יע"ל קג"ם

יע"ל קג"ם הם ראשי התיבות של שש המחלוקות היחידות בתלמוד הבבלי שבהן נפסקה הלכה כאביי לעומת רבא, מבין מאות מחלוקות שבתלמוד, שבהן הכלל הרגיל הוא שהלכה כרבא. זהו כלל פסיקה קדום, המצוי כבר בתלמוד עצמו, אף כי אפשר שזמנו הוא לאחר תקופת האמוראים.

פירוט דיני 'יעל קגם'

מחלוקות יע"ל קג"ם לפי שיטת רש"י[1] הן:

דעות נוספות בפירוש ה'יעל קגם'

על פי שיטתו של רבנו תם, האות ל' אינה מייצגת לחי העומד מאליו, אלא האם זבה שילדה ולא ראתה דם מחשיבה את הימים לצורך לספירת זבה (תוספות קידושין דף נב, ע"א).

על פי שיטתם של חכמי נרבונא, האות ל' מייצגת את המחלוקת לגבי מי שיכול לא ליהנות מאיסור, אך אינו מתכוון ליהנות ממנו (שם). רבא אוסר, ואביי מכשיר כדעת ר' שמעון.

מקומות נוספים שהלכה כאביי

הסבוראים הוסיפו שהלכה כאביי גם במקרה של אדם שעבר עבירה, כאשר תחילתה הייתה בפשיעה, וסופה באונס (דעת אביי שחייב במקרה זה[2] ובבבא מציעא מב, א נפסק שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב- כדעת אביי). עם זאת, פסיקה זו לאו דווקא סותרת את הכלל "יע"ל קג"ם", מאחר שהכלל מדבר על מחלוקות שחלקו מדעת עצמם ובמחלוקת זו חלקו מהי דעתו של רבה (שהיה רבם). אולם הרמב"ן[3] כתב שאין הלכה כמותו בתחילתו בפשיעה וסופו באונס.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קידושין דף נב עמוד א, בבא מציעא כב ע"ב ובמקבילות
  2. ^ בבא מציעא לו, ב
  3. ^ ב"מ לו, ב
אביי

אַבַּיֵּי (280 לערך – 338 לערך), או בשמו נחמני, היה אמורא בבלי בולט מהדור הרביעי. ראש ישיבת פומבדיתא וחברו של רבא. הוא היה בעלה השלישי של חומא, נכדתו של רב יהודה.

גזירת כלים

גזירת כלים בהלכות שבת, היא גזירת חכמים שנהגה בתחילת ימי בית שני, שלא לטלטל כלים ממקום למקום בשבת. הגזירה המקורית אסרה לטלטל כל כלי שהוא ממקום למקום בשבת. התלמוד מתאר כיצד חכמים צמצמו בהדרגתיות את הגזירה במשך הדורות שלאחר מכן. להלכה, גזירת כלים הצטמצמה עד שהיא הועמדה על שני איסורים ספציפיים בלבד:

כלי שמלאכתו לאיסור – האיסור לטלטל לצרכים מסוימים כלים ששימושם העיקרי אסור בשבת.

מוקצה מחמת חסרון כיס – האיסור לטלטל בשום אופן כלים יקרים שמחמת חשיבותם מייחדים להם מקום.שני איסורים אלו מקוטלגים לעיתים קרובות בספרות ההלכתית בקטגוריה כללית של איסורי מוקצה, שהוא האיסור לטלטל דברים שאין בהם שימוש שאדם מקצה אותם מדעתו. איסור מוקצה משמש בהקשר זה כקטגוריית על לכל הדברים האסורים בטלטול בשבת, כאשר ישנם סוגים נוספים של מוקצה אשר אינם נובעים מגזירת כלים. יש דעות בראשונים ובאחרונים המבחינים בין סוגי המוקצה השונים ומחלקים אותם לקטגוריות הנובעות מטעמים שונים.

השבת אבדה

הֲשָׁבַת אֲבֵדָה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר אבדה לבעליה. במצווה זו מחויב המוצא כל זמן שהאבדה אצלו גם אם הבעלים התייאש מהאבדה (לאחר שמצאה), וכל זמן שלא רוצה להשיב את האבדה מבטל מצוות עשה.

מלבד מצוות ה'עשה', ישנה מצוות לא תעשה 'לא תוכל להתעלם' האוסרת על המוצא להתעלם מהאבדה שמצא. וגם מי שלקח שלא על דעת להחזיר עבר באיסור זה.על פי ההלכה, חובת השבת אבדה כוללת הוראות אילו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבדה לבעליה, ובאילו מקרים עוברת האבדה לבעלות המוצא.

