יורם פרי

יורם פרי (נולד ב-1944) הוא פרופסור לסוציולוגיה פוליטית ולתקשורת. כיום עומד בראש המכון ללימודי ישראל ע"ש ג'וזף ואלמה גילדנהורן באוניברסיטת מרילנד בארצות הברית. בזמן היותו מרצה באוניברסיטת תל אביב, ייסד את מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה ועמד בראשו. כמו כן, עמד בראש בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת[1]. בעברו היה פעיל פוליטי במפלגת העבודה ועתונאי.

יורם פרי
Yoram Peri
ענף מדעי סוציולוגיה ותקשורת

ביוגרפיה

פרי נולד בירושלים. בשנים 1962–1965 שירת ככתב ביחידת דובר צה"ל. עשה את חוק לימודיו לתואר הראשון והשני במדע המדינה וסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, הגיש את עבודת המאסטר שלו בשנת 1973 בנושא: "תהליכי גיבוש אליטה אזרחית חדשה - של קצינים בכירים במילואים". עשה את הדוקטורט שלו בלונדון סקול אוף אקונומיקס, עבודת הדוקטורט עסקה ביחסים שבין צה"ל למערכת הפוליטית. היה דובר מפלגת העבודה בזמן כהונתה של גולדה מאיר כראש הממשלה ובשנות השמונים שימש כנציג המפלגה באירופה. היה יועץ פוליטי ליצחק רבין.

במשך עשרות שנים היה עתונאי וחבר מערכת בעיתון דבר, בשנים 19901995 כיהן כעורך הראשי של העיתון. בעבר לימד באוניברסיטה העברית וכיום משמש כיו"ר המכון ללימודי ישראל באוניברסיטת מרילנד בארצות-הברית. כיהן כנשיא הקרן החדשה לישראל וכיו"ר ועדת עורכי העיתונים בישראל. מכהן כנציג הציבור בנשיאות מועצת העיתונות.

ספרו "יד איש באחיו, רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל", ראה אור ב-2005[2], ועליו זכה פרי בפרס מטעם המועצה להנצחת זכרם של נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה שבמשרד ראש הממשלה[3]. ספרו "גנרלים בחדר הממשלה: כיצד משפיע צה"ל על קביעת המדיניות בישראל" ראה אור ב-2006 וזכה לפרס מאת ארגון המו"לים האקדמיים בארצות הברית.

חיים אישיים

נשוי לפרופ' פנינה פרי ואב לשלושה. מתגורר בוושינגטון די. סי..

ספרים ומונוגרפיות

  • Between battles and ballots : Israeli military in politics / Yoram Peri. Cambridge : Cambridge University Press, 1983
  • האם המזרחיים ניציים יותר? : להבנת הזיקה בין השתייכות עדתית ועמדות פוליטיות / יורם פרי, ג’וני גולדברג. תל אביב : המרכז הבינלאומי לשלום במזרח התיכון, 1985. (חוברת דיון, 7)
  • The military-industrial complex in Israel : a pilot study / by Yoram Peri, Amnon Neubach. Tel-Aviv : International Center for Peace in the Middle East, 1985
  • דמוקרטיה בישראל : המשטר במדינת ישראל, הערבים אזרחי ישראל /יורם פרי. פתח-תקוה : לילך, 1994
  • הדמוקרטיה - עקרונות ומאפיינים /מאת יורם פרי. ירושלים : משרד החינוך התרבות והספורט, מרכז ההסברה, שירות הפרסומים, תשנ"ז 1996
  • The assassination of Yitzhak Rabin / edited by Yoram Peri. Stanford, CA : Stanford University Press, c2000
  • The Israeli military and Israel’s Palestinian policy : from Oslo to the