ים השלווה

ים השלווהלטינית: Mare Tranquillitatis; באנגלית: Sea of Tranquility) הוא ים ירחי הנמצא בתוך אגן השלווה. הקואורדינטות הסֶלֶנוֹגרפיות שלו הן 8°30′N 31°24′E / 8.500°N 31.400°E וקוטרו 873 קילומטרים.

ב-1965 התרסקה בים השלווה הגישושית ריינג'ר 8, לאחר ששידרה בהצלחה 7,137 תצלומים של הירח ב-23 הדקות האחרונות של משימתה. בים השלווה נחתה גם נחתת הירח של משימת אפולו 11. נחיתה זו הייתה הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח. לאתר הנחיתה ניתן השם בסיס השלווה, ושלושה מכתשים קטנים מצפון לבסיס נקראו מכתש אולדרין, מכתש קולינס ומכתש ארמסטרונג על שם האסטרונאוטים של משימה זו.

ב-11 באפריל 2019 התרסקה באזור זה גם הגשושית הישראלית "בראשית", שהייתה גשושית החלל הראשונה במימון פרטי שהגיעה לירח.

Mare Tranquillitatis map
מפת ים השלווה, ובה אתרי הנחיתה של אפולו 11, אפולו 16, אפולו 17 וסורביור 5

ראו גם

אל-בכרי

אל-בכרי (בשמו המלא: אבו עביד עבדאללה בן עבד אל-עזיז אל-בכרי, בערבית: أبو عبيد عبدالله بن عبد العزيز البكري) היה היסטוריון וגאוגרף ערבי בן המאה ה-11 מן אל-אנדלוס.

אפולו 11

אפולו 11 (באנגלית: Apollo 11) הייתה המשימה המאוישת השישית בתוכנית אפולו. במהלך משימה היסטורית זו, שהחלה ב-16 ביולי 1969, נחת האדם הראשון שהילך על אדמת הירח – האסטרונאוט ניל ארמסטרונג האמריקאי, ב־20 ביולי. ב־24 ביולי שבו אפולו 11 וצוותה לכדור הארץ.

באותה שעה בה שהו האסטרונאוטים על הירח, התרסקה החללית הסובייטית לונה 15 כ־852 קילומטר מאתר הנחיתה של אפולו 11.

הירח

הירח הוא הלוויין הטבעי היחיד של כדור הארץ. הוא נקרא גם לְבָנָה או סהר בעברית, ולונה (Luna) במינוח המדעי (בלטינית), וזאת כדי להבדילו מירחים של גורמי שמים אחרים. קוטרו 3,474 קילומטרים, מעט יותר מרבע קוטר כדור הארץ. הקרבה היחסית בגודל בין כדור הארץ לירחו היא נדירה. הגוף הנוסף היחיד במערכת השמש שיש לו ירח קרוב יחסית לגודלו שלו הוא כוכב הלכת הננסי פלוטו.

אופן היווצרותו של הירח שנוי במחלוקת.

הודות לקרבתו הרבה של הירח לכדור הארץ ניתן לצפות בו בקלות ללא טלסקופ או משקפת, ואף להבחין במכתשים הרבים הפזורים עליו. בירח קל מאוד להבחין במהלך הלילה, ולעיתים ניתן להבחין בו גם במהלך היום. בשל קרבתו, הירח הוא גם גרם השמים היחיד שבני אדם נשלחו אליו ושדרכה עליו רגל אנוש. ב-1959 שיגרה ברית המועצות שלוש חלליות לחקר הירח: לונה 1, לונה 2 ולונה 3. תוכנית אפולו האמריקנית הייתה התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו חלליות מאוישות לירח. הנחיתה המאוישת הראשונה על הירח התבצעה במשימה אפולו 11 ביולי 1969, ועד 1972 בוצעו במסגרת התוכנית חמש נחיתות מאוישות נוספות עליו.