ייאוש שלא מדעת

סוגיית ייאוש שלא מדעת היא סוגיה מפורסמת בתלמוד, במסכת בבא מציעא העוסקת במעמדה ההלכתי של השבת אבדה שאין בה סימנים המחייבים להשיבה, באופן שנמצאה לפני שנודע לבעליה שאבדה וממילא עדיין לא הספיקו הבעלים להתייאש ממנה.

לחי (הלכה)

בהלכות ערובין, לחי הוא עמוד בגובה של עשרה טפחים, (כ-80 סמ') המשמש לתיקון מבואות כך שיהיה מותר לטלטל חפצים בתוך המבוי בשבת, אף שהמבוי פרוץ לרשות הרבים או לכרמלית, דבר שאוסר בו את טלטול החפצים מדרבנן. הלחי נחשב כמחיצה בפתח המבוי, אף שמידותיו מינימליות.

כיום אין כמעט שימוש מעשי בלחי, היות שמערבים את כל העיר באמצעות עירוב אחד, ולא מערבים חלקים חלקים, כך שגם אם ישנו מבוי, הוא אינו פתוח לכרמלית או לרשות הרבים, ואין צורך בתיקון לחי. אך יש שאינם סומכים על העירוב העירוני שלדעתם מבוסס על קוּלוֹת רבות, והם משתמשים בלחי.[דרוש מקור]כמו כן יותר מצוי שכשמערבים מבוי - משתמשים בצורת הפתח במקום בלחי.

לעיתים נקראים עמודי צורת הפתח בשם 'לחי', אולם אין קשר ביניהם למושג ההלכתי המקורי.

סימנים (תלמוד)

נתינת סימנים היא אחד מעזרי הזיכרון שבהם השתמשו חז"ל בתלמוד וכן חכמים מאוחרים יותר, כדי לזכור בעל-פה עניינים שבהלכה או שבאגדה.

עדים זוממים

במשפט העברי עדים זוממים הם שני עדים שעדותם התבררה כעדות שקר, בשל העובדה כי עדים אחרים העידו עליהם שלא יכלו להיות במקום שבו הם מעידים שהמקרה התרחש בזמן בו הם מעידים שהמקרה התרחש. 'זוממים' משמע שזממו שאדם אחר יענש שלא כדין. במקרה זה קובע המקרא שייגזר על העדים אותו גזר הדין שהיה אמור להינתן לאדם עליו העידו ("ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו"). לרוב פסק דין זה מתקיים במדויק, אך קיימים חריגים.הלכות עדים זוממים טומנות בחובן עיקרון יסודי בהלכות עדות משפט העברי: "עדות שאי-אתה יכול להזימה - אינה עדות". על כל עדות להיות בת הזמה, ועדות שאינה עומדת בקריטריון זה אינה עדות כשרה.

קידושין שאין מסורין לביאה

קידושין שאין מסורין לביאה הם קידושין שאינם יכולים להתממש, משום שמדובר בקידושין שהאשה אסורה למקדש, או שעצם הקידושין גורם לכך שהאשה תהא אסורה על המקדש. הצורה המקובלת היא המקדש אחת משתי אחיות (בלי לציין מי משתי האחיות היא המקודשת), ולכן אסור לו לישא אף אחת מהן, כיוון שעליו לחשוש שמא השנייה היא המקודשת, ואם כן היא אסורה באיסור עריות של 'אחות אשתו'.

בדין קידושין שאין מסורין לביאה נחלקו אביי ורבא: אביי סבור כי הקידושין יש להם תוקף של קידושין, ולעומתו סבור רבא כי אין לקידושין כל תוקף. שיטתו לקוחה מסברא שהסביר לו האמורא בר אהינא, ולפיה מהפסוק "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ" משמע שדווקא קידושין שמסורים ל"בעלה" נחשבות לקידושין, ואם לא אין קידושין אלו נכללות בפרשת "כי יקח איש אשה" שהיא המקור היחיד לקנייני הקידושין.

למרות שבכל הש"ס הכלל הוא כי ההלכה נפסקת כרבא לעומת עמיתו אביי, הרי שסוגיית קידושין שאין מסורין לביאה נמנית עם שש הסוגיות הבודדות בש"ס המסומנות על ידי המילים "יע"ל קג"ם", בהן ההלכה נפסקת כאביי.

רבא

רָבָא (280 בקירוב - 355), היה מראשי הדור הרביעי של אמוראי בבל במאה הרביעית, ולפי גירסת הילקוט שמעוני נמנה ככהן (ראה למטה). מפורסם במחלוקותיו המרובות בגמרא עם אביי, שבהן נפסקה ההלכה על פיו כמעט בכל מחלוקת. דיוניהם ידועים בשם "הוויות אביי ורבא", ו"הם שיא בדרכי העיון של ההלכה והמשפט התלמודי". אביו היה רב יוסף בר חמא, ורבו המובהק היה רב נחמן. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.