יחיאל שמי

יחיאל שמי (1922 - 31 באוקטובר 2003) היה פסל וצייר ישראלי. כחבר בקבוצת "אופקים חדשים", הוביל שמי את המעבר מפיסול פיגורטיבי לפיסול מופשט בברזל. על יצירתו זכה שמי בפרס ישראל לפיסול לשנת 1986.

יחיאל שמי
Yehiel Shemi
לידה 1922
פטירה 31 באוקטובר 2003 (בגיל 81 בערך)
שם לידה יחיאל שטיצברג
לאום ישראלי
תחום יצירה פיסול
זרם באמנות אופקים חדשים

ביוגרפיה

חיפה, בית הערבה, 1922-1948

נולד בשנת 1922 כיחיאל שטיצברג לאסתר ומשה שטיצברג. בהיותו בן חודשיים עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בחיפה. שמי גדל בשכונת בת גלים ולמד בבית הספר "נצח ישראל" ואחר כך בבית הספר הריאלי בחיפה. בגיל 14 החל בפעילות במסגרת תנועת הנוער "המחנות העולים". בתקופה זו החל ללמוד ציור אצל פאול ק. הניך[1].

בשנת 1939 היה שטיצברג בין מייסדי קיבוץ בית הערבה בצפון ים המלח. לצד העבודה החקלאית עסק שמי באמנות. בתחילה יצר ציורים ורישומי נוף ולאחר מכן עבר לפיסול. יצירותיו הפיסוליות הראשונות נעשו בחומר ובעיקר בגבס[2], אולם שמי זנח טכניקות אלו במהרה ועבר לפיסול באבן[3]. בשנת 1940 הוא נשא לאישה את חביבה לבית זברסקי.

בשנת 1941 התגורר שטיצברג בתל אביב במסגרת של קומונה[4]. באותה עת התקרב אל דוד הנדלר ועם הפסל יצחק דנציגר, שחזר באותה עת מלימודים באנגליה והקים סטודיו בתל אביב. שטיצברג שהה בסטודיו של דנציגר כשלושה חודשים בשנת 1942 (בקירוב)[5] כמתמחה והושפע מאמנותו של דנציגר, אולם התנער מן האידאולוגיה הכנענית שנקשרה בו. "משיכה לפיסול של המזרח, זה כן", העיד שמי, "אבל, לא בתור שלוחה של התפיסה הפילוסופית של הכנענים. לא הייתי בעד 'גיבוש הנוער העברי', לא הייתי נגד יידיש ולא חשבתי, שעלינו להינתק מהשרשרת של ההיסטוריה היהודית. אני הייתי ציוני, סוציאליסט, מרקסיסט. אופרה אחרת לגמרי"[3].

בשנת 1945 עיברת שטיצברג את שמו ל"שמי", והצטרף כשליח לפעילות תנועת "החלוץ" בארצות הברית. עד שנת 1948 המשיך שמי בתפקיד זה כשהוא מבקר לסירוגין גם ארץ ישראל, במצרים, צרפת ואיטליה. בניו יורק למד שמי תקופה מסוימת אצל חיים גרוס (1991-1904). לצד השפעת האמנות הארכאית, שהייתה אופנתית בעשורים הראשונים של המאה ה-20, התוודע שמי גם אל האמנות האמריקאית המודרנית המופשטת, שהגיע לשיאה בתקופה זו בניו יורק[6].

אמן בקיבוץ, כברי, 1949-1955

בעת מלחמת העצמאות ננטש קיבוץ בית הערבה. באותה עת היה שמי בארצות הברית ובשטח הקיבוץ נותרו כמה מיצירותיו, כגון הפסל "גיחזי", שאבדו. בשנת 1949 הקימו יוצאי הקיבוץ, ובהם שמי, את קיבוץ כברי בגליל המערבי. שנותיו הראשונות של שמי בכברי מהוות גורם מעצב לא רק בגיבוש סגנונו האמנותי של שמי, אלא גם בתפיסת אמנותו, השלובה בחיי הקיבוץ והתנועה. בשנים הראשונות עבד שמי ביצירת טפסות לבנייה[7]. בין השנים 19501952 שימש כמזכיר הקיבוץ והיה ממארגני הסמינרים לאמנות לחברי הקיבוצים בנען, שהתקיימו בהדרכת יוסף זריצקי, אביגדור סטימצקי ואחרים. בעקבות הכרות זו הצטרף שמי, בשנת 1952 לקבוצת "אופקים חדשים". בתקופה זו הוא יצר את אנדרטת ההתגברות. בשנת 1954, השנה בה זכה בפרס דיזנגוף, הוכרע באספת קיבוץ כי שמי יוכל לעבוד כפסל, מתוך הנחה כי במלאכה זו יוכל להכניס כספים לקיבוץ. דיון דומה נערך בכברי בשנת 1959, אז התאפשר לשמי לצאת לשנתיים לפריז ביחד עם משפחתו[8].

נוסף על התפיסה כי אמן הוא מקצוע לגיטימי במסגרת התנועה הקיבוצית, העיד הדבר על תפיסת עולמו של שמי את האמנות כישות עצמאית, בהתאם לרוח תנועת "הקיבוץ המאוחד" בכלל ויצחק טבנקין בפרט. "צריכה להיות סינתזה גדולה יותר של האמנות עם ציבורנו וכל תרבות חיינו", טען שמי בכינוס של אמני הקיבוץ הארצי בשנת 1952. אולם, סינתזה זו אין משמעותה יצירת אמנות שימושית, כי אם, כדברי טבנקין, הוספת "טעם של יופי לחיי היוצר היהודי"[9].

את השתקפות הדיון האמנותי ניתן למצוא הן בנטייה של שמי להפשטה הולכת וגוברת של יצירתו, על רקע האמנות הרווחת של הקיבוץ הארצי[10]. השפעת הפעילות של שמי ב"אופקים חדשים" היוותה גורם מזרז לתפיסת האמנות המופשטת האמנות המנותקת מכל הקשר שימושי[11]. באנדרטה שיצר שמי בשנת 1954 בקיבוץ הסוללים, לדוגמה, התעקש להפריד בין הפסל שיצר - "עלם כורע" - לבין כתובת ההנצחה.

ציפור פצועה, 1961-1955

Shemi at Beit Dizinghof 1957
יחיאל שמי בתצוגת עבודותיו בבית דיזנגוף, 1957

במחצית שנות ה-50 של המאה ה-20 עברה יצירתו של שמי שינוי דרמטי, במסגרתו המיר את הפיסול באבן ועץ בפיסול בברזל. את פסלו הראשון במתכת בדמות ציפור יצר בשנת 1955 לאחר שביקש לבטא נפחים דקים. בין השנים 1955–1957 יצר שורה של פסלים מסוג זה העושים שימוש בבניית נפחים על ידי חיבור משטחי ברזל. פסלים אלו היוו אמנם הפשטה של פיגורות חיות או דמויות אדם, אך היו חסרות כל ממד קונקרטי. כמה פסלים מאלו הוצגו בתערוכה השביעית של "אופקים חדשים" שבשנת 1957 נפתחה בבית דיזנגוף תערוכה ובה כ-30 מיצירותיו של שמי. בביקורת על התערוכה הגדיר יונה פישר את שמי כ"אמן הבולט בשטח הפיסול בארץ" באותה עת[12].

בין השנים 1956–1957, יצר שמי קבוצת פסלים הנושאים את השם "קֵן". מבחינה צורנית פסלים אלה מבוססים על אסמבלאז' של פיסות ברזל, היוצרים חלל פנימי. בעבודות אלו זנח שמי לראשונה את הכן המסורתי או את המשטח שעליו נשען הפסל עד אותה עת. במקומו, ניצבו פסליו של שמי כשהם נשענים במספר נקודות ו"צומחים" מתוך פני השטח או על רגלי מוטות ברזל דקים[7]. המוטיב של החלל הפנימי של הפסל עתיד להופיע שוב בעבודות מאוחרות יותר של שמי.

לצד התפתחותו אמנותית הפך שמי לדמות בולטת בקרב האמנים הישראלים. בשנת 1956 הוא היה שותף מרכזי בהקמת "ארגון ציירי ופסלי הקיבוץ", זכה ב-"פרס דיזנגוף" ובשנת 1958 הוזמן ליצור "פסל לתערוכת העשור". למרות זאת חש שהוא "עובד בוואקום", כלומר, באופן נטול סביבה אמנותית מתאימה בישראל[13]. תחושות אלו קיבלו אישוש בביקורו בביאנלה של ונציה ובאירופה בשנה זו, אז נחשף לראשונה לפיסול הברזל של אמנים כדייוויד סמית, אדוארדו צ'ילידה, חוליו גונזאלס.

לאחר שובו מאירופה יצר את שמי את סדרת הפסלים "אלמנטים" (1959-1958) ובה ניסה ליצור קומפוזיציות פחות "אמוציונליות ואקספרסיביות" שבהן "האוויר שבין האלמנטים" יוכל "לנשום" ולקבל מעמד של ממש ביצירה[13]. בשנת 1960 החל שמי בקשרים עם בטי פרסונס, בעלת גלריה ידועה בניו יורק, שהציגה את עבודותיו.

ברזל קרוע, 1970-1962

Debel Gallery Archives 003
משמאל: חביבה ויחיאל שמי עם רות דבל בכברי (1965)

עם שובו לישראל, בשנת 1962, החל שמי ליצור יצירות בעלות אופי אקספרסיבי. תקופה זו הייתה אחת הפוריות ביותר בחייו. חומר הגלם של הפסלים היה ברובו פסולת מתכת אותה רכש ממספנות ישראל בחיפה[14]. חומר זה אפשר לו ליצור אסמבלאז'ים ללא תוכנית עבודה מוכנה מראש. שמי תיאר את אופן עשייתן כתהליך אקספרסיבי שבו "צורת האם" עוברת שינויים ונוספים לה "מוטיבים המפתחים את המוטיב הנתון ועושים אותו למורכב יותר"[15]. האסמבלאז'ים מפיסות הברזל החלוד שיצר מבוססים, ברובם, על יריעות ברזל היוצרות חלל פנימי. קומפוזיציות של עבודות אלו עושות שימוש בחזרה וגיוון כאלמנט מרכזי. לעיתים בחר שמי להדגיש את נקודות החיבור בשורת ברגים המהווים גם כאלמנט בקומפוזיציה[16].

בשנת 1966 התגורר שמי כחצי שנה בגדות. מגורים אלו היו במסגרת של סיוע אזרחי לקיבוץ, שהיה נתון להפגזות הצבא הסורי. בשנת 1967 שהה כחצי שנה נוספת בהיאחזות הנח"ל קלי"ה.

במהלך שנות השישים הציג שמי את פסלי האסמבלאז' שלו במספר תערוכות יחיד מוזיאליות בפאלה דה בוז'אר בבריסל (1964), במוזיאון תל אביב (1966) ובמוזיאון ישראל (1967). כמו כן יצר שתי עבודות ציבוריות גדולות ממדים בסגנון זה - "פסל-ים", שנחנך בשנת 1967 באכזיב, ופסל-קיר גדול ממדים עבור בית לוחמי הגיטאות (1968). בפסל זה, שאורכו 9 מטרים, לא השתמש שמי בפסולת מתכת אלא יצר בעצמו לוח ברזל קרוע בעזרת פיצוצים מבוקרים ועל ידי שימוש בתחמושת מסוגים שונים. "כשגמרתי את הפסל", הסביר שמי, "ידעתי שמיציתי את צורת העבודה הזו, שאין לי יותר מה לומר ב'ברזל פצוע'"[17].

1990-1970

בסוף שנות ה-60 ובמהלך במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 שינה שמי את סגנון הפיסול שלו. במקום שימוש בחומרי רדי מייד אקספרסיביים, צמצום שמי את יצירותיו לצורות גאומטריות חמורות[18]. השפעת המרחב האמריקאי, בו הרבה שמי ליצור באותה עת, עודדה את התפרשותו של הפסל לכיוונים שונים[19].

את ביטויו של סגנון חדש זה ניתן לראות בשתי עבודות ציבוריות שיצר שמי בראשיתה של תקופה זו. בקבוצת העבודות עבור בניין תיאטרון ירושלים יצר שמי מבנים גאומטריים מופשטים עשויים בטון לפני מבנה התיאטרון, בפואייה הפנימי וכן יצר תבליט גדול ממדים מעל הכניסה לבניין. על אף אופיין הארכיטקטוני של העבודות, הרי אין הן מהוות אלמנט דקורטיבי למבנה, כי אם שומרות על עצמאותן. גם ב"אנדרטה לחללי חטיבה 8" (1972), אנדרטה שהוקמה בשטח נמל תעופה בן-גוריון, יצר שמי מבנה עשוי בטון וברזל היוצרים קומפוזיציה מבוזרת ומרובת אלכסונים, סביב מוקד פנימי, שבו חקוקים שמות חללי חטיבה 8.

האנדטה בשדה התעופה הייתה האנדרטה האחרונה שבנה שמי. בדיעבד התייחס אליה בצורה ביקורתית בשל העובדה שנתפשה כ"מקום קדוש". לאחר בנייתה הקפיד שמי על "הימנעות מסמליות, מדברים אסוציאטיבים ומאילוסטרציה"[20] ביצירותיו.

בשנת 1981 זכה שמי בפרס סנדברג מטעם מוזיאון ישראל ושנת 1986 בפרס ישראל לפיסול, ביחד עם בתיה לישנסקי. בשנת 1988 ראה אור הספר "פיסול חילוני" מאת אדם ברוך אודות שמי, ובעקבותיו אף נערכה תערוכת יחיד במוזיאון רמת גן לאמנות בשם "תערוכה עקרונית". ברוך הגדיר את שמי כ"פסל חילוני", וראה בו כמייצג את הישראליות המודרנית-הציונית. פרשנות זו ליוותה את יצירתו של שמי מאז. יצירתו מאותם שנים המשיכה בקו המופשט החמור שלה, כפי שהתבטא לדוגמה בסדרת פסלי "הברות".

על אף שיצר רישומים ומתווים במשך כל שנות פעילותו, הרי שבשנים אלו החל שמי לעסוק, לצד עשייתו הפיסולית, גם בקולאז', רישום ובציור באופן עקבי[21]. יצירות אלו, שנעשו באמצעים מצומצמים כגון קשת צבעים מונוכרומית, שימוש בצבע זפת והיצמדות לקו גאומטרי ומופשט, המקביל ליצירתו הפיסולית.

שנים מאוחרות

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 זכתה יצירתו של שמי למחקר מקיף ראשוני. בשנת 1995 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית לשמי במוזיאון הפתוח תפן ובשנת 1997 הוצגה תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו במוזיאון תל אביב לאמנות בלווי קטלוג ביוגרפי מאת מיכאל סגן כהן. בשנת 1998 ראה אור "ניירות יחיאל שמי" מאת מאיר אגסי, שהתבסס על סדרה של שיחות עם הפסל.

לאחר מותו של שמי, שנת 2003, הפך הסטודיו - "אטלייה שמי" - שבו עבד לחלל תצוגה מתחלף לעבודותיו של האמן ולאמנות המתכתבת עם מורשתו האמנותית. לצד האטלייה הוקם גן פסלים ובו יצירות מעיזבון האמן.

שמי הוא אביה של הכוריאוגרפית יעל כנעני וסבן של האמניות עופרי כנעני ואביטל כנעני. ב-2010 נערכה תערוכה משותפת של שלושת הדורות[22].

השכלה

פרסים

תערוכות יחיד

  • 1957 - מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
  • 1957 - בית הנכות הלאומי בצלאל, ירושלים
  • 1960 - גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • פאלה דה בוזאר, בריסל, בלגיה
  • 1966 - "יחיאל שמי, פסלים 1966-1962", מוזיאון תל אביב, תל אביב-יפו
  • 1966 - "פסלים קטנים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1967 - מוזיאון ישראל, ירושלים
  • 1971 - בית גולדמן, חיפה
  • 1973 - גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1975 - "יחיאל שמי", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1976 - "פסל מעטפת", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1976 - "פסלים משנות ה-50 ורישומים", גלריה דבל, ירושלים
  • 1978 - "גורמים לאחד: רישומים", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1979 - "קולאז'ים יל נייר ונייר זפת ופסלים", גלריה דבל, ירושלים
  • 1980 - "הברות: פסלי קיר", גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1981 - "הברות: פסלי ברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1982 - "פסלי עץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1982 - גלריה בטי פרסונס, ניו יורק, ארצות הברית
  • 1982 - הגלריה בכברי, כברי
  • 1984 - גלריה משכנות שאננים, ירושלים
  • 1985 - "הברות", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1985 - "ארבע הברות בברזל וקולאז'ים קטנים", סדנאות האמנים, ירושלים
  • 1986 - "שני פסלים בעץ וברזל", גלריה גורדון, תל אביב-יפו
  • 1988 - "יחיאל שמי תערוכה עקרונית", מוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
  • 1988 - "תחריטים וקולאז'ים" גלריה ראש הנקרה, ראש הנקרה
  • 1990 - "ציורים", הגלריה בכברי, כברי
  • 1990 - "תחריטים וליטוגרפיות", סדנת ההדפס, ירושלים
  • 1990 - "שמי יחיאל, ציורים", גלריה גבעון, תל אביב-יפו
  • 1993 - "עובדות - פסלי קיר - שפתח לאבות ישורון", גלריה גורדון
  • 1994 - "פסלי קיר", הגלריה בכברי, כברי
  • 1995 - "יחיאל שמי 95-93", המוזיאון הפתוח, תפן
  • 1997 - "יחיאל שמי רטרוספקטיבה", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב-יפו

גלריה

Shemi Gahazi 1940

גיחזי, שנות הארבעים
אבן
אבד

Opening of The Herta and paul Building 017

ראש
אבן
מוזיאון תל אביב לאמנות

אדם בערבה, 1952
אבן
עזבון האמן, כברי

Shemichukuk02

אנדרטת ההתגברות, 1954
בזלת, גובה 300 ס"מ
חוקוק

Owl by Yehiel Shami

ינשוף, 1955
ברזל
המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו יורק

Myth 1956 by Yehiel shemi

מיתוס, 1956
עזבון האמן, כברי

Shemi Binyaney haoma

פסל לתערוכת העשור, 1958
בנייני האומה, ירושלים

Shemi Elements 58-59

אלמנטים, 1958-9
ברזל, גובה 132 ס"מ
עזבון האמן, כברי

Yehiel Shemi Dizengof 01

פסל, 1963
פלדה
רחוב דיזנגוף 253, תל אביב-יפו

Shemi Memory of Time 64

זיכרון הזמן, 1964
ברזל, קוטר 130 ס"מ
עזבון האמן, כברי

Achziv Pesel-Yam21

פסל-ים, 1964-7
ברזל ובטון, גובה כ-5 מ'
אכזיב

The Jerusalem Center for the Performing Arts

תבליט, 1968-71
אבן
תיאטרון ירושלים, ירושלים

תמונה 1180

אנדרטה לחללי חטיבה 8, 1972
אבן ופלדה
נמל התעופה בן-גוריון

Yehiel Shemi Jerusalem 002

הברות, 1982
פלדה
גן גוזף וסיל מייזר, שדרות רופין, ירושלים

Tefen0014

הברות תפן, 1988
ברזל, גובה 4.5 מ'
המוזיאון הפתוח, תפן

Tefen0006

הברות עץ וברזל, 1997
עץ וברזל, גובה 4 מ'
המוזיאון הפתוח, תפן

פיסול במרחב הציבורי

(*) שנת הצבת הפסל

לקריאה נוספת

  • ניירות יחיאל שמי, מאיר אגסי, א"ר הסדנה לספרים, 1998.
  • 3 פסלים בבארי, קטלוג, קיבוץ בארי, 1985.
  • פסלים, הקיבוץ המאוחד, 1965.
  • תחריטים וליטוגרפיות , מאת יחיאל שמי, סדנת ההדפס ירושלים, 1991.
  • פסלים וציורים ’93-’95, יחיאל שמי, עורכת - אני גולדנברג, תרגום לאנגלית - ריצ’רד פלאנץ, מוזיאון תפן, 1995.
  • צביקה דרור, ברזל לברזל אדם, יחיאל שמי, פסל, נדפס במבפנים, מ"ח, 1986.
  • נעמי אביב, "כשאתה דוחף עד הסוף, אתה צריך לחזור חצי-סיבוב לטווח הגמישות", נדפס ב"יחיאל שמי", 1995.
  • יחיאל שמי, רטרוספקטיבה, עורך- מיכאל סגן כהן, מוזיאון תל אביב לאמנות, 1997, עמ' 49–51.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 96.
  2. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 44.
  3. ^ 3.0 3.1 ראו: בר-קדמא, עמנואל, "הברזל מדבר", ידיעות אחרונות, 9 במאי 1986
  4. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 39.
  5. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 40.
  6. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 14, 96.
  7. ^ 7.0 7.1 ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 84.
  8. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 37-39.
  9. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 21-24.
  10. ^ להשלים הערה - גליה בר אור ועפרת
  11. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 60.
  12. ^ ראו: פישר, יונה, "פסלי יחיאל שמי", למרחב, 19 ביולי 1957
  13. ^ 13.0 13.1 ראו: דבל, רות, "שיחה בין רות דבל לבין יחיאל שמי לקראת תערוכתו בגלריה דבל, באוגוסט 1976, כברי, 23 באוגוסט 1976", ארכיון גלריה דבל, מרכז המידע לאמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  14. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 41.
  15. ^ שמי, יחיאל, יחיאל שמי: פסלי ברזל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1967, ללא מספרי עמודים
  16. ^ ראו: צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010, עמ' 217
  17. ^ סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 53.
  18. ^ ראו: סגן כהן, מיכאל, יחיאל שמי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 1997, עמ' 59.
  19. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 97.
  20. ^ ראו: חיים באר, "האלון של שמי", על המשמר, 3 באוקטובר 1986
  21. ^ ראו: אגסי, מאיר, ניירות יחיאל שמי, א.ר. הסדנה לספרים, 1998, עמ' 150-151.
  22. ^ ספריה ומרכז הנצחה קרית טבעון, www.tivon-lib.co.il
אדם בערבה

"אדם בערבה" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי. הפסל שייך לפיסול המוקדם ביצירותו של שמי וסגנונו משויך אל האמנות הכנענית.

אופקים חדשים

"אופקים חדשים" (בפרסומיה אוית השם כאפקים חדשים) הייתה קבוצת אמנים שפעלה בישראל בשנים 1948–1963 וביקשה לעודד את השפעת האמנות הבינלאומית על האמנות החזותית בישראל. תרומתה העיקרית הייתה בגיבוש סגנון ציור ופיסול לירי, בעל סממנים של הפשטה.

אטלייה שמי

אָטֶליֶה שמי הוא מתחם וגלריה בקיבוץ כברי שבגליל המערבי, ששימש בעבר כסטודיו פיסול וציור של האמן הישראלי יחיאל שמי. סביבת העבודה שלו וכן המורשת האמנותית נשמרים במקום.

אכזיב

אַכְזִיב (כזיב במקורות חז"ל) היה יישוב מרכזי קדום לחופי הים התיכון בגליל המערבי, שמיקומו בסמוך מדרום לרכס סולם צור וראש הנקרה וכ-5 קילומטר צפונית לנהריה. היישוב נזכר רבות במקורות היהודיים, בעיקר בשל מיקומו והיותו בתקופות רבות, מתקופת המקרא ועד תקופת התלמוד, עיר גבול בין הגליל היהודי ובין תחום צור הפניקי.

באכזיב גן לאומי, שתי שמורות טבע (שמורת חוף אכזיב ושמורה ימית), בית ספר שדה ושרידים של הכפר הערבי א-זיב שהיה במקום ותושביו ברחו ממנו במהלך מלחמת העצמאות.

אלמנט

האם התכוונתם ל...

אלמנטים

"אלמנטים" היא סדרת פסלים שיצר הפסל הישראלי יחיאל שמי בין השנים 1958-1959. הפסלים משקפים את תקופת המעבר של שמי אל פיסול מופשט בברזל.

במחצית השנייה של שנות החמישים של המאה ה-20 נטש יחיאל שמי את הפיסול המסורתי באבן ובעץ ועבר לפסל בברזל. לאחר שהציג בשנת 1958 את "פסל לתערוכת העשור" (1958) נסע שמי לביקור באירופה, שם נחשף לפיסול בברזל של אמנים כאדוארדו צ'ילידה, דייוויד סמית, סזאר בלדסיני (César) ואחרים, ששמי עבד במנותק מהשפעתם עד אותה עת.עם שובו לישראל יצר שמי סדרת פסלים מופשטים בגודל קטן ובינוני, שבהם אלמנטים גאומטריים עשויים ברזל היוצרים קומפוזיציה תלת ממדית בחלל. בחלק מן הפסלים השתמש שמי במסגרת חיצונית שאליה מחוברים האלמנטים השונים, ואילו בחלק אחר מתאפיין בשימוש במעין "רגליים", בדומה ל"פסל לתערוכת העשור".

בראיון מאוחר תיאר שמי את הפסלים:

מיכאל סגן כהן טען כי פסלים אלו מהווים חריגה של שמי אל פיסול מופשט לחלוטין בהיותה "מקדימה את זמנה ביחס לפיסול ברזל מופשט וגאומטרי בארץ, וכן מקומו של הפיסול המופשט הזה אצל שמי עצמו אשר פנה מתחילת שנות השישים לכיוון אחר, אקספרסיבי יותר".חלק מן הפסלים הוצגו בתערוכה של שמי בגלריה בטי פרסונס בניו יורק בשנת 1960. בשנת 1976 הוצגו עבודות מן הסדרה בתערוכת יחיד בגלריה דבל. אחד מן הפסלים הוצג בשנת 2008 בתערוכה "לידת העכשיו, שנות השישים באמנות ישראל" במוזיאון אשדוד לאמנות.

אנדרטת ההתגברות

"אנדרטת ההתגברות" או "אב ובנו" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי. גובהו 300 ס"מ, רוחבו 110 ס"מ ועומקו 80 ס"מ.

הפסל נוצר כאנדרטה למותו של מאיר הסמן, חבר קיבוץ חוקוק, שטבע בשנת 1951 בעת שעבד על פריצת דרך אל הקיבוץ. הפסל עשוי משני גושי בזלת שנאספו באזור הקיבוץ והובאו אל הסטודיו של האמן בקיבוץ כברי. העבודה על הפסל נמשכה כשבעה חודשים. לאחר מכן הוצב הפסל בכביש המוביל אל חוקוק.

ראש דמות הבן נגנבה בתחילת שנות ה-2000. שמי התנגד לשחזור האנדרטה, אולם למרות התנגדות זו שוחזר הפסל על ידי יובל לופן בשנת 2011.

הפסל מציג דמות של גבר הנושא על כתפו דמות של ילד. שמי תיאר בשנות החמישים את הפסל:

סגנון הפיסול של הפסל מושפע מן הפיסול "הכנעני". הדבר מתבטא בכבדות ובמסיביות של הדמויות, בתווי הפנים המודגשים, המאזכרים פיסול ארכאי, ובנושא ההירואי של האנדרטה, המעצימה ערך של הקרבה אישית. מיכאל סגן כהן מצא בפסל זה את השפעתו של הפסל האנגלי הנרי מור.

גיחזי (פסל)

"גֵּיחֲזִי" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי. הפסל שייך ליצירתו המוקדמת של שמי, בה הושפע מן האמנות הכנענית. הפסל אבד בשנת 1948, לאחר פינוי בית הערבה, שבו היה שמי חבר.

הפסל "גייחזי" מציג דימוי של גבר האוחז מעין מטה. שמו של הפסל מזהה אותו כגיחזי, נערו של הנביא אלישע. תווי הפנים של ראש הדמות חדים ומזכירים פיסול של המזרח הקרוב, כדוגמת האמנות המסופוטמית והמצרית. במקום לתאר את כל גוף הדמות בחר שמי לתאר את כתפיה של הדמות וראשה על גבי מעין מעוין או מצולע, המשמש גם מעין "כן" לפסל. מצידו האחד של המתומן בולטות שתי כפות ידיים האוחזות במטה מסוגנן המתחבר אל ראשה של הדמות.

לצד השפעת האמנות הארכאית מעיד סגנון הפיסול של הדמות גם על ההשפעה המכרעת של האמנות הכנענית הארצישראלית בכללה ויצירתו של יצחק דנציגר בפרט על יצירתו המוקדמת של שמי. גדעון עפרת אף שיער כי הפסל נוצר מאותה אבן שממנה נוצר "נמרוד" (1939) של דנציגר.

גלריה גורדון

"גלריה גורדון" היא גלריה לאמנות שנוסדה בשנת 1966 בתל אביב-יפו.

האם המעונה ובנה

"האם המעונה ובנה - אירופה 1942" או "האם הכבולה ובנה - אירופה 1942" הוא פסל משנת 1952 מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי.

הפסל "האם המעונה ובנה", שנוצר בשנת 1952 מעץ אזדרכת, מציג דימוי של אישה שידיה מורמות ועקודות מעל ראשה, השמוט לצד. אל רגליה צמודה דמות של ילד, העומד בגבו אל הצופה ומרים ראשו לעברה. שמי עיצב את הדמויות בקומפוזיציה היוצרת מעין עמוד טוטם. ביקורת מאוחרת מצאה בו הקשר לאמנות נוצרית וליצירתם של אמנים כקתה קולביץ וזאב בן צבי.

שמי יצר את הפסל בראשית שהותו בכברי. הוא העיד בראיון מאוחר כי הסמליות שבפסל לא הייתה טבעית בעבורו:

הפסל הוצג לראשונה בתערוכה בקיבוץ נען בשנת 1952 ביחד עם הפסל "אדם בערבה" ופסל ראש של לוחם וזכה לביקורות חיוביות בקרב הציבור וקהל המבקרים, שהתרשמו מן הביטוי החזותי של שואת יהודי אירופה. באותה עת ביקש בית לוחמי הגיטאות לרכוש את הפסל, אולם לבסוף הוא נרכש לאוסף המשכן לאמנות על שם חיים אתר.

הברות (פסל)

"הברות" היא סדרת פסלים מופשטים שיצר הפסל הישראלי יחיאל שמי במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20. סדרת הפסלים, השייכת לתקופת יצירתו המאוחרת של שמי, מתאפיינת בשימוש במשטחי ברזל ועץ חשופים, בחיבורים בין יחידות שונות ובהדגשת אמצעי החיבור של היחידות השונות.

שם סדרת פסלי ה"הברות" מתייחסת אל "הברה" - יחידה פונולוגית לארגון הגאים במילים. שם זה מחדד את האופי המופשט של העבודות, העוסקות באופן היווצרותו של פסל בחלל ובמרכיבים היוצרים אותו. בטקסט משנת 1982 תיאר שמי את שם העבודות כמצביע על אופיין ה"חילוני" של יצירות אלו:

שמי הציג פסלים תחת שם זה בכמה תערוכות יחיד בשנות השמונים. חלק משמות התערוכות אף נשאו את שמה של הסדרה בעוד חלק מן העבודות נוצרו בגודל קטן יחסית, אחרות מעוצבות בקנה מידה מונומנטלי, ויועדו לתפקד כפיסול במרחב ציבורי.

מבחינה סגנונית הפסלים משקפים את סגנונו המאוחר של שמי, המבוסס על צורות גאומטריות והם משקפים את השפעת האמנות הקונסטרוקטיביסטית, לצד השפעות הפיסול המינימליסטי, של אמנים כגון ריצ'רד סרה. בשונה מעבודתו של סרה, הנמנעת מחיבור של משטחים, עבודתו של שמי מדגישה את החיבורים של היחידות השונות בעבודה, לרוב על ידי ברגים. בחלק מן הפסלים אף עשה שמי שימוש בקורות עץ הלחוצות בין לוחות ברזל.

על אף תקופת הזמן הנרחבת שבה נוצרו, ניתן לאתר בפסלים כמה טיפוסים או מוטיבים. פסלים שנוצרו סביב שנת 1984, לדוגמה, כמו למשל "הברות יד מרדכי" (1984), "הברות 9" (1984) ובמידה מסוימת גם "הברות חיפה" (1993), מבוססים על משטח ברזל אנכי. ב"הברות יד מרדכי", לדוגמה, יצר שמי מבנה מלבני מאורך, שנוצר מחיבור רצועות ברזל בברגים. מבנה זה מורם מן הקרקע על גבי עמודים, והוא מתאחד ומתפרק בהתאם לנקודת מבטו של הצופה.

בעבודות כמו "הברות 1" (1984), "הברות שלומי" (1985), "הברות גנוסר" (1986) או "הברות עץ וברזל" (1996), עושה שמי שימוש בזוגות של קורות עץ או ברזל, הנשענות זו על גבי זו. הקומפוזיציה הנוצרת בעבודות אלו היא אלכסונית ומדגישה את האפשרות של היחידות השונות להתפרק ולהיבנות מחדש.

חלק מן הפסלים זכו לתהודה ציבורית. בעיקר הפסל "הברות גנוסר", שבעקבות חנוכתו התפרסמו כתבות בעיתון "על המשמר" וידיעות אחרונות. המשורר אבות ישורון, שביקר בתערוכתו של שמי בגלריה גורדון בשנת 1985, כתב בעקבות תצוגת הפסל "הברות 5" את השיר "גְּדֹל הַמַּיִם" (1985). ואילו עמוס קינן, תיאר את הפסל "הברות תפן" כ"ביטוי החזק ביותר באמנות הישראלית לאידיאל הפיסולי"

כברי

כַּבְּרִי הוא קיבוץ בגליל המערבי, כארבעה ק"מ ממזרח לנהריה. שייך לתנועה הקיבוצית ובעבר השתייך לתק"ם. שמו של הקיבוץ הוא כשם הכפר הערבי אל-כאברי שחרב במלחמת העצמאות, ההשערה היא, ששם זה שימר את השם "כבריתא" או "כבריתה" הנזכר כיישוב גבול צפוני בימי שיבת ציון ובתוספתא ובתלמוד הירושלמי.נוסד בשנת 1949, על ידי חברי קיבוץ בית הערבה שנאלצו לפנותו במהלך מלחמת העצמאות. בתחילה הנשים והילדים פונו לקיבוץ שפיים ולאחר מכן פוצלו כל המפונים לשני קיבוצים - כברי וגשר הזיו.

ליד הקיבוץ נובעים ארבעה מעיינות טבעיים, עין צוף, עין גיח, עין שפע ועין השיירה, שמהם הקיבוץ והמושבים הסמוכים בן עמי ונתיב השיירה מקבלים את המים. אמת עכו הובילה מים ממעיינות אלו אל עכו. כמו כן ישנם שני אתרים ארכאולוגים בשטחיו - תל כברי ובאר ביזנטית עם רצפת פסיפס. בקיבוץ מטעי בננות ואבוקדו מצליחים, מפעל יציקות מתכת בשם "כבירן", מפעל פלסטיק בשם "ריאון" מקבוצת פלסאון תעשיות, מסעדה (אדלינה) וצימרים. כמו כן פועלת בקיבוץ סדנת הדפס, בקיבוץ נמצאים בית הספר היסודי "מעיינות" ובית הספר התיכון "מנור כברי".

בין מייסדי הקיבוץ ניתן למנות את חבר הכנסת התשיעית וה-10 דני רוזוליו, את הפסל זוכה פרס ישראל יחיאל שמי, את הצייר אורי רייזמן ואת אליהו סלע (רעננה), מהמפקדים הבולטים בפלמ"ח בעת מלחמת השחרור. בכברי נולדו הזמרת ירדנה ארזי, השחקן נבו קמחי ואמן הג'אז אבישי כהן.

מאיר אגסי

מאיר אגסי (1947 – פברואר 1998) היה סופר, צייר, מתרגם, עיתונאי ומבקר אמנות.

נמרוד (פסל)

"נִמְרוֹד" הוא פסל העשוי מאבן חול נובית שיצר הפסל יצחק דנציגר בשנים 1938–1939. הפסל נחשב לאחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית וכביטוי הוויזואלי המובהק ביותר של תנועת "הכנענים".

עלם כורע

"עלם כורע" או "אנדרטה לנופלים בקיבוץ הסוללים" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי.

הפסל נוצר כאנדרטה לזכר חברי המכבי הצעיר וחברי קבוצת הסוללים שנפלו במהלך מלחמת השחרור. הפסל הוזמן על ידי חברי קיבוץ הסוללים, אשר פנו אל שמי בשל היותו בן התנועה הקיבוצית.

שמי יצר את האנדרטה בתקופה של כשבעה חודשים, והיא נחנכה בסתיו 1954. האנדרטה היא פסל של גבר כורע באבן גיר לבנה. רגלה האחת של הדמות מקופלת מתחת לגוף, וראשה שמוט. על אף הנושא הפיגורטיבי של היצירה, שמי לא יצר תווי פנים לדמות או עיצב את האנטומיה שלה. במקום זאת הדמות מעוצבת בסכמטיות. זהו אחד מפסליו האחרונים של שמי באבן, ומורגשת בו הנטייה להפשטה.

בטקסט שחיבר שמי אודות האנדרטה תיאר את הדמות כמי שנמצאת רגע לפני השלמת פעולתה. שאיפתו, כפי שתיאר שמי, הייתה להדגיש את "כושר העמידה שלהם ושלנו" ולהימנע מפאתוס. אחד מן הנימוקים שהביא היה כי הנטייה של פאתוס היא שימוש באקספרסיה של "צורות אנטי אמנותיות", כלומר, שימוש בתיאור פרטים ספרותיים או ב"דוקומנטציה".

פסל-ים

"פסל-ים" הוא פסל מאת הפסל הישראלי יחיאל שמי המוצב על חוף הים באכזיב. גובהו 5 מטרים.

הפסל "פסל-ים" הוקם כאנדרטה לציון ההעפלה לארץ ישראל. חומר הגלם של האנדרטה הגיע מגרוטאות ברזל של אוניות מעפילים שנמשו בנמל חיפה. כנראה, היו אלה שרידיה של הספינה "פאטריה". הקמת האנדרטה, בתרומתו של אדם פרטי, השתלבה בפיתוח תיירותי כולל של חוף אכזיב, שהסתיים ביולי 1969.האנדרטה עוצבה כשלושה משטחי בטון יצוק, המהווים מעין כן לאסמבלאז' של חלקי ברזל. שמי הדגיש בתיאורו את הפסל את היותו חלק מן הנוף ואת הצורך של הצופה להתבונן בו מכמה נקודות מבט שונות.

פסל לתערוכת העשור

"פסל לתערוכת העשור" או "פסל" הוא כינוייו של פסל שנוצר על ידי הפסל הישראלי יחיאל שמי עבור "תערוכת העשור" בשנת 1958.

הפסל נוצר בשנת 1958 בהזמנת אריה אלחנני ויעקב רכטר כחלק מ"תערוכות העשור" . הפסל, שנבנה כמבנה תלת ממדי מופשט הניצב על שלוש רגלים, נוצר בסטודיו של האמן בכברי והועבר כיחידה אחת לירושלים. בסגנונו הוא מהווה עדות לגיבוש סגנון הפיסול בברזל שבו החל שמי, חבר קבוצת "אופקים חדשים", בשנת 1955. בתחילה נועד הפסל להצבה בחלל הפנימי של הבניין, אולם רכטר החליט לבסוף להעמידו מחוץ לבניין. בנוסף, בעת פתיחת התערוכה הוחלט לא להאיר את הפסל, אולי בעקבות האירועים שסבבו את ציורו של יוסף זריצקי "עצמה" (1958). לאחר התערוכה נשאר הפסל במקומו, שם הוא ניצב גם כיום.

תיאטרון ירושלים

תיאטרון ירושלים הוא התיאטרון העירוני של ירושלים, השוכן בשכונת טלביה בעיר, בסמוך למשכן בית הנשיא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.