ייחוד השם

ביהדות, ייחוד השם או אמונת היחוד היא מצווה להאמין באל אחד ויחיד, ללא שיתוף כלל. מצווה זו היא מאבני היסוד של היהדות, והיא אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם. יש אומרים שגויים לא הוזהרו על השיתוף.

ייחוד השם
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק ו', פסוק ד'
משנה תורה הלכות יסודי התורה, פרק א'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה ב'
ספר החינוך, מצווה תי"ז

המקור בתורה ובהלכה

בתורה נאמר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד"[1], ועל סמך פסוק זה פוסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה:

אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות. אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ז'.

בתורה ישנם פסוקים נוספים המורים על ייחוד השם, כגון: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ"[2].

טעמי המצוה

הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה הסביר בדרך לוגית מדוע ה' חייב להיות אחד ויחיד:

...אילו היו אלוהות הרבה - היו גופין וגויות, מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות. ואילו היה היוצר גוף וגוייה - היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לגופו קץ ותכלית - יש לכחו קץ וסוף, ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד - אין כחו כח גוף. והואיל ואינו גוף - לא יארעו לו מאורעות הגופות, כדי שיהא נחלק ונפרד. מאחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק א', הלכה ז'.

דיני המצווה

בספר החינוך מצוין שמצווה זו אחת משש מצוות תמידיות, המתייחדות בכך שאפשר לקיימן באופן תמידי בכל רגע ורגע[3].

ישנם פוסקים שכתבו שעל פי ההלכה המצווה מוטלת רק על יהודים, בעוד שעל הגויים לא נאסרה אמונה ב"שיתוף" (קיומם של אלים משניים שיש להם כוח בחירה לפעול בתחום מסוים) למרות שנאסרה עליהם עבודה זרה.[4] וכך פסק הרמ"א.[5] אמנם פוסקים אחרים, ובהם הנודע ביהודה חלקו על קביעה זו, והסבירו שכוונת התוספות והרמ"א אמורה רק לעניין שבועה שאין איסור לגוי להישבע בשיתוף עם שם ה', אך לעניין האמונה עצמה מצווים אף הגויים שלא להאמין באלוה נוסף על ה', מכוח איסור עבודה זרה הכלול בשבע מצוות בני נוח.[6]

משמעויות נוספות לאחדות

הוגים שונים הוסיפו משמעויות נוספות למצוות ייחוד ה':

הרמב"ם וראשונים רבים, סוברים שמצווה זו כוללת גם את שלילת התארים מה', בהיותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות, וכל תואר ותכונה יש בהם ריבוי על אחדותו הפשוטה.[7] שיטה זו נובעת מתפיסתם של ראשונים אלו במציאות ה', שהוא מחויב המציאות, שעניינו הוא שהוא סיבת מציאות עצמו ואין דבר אחר שהוא סיבה לו, והמורכב מתכונות ותארים זקוק לכח שיהיה סיבה לתיאומם.

לדעת המהר"ל והמקובלים, כוללת מצווה זו גם את שלילת הגדרתו כשכל המשכיל עצמו, ואף לא בהנחה שהוא השכל והוא המשכיל והוא המושכל באחדות פשוטה, כיון שמכל מקום יש בכך תיאור והגדרה של ה' כ"שכל", בעוד שהוא מרומם וקדוש מכל הגדרה, ואחדותו הפשוטה שוללת גם הגדרות ותארים כאלו.

המקובלים והתאולוגים עסקו רבות בשאלת יציאת הריבוי מתוך האחדות. צירופן של שלוש ההנחות מעורר לכאורה סתירה: 1. ה' הוא בורא כל העולם על כל המציאות של הריבוי הניכרת בו. 2. ה' הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות. 3. מן האחדות לא יכול לצאת ריבוי.

ביישובה של סתירה זו קיימות שיטות רבות. האקוסמיסטים שוללים את מציאות הריבוי שבעולם וטוענים שאין הריבוי אלא אשליה ולאמיתו של דבר קיים רק ה' אחד; אף הסוברים שהכול אלוהות, סוברים שריבוי הגוונים שבמציאות אינו סותר את אחדותו. אך רוב ההוגים היהודיים מצאו פתרונות אחרים לבעיית יציאת הריבוי מן האחדות.

המקובלים תירצו קושי זה, באמצעות הנחת מערכת הספירות, שאפשרו את הבריאה בכך שהייתה שורה של השתלשלות והתגשמויות מהאינסוף המופשט עד שנוצר העולם הגשמי. הבורא כביכול התלבש ב"לבושים" וצמצם את עצמו כדי ל"רדת" אל העולם, כמו מורה שממחיש נוסחה מופשטת באמצעות דוגמה מעשית.[8]

כתולדה של דיון זה בדבר יציאת הריבוי מן האחדות, סוברים גדולי החסידות שמצוות אחדות ה' כוללת גם את העקרון לפיו הבריאה אינה דבר נוסף עליו, וכך אחדותו אחר שנברא העולם היא כאחדותו קודם שנברא העולם.[9]

בדבריהם של הוגים רבים יש למצוא גישות שונות של אחדות, זו למעלה מזו, והם מנומקים בכך שתפיסת האחדות הולכת ומשתכללת עם התקדמות השגתו של האדם המעיין, ותלויה ברמת השגתו.

בדתות האחרות

משמעותה הראשונית של המצווה, כחיוב להאמין באל אחד, שוללת את העמדות המנוגדות: הן את הגישה הפוליתאיסטית המניחה את קיומם של אלים רבים, והן את התפיסה ההנותאיסטית המניחה קיומם של אלים אחרים בשבטים אחרים, ואל אחד עליון על כולם שהוא לרוב מנהיגו של השבט המכיר בו כעליון על כולם. בנוסף, שוללת מצווה זו את דעתם של המאמינים בשתי רשויות מקבילות, וסוברים שמי שברא אור לא ברא חושך ומי שברא את הטוב לא ברא את הרע. בהשפעת היהדות גם באסלאם, עקרון אחדות האל - השהאדה הוא מעיקרי הדת. תפיסה דואליסטית תאולוגית זו הייתה, עד בוא האסלאם, הדת הפרסית הרשמית מיסודו של זרתוסטרה, ונקראת בעברית "אמגושיות".

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דברים ו, ד
  2. ^ דברים ד, לה
  3. ^ הקדמת ספר החינוך
  4. ^ תוספות בכורות ב: ד"ה שמא
  5. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנו סעיף א
  6. ^ רבי יחזקאל לנדא, נודע ביהודה מהדורה תניינא, יורה דעה, סימן קמח.
  7. ^ ראו למשל: מורה נבוכים, חלק א פרק נ.
  8. ^ ראו מהר"ל נצח ישראל פרק שלישי "סוגיית הראשית" - איך יושפע מדבר שהוא אחד דברים מתחלפים עמ' ט"ו
  9. ^ "דרך מצוותיך" לרבי מנחם מנדל שניאורסון (הצמח צדק), מצוות האמנת אלהות
אהבת ה'

אהבת ה' היא מצוות עשה מהתורה לאהוב את אלוהים. מצווה זו היא אחת משש מצוות תמידיות.

גיור

גיור הוא הליך של המרת דתו של גוי ליהדות. על פי הגדרת ההלכה היהודית, יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהוא בעצמו התגייר כהלכה. בלשון התנ"כית היה גם שימוש במונח "התייהדות" כדי לציין מושג זה. גבר שהתגייר מכונה "גר", אישה שהתגיירה מכונה "גיורת". היהדות מבחינה בין גר צדק שהוא אדם שהפך ליהודי לכל דבר ועניין, לבין גר תושב שהוא מי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נח ולכן יכול לשבת בארץ ישראל. המקרא עצמו לא מבחין ביניהם ומשתמש לשניהם באותו מושג - "גר", וההבחנה נעשית לפי תוכן הפסוק.

ההבחנה בין יהודים לגויים חשובה ביהדות לשם הגדרת חיובו של כל אדם במצוות. על פי היהדות, יהודים מחויבים בקיום תרי"ג מצוות, בעוד שאר בני-האדם מחויבים בשבע מצוות בני נח בלבד.

היהדות אינה נוטה למיסיונריות ולעיתים אף הערימה קשיים על המבקשים להתגייר. גם בתקופתנו רבנים רבים אינם מעודדים גיור. על פי ההלכה, אדם מכל מוצא ומין, יכול להתגייר, על פי שיקולים הלכתיים.

דברים

סֵפֶר דְּבָרִים הוא הספר החמישי מבין חמשת ספרי התורה, המכונים גם חומשים. כשאר ספרי התורה הוא נקרא על שם שתי מילותיו הפותחות, "אלה הדברים". שמו הקדום (מתקופת חז"ל) היה משנה תורה, על פי הכתוב "וכתב לו את משנה התורה הזאת". אחד ההסברים לכינוי משנה תורה הוא, משום שספר דברים הוא מעין סיכום של הנאמר בארבעת הספרים הקודמים. מסורת דומה משתקפת בביבליה הנוצרית, בה מכונה הספר Δευτερονόμιον בתרגום השבעים היווני או Deuteronomium בתרגום הוולגטה הלטיני, כלומר "חוק שני", או תרגום ישיר של הביטוי "משנה תורה" כפי שהובן על ידי המתרגמים ליוונית.

יהדות וורמייזא

יהדות וורמייזא, כפי שכונתה וורמס בפי היהודים, היא קהילה יהודית בעיר וורמס שבמדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה, שלה היסטוריה מפוארת בעולם היהודי. הקהילה הייתה החשובה בין קהילות שו"ם, שלוש הקהילות האשכנזיות הגדולות שעל גדות נהר ריין: שפיירא, וורמייזא ומגנצא (כיום: שפייר, וורמס ומיינץ).

יהדות פראג

יהדות פראג הייתה אחת הקהילות העתיקות והחשובות בעולם היהודי. מרכז יהדות בוהמיה (לימים יהדות צ'כיה). העיר נודעה ברבניה החשובים והייתה מרכז לתנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה.

בין יהודי פראג המפורסמים: המהר"ל מפראג ובני משפחתו, בהם נכדתו המלומדת חוה בכרך ואחיינו רבי יצחק חיות שהיה אף הוא רבה של פראג; הנודע ביהודה, חברי בית דינו ויורשיו ברבנות פראג; שי"ר, רבה של העיר בעת החדשה ומי שגישר בין בית המדרש הישן לאנשי "חכמת ישראל". ובתקופות מאוחרות: פרנץ קפקא. ידוענים ילידי פראג ממוצא יהודי: מילוש פורמן ומדלן אולברייט.

יזדגרד השני

יַזְדְגֶרְד השני - מלך האימפריה הסאסאנית בין השנים 438–457, בנו ויורשו של בהראם החמישי.

בתחילת שלטונו פתח יזדגרד במלחמה נגד האימפריה הביזנטית לאחר שהקימה ביצורים על שטח פרסי סמוך לחרן. הוא הצליח להפתיע את הביזנטים, אך נתקל בשיטפון שמנע ממנו להתקדם לעומק שטחה של האימפריה. הקיסר הביזנטי שנגדו נלחם יזדגרד, תאודוסיוס השני, היה מעוניין לסיים את המלחמה, ושלח את מפקד הצבא שלו לפתוח במשא ומתן עם יזדגרד. בסופו של המשא ומתן הוחלט ששתי האימפריות לא תבנינה ביצורים על שטחי הספר שלהן.

בעיצומו של המשא ומתן עם האימפריה הביזנטית תקפה ממלכת קידאריט את האימפריה הסאסאנית. יזדגרד השיב מלחמה שערה והצליח לדחוק את הקידאריטים אל מעבר לנהר אמו דריה (450). באחרית ימיו נלחם שנית עם הקידאריטים והדף התקפה מחודשת שלהם.

יזדגרד, שבימיו בא לידי ביטוי הכלל "דינא דמלכותא דינא" ("Cujus regio, ejus religio"), פעל בקנאות כלפי המיעוטים הדתיים, ובפרט נגד הנוצרים; הוא רדף את הנוצרים, הורה לסלק אותם משורות הצבא ודרש מהנוצרים שבארמניה להמיר את דתם, באמרו "צריך שדת אדוניכם תהא דתכם, כי עלינו לתת לאלוהים דין וחשבון על אודותיכם". כשהתקוממו נגדו הארמנים בראשות ורטן, דיכא את המרד והגלה את ראשי המדינה לפרס.

את היהודים רדף יזדגרד במידה פחותה; הוא אסר על אמירת קריאת שמע בפומבי, מפני שיש בה ייחוד השם, ועל שמירת השבת (455). מחלק מהגזרות הצליחו היהודים להתחמק בתחבולות שונות.

ייחוד (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

מזוזה

ביהדות, מְזוּזָה היא תשמיש קדושה הנקבע בצד הכניסה לבית מגורים ובחדרי הבית. תוכנה העיקרי של המזוזה הוא קלף עליו נכתבות בכתב סת"ם פרשיות 'שמע ישראל', ו־'והיה אם שמוע' מחומש דברים. על פי רוב, יריעת הקלף נתונה בתוך בית המזוזה, התקן קשיח שנועד לכיסוי הקלף ולשמירה עליו.

ישנה מצוות עשה לקבוע מזוזה (כלומר, קלף ועליו שתי פרשיות המזוזה) על דופן פתח בית מגורים ובפתחי חדרים בבית מגורים, וכן בשערי יישובים וערים (במידה וקיים שער).

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

מסכת ברכות

מַסֶּכֶת בְּרָכוֹת היא המסכת הראשונה בשישה סדרי משנה. היא עוסקת בדיני קריאת שמע, תפילה, זימון, ברכת המזון, ברכות הנהנין ושאר הברכות.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.