ייהרג ואל יעבור

ייהרג ובל יעבור הוא דין הנאמר בעניינן של מצוות העומדות על פי ההלכה מעל פיקוח נפש. ככלל, דין זה נאמר לגבי שלוש מצוות לא תעשה שהן: לא תרצח, איסור עריות ואיסור עבודה זרה. משמעות ההוראה היא שגם אם קיום מצווה ממצוות אלו מסכן את חייו של היהודי ועלול להביא למותו, עליו למסור עצמו להריגה ולא להפר אותן[1]. במצבים מיוחדים כלל זה תקף גם בעבירות אחרות.

שלוש המצוות

איסור שפיכות דמים

בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו סמוק מדם חברך, ואין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רְצַח או תֵּרָצַח, אסור לו לרצוח. עם זאת, אם כופים על אדם להשליך אותו על תינוק במטרה שהתינוק יתרסק וימות, אין מחויב האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שהנימוק האוסר על האדם להרוג גם אם הדבר כרוך במותו, הוא "מאי חזית דדמא דידך סמיק טפי", כלומר - אין דמו חשוב יותר משל השני, ולכן אין לו זכות להרוג את השני כדי למנוע את הריגתו הוא. לפי סיבה זו, אין על האדם למסור את נפשו כדי שלא יהרגו תינוק על ידו, מכיוון שגם כאן עומד השיקול האומר שדמו של התינוק אינו סמוק יותר מדמו הוא, ואין עליו להכריע בין השנים, אלא עליו לשבת ולמנוע עצמו מלעשות מעשה, ואם זרקו אותו על התינוק, אין דמו של התינוק סמוק מדמו הוא[2].

רבי חיים סולובייצ'יק[3] מסביר כי גם ללא נימוק זה לא היה על האדם ליהרג כדי שלא יהרגו את התינוק על ידי גופו, מכיוון שכאשר משליכים את האדם על התינוק אין האדם נחשב לרוצח כלל, והוא רק כאבן וכעץ ביד מי שמשליך אותו שהוא הרוצח. רבי חיים מסביר, כי אכן באופן זה אין צריך להיתר של "מאי חזית", והיתר זה נחוץ, לו יצוייר שהוא היה נחשב לרוצח על ידי השלכתו על התינוק, שגם אז לא היה צריך למסור את נפשו, מכיוון שהכלל של "מאי חזית" אומר שאין עליו להכריע כלל בין דמו לבין דם השני, וישב ולא יעשה מעשה.

גילוי עריות

איסורי גילוי עריות מהתורה, שעונשם כרת או מיתת בית דין, כמו עם אשת איש או משכב זכר, הם בגדר ייהרג ואל יעבור.

לדעת הרמב"ם ועוד ראשונים פעולות של תאווה הקשורים והמעוררים יחסי מין כמו חיבוק ונישוק אסורים מדאורייתא[4], ואף בהם יהרג ולא יעבור[5][6]; לפי השיטות הגורסות כי זהו איסור מדרבנן, קיים חיוב ליהרג ולא לעבור איסור מדרבנן זה, המביא לאיסורים חמורים[דרוש מקור].
במקרים של חוסר צניעות, והאיסור הוא רק מצד הרהור לא נאמר הדין של יהרג ואל יעבור[7].

בנוסף, יחסי מין של יהודי עם גויה נכלל ב"ייהרג ואל יעבור"[8], ויש מי שאומר שמשום שזהו מהאיסורים החמורים בדרגה של כרת – מאחר שאם המעשה נעשה בפרהסיא, כאשר הדבר ידוע לכל, האיסור הוא כרת, על כן גם אם המעשה נעשה בצנעה[9], הדין הוא ייהרג ואל יעבור[10]. הטעם לחומרת העניין מובא ברמב"ן מפני שבן של גוי נחשב לגוי ומתייחס אחריה, והוא מוליד בן לעבודה זרה[11].