הירח מופיע באגדות ובסיפורים שונים במגוון רב של תרבויות, ולוחות שנה שונים מבוססים על מחזור הירח, כגון לוח השנה העברי המבוסס על שילוב של מחזור הירח ומחזור השמש, ולוח השנה המוסלמי המבוסס אך ורק על מחזור הירח.

ים הפוריות

ים הפוריות (בלטינית: Mare Fecunditatis - "מארה פקונדיטאטיס") הוא ים ירחי המצוי על פני הירח. קוטרו 840 ק"מ.

בדומה לימות ירחיות אחרות - אין מדובר בים אלא בעמק המכוסה בזלת.

ים הפוריות נוצר בעידן הפרה-נקטריאני של הירח (בעוד שהרמות הנמצאות סביבות נוצרו בעידן הנקטריאני. שכבת הבזלת המכסה את ים הפוריות נוצרה בעידן האימבריאני העילי. שכבת בזלת זו דקה ביחס לימות אחרות (ובהם ים השלווה וים המשברים).

בקצה המזרחי של ים הפוריות מצוי מכתש פגיעה בשם מכתש לנגרנוס. במרכז ים הפוריות מצויים המכתשים מסייר A ו-B.

בגבול המזרחי של ים הפוריות מצוי מפרץ ההצלחה.

שמו של ים הפוריות ניתן לו בשנת 1935.

ים הרוגע

ים הרוגע (בלטינית: Mare Serenitatis; באנגלית: Sea of Serenity) הוא ים ירחי הנמצא מזרחית לים הגשמים, המכתש השני בגודלו בירח. הקואורדינטות הסֶלֶנוֹגרפיות של ים הרוגע הן ‎28° 00'‎ צפון, ‎17° 30'‎ מזרח, וקוטרו 707 קילומטרים.

ים הרוגע הוא חלק מאגן הרוגע שהתהווה בעידן הנקטריאני. חומר המכתש הוא בן עידן האמבריאני העליון, והחומר המקיף אותו הוא בן עידן האמבריאני התחתון. הבזלת המכסה את רובו של ים הרוגע גולשת אל אגם החלומות הנמצא מצפון-מזרח לו. התוואי הבולט ביותר בים הרוגע הוא מכתש פוסידון הנמצא בשוליו הצפון-מזרחיים. התצורה הטבעתית ממערב לים הרוגע אינה מצטיינת במאפיינים מיוחדים מלבד הרי הימוס. ים הרוגע מתחבר אל ים השלווה מדרום מזרח וגובל בים האדים מדרום מערב. ים הרוגע הוא דוגמה של ריכוז מסה , אזור בעל חריגוּת כבידתית על הירח.

החלליות לונה 21 ואפולו 17 נחתו שתיהן בקרבת הגבול המזרחי של ים הרוגע באזור הרכס הרי טאורוס.

ים הרוגע מוזכר בסיפור "הזקיף", מאת סופר המדע הבדיוני ארתור סי. קלארק.

הגשושית הישראלית "בראשית" הייתה אמורה לנחות בים הרוגע, אך במקום זאת, התרסקה.

ים ירחי

ים ירחי או ימה ירחית (בלטינית: Mare, "מַארֶה"; וברבים: Maria, "מַארִיָה") הוא כינוי למישור בזלת גדול וכהה על ירח כדור הארץ, שנוצר בהתפרצות געשית עתיקת יומין. אסטרונומים מוקדמים חשבו בטעות שמישורי הבזלת הם ימים, ומכאן מקור הכינוי מַארֶה, שפירושו בלטינית 'ים'. בשל הרכבם הכימי העשיר בתרכובות ברזל, מישורי הבזלת מחזירים את אור השמש פחות טוב מ-'רמות' הירח, ולכן נראים כהים יותר לעין הבלתי-מזוינת. המאריה מכסים כ-30% משטחו של הצד הקרוב והנראה של הירח, ו-2% מצידו הרחוק. המאריה בצד הרחוק של הירח קטנים יותר, ורובם נמצאים במכתשים גדולים שבהם הייתה זרימה געשית מועטה.

