עד מותו.

פאלאצו וקיו

פאלאצו וקיו (באיטלקית: Palazzo Vecchio, מילולית: הארמון הישן) הוא מוזיאון ובית העירייה של פירנצה שבאיטליה. הארמון ניצב בכיכר הסיניוריה במרכז פירנצה העתיקה. שם הכיכר ושמו הקודם של הארמון ארמון הסיניוריה נקרא על שום מושבה של ממשלת הרפובליקה של פירנצה שהתקיימה במאה ה-13 וה-14, לאחר מכן שימש כמשכנם הרשמי של שליטי פירנצה. שמו הנוכחי נקבע כאשר דוכסי בית מדיצ'י העבירו באמצע המאה ה-16 את משכנם מארמון זה לפאלאצו פיטי מצידו הדרומי של הארנו.

פרנק שווייצרי

פרנק שווייצרי הוא ההילך החוקי של שווייץ וליכטנשטיין. המטבע הונפק לראשונה אחרי איחוד הקנטונים של שווייץ, במהלך המאה ה-19. פרנק אחד שווה ל-100 סאנטים (Centime בצרפתית), ראפן (Rappen בגרמנית), צ'נטזימו (Centesimo באיטלקית) או ראפ (Rap ברומאנש). על מטבעות הסאנטים/ראפן/צ'נטזימו/ראפ לא מצוין השם המילולי של המטבע, אלא ערכו בלבד, בניגוד לשטרות, שעליהם מצוין שמו המילולי של השטר בארבע השפות. גם בנסיכות ליכטנשטיין משמש הפרנק השווייצרי כמטבע רשמי.

קוזימו דה מדיצ'י

קוזימו די ג'ובאני דה מדיצ'י (באיטלקית: Còsimo di Giovanni de' Mèdici; ‏27 בספטמבר 1389 - 1 באוגוסט 1464) נקרא גם "הזקן" (il Vecchio) ו"אבי המולדת" (Cosimo Pater Patriae), ראש שושלת בית מדיצ'י ששלטה בפירנצה במהלך רוב הרנסאנס האיטלקי. הוא היה פטרון של האמנות והאדריכלות שהזניק את פירנצה למעמד של בירת האמנות והאדריכלות של זמנו ואחת הערים החזקות באיטליה.

קלוד ויז'ה

קלוד ויז'ה (בצרפתית: Claude Vigée, נולד ב-3 בינואר 1921) הוא משורר, מתרגם ומסאי ישראלי-צרפתי הכותב בשפה הצרפתית ובניב האלזסי.

קתדרלת פרייבורג

קתדרלת פרייבורג (גרמנית: Freiburger Münster פרייבורגר מינסטר) היא קתדרלה גותית בעיר פרייבורג, גרמניה.

רנסאנס

הרנסאנס ( צרפתית: Renaissance – "לידה מחדש") הוא שמה של תנועת תחייה תרבותית, פילוסופית ואמנותית שהחלה באיטליה בתקופת ימי הביניים המאוחרים והתפשטה בהדרגה לרחבי אירופה. התנועה נתנה את שמה לתקופה היסטורית שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד למאה ה-17 (לחלופין יש הרואים אותה מהמאה ה-15 ועד למאה ה-18). הווייתה ורעיונותיה של התנועה חפפו את אירועי השעה של אותה עת - ובמרכזם עמדה תחייתם של טקסטים מהעת הקלאסית (תקופת יוון ורומא העתיקות), עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה, התפתחות טכניקות חדשות באמנות (לדוגמה טכניקת הפרספקטיבה בציור) והתקדמות רבה בתחומי המדע. לזרם הרנסאנס הייתה השפעה רבה כמעט על כל תחומי החיים אך הוא ידוע בעיקר בשל השפעתו המכרעת על עולם האמנות שבאה לידי ביטוי בתרומות של אדריכלים, פסלים, ציירים ואנשי אשכולות שהבולטים ביניהם היו רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכלאנג'לו, שהיו המקור למונח "איש הרנסאנס".

על פי רוב הדעות, הרנסאנס החל בעיר פירנצה במאה ה-14, אם כי יש חולקים על קביעה זו. תאוריות מגוונות הוצעו במהלך ההיסטוריה על מנת להסביר את מקורה של התנועה ואת מאפייניה, והן מתמקדות בעיקר בתנאים החברתיים והאזרחיים שהיו מיוחדים לפירנצה באותה התקופה וכן למבנה הפוליטי המיוחד שלה, שכלל את הפטרונות של המשפחה השולטת בעיר, משפחת מדיצ'י.

קיימת היסטוריוגרפיה ענפה על תקופת הרנסאנס, אולם ההיסטוריונים חלוקים בדעתם בשאלה האם היא היוותה התקדמות תרבותית מימי הביניים או שמא היא הייתה תקופת פסימיות ונוסטלגיה לעידן הקלאסי. בעוד שהיסטוריונים בני המאה ה-19 נטו להדגיש את העובדה שהרנסאנס ייצג התנתקות גמורה מדרך המחשבה וההתנהגות של ימי הביניים, היסטוריונים מודרניים יותר נוטים להדגיש את ההמשכיות שבין שתי התקופות.

שלמה דב גויטיין

שלמה דב (פְרִיץ) גוֹיטיין (Goitein; ד' בניסן תר"ס, 3 באפריל 1900, בּוּרְגְקוּנְשְטַאדט, פרנקוניה, בוואריה, גרמניה – ט"ו בשבט תשמ"ה, 6 בפברואר 1985, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארצות הברית) היה היסטוריון של המזרח התיכון, מגדולי ההיסטוריונים של תולדות היהודים בארצות האסלאם וגדול ההיסטוריונים של הגניזה הקהירית. מחקרו, פרט לגניזה, התמקד בעיקר בראשית האסלאם, במגעים בין היהדות לאסלאם, וביהדות תימן.

תולדות האמנות

תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. למרות שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות.

לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד.

על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.