יחסי ישראל–לבנון

היחסים בין ישראל ללבנון מעולם לא התקיימו במישור הכלכלי או הדיפלומטי, אף שלבנון הייתה המדינה הראשונה בליגה הערבית שהסכימה לחתום על הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות עם ישראל בשנת 1949. לבנון לא השתתפה במלחמת ששת הימים ב-1967 או במלחמת יום כיפור באוקטובר 1973 באופן משמעותי, ועד שנות ה-70 המוקדמות היה גבול לבנון-ישראל הרגוע ביותר מבין שאר גבולותיה של ישראל עם מדינות ערב. קו הגבול בין ישראל ללבנון מכונה "הקו הכחול"[1]

ככלל, מרבית היחסים של ישראל עם לבנון נוהלו עם האוכלוסייה הנוצרית בלבנון, וכמעט שלא התקיימו יחסים כלשהם עם האוכלוסייה המוסלמית במדינה.

יחסי ישראל–לבנון
ישראל לבנון
Israel Lebanon Locator
ישראל לבנון
שטחקילומטר רבוע)
20,770 10,400
אוכלוסייה
8,424,904 6,100,075
תמ"ג (במיליוני דולרים)
317,100 88,250
תמ"ג לנפש (בדולרים)
37,638 14,467
משטר
דמוקרטיה פרלמנטרית רפובליקה
Flag of Israel.svg
Flag of Lebanon.svg
יחסי ישראל-לבנון
עימותים עיקריים:
התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון | מבצע ליטני | מלחמת לבנון הראשונה (מבצע שלום הגליל) | הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה | מבצע מגן צפוני
אירועים בולטים נוספים:
מבצע אביב נעורים | החלטה 425 | טבח סברה ושתילה
הסכם ישראל-לבנון 1983 | החלטה 1701
הכוחות הפועלים:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חזבאללה | סוריה
צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
מדינת לבנון החופשית | רצועת הביטחון | קו העימות | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא | דמוגרפיה של לבנון
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר | אריאל שרון
רפאל איתן | אהוד ברק | אהוד אולמרט | בנימין נתניהו
אישים לבנונים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | בשיר ג'ומאייל | אמין ג'ומאייל
אלי חובייקה | סמיר ג'עג'ע | אטיין סאקר
אישים לבנונים שיעים:
מוסא א-צדר | עבאס מוסאווי | חסן נסראללה
מוחמד חוסיין פדלאללה | נביה ברי
אישים לבנונים סונים:
פואד סניורה | רפיק אל-חרירי
אישים לבנונים דרוזים:
כמאל ג'ונבלאט | וליד ג'ונבלאט
אישים ערבים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע היסטורי:
מלחמת האזרחים בלבנון (1975-1990) | גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

מלחמת העצמאות

הסכם שביתת הנשק בין לבנון לבין ישראל היה פשוט יחסית. שלא כמו בהסכמי שביתת הנשק האחרים, לא היה שום סעיף ששרטט את הקו הכחול כמו הגבול הבינלאומי עם לבנון, וההסכם המשיך להתייחס אליו כאל גבול קבוע בינלאומי. כתוצאה מכך, כוחות ישראליים נסוגו מ-13 כפרים לבנוניים שכבשו במהלך פעילות התקפית באוקטובר 1948. שלא כמו בארצות ערב אחרות, האוכלוסייה היהודית גדלה בלבנון לאחר קום מדינת ישראל.

לאחר הקמת המדינה

לאחר הקמת המדינה ועד מלחמת האזרחים בלבנון היו יחסי ישראל-לבנון קורקטיים. יהדות לבנון מנתה כ-22,000 יהודים, ברובם בביירות. לבנון לא לקחה חלק במלחמת ששת הימים או במלחמת יום הכיפורים. הותר לאזרחים לבנונים להיכנס לישראל דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות, וצלינות[2].

בראשית שנות הששים חיו בלבנון כ־9,000 יהודים. היחס כלפיהם היה סביר למדי עד אותה עת, אולם הוא הלך והורע במהלך השנים וככל שהוחמר, כן גברה הגירתם - בריחתם מהמדינה. ב-1971 נחטף בביירות בידי סוכנים סורים מזכיר הקהילה היהודית הלבנונית, פרופסור אלברט אליה, בן ה־69. הוא הוחזק בדמשק יחד עם יהודים שניסו לעזוב את סוריה, והוצא שם להורג. כשהחלה מלחמת האזרחים בלבנון, ב-1975 נשארו בקהילה היהודית רק כ־1,800 נפש. הם האמינו שקשריהם עם שכניהם המוסלמים והנוצרים יגנו עליהם והקפידו להימנע ככל האפשר, מכל קשר עם ישראל.

התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים התאפיינה בפעולות טרור פלסטיני שנעשו מלבנון (ירי רקטות, פיגועי מיקוח ופיגועי רצח), ובתגובה צבאית ישראלית בעוצמות שונות.

פיגועים בולטים בתקופה זו:

מבצעי צה"ל בלבנון בתקופה זו:

אירועים נוספים שלא התפרסמו היו נפילות בשבי של טייסים ישראלים שהוחזרו בשלום[7]

מלחמת האזרחים הלבנונית ומלחמת לבנון

כמה מיליציות ימניות היו בעלות בריתה של ישראל במלחמת האזרחים הלבנונית.

במהלך מלחמת לבנון הראשונה שיתפה ישראל פעולה באופן נרחב עם הפלנגות הנוצריות ואנשי צבא לבנון החופשית שישראל סייעה להם להפוך לצד"ל. ישראל העניקה סיוע נרחב למדינאים הנוצרים ולראשי המיליציות הנוצריות (החזית הלבנונית ואחרים) וקיימה קשרים פעילים עמם.