לעומת זאת, יחסי מין של גוי עם יהודייה אינו באיסור כרת אלא באיסור לאו של "לא תתחתן בם" – אם זה בדרך של נישואין[12], ואם מדובר ביחסי מין שלא בדרך נישואין אז האיסור הוא איסור מדאורייתא[13], אך אינו בייהרג ואל יעבור, מכיוון שהאשה אינה עושה מעשה אלא היא כקרקע שאינה עושה כל מעשה, והגוי הוא עושה את המעשה האסור, ולכן כאשר היא אינה מבצעת כל מעשה של התקרבות מצידה, אין חיוב ליהרג אם זה נעשה באונס.

אחת מאגדות החורבן המופיעות בתלמוד מתארת התאבדות לשם הימנעות מאונס (הסוגריים המרובעים - פירוש רש"י):

אמר רב יהודה אמר שמואל, ואיתימא רבי אמי, ואמרי לה במתניתא תנא: מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון [ילדים למשכב זכור וילדות לפלגשים], הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים, אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב אשיב ממצולות ים" "מבשן אשיב" [בשן – בין שן נוטריקון] - מבין שיני אריה, "אשיב ממצולות ים" - אלו שטובעין בים. כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן ואמרו: מה הללו שדרכן לכך [לתשמיש ואין קלונן מרובה כקלון שלנו] - כך, אנו שאין דרכנו לכך - על אחת כמה וכמה. אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה".

מבחינה הלכתית נחלקו הראשונים האם במקרה שחובה למסור את הנפש מותר להתאבד כדי למנוע זאת[14]. בעלי התוספות מסבירים את המעשה בגיטין בכך שהילדים חששו שיענו אותם ויכריחו אותם לעבור עבירה (כמו חנניה מישאל ועזריה שלדעת חלק מהפרשנים קפצו מעצמם לאש כי פחדו שיענו אותם ויעבדו עבודה זרה), או בגלל שאם לא היו מתאבדים לא היו הורגים אותם אלא אונסים אותם. מדברי גמרא זו (ולפי פרשנות התוספות[15]) למדו חלק מהפוסקים ראיה לשיטות שמותר להתאבד בשביל שלא לעבור עבירות, ואף על עבירות שאין עליהן חיוב למסור את הנפש[16].

עבודה זרה

איסור על עבודת אלילים. חייב למסור את נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, ולמות על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאוד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים[17].

שלוש מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהן בכל מקרה. הן גם נכללות בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן.

המקור שאיסור עבודה זרה הוא בכלל "ייהרג ואל יעבור" הוא מהפסוק: "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ודרשו חז"ל: בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור.

'שעת השמד'

בשעת השמד - כאשר הגויים מנסים להעביר את היהודים על דתם, באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מצווה קלה, כגון "שרוך הנעל":

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור, וכו'. מאי מצוה קלה - אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא.

בפירוש 'ערקתא דמסאנא' נחלקו הראשונים:

  • יש שכתבו שדבר זה הוא מנהג, ומכאן שיש למסור את הנפש אפילו על מנהג בעלמא[18].
  • ויש שכתבו שדבר זה הוא איסור דרבנן, אבל על מנהג בעלמא אינו חייב למסור נפש[19].
  • אחרים כתבו שאף על איסור דרבנן, יעבור ולא יהרג[20], ואיסור שינוי השרוך הוא איסור דאורייתא משום חוקות הגויים.

'פרהסיא'

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת (להבדיל מעבירה שמטרתה הנאתו של המכריח), אזי הדין הוא שייהרג ואל יעבור. על כל המצוות ואף על מצווה קלה כ'ערקתא דמסאנא' כפי שנתבאר לעיל.

יחיד

כאשר אונסים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה שלא בפרהסיא, במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא שהוא רשאי להיהרג ורשאי לעבור[21].

ענישה

ישנה מחלוקת בין חכמי הראשונים לגבי אדם שנוהג בניגוד להלכה ועובר על אחת משלוש מצוות ייהרג ואל יעבור במקרה של פיקוח נפש. לדעת הרמב"ם, העובר אינו נענש בעונש הקבוע לעבירה, אך נחשב כמי שחילל שם שמים.

וכך הוא לשון הרמב"ם:

וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס

משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה'

לעומת זאת, רבנו דוד[22] פסק שהעובר על אחת מעבירות אלו ולא נהרג, חייב מיתה בעדים והתראה.

מצוות נוספת

הלבנת פנים

במסכת סוטה[23] דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את דברי רבי שמעון בר יוחאי: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה. התוספות תוהים מדוע אין מונים בפירוש את הלבנת הפנים בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיבים שהסיבה היא שהיא אינה מפורשת בתורה. אך רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' סי' קלט') הסביר שמדובר ב'אבק' רציחה, כי הביוש גורם להסתלקות מראה האודם מפני המתבייש. למעשה האחרונים נחלקו ביניהם בשאלה האם דברי התלמוד נאמרו במישור ההלכתי, ורובם פירשום כרעיון מוסרי בלבד[24].

סיפור נוסף בתלמוד[25], הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.

גזל

בתלמוד מובאת דעת יחיד של ר' מאיר בברייתא כי גם איסור גזל בכלל "יהרג ואל יעבור", דהיינו אסור ליהודי לגזול את חבירו גם אם כופים עליו לעשות זאת במחיר חייו.

בנוסף, קיים דיון נרחב בהלכה לגבי דין המציל עצמו בממון חברו, כלומר מה דינו, הן לכתחילה והן לאחר מעשה, של אדם שיכול להציל את עצמו מסכנת חיים על ידי שימוש או גזילה של רכוש הזולת. פסיקת השולחן ערוך בעניין זה[26]: "אפילו הוא בסכנת מוות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם" - משמע שמותר להציל עצמו בממון חבירו ובלבד שישלם לאחר מעשה, וכך היא גם שיטת התוספות.

שמירת שבת

בהלכות יהדות ביתא ישראל מהווה מצוות שמירת השבת בבחינת ייהרג ואל יעבור[דרוש מקור].[דרושה הבהרה]

פסיקת אחרונים

פסיקתם של האחרונים בימינו לגבי ציווי "יהרג ואל יעבור" התקיימה באירועים קריטיים בהם גדולי הרבנים ראו כהוראת שעה לצוות את הציבור החרדי להתנגד להוראות הממשלה בנושא.

ביניהם, בשנת תש"ח התפרסם פסק כזה של העדה החרדית בנוגע לגיוס נשים לצה"ל, ומאוחר יותר התפרסם פסק דומה מאת רבני ירושלים בנוגע לשירות לאומי לנשים[27]. גם הרב צבי יהודה קוק פרסם כרוזים כאלו בנוגע למסירת שטחי ארץ ישראל לנכרים[28].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'.
  2. ^ תוספות פסחים כ"ה ע"ב.
  3. ^ חידושי רבנו חיים הלוי הלכות יסודי התורה.
  4. ^ ספר המצוות, לאו שנ"ג
  5. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ה', הלכה ט' וראו ש"ך על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שנ"ז, סעיף א' ס"ק י'.
  6. ^ ראו מה שפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ה, סעיף י"ז, ובספר בית יוסף תלה את האיסור, במחלוקת הראשונים, אם איסור קורבה אסור מהתורה.
  7. ^ שו"ת אגרות משה חלק א' סימן נו.
  8. ^ ראו ש"ך יו"ד קנז, יב, בשם הרבה ראשונים.
  9. ^ שזה איסור מדרבנן, שנגזר על ידי בית דינו של החשמונאים, כמובא במסכת עבודה זרה דף לו, ב.
  10. ^ ראו ש"ך יו"ד קנז, יב, בשם הנימוקי יוסף. וראו שם לדעת שאר הראשונים שחולקים.
  11. ^ מסכת סנהדרין עד, ב, מלחמת השם.
  12. ^ אך למעשה אין מציאות של נישואין באונס, נישואין הוא מושג השייך רק בהסכמה מליאה ורצונית של שני בני הזוג, כן פוסק הרמב"ן במסכת סנהדרין.
  13. ^ שנגזר על ידי בית דינו של שם, כמובא בתלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו, עמוד ב'.
  14. ^ דעת זקנים מבעלי התוספות, בראשית ט' ה', ריטב"א עבודה זרה, י"ח א', תוספות פסחים מ"ה, רמב"ן במלחמות ה' סנהדרין יח, טור ובית יוסף יורה דעה סימן קנ"ז. ראו גם שו"ת ממעמקים חלק א' סימן ז', על תשובה הלכתית בזמן השואה בעניין זה.
  15. ^ יש שניסו ללמוד גמרא זו, שחששו שיענו אותם והעדיפו למות, וכן יש לומדים הסבר במעשהו של שאול שהתאבד מחשש שהפלשתים יתעללו בו. ראו כאן באריכות.
  16. ^ רקנאטי דיני תשובה אות סט., יעב"ץ בספר מגדל עוז, עליית האמונה אות כ"ד. עם זאת אף לשיטות אלו, ייתכן שההיתר מסויג רק לשעת השמד, כיוון ששלא בשעת השמד לדעת הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה' ד') והרמב"ן (מלחמות ה' סנהדרין יח) אסור אף למסור את הנפש וודאי לא להתאבד, ואף החולקים (תוספות עבודה זרה כז ב, רא"ש עבודה זרה סימן ב, אות ט', סמ"ק מצווה ג', רבנו ירוחם נתיב י"ח, חלק ג', דף קסה עמודה ד') דיברו רק על מסירות נפש ולא על התאבדות.
  17. ^ ליקוטי אמרים - ספר התניא, פרק י"ח.
  18. ^ רש"י שם, וכ"כ בטור יו"ד קנז.
  19. ^ כ"כ בריטב"א חולין קא ב בשם תוספות, ועוד.
  20. ^ מעשה רקח יסודי התורה ה ב, בדעת הכסף משנה.
  21. ^ שו"ע יו"ד קנז
  22. ^ מובא בחידושי הר"ן (סנהדרין סא ע"ב) "לפיכך פי' ה"ר דוד ז"ל דמי שיעבו' איזה ע"א באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה שהוא חיי' מיתה ובלב' שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבור שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקבל התראתו אף על פי שהוא אנוס חייב מיתה ובהא לא פליג רבא מידי."
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י', עמוד ב'.
  24. ^ שו"ת יביע אומר חלק ו יו"ד סי' יג' אות יב'
  25. ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ס"ז, עמוד ב'.
  26. ^ חושן משפט סימן שנ"ט סעיף ד'.
  27. ^ פאר הדור, חלק ג
  28. ^ הרב צבי יהודה קוק, ממשלת מיעוט, באתר ישיבה

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אונס (הלכה)

בהלכה, אונס הוא עשיית מעשה איסור או אי-עשיית מעשה מצווה עקב תנאי כפייה, כך שניטלה מהאדם בחירתו החופשית.

בנוגע למקרים בהם אדם עבר עבירה בעל-כורחו, נפסק להלכה כי "אונס רחמנא פטריה", וכל מקרה של עבירה שנעברה באונס - פטור העובר לחלוטין. מקור הפטוֹר המוחלט מעונש לכל העבירות שנעברו באונס, נלמד מפרשת נערה שנאנסה בספר דברים: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.)

החלק השני במקרי האונס אליו מתייחסת ההלכה - מקרים בהם לא קוימה מצווה (כגון מצוות תפילין) כתוצאה מאונס, הם אמנם לא נחשבים לעבירה (אף על פי שהמצווה לא קוימה), אך מאידך אין זה נחשב למצווה. במקרים מסוימים ההלכה מתגמשת על מנת לעזור לאדם לקיים את המצווה למרות שלכאורה עבר זמנה.

איסור משכב בהמה

איסור משכב בהמה הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת קיום יחסי מין בין אדם לבהמה. איסור זה הוא חלק מאסורי עריות (יחסי מין אסורים), ועונש העובר עליו הוא סקילה. איסור זה הוא בין האיסורים החמורים בתורה, והוא נכלל בשלוש העבירות החמורות, וחל עליו דין ייהרג ואל יעבור.

בתורה איסור זה מחולק לשני איסורים: איסור אחד לאדם הרובע בהמה, ואיסור שני לאשה הנרבעת לבהמה. בהתאם לכך, בספרי המצוות נמנה איסור זה בשני לאווים נפרדים.

איסור משכב זכר

איסור משכב זכר או משכב זכור הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. איסור זה אינו מתייחס ליחסים בין נשים, יחסים בין גבר וטומטום או גבר ואנדרוגינוס, אלא ליחסים בין גברים בלבד. איסור זה נחשב כחלק מאיסורי עריות, הנחשבים בין האיסורים החמורים ביותר בהלכה.

איסור עריות

ביהדות, איסור גילוי עריות הוא איסור על קיום יחסי מין בין קרובי משפחה, דהיינו, קיום יחסי מין בין אב לבתו, בין אם לִבנהּ, בין אח לאחות, וכן יחסי מין בין אישה נשואה ובין מי שאינו בעלה, אף שאינם קרובים. בנוסף נכללים אם חורגת, כלה, דודה, גיסה, חמות, נכדה ועוד, וכן משכב זכר ומשכב בהמה, וכן משכב עם נידה. איסור זה כולל על פי הרמב"ם 24 מצוות לא תעשה שונות (ספר המצוות - מצווה ש"ל עד מצווה שנ"ג) מתוך כלל 365 מצוות לא תעשה. חז"ל הרחיבו איסור זה לקרובי משפחה רחוקים יותר כמו סבתא, נינה, כלת הבן ועוד רבים.

גילוי עריות הוא מהחטאים החמורים ביותר – הוא נמנה עם שלוש העברות שהן בגדר "ייהרג ואל יעבור". עם זאת, יש להבחין בין איסורי עריות החמורים לבין איסורי ביאה אחרים שבתורה, כגון איסור זנות (יחסי מין שלא במסגרת הנישואים, עם אשה לא נשואה) או איסור גרושה לכהן (ראה איסורי נישואים לכהן), בהם נאמר יעבור ואל ייהרג. באיסורי עריות העונש הוא כרת, ובחלק מהמקרים אף מיתת בית דין, והחוטא בשוגג חייב להביא קרבן חטאת. כמו כן, המקדש אישה שהיא ערוה לו - אין הקידושין תופסים, ואם נולד ולד מקשר כזה - הוא ממזר, שאינו יכול לשאת אלא ממזרת, או חסרת ייחוס אחרת. לעומת זה באיסורי ביאה אחרים העונש הוא מלקות, השוגג פטור מקרבן, המקדש אישה אסורה - קידושיו חלים, והולד אינו ממזר.

בסתר רעם

בסתר רעם - הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה הוא ספרה של אסתר פרבשטין, היסטוריונית חרדית וראש הקתדרה להוראת השואה במכללה ירושלים. הספר יצא לאור במוסד הרב קוק בשנת תשס"ב.

שמו של הספר מקורו מפסוק מספר תהילים: "בַּצָּרָה קָרָאתָ, וָאֲחַלְּצֶךָּ; אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם; אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה" (פ"א, ח'). בו נרמז כי גם בימי הסתר פנים, שעת ניסיון ומבחן לעם ישראל, נאחזו באמונה הדתית.

הספר כולל שבעה שערים ובהם סקירה היסטורית על השואה, על ההלכה בשואה והחיים באותם הימים ועל התאוששות שארית הפליטה.

גט

גט אישה (ברבים: גיטי נשים) או בקיצור גט, הוא מסמך הלכתי כתוב בדיו על קלף, שבאמצעותו מגרש בעל את אשתו ומסיים את נישואיהם. משפט המפתח בגט הוא "הרי את מותרת לכל אדם".מקור המילה במשנה והתלמוד, שם משמשת המילה 'גט' במשמעות של שטר, שלעיתים קרובות הוא גט במשמעות ימינו, אך לא תמיד. כיום מקובל לכנות במילה גט רק את השטר שבו מגרש הבעל את אשתו.

הלבנת פנים

הלבנת פנים היא השפלה של הזולת. מקור המונח העברי הוא בכך שכאשר אדם חווה עלבון הוא מחוויר - מלבין. על הלבנת פנים אמרו חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים", וגם "כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים".

כשרות

ביהדות, המונח כשרות מתייחס למערכת כללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה. המונח אינו אופייני רק ליהדות, ואיסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות ותרבויות אחרות.

המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.

אף שהאיסור על מאכלים אסורים אינו בגדר "ייהרג ואל יעבור", ידועים מקרים (כבגזרות אנטיוכוס המתוארות בספר חשמונאים) על רבים שמסרו נפשם על מנת שלא לעבור על איסור זה, מפני שזו הייתה "שעת השמד". כיום ישנם יהודים רבים המקפידים רק על חלק מכללי הכשרות, ולרוב לאו דווקא על אלו שההלכה רואה בחומרה הרבה ביותר. כך למשל, ישנם יהודים המקפידים שלא לאכול בשר חזיר, אך אינם מקפידים על אכילה משחיטה כשרה והסרת הדם, וישנם יהודים המקפידים על כשרות בביתם אך לא מחוצה לו.

לא תנאף

לֹא תִנְאָף הוא מצוות לא תעשה המופיעה בעשרת הדיברות, שבהם האיסור ממוקם בין האיסור על רצח לאיסור על גניבה (שמות, כ', י"ב) (דברים, ה', ט"ז). האיסור מופיע במקומות נוספים בתורה.

לא תרצח

לֹא תִרְצָח הוא הדיבר השישי מעשרת הדיברות. פירוש האיסור הוא איסור נטילת חייו של אדם אחר.

ממלכתיות (ציונות דתית)

ממלכתיות היא תפישה מבית מדרשו של הרב קוק, שלפיה יש לנקוט ביחס של כבוד רב כלפי המדינה ולהימנע מפגיעה בה, כחלק מהראיה שהיא "ראשית צמיחת גאולתנו". המייצג הבולט של התפיסה בסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 הוא הרב צבי ישראל טאו.

מסירות נפש ביהדות

ביהדות, מסירות נפש היא הנכונות להקרבת החיים למען קיום מצוות התורה. הקרבת החיים באופן שכזה מהווה קיום מצוות קידוש השם ומכונה מוות על קידוש השם, ולעיתים מכונה קידוש השם סתם, בעיקר בהקשר של מסעות הצלב.

אמנם, היהדות היא דת מקדשת חיים, וההלכה מתירה ואף מחייבת כל יהודי להפר את המצוות, אם עליו לעשות זאת על מנת להציל את חייו. אף-על-פי-כן, ישנם שלושה איסורים אשר אותם חייב, על פי הדת, כל יהודי לקיים, גם במחיר הקרבת החיים. אלו הם איסורי ייהרג ואל יעבור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים; הגדרה זו מורחבת בזמן המתואר כ'שעת השמד' - כלומר במקרה של גזרות מיוחדות שתכליתן העברה על הדת: במקרה שכזה מקובל כי יש למסור את הנפש אף על הקל שבמנהגים ('ערקתא דמסאנא'). במהלך ההיסטוריה יהודים רבים מסרו את נפשם על קידוש השם, במיוחד בתקופות בהן היו ניסיונות להמרת דת המונית כפויה של היהודים, רבים בחרו למות ולא לחלל את השם בעבודה זרה.

ניאוף

ניאוף הוא קיום יחסי מין בהסכמה, בין אדם נשוי לאחר שאינו נשוי לו. מעשה זה נתפס כלא-מוסרי בעיני רוב התרבויות עוד משחר האנושות, ובתרבויות אלה הוא מהווה עילה חוקית לדרוש את פירוק קשר הנישואין. בתרבויות מסוימות דבר זה נתפס כפשע המחייב ענישה, לעיתים חמורה עד כדי מוות. בעברית מודרנית, הניאוף נקרא בגידה, בעיקר בהקשר החברתי-סוציולוגי ובשיח היומיומי.

סכנת חיים

סכנת חיים היא מצב שבו בעל חיים, ובפרט אדם, נתון בו, ועלול להביא את חייו אל קצם תוך זמן קצר. מצב זה מצדיק נקיטת צעדי חירום, שמטרתם הסרתה של הסכנה והבטחת המשך החיים.

סכנת חיים עלולה להיגרם משלל סיבות, ובהן:

מחלה קשה

טראומה גופנית הפוגעת באיבר חיוני או גורמת לדימום מסיבי

טביעה או חנק

שריפה

אסון טבע, כגון סופה או רעידת אדמה

אובדן שליטה בכלי רכב העלול להוביל לתאונת דרכים

איום מצד גורם עוין, כגון שודד או מחבל

סיכון יזום שאדם נוטל על עצמו, כגון עיסוק בספורט אתגרי

עבודה זרה

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלות (בראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז) הם מונחים המתארים את יחסה של היהדות כלפי פולחן דתי המופנה לישויות גשמיות (פולחן פגני). לאורך הדורות, היהדות, הנצרות והאסלאם, שלוש דתות מונותאיסטיות המאמינות באל מופשט, נאבקו לא רק זו בזו אלא גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק בפגניות התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר כבר הייתה בה תרבות פגנית כנענית נפוצה. מתוך האזכורים של עבודת אלילים במקרא ניתן ללמוד רבות על מאבק זה ועל התגבשות האמונה היהודית בקרב בני ישראל. מתוך מקורות מאוחרים יותר, כמו התלמוד, ניתן ללמוד על תוצאות המאבק.

שלילת הגשמות ושלילת התארים הם מהנושאים המרכזיים בפילוסופיה היהודית.

רצח

רצח הוא מעשה של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, המוגדר בחוק כל המדינות ובחוק הבינלאומי כפשע[דרוש מקור]. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל. ככלל שיעור ההחרגות (כלומר מקרי הרג אדם מכוון שאינו נחשב לרצח) נמצא בסימן ירידה מתמשכת, אך קיימים יוצאי דופן רבים.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

שארות

שארות היא שם למכלול הקשרים המתבססים על מוצא מהורה משותף או על קשרים משפחתיים אחרים, כגון נישואין, אימוץ ועוד.

בחברות לא-תעשייתיות השארות היא לרוב הגורם המשפיע ביותר על עיצוב והגדרת קבוצות חברתיות, וגם בחברות מתועשות קשרי שארות תופסים מקום מרכזי בחייו של האדם.

שעת השמד

שעת השמד הוא כינוי לתקופה שבה נאסר על ידי השלטונות על יהודים ללמוד תורה ולקיים את מצוות התורה, מתוך כוונה לגרום לעזיבת עם ישראל את הדת ואת האמונה באלוהי ישראל. ישנם הלכות ודינים מיוחדים שנתקנו לשעת השמד.

בניגוד למקרים בהם ישנה סכנה לקיים מצוות מחמת שיקולים צדדים, שבהם ישנו חיוב לעבור ולא להיהרג מלבד בשלוש עבירות חמורות, שבהן הדין יהרג ואל יעבור. אך בשעת השמד ישנו חיוב להקפיד על כל המצוות אפילו על הקלות שבהם, אף במחיר של הצלת חיים, מאחר שמצב זה עלול להתפתח ולהוביל להתבוללות מוחלטת.

תאוצנטריות

תאוצנטריות או תיאוצנטריציזם (מיוונית θεός - אלוהים, κέντρον - מרכז) היא השקפה בתחום הפילוסופיה והתאולוגיה הרואה באלוהים את מרכז או תכלית העולם. מולה עומדות שתי השקפות שונות הנוגדות את הנחת היסוד שלה: ההשקפה האנתרופוצנטרית הרואה באדם את מרכז או תכלית העולם; והאקוצנטריות - השקפה הרואה באדם כלא יותר מחלק אינטגרלי מהטבע ומממלכת החיות.

השקפה זו באה לביטוי בעיקר בדתות האברהמיות.

לפי פרופ' ישעיהו ליבוביץ, תיאוצנטריות הוא ערך המעמיד במרכז את עבודת האל, ודורש מבעל-הערך למלא את כל מצוות הדת ולהקדיש לקיומן את חייו, ואף למסור את נפשו כאשר הדת תובעת זאת ("ייהרג ואל יעבור").

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבור • לא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.