במפת הירח מצוינים 22 מאריה, שהקטן ביותר קוטרו כ-150 ק"מ (ים הנחש), והגדול ביותר קוטרו כ-1,596 ק"מ (ים הקור). הקוטר הממוצע הוא כ-515 ק"מ. לשם השוואה, קוטרו של אוקיינוס הסערות, תוואי גאולוגי משמעותי שיש המחשיבים אותו כמארה גם כן, הוא כ-2,568 ק"מ.

מערכת המונחים המסורתית לירח כוללת גם אוקיינוס אחד, ותוואים בעלי מאפיינים דומים למארה, אך קטנים יותר, המכונים לַאקוֹס (אגם), פַּאלוֹס (ביצה) וסִינוּס (מפרץ).

ריינג'ר 6

ריינג'ר 6 (באנגלית: Ranger 6) הייתה משימת חלל אמריקאית ששוגרה על ידי נאס"א ב-30 בינואר 1964 במטרה לחקור את הירח במסגרת תוכנית ריינג'ר. מטרת הגשושית הייתה לשדר תמונות ברזולוצייה גבוהה של פני הירח במהלך התרסקותה על פניו. בשונה מהמשימות הקודמות בתוכנית, לא נשאה משימה זו אף כלים מדעיים לשם ביצוע מדידות בחלל. הגשושית התרסקה על הירח בהצלחה (ובכך הייתה לחללית האמריקאית השנייה שפגעה בירח - ראשונה הייתה ריינג'ר 4), אך בעקבות כשל במערכות החללית לא הושגו הצילומים.

ריינג'ר 8

ריינג'ר 8 (באנגלית: Ranger 8) הייתה משימת חלל אמריקאית ששוגרה על ידי נאס"א ב-17 בפברואר 1965 במטרה לחקור את הירח במסגרת תוכנית ריינג'ר. מטרת הגשושית הייתה לשדר תמונות ברזולוצייה גבוהה של פני הירח במהלך התרסקותה על פניו. ריינג'ר 8 התרסקה על הירח בהצלחה ב-20 בפברואר ותוך כדי התרסקותה שידרה תמונות של הירח. משימה זו הייתה המשימה המוצלחת השנייה בתוכנית ריינג'ר.

שלווה (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

תוכנית אפולו

תוכנית אפולו (באנגלית: Apollo program; נקראה גם "פרויקט אפולו") הייתה תוכנית החלל של ארצות הברית בשנות ה־60 וה־70 של המאה ה־20. התוכנית יושמה על ידי נאס"א, ושיאה היה בנחיתת האדם הראשון על הירח. ראשיתה של התוכנית הייתה בימיו של נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר, אך התנופה העיקרית לביצועה באה מהנשיא הבא, ג'ון פיצג'רלד קנדי, שקבע בנאום שנשא בפני הקונגרס ב־25 במאי 1961, את היעד "להנחית לפני תום העשור אדם על הירח ולהחזירו לכדור הארץ בשלום".היעד שהציב קנדי הושג במשימת אפולו 11, כאשר האסטרונאוטים ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין נחתו על הירח ב־20 ביולי 1969 והלכו על פניו. לאחר אפולו 11 שיגרה ארצות הברית חמש משימות נוספות, שגם בהן הנחיתו זוגות אסטרונאוטים על הירח. המשימה האחרונה התבצעה בדצמבר 1972. נחיתות אלו היו הנחיתות המאוישות היחידות שהתבצעו עד היום, על גרם שמיים שאינו כדור הארץ.תוכנית אפולו באה בעקבות תוכניות חלל קודמות של ארצות הברית: תוכניות מרקורי וג'מיני, שהופעלו מסוף שנות ה־50 של המאה ה־20. תוכנית אפולו עצמה, שהופעלה בין 1961 ל־1972, עשתה שימוש במשגרים ממשפחת משגרי הסטורן לשיגור המשימות לחלל. משגרי סטורן וחלליות אפולו שימשו במשימות נוספות לתוכנית אפולו, שכללו שלושה שיגורים במהלך תוכנית סקיילאב בשנים 1974–1973 ושיגור אחד במהלך תוכנית אפולו־סויוז ב־1975.

כל משימות תוכנית אפולו, למעט שתיים, היו מוצלחות. בשנת 1967, במהלך תרגיל חזרה לשיגור אפולו 1 פרצה שריפה בתא הפיקוד של החללית ושלושת אנשי הצוות נספו. ב־1970, במהלך טיסתה של משימת אפולו 13 אל הירח, ארעה תקלה במערכות קיום החיים בתא הפיקוד של החללית. התקלה חייבה את אנשי הצוות להשתמש במערכות קיום החיים של רכב הנחיתה הירחי (כינויו "העיט") עד שחזרו אל כדור הארץ בשלום.

תוכנית אפולו השיגה מספר ציוני דרך משמעותיים בתולדות טיסות החלל: היא התוכנית היחידה שבמסגרתה נשלחו בני אדם אל מעבר למסלול לווייני נמוך; אפולו 8 הייתה המשימה המאוישת הראשונה שיצאה ממסלול כדור הארץ והקיפה גרם שמיים אחר מלבד כדור הארץ, ואפולו 17 היא המשימה המאוישת האחרונה שעשתה זאת. תוכנית אפולו דרבנה פיתוחים טכנולוגיים בתחומים רבים מלבד מתחומי הטילאות וטיסות החלל, כגון אווירונאוטיקה, תקשורת ומחשבים. כמו כן הציתה התוכנית התעניינות בתחומים הנדסיים ומדעיים רבים בקרב בני כל הגילאים, והשאירה מתקנים ומכשירים רבים שפותחו במהלך התוכנית כציוני דרך. תאי הפיקוד של חלליות אפולו, עם כלים נוספים ששימשו בתוכנית, מוצגים במוזיאונים בכל רחבי העולם, ביניהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי בוושינגטון די. סי. ובמתקני נאס"א בפלורידה, טקסס ואלבמה.

ב-2019 הכריזה נאס"א על "תוכנית ארטמיס" שכוונתה להנחית שוב אסטרונאוטים על הירח, יותר מחמישה עשורים לאחר תוכנית אפולו.

תוכנית ריינג'ר

תוכנית ריינג'ר (באנגלית: Ranger program) הייתה תוכנית בלתי מאוישת לחקר הירח שהופעלה על ידי נאס"א בשנות ה־60, שנועדה להשיג תמונות קרובות של פני הירח. התוכנית כללה 9 גשושיות, שמטרת ה־7 האחרונות (שתי הראשונות היו גשושיות ניסוי) הייתה להתרסק על פני הירח תוך צילומו. עם זאת, בכל הגשושיות הראשונות ששוגרו לירח נמצאו תקלות שונות שבגללן לא התאפשרה קבלת תמונות, זאת עד ריינג'ר 7, ששוגרה ב־1964, שהייתה לראשונה שהצליחה לשדר תמונות ראשונות של פני הירח, ולאחריה שוגרו עוד שתי משימות ריינג'ר מוצלחות.

התוכנית החלה ב־1959, והוצאה לפועל בשלושה שלבים. לכל שלב היו משימות שונות וטכנולוגיות משופרות יותר שהתפתחו עם הזמן. מתכנני משימות JPL תכננו שיגורים רבים מכל גרסה כדי להשיג את מרב הניסיון ההנדסי והמדעי ולהבטיח לפחות משימה אחת מוצלחת. סך כל התוכנית (ריינג'ר 1–9), כולל המחקר, הפיתוח והשיגור עלו כ־170 מיליון דולר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.