המלחמה שפרצה עקב המתקפות שביצעו ארגונים פלסטיניים לעבר שטחי ישראל, עקב מלחמת האזרחים הלבנונית, גרמה לנוצרים הלבנונים לחבור לישראל במאבקם נגד השלטון המוסלמי. במהלך תקופה זו ישראל ספגה ביקורת נוקבת על חשדות בדבר השתתפותה במעשי טבח סברה ושתילה, שערכו אנשי הפלנגות הנוצריות בין ה-16 בספטמבר ל-18 בספטמבר 1982, במאות מתושבי מחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני שבמערב ביירות. כוחות הפלנגות נכנסו למחנה כחלק מהשתלטות צה"ל על מערב ביירות ולכן רבים טענו שכוחות צה"ל אף הם השתתפו בטבח.

באותן שנים היה ידוע על ניסיונה של ישראל להביא למינויו של בשיר ג'ומאייל כנשיא לבנון, שאף נבחר ב-23 באוגוסט 1982 אם כי נרצח טרם היכנסו לתפקיד ב-14 בספטמבר 1982.

ג'ומאייל שימש כמנהיג פוליטי וצבאי של "הכוחות הלבנוניים" (איגוד המיליציות הנוצריות) והוא פעל להפוך אותם לכוח הצבא הנוצרי היחיד בלבנון באמצעות פירוק שאר המיליציות הנוצריות והפלנגות הנוצריות שבראשותו ביצעו התקפות נרחבות על מיליציות אחרות ובין האירועים המכוננים ביותר של הפלנגות היה "יום הסכינים הארוכות" - מתקפת הפלנגות ב-7 ביולי 1980 כשאנשי הפלנגות הנוצריות תקפו את מפקדת מיליציית הנמרים של כמיל שמעון. באירוע נרצחו כ-200 מתוך 500 לוחמי המיליציה, והשאר נותרו בתוך "הכוחות", אף שפיקודם הנפרד בוטל וכך הפכו הכוחות הלבנוניים לנאמנים לפלנגות והורכבו מאנשיהם והמיליציה המשיכה ליהנות מתדמית של ארגון כלל-נוצרי.

אחרי שאש"ף סולק מביירות בקיץ 1982, טס באשיר ג'ומייל לעיר החוף נהריה כדי להיוועד עם מנחם בגין ואריאל שרון. בגין ושרון הציעו כי ישראל ולבנון יכוננו יחסים דיפלומטיים מלאים, אך ג'ומייל הציע מעין הסכם אי-תוקפנות רשמי. כששרון הזכיר לג'ומייל כי ישראל שולטת במרבית שטחי לבנון באותה עת, וכי יהיה זה נבון לעקוב אחרי ההוראות של ישראל ג'ומייל הושיט את ידיו והשיב "שים אזיקים על ידיי.... אני לא צמית שלך". ג'ומייל עזב את הארץ מבלי לבצע כל הסכם רשמי וכעבור שבועיים נרצח על ידי לאומן סורי.

כחודשים ספורים לאחר הפלישה הישראלית ללבנון ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל לנשיא לבנון. יש שראו בו שליט בובה מטעם ישראל וטענו נגד מינוי אדם שעלה לשלטון על כידוני צה"ל ושמקור הון משפחתו מגיע בעיקר מהברחות ועסקי גידול סמים בבקעת הלבנון, לנשיא מדינה. זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא הוכרז בישראל על הסכם שלום צפוי עם לבנון בהנהגתו, אך מצדו של בשיר היו הדברים מורכבים יותר. רצונו לזכות בלגיטימציה כלל-לבנונית וכלל-ערבית חייב אותו להצניע את יחסיו עם ישראל. בישראל התקשו לקבל את המהפך בהתנהגותו של ג'ומאייל ואת הצעתו לדפוס של יחסים לא-רשמיים בין לבנון לישראל בנוסח יחסי ישראל-איראן לפני נפילת משטר השאה. כך או כך, עוד לפני שהספיק להיכנס בשיר לתפקידו כנשיא, הוא נרצח בעת נאומו במטה הפלנגות בשכונת אשרפייה במזרח ביירות. המטען הונח על ידי חביב טנוס שרתוני, חבר המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית, בדירת אחותו בקומה מעל החדר שבו התקיים הנאום. מותו עורר בישראל דאגה רבה. למחרת, עם אור הבוקר, נכנסו כוחות רגלים של צה"ל באישור ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ושר הביטחון אריאל שרון לתפוס נקודות מפתח במערב ביירות. תוך יומיים הושלמה הפריצה, וכוחות צה"ל שלטו ברחובות הראשיים במערב ביירות ואף הקיפו את המחנות סברה ושתילה מבלי להיכנס לתוכם. יומיים לאחר הירצחו של בשיר ג'ומאייל ביצעו אנשי הפלנגות את טבח סברה ושתילה כנקמה ולאחר מותו ירש אותו בתפקידו כנשיא לבנון אחיו אמין ג'ומאייל.

לאחר ההתנקשות בחייו של ג'ומייל, חתמו ישראל ולבנון על הסכם ה-17 במאי 1983, אשר היה מעין הסכם שלום. לבנון חתמה על ההסכם תחת לחץ אמריקני וישראלי, אבל זה היה בניגוד לסוריה. ההסכם הותנה בנסיגה סורית, שלא התרחשה לפני אפריל 2005. רוב תוכן האמנה הכיל פרוטוקולים תזכירים סודיים. בית המחוקקים הלבנוני אישרר את האמנה בהפרש של 80 קולות, אבל בעמדה המקומית החלש מאוד ולא יציבה, הנשיא אמין ג'ומייל ביטל את הסכם השלום ב-5 במרץ 1984. בלחץ סורי מתפשר, אחרי שחיל הנחתים האמריקני נסוג עקב נסיגת ישראל.

ישראל קיימה יחסים ענפים עם הנוצרים בלבנון והעניקה למיליציות הנוצריות אספקת כלי נשק ושירותים שונים למדינת לבנון החופשית, המדינה שנוצרית שעל הקמתה הכריז סעד חדאד באופן חד-צדדי בתקופת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה תקופה ישראל סיפקה שירותים רבים למדינת לבנון החופשית שהקים סעד חדאד וכיום ישראל מקיימת קשרים ברמה נמוכה עם הנוצרים בלבנון.

ההצלחה של ראשית מלחמת המפרץ יצרה הזדמנויות חדשות עבור השכנת שלום במזרח התיכון. בחודש אוקטובר 1991, בחסות ארצות הברית וברית המועצות דאז, בשיחות השלום במזרח התיכון שהתקיימו במדריד, ספרד, שבה ישראל ודרשה במפגיע מרוב שכנותיה הערביות משא ומתן דו-צדדי ישיר למען צדק מתמשך וכולל שלום המבוסס על החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338 (וגם החלטה 425 בעניין לבנון) וכן רעיון "שטחים תמורת שלום". לבנון, ירדן, סוריה, וכן נציגים של הפלסטינים המשיכו במשא ומתן עד לשלב הביניים של הסכמי אוסלו שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים בספטמבר 1993 וכן ישראל וירדן שחתמו על הסכם שלום באוקטובר 1994. במרץ 1996, החזיקו סוריה וישראל סיבוב נוסף של שיחות מדריד, כשלבנון לא ביקשה להתכנס מחדש.

בתחילת אפריל 1996, נפתח מבצע ענבי זעם בתגובה לפעולות חזבאללה כנגד בסיסים צבאיים ישראליים בדרום לבנון. המבצע נמשך 16 יום וגרם למאות אלפי אזרחים בדרום לבנון לברוח מבתיהם. ב-18 באפריל, פגזים ישראליים פגעו בריכוז פליטים וכח או"ם בכפר קאנא, והרגו 102 בני אדם.

לאורך שנות ה-90 הייתה חוסר שביעות רצון הולכת וגדלה בישראל בשל כיבוש שטחי דרום לבנון והקמת רצועת הביטחון. חוסר שביעות הרצון גבר לאחר אסון המסוקים (1997) ועקב זאת, אהוד ברק בקמפיין לראשות הממשלה הבטיח נסיגה מלבנון, ולבסוף, ב-23 במאי 2000, צה"ל אכן נסוג מדרום לבנון, וסיים 22 שנות כיבוש. צד"ל התמוטט וכ-6,000 מאנשי צד"ל ובני משפחותיהם נמלטו מלבנון, אם כי יותר מ-2,200 חזרו עד דצמבר 2001. עם נסיגת כוחות צה"ל, רבים בלבנון החלו לקרוא לבדיקת הנוכחות המתמשכת של הכוחות הסוריים, שאומדן כוחם הוערך בסוף שנת 2001 ב-25,000.

לאחר הנסיגה

ב-16 ביוני 2000, אימצה מועצת הביטחון של האו"ם את דו"ח המזכ"ל שבדק את קצב הנסיגה הישראלית. בחודש אוגוסט 2000, ממשלת לבנון פרסה יותר מ-1,000 שוטרים וחיילים באזור רצועת הביטחון לשעבר, אבל גם חזבאללה שמר על עמדות תצפית וסיורים שנערכו לאורך הקו הכחול. בעוד לבנון וסוריה הסכימו לכבד את הקו הכחול, נרשמו התנגדויות וטענות מתמשכות כי ישראל לא נסוגה באופן מלא מאדמת לבנון. כאשר המתח האזורי הסלים עם האינתיפאדה בספטמבר 2000, דווח כי חזבאללה חטף ב-7 באוקטובר שלושה חיילים ישראלים בשבי באזור המכונה חוות שבעא. זה שטח מיושב שברובו תחת שליטה ישראלית לאורך הגבול בין לבנון לסוריה כפי שנטען על ידי לבנון, למרות זאת האו"ם ורוב הקהילה הבינלאומית, כולל ישראל, הסכימו כי חוות שבעא היא חלק מסוריה. החזבאללה ביקש להשתמש בשבויים הישראלים כמנוף לשחרור אסירים לבנונים.

בשנת 2003 נהרג נער בשלומי כתוצאה מירי של חזבאללה[8].

מאז תחילת מהפכת הארזים, בישראל היו תקוות גבוהות באשר להסכם השלום עם לבנון. בשנת 2005 התראיין סעד חרירי ואמר: "אנחנו רוצים לעשות שלום עם ישראל. אנחנו לא רוצים מלחמות. אנו מקווים כי תהליך השלום יוליך קדימה אותנו, את הסורים ואת כל מדינות ערב", אבל הוא הוסיף כי לבנון לא תחתום על הסכם שלום נפרד כמו שירדן ומצרים עשו. מנהיגים לבנונים אחרים ציירו אפילו קו נוקשה יותר.

2018

בחודש דצמבר 2018 הורה בית משפט בלבנון לחסום את האתר של חברת ויקס הישראלית בגלל המצב בין ישראל ולבנון. כתוצאה מכך, למשתמשים רבים בלבנון אין אפשרות גישה לאתריהם האישיים, ולדברי מספר מהם, עסקיהם נפגעו[9].

מלחמת לבנון 2006

ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, אמר באוגוסט 2006 כי לבנון תהיה "המדינה הערבית האחרונה לעשות שלום עם ישראל" בשל המספר הגדול של אזרחים שנהרגו במלחמת לבנון 2006. השיח' חסן נסראללה, מנהיג חזבאללה, הכריז "מוות לישראל" והבטחות ל"שחרור" ירושלים. אין זה סביר כי לבנון תחתום על הסכם שלום עם ישראל לפני סוריה, כיוון שהשפעתה של סוריה על הפוליטיקה הלבנונית היא עדיין חזקה.

במהלך המלחמה צה"ל הפציץ בסיסים רבים של צבא לבנון, אך לא היו קרבות בין שני הצבאות. כך למשל, בשנת 2008, נחשף באמצעות ויקיליקס, שגריר ארצות הברית לשעבר בלבנון מישל סיסון, כי שר ההגנה הלבנוני שלח מסרים לישראל דרך ארצות הברית וקבע כי צבא לבנון יימנע ממעורבות בעימות עתידי בין ישראל לחזבאללה, וכי הצבא, כפי שצוטט בכבלים "יעביר מזון מעמדה ראשית, כסף, מים עם יחידות אלה, כך שיוכלו להישאר בבסיסיהם, כאשר ישראל תפגע בחזבאללה. בדיסקרטיות, הוא הוסיף כי הוא מייעץ לישראל להבטיח לא "לפוצץ גשרים ותשתיות באזורים נוצריים".

חשדות ריגול

מאז אפריל 2009 כוחות ביטחון הפנים של לבנון והבטכ"ל הלבנוני עצרו כמעט 100 אנשים שנחשדו בריגול לטובת ישראל. רבים צפויים לקבל עונש מוות שהממשלה הלבנונית הודיעה כי היא מתכוונת לבצע.

התנגשויות הגבול בין ישראל ללבנון

2010

ב-3 באוגוסט 2010, עימות שהתרחש סמוך לכפר הלבנוני עבאיסה בין צה"ל לבין צבא לבנון לאחר שסיור ישראלי בגבול התעמת עם חיילים לבנונים. ישראל טענה כי החיילים נעו בתחומי ישראל, תוך שלבנון טענה כי החיילים חצו את הגבול כדי לעקור עצים. קרב יריות שהתפתח הביא למותם של שלושה חיילים לבנונים ומפקד ישראלי בכיר: שני חיילי צה"ל וחמישה חיילים לבנונים נפצעו גם הם. עיתונאי לבנוני נהרג.

לקריאה נוספת

  • יאיר רביד-רביץ, חלון לחצר האחורית: תולדות קשרי ישראל עם לבנון, עובדות ואשליות, יהוד מונוסון: אופיר ביכורים, 2012.
  • ראובן ארליך, בסבך הלבנון : מדיניותן של התנועה הציונית ושל מדינת ישראל כלפי לבנון - 1918-1958, הוצאת מערכות, 2000.

הערות שוליים

  1. ^ ה"קו הכחול" הוא קו הגבול הבינלאומי שקבע האו"ם בין ישראל ללבנון לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. זהו למעשה הקו אליו נסוגה ישראל (עם שינויים קלים) בתום מבצע "ליטאני" ב-1978, לפי החלטת מועצת הביטחון 425. מאז מלחמת לבנון הראשונה ועד שנת 2000 שהו כוחות צה"ל מעבר לקו גבול זה, אולם עם החלטת ממשלת ישראל על נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון, שבו כוחות צה"ל והתייצבו מאחוריו, כאשר האו"ם מכיר בנסיגה המוחלטת של ישראל לגבולותיה המוסכמים והלגיטימיים. מדובר בקו גבול זמני שלא הוכר בהסכם רשמי בין ישראל ללבנון ומבוסס על הגבול הבינלאומי שנקבע בין המדינות ב-1923. עם זאת הוא מוכר כגבול דה-פקטו בין שתי המדינות. במהלך מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חצה צה"ל את ה"קו הכחול" ופעל מעבר לו במשך כחודש ימים, אולם עם סיומה של המלחמה וקבלת החלטת מועצת הביטחון 1701 נסוג צה"ל בחזרה לקו הגבול הבינלאומי.
  2. ^ עשרות לבנונים נתקעו בישראל, דבר, 23 בספטמבר 1975
  3. ^ יאיר קראוס, 43 שנים אחרי: נפטרה מפיגוע האוטובוס באביבים, באתר nrg‏, 30 בדצמבר 2013
  4. ^ באותה עת טרם הוכרה קריית שמונה כעיר.
  5. ^ משה זונדר, "יורים ולא בוכים", מעריב, ‏ 27.07.2001.
  6. ^ משה קראדי, "המפכ"ל – בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים", ידיעות ספרים, 2012, עמודים 43-45.
  7. ^ חגי הוברמן, נפילת אמנון פקטורי וישראל פרימור בשבי הלבנוני, מרקיע שחקים
  8. ^ נער משלומי נהרג מאש חיזבאללה; צה"ל תקף בצפון, באתר ynet, 10 באוגוסט 2003
  9. ^ Philippe Hage Boutros, [1], L'Orient Le Jour, December 24th, 2018
בופור

בופור (בצרפתית: Beaufort - מצודה יפה; בערבית: قلعة الشقيف - קלעת א-שקיף) היא מצודה צלבנית הסמוכה לכפר ארנון בדרום לבנון באזור המכונה 'רכס עלי טאהר'.

בערבית קרויה המצודה קלעת ארנון על שם הכפר ארנון הסמוך אליה, או לחלופין קלעת אל-שקיף - "המבצר המשקיף". פרסומה של המצודה בישראל בא כתוצאה מהיותה נקודה אסטרטגית, ששימשה את ארגון הפת"ח בשנות ה-70 עד מלחמת לבנון הראשונה, ולאחר מכן נקודה חשובה בשרשרת מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. כיום מחזיק במקום ארגון הטרור השיעי-אסלאמיסטי חזבאללה.

הגדר הטובה

הגדר הטובה היה הכינוי הרווח לגבול הצפון של ישראל עם לבנון בעת שאוכלוסייה נוצרית מארונית ידידותית לישראל שכנה ברצועת הביטחון.

מהקמת מדינת ישראל עד ל-1970 היה הגבול בין ישראל ולבנון שקט לחלוטין וחקלאי מטולה אף עיבדו את אדמותיהם בעמק עיון שבתוך לבנון.[דרוש מקור] החל מ-1970, בעקבות גירושו מירדן בספטמבר השחור, החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון והפר את השקט.

תחילתה של הגדר הטובה הייתה עם תחילת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, כאשר נוצר קשר בין המארונים בדרום לבנון לבין ישראל בעקבות שותפות האינטרסים ביניהם כנגד אש"ף. בתמורה לסיוע של המארונים לישראל, אפשרה להם ישראל החל מ-1977 להגיע לעבודה בה וכן סייעה ביצוא דרך נמל חיפה.

לאורך הגדר הוקמו שש תחנות רפואה שכונו "תחנות הגדר הטובה" שבהם ניתן לתושבי דרום לבנון הנוצרים טיפול רפואי על ידי רופאים מישראל.

היחידה לקישור עם לבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל שיצאו מדי בוקר לישראל דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ליד מלכיה ובשער פאטמה הסמוך למטולה. מעבר הגבול המרכזי בו התקיים הסחר ומעבר העובדים היה שער פאטמה.במשך כ-24 שנים טיפלו הרשויות הישראליות בבריאות בעלי החיים שבאזור דרום לבנון. הדבר נעשה במשותף על ידי קמ"ט חקלאות והשירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, תוך העסקתם של עובדים מקומיים לביצוע החיסונים ההמוניים השנתיים. החיסונים של הבקר והצאן טיפלו בעיקר במחלות הפה והטלפיים, הברוצלוזיס, הכלבת ואבעבועות הצאן . בוצעו ביקורים תקופתיים וביקורים מיוחדים על פי קריאות דחופות של מומחים ישראלים למחלות צאן ובקר ומחלות דבורים ושל מומחים נוספים. האזור המטופל כלל 32 כפרים (כ-46,000 בעלי חיים) בגזרה המזרחית ו-23 כפרים (קרוב ל-27,000 בעלי חיים) בגזרה המערבית. מצב הבריאות השפיר באזור שימש כחגורת מגן למשק הישראלי כנגד המחלות המגפתיות החודרות בתכיפות ללבנון מהצפון והמזרח ומתפשטות בה.קיומה של הגדר הטובה הסתיים עם הנסיגה מלבנון של ישראל ב-2000.

הגדר הטובה מוזכרת במערכון "המוסך" של שלישיית הגשש החיוור.

החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האומות המאוחדות - החלטה שהתקבלה ב־2 בספטמבר 2004 וקראה לכיבוד העצמאות והריבונות של לבנון, סיום הנוכחות הצבאית הסורית במדינה, ופירוק המיליציות הפעילות בה, ובראשן חזבאללה.

החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 1701, שאושרה במועצת הביטחון של האומות המאוחדות ב-12 באוגוסט 2006, קראה להפסקת אש בין ישראל לחזבאללה במלחמת לבנון השנייה, תוך פריסת כוח או"ם חמוש וצבא לבנון בדרום לבנון, על מנת למנוע מארגון חזבאללה להמשיך לפעול בשטח לבנון.

החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם היא החלטה שנתקבלה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם ב-19 במרץ 1978, חמישה ימים לאחר פרוץ מבצע ליטני. ההחלטה קראה לישראל להסיג את כוחותיה מלבנון והיוותה את הבסיס להקמת יוניפי"ל.

החלטה 426 של מועצת הביטחון של האו"ם

החלטה 426 של מועצת הביטחון של האו"ם הייתה החלטה שהתקבלה פה אחד ב-19 במרץ 1978, על ידי מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. ההחלטה התקבלה באותו יום ומיד לאחר שהתקבלה החלטה 425.

הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

הלחימה בדרום לבנון בין 1985 ל-2000 היא תקופה במהלכה הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. לאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה עם סילוק ארגוני הטרור הפלסטיניים, שגלו בעקבות המלחמה לתוניס, נסוג צה"ל מרוב השטח שכבש במלחמה והתייצב על גבול רצועת הביטחון, בה שלט ארגון צד"ל בראשות אנטואן לאחד. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס ארגון צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

המלחמה על המים

"המלחמה על המים" (מכונה גם הקרב על המים) היא כינוי למאבקים בין ישראל למדינות ערב הגובלות בה, בעיקר סוריה, סביב ניצול מקורות המים בצפון ישראל. על פי הגדרה רחבה, הקרב על המים התקיים בשנים 1951–1966. הגדרה צרה יותר מתייחסת לניסיונה של סוריה להטות את מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, כך שלא ישפעו לירדן ההררי בשטח ישראל ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן הדרומי, שהיו מחוץ לשטחה של ישראל, בשנים 1964–1966.

הסכם ישראל-לבנון 1983

הסכם ישראל-לבנון 1983 או הסכם ה-17 במאי הוא הסכם ביטחוני שנחתם ב-17 במאי 1983 ב-קריית שמונה ובמקביל ב-חאלדה בין ממשלת ישראל לבין ממשלת לבנון, בתיווכה של ארצות הברית. מטרת ההסכם הייתה הכרזה משותפת על סיום מצב הלחימה בין המדינות שנמשך מאז ה-23 במרץ 1949 אז נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל ללבנון עם תום מלחמת העצמאות. בנוסף ההסכם התיימר להסדיר את היחסים בין ישראל ללבנון, תוך כיבוד הגבולות הטריטוריאליים של שני הצדדים - מחד, נסיגה ישראלית משטחי לבנון, ומאידך, התחייבות לבנונית לפעילות ביטחונית ומניעת פעולות טרור היוצאות מתחומה. עם זאת, ההסכם הופר ונכשל כבר בפברואר 1984, בשל התפרקות צבא לבנון, סירוב סוריה להוציא את כוחותיה מאדמת לבנון, והתנגדות העולם הערבי להכרה בריבונות ישראל.

עיקרי ההסכם:

הכרזה כי הלחימה בין הצדדים תמה והתחייבות לכיבוד הדדי של ריבונותם הטריטוריאלית.

התחייבות הדדית למניעת פעילויות טרור משטחה של כל מדינה, או סיוע דרך צד שלישי לפגיעה בה.

יישוב סכסוכים עתידיים בדרכי שלום וקביעת הסדרי ביטחון משותפים על ידי יצירת "אזור ביטחון", הממוקם בדרום לבנון בסמוך לגבול עם ישראל ובו יופעלו חטיבות של צבא לבנון, פעולה שמטרתה לאפשר הוצאת גורמים סוריים ואחרים, שאינם נמנים עם צבא המדינה הלגיטימי, ולבסוף את נסיגתו של צה"ל מדרום לבנון ועל ידי כך יישום ההסכם במלואו.ההסכם הופר בפברואר 1984 בעקבות התפרקותו של צבא לבנון שהיה אמור לתחזק "אזור ביטחון" בדרום לבנון. סיבות נוספות היו סירובה של סוריה להסיג כוחותיה מאדמת לבנון, וכן התנגדות העולם הערבי להכרה בריבונות ישראל, כפי שקובע ההסכם. ישראל התנתה את יציאתה מלבנון ביציאת סוריה משם, ולאור סירובה של סוריה כשל ההסכם והאש חודשה, כשבעשורים העוקבים התרחשו הלחימה בדרום לבנון ומלחמת לבנון השנייה, אם כי ישראל כיוונה במלחמות אלו להילחם נגד ארגון חזבאללה ופעולות הטרור, ולא נגד לבנון כולה.

ב-5 במרץ 1984 הודיעה ממשלת לבנון כי ההסכם מבוטל.

הר דב

הר דב (כתף שׂיאוֹן או הר הבתרים) הוא שלוחה של הר החרמון בצדו המערבי, המגיע לגובה 1,529 מטר מעל פני הים. ההר קרוי בערבית ג'בל רוס (جبل روس "הר ראשים", על-פי אחת מצורות ההגייה של המילה رؤوس), ובעברית הוא נקרא על-שם סרן דב רודברג, שנפצע בו בקרב עם מחבלים ב־3 באוגוסט 1970 ונפטר מפצעיו שישה ימים לאחר מכן.

פני ההר מכוסים סלעים קארסטים בעלי צורות מגוונות.

חוות שבעא

חווֹת שבעא (בערבית: مزارع شبعا - "מזארע שבעא", מכונה בישראל גם "הר דב") הוא אזור מיושב בדלילות, בין הכפר מג'דל שמס על מורדות החרמון לבין הכפר הלבנוני שבעא. חלק מהשטח - כ-25 קמ"ר בין נחל שיאון להר דב - נמצא בשליטת ישראל וכפוף לחוק הגולן, אולם לבנון תובעת ריבונות עליו. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בריבונות ישראל על השטח, כשם שאינה מכירה בריבונות ישראל על רמת הגולן, אך יש מחלוקת בקהילה הבינלאומית לגבי הריבונות המקורית על השטח: לבנונית או סורית. למחלוקת זו יש משמעות לגבי השליטה הנוכחית בשטח - אם הריבונות המקורית על השטח היא לבנונית, ישראל צריכה לסגת מהשטח על-פי התחייבויותיה לאו"ם בעניין לבנון. אם הריבונות המקורית היא סורית, ישראל יכולה להוסיף לשלוט בו עד למציאת הסדר מדיני בין סוריה לישראל.

יוניפי"ל

יוניפי"ל (אנגלית: UNIFIL, ראשי תיבות: United Nations Interim Force In Lebanon; עברית: "כוח האו"ם הזמני בלבנון"), הוא כוח צבאי לשמירת שלום מטעם האומות המאוחדות שמוצב בדרום לבנון (בין נהר הליטני לגבול עם ישראל). הכוח מורכב מחייליהם של מדינות שונות. מנדט יוניפי"ל הוא זמני ומחודש בכל חצי שנה.

יוניפי"ל הגיע לשטח דרום לבנון בעקבות החלטה 425 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מבצע ליטני. יוניפי"ל שימש ככוח שמירת שלום באזור, ופריסתו באזור דרום לבנון גרמה להפחתה בהסתננות טרוריסטים לשטחה של ישראל דרך הגבול הצפוני, אולם הובילה ליצירת בעיה חדשה, והיא ירי הרקטות על יישובי הגליל, גורם שהוביל למלחמת שלום הגליל.

עד נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בשנת 2000 היו פרוסים כארבעה גדודי חיל רגלים מהקו הכחול ועד לנהר הליטני, אולם עם הנסיגה, צומצם כוחם ונותרו בכוח כ-2000 חיילים, מהם שני גדודי חי"ר (הודי וגנאי), וגדודי הנדסה ותחזוקה, כח טיס איטלקי ואנשי מפקדה שישבו בנקורה.

עד פרוץ מלחמת לבנון השנייה, פעילותו של יוניפי"ל הסתכמה בסיורים רגליים, תצפיות וסיור אווירי יומי, שבאמצעותם הבחינו בהפרות סביב הקו כחול, אותם דיווחו לשני הצדדים ובמקרים של הפרה חמורה אף למטה האומות המאוחדות בניו יורק. כך למעשה, עד לשנת 2006, יוניפי"ל שימש ככח חסר יכולת פעולה או אכיפה משמעותית. התעצמות חזבאללה והתייצבותו על "הקו הכחול" נעשתה בגלוי, כאשר חיילי האו"ם נותרו חסרי מעש.

לאחר מלחמת לבנון שנייה, שונה המנדט של יוניפי"ל, והוא נהפך מכח שמירת שלום לכח בעל סמכות אכיפה מסוימות. על פי החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם הותר לחיילי יוניפי"ל לעצור פעילי חזבאללה חמושים כאשר הם מאיימים על אנשי הכוח או מבצעים פעילות טרוריסטית דרומית לליטני ומצד שני גם לפעול כנגד צה"ל במקרה שזה מפריע ביישום המנדט שהכוח קיבל ממועצת הביטחון של האו"ם. נכון ל-31 בינואר 2008, הכוח מונה 13,365 חיילים וכולל 11 גדודי חי"ר, צי ימי איטלקי וכוח אווירי איטלקי. אחד עשר גדודי החי"ר מתפלגים בין המדינות דלהלן: איטליה (שני גדודים), קוריאה הדרומית, קטר, אינדונזיה, גאנה, צרפת, נפאל, בלגיה ולוקסמבורג, הודו, ספרד.

מגבלות סמכויות האכיפה של הכוח תחת החלטה 1701 מגבילות גם כיום את יכולתו להתמודד מול חזבאללה. עם זאת, הפעילות בחתימה הגבוהה שעורך יוניפי"ל באזור פעולתו, בשיתוף עם צבא לבנון, מביאים לכך שמוצבי חזבאללה צפונית לליטני מאוישים כיום על ידי חיילי צבא לבנון, ולא חזבאללה כבעבר.

יחידת הקישור ללבנון

יחידת הקישור ללבנון (בראשי תיבות: יק"ל) היה שמה הרשמי של עוצבת לבנון (לפי חלוקת העוצבות המרחביות) ותפקידיה היו שמירה על ישראל מרצועת הביטחון בלבנון ושיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון (צד"ל). היחידה פורקה לאחר נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון במאי 2000.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

מלחמת לבנון השנייה

מלחמת לבנון השנייה התנהלה בין ישראל לחזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. המלחמה נפתחה בשם מבצע שכר הולם שלאחר מכן שונה לשם מבצע שינוי כיוון, אולם לאחר סיומה נקבע שמה למלחמת לבנון השנייה. בלבנון מכונה המלחמה מלחמת 34 הימים או מלחמת יולי (בערבית: حَرْب تَمُّوز, תעתיק מדויק: חַרְבּ תמוּז). המלחמה נמשכה 34 ימים, מ-12 ביולי עד הפסקת האש ב-14 באוגוסט, אם כי כוחות צה"ל המשיכו לפעול בלבנון עד 1 באוקטובר.המלחמה נפתחה בתקיפה מתוכננת של חזבאללה באזור הגבול, בתקרית שבה נחטפו שני חיילי צה"ל ונהרגו שלושה, במקביל להפגזה ארטילרית כבדה. בעקבות האירוע הגיבה ישראל בתקיפה מסיבית, ראשית מן האוויר ולאחר מכן גם בעזרת יחידות הקרקע שנלחמו נגד כוחות החזבאללה בדרום לבנון.

בסיום המלחמה קיבלה מועצת הביטחון את החלטה 1701 האוסרת על הכנסת כל נשק לדרום לבנון. עם זאת, חזבאללה התעצם ברקטות ארוכות טווח, באיכויות ובהיקפים גדולים משמעותית ממה שהיו לו טרם המלחמה.

המלחמה נתפסה בקרב הציבור הישראלי ככישלון ונמתחה ביקורת קשה על הדרג המדיני ועל הפיקוד הצבאי הבכיר על דרך ניהול המלחמה. מחאה ציבורית גרמה להתפטרותם של הרמטכ"ל דן חלוץ ושל אלוף פיקוד הצפון אודי אדם.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

צבא דרום לבנון

צבא דרום לבנון (בראשי תיבות: צד"ל; בערבית: جيش لبنان الجنوبي, בתעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלג'נובי) הייתה מיליציה שפעלה בדרום לבנון בתקופה בה למדינת ישראל הייתה שליטה צבאית באזור, מסוף שנות השבעים של המאה העשרים עד הנסיגה מלבנון, ב-24 במאי 2000. המיליציה הייתה חמושה היטב ומנתה כ-2,500 חיילים.

רון ארד

רון ארד (נולד ב-5 במאי 1958) היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לפיו ארד נפטר, בלבנון, בין 1995 ל־1997, כנראה ממחלת עור קשה.

רצועת הביטחון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו שהה צה"ל מיוני 1985 ועד לנסיגה לגבול הבינלאומי בשנת 2000. צה"ל התייצב על גבול רצועת הביטחון לאחר שנסוג מרוב השטח שנכבש בשנת 1982 במלחמת לבנון הראשונה. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי קו העימות שבצפון ישראל ובין מחבלים השוהים בלבנון, ובכך להגן על יישובים אלה.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הביטחון החזיק צה"ל מספר מוצבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם. באזור שהו גם כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שפרוסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

רוחב הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. הרצועה כללה כ-10% מהשטח הכולל של לבנון, שכנו בה כ-150,000 תושבים שחיו ב-67 כפרים ועיירות שיעים, מארונים, ועיירה דרוזית אחת, חאצביא. מרכז הרצועה היה העיירה המרונית מרג' עיון שנחשבה לעיירה החשובה ברצועה. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

יחידת הקישור ללבנון הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל. הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת המעברים בגדר הטובה: בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.רבים טוענים שההחלטה להשאר ברצועת הביטחון הייתה שגויה וגרמה לאבדות רבות.

ישראל יחסי החוץ של ישראל
המזרח התיכון איחוד האמירויות הערביותאיראןאלג'יריהבחרייןטורקיהירדןכווית • לבנון • לובמצריםמרוקוסוריהעומאןערב הסעודיתעיראק • (כורדיסטן העיראקית) • קטרתוניסיהתימן סמל ישראל
אסיה אוזבקיסטןאינדונזיהאפגניסטןבהוטןבנגלדשברונייהודוהונג קונגהמלדיבייםהפיליפיניםטאיוואן • (טיבט) • וייטנאםטג'יקיסטןטורקמניסטןיפןלאוסמונגוליהמזרח טימורמיאנמרמלזיהנפאלסיןסינגפורסרי לנקהפקיסטןקוריאה הדרומיתקוריאה הצפוניתקזחסטןקירגיזסטןקמבודיהתאילנד
אירופה אוסטריהאוקראינהאזרבייג'ןאיטליהאיסלנדאירלנדאלבניהאנדורהאסטוניהארמניהבולגריהבוסניה והרצגובינהבלארוסבלגיהגאורגיהגרמניהדנמרקהוותיקןהולנדהונגריההממלכה המאוחדתיווןלוקסמבורגלטביהליטאליכטנשטייןמולדובהמונטנגרומונקומלטהמקדוניה הצפוניתנורווגיהסן מרינוסלובניהסלובקיהספרדסרביהפוליןפורטוגלפינלנדצ'כיהצרפתקוסובוקפריסיןקרואטיהרומניהרוסיה • (ברית המועצות) • שוודיהשווייץ
אפריקה אוגנדהאנגולהאסוואטיניאריתריאהאתיופיהבוטסואנהבורונדיבורקינה פאסובניןגאנהגבוןג'יבוטיגינאהגינאה ביסאוגינאה המשווניתגמביהדרום אפריקהדרום סודאןזימבבואהזמביהחוף השנהבטוגוטנזניהכף ורדהליבריהלסוטומאוריטניהמאוריציוסמאלימדגסקרמוזמביקמלאוויהרפובליקה המרכז-אפריקאיתניגריהניז'רנמיביהסאו טומה ופרינסיפהסודאןסומליהסיירה לאוןסיישלסנגלצ'אדקומורוהרפובליקה של קונגוהרפובליקה הדמוקרטית של קונגוקמרוןקניהרואנדה
אמריקה אורוגוואיאל סלוודוראנטיגואה וברבודהאקוודורארגנטינהארצות הבריתאיי בהאמהבוליביהבליזברבדוסברזילג'מייקהגואטמלהגיאנהגרנדהדומיניקההאיטיהונדורסהרפובליקה הדומיניקניתונצואלהטרינידד וטובגומקסיקוניקרגואהסורינאםסנט וינסנט והגרנדיניםסנט לוסיהסנט קיטס ונוויספנמהפרגוואיפרוצ'ילהקובהקולומביהקוסטה ריקהקנדה
אוקיאניה אוסטרליהאיי מרשלאיי שלמהונואטוטובאלוטונגהמיקרונזיהנאורוניו זילנדסמואהפיג'יפלאופפואה גינאה החדשהקיריבטי
גופים בינלאומיים האו"םהאיחוד האירופיOECDנאט"ו
יחסי החוץ של התנועה הציוניתהחרם הערבינציגויות ישראל בעולם
לבנון יחסי החוץ של לבנון
המזרח התיכון איחוד האמירויות הערביותאיראן • אלג'יריה • בחריין • טורקיהירדן • ישראל • כווית • לוב • מצרים • מרוקו • סוריה • עומאן • ערב הסעודית • עיראקקטר • תוניסיה • תימן סמל לבנון
אסיה אוזבקיסטן • אינדונזיה • אפגניסטן • בהוטן • בנגלדש • ברוניי • הודו • הונג קונג • המלדיביים • הפיליפינים • טאיוואן • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • יפן • לאוס • מונגוליה • מזרח טימור • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סין • סינגפור • סרי לנקה • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן • קירגיזסטן • קמבודיה • תאילנד
אירופה אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג'ן • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה • בולגריה • בוסניה והרצגובינה • בלארוס • בלגיה • גאורגיה • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונטנגרו • מונקו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צ'כיה • צרפת • קוסובו • קפריסין • קרואטיה • רומניה • רוסיה • שוודיה • שווייץ
אפריקה אוגנדה • אנגולה • אסוואטיני • אריתריאה • אתיופיה • בוטסואנה • בורונדי • בורקינה פאסו • בנין • גאנה • גבון • ג'יבוטי • גינאה • גינאה ביסאו • גינאה המשוונית • גמביה • דרום אפריקה • דרום סודאן • זימבבואה • זמביה • חוף השנהב • טוגו • טנזניה • כף ורדה • ליבריה • לסוטו • מאוריטניה • מאוריציוס • מאלי • מדגסקר • מוזמביק • מלאווי • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • ניגריה • ניז'ר • נמיביה • סאו טומה ופרינסיפה • סודאן • סומליה • סיירה לאון • סיישל • סנגל • צ'אד • קומורו • הרפובליקה של קונגו • הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו • קמרון • קניה • רואנדה
אמריקה אורוגוואי • אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • אקוודור • ארגנטינה • ארצות הברית • איי בהאמה • בוליביה • בליז • ברבדוס • ברזיל • ג'מייקה • גואטמלה • גיאנה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • ונצואלה • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סורינאם • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • פרגוואי • פרו • צ'ילה • קובה • קולומביה • קוסטה ריקה • קנדה
אוקיאניה אוסטרליה • איי מרשל • איי שלמה • ונואטו • טובאלו • טונגה • מיקרונזיה • נאורו • ניו זילנד • סמואה • פיג'י • פלאו • פפואה גינאה החדשה • קיריבטי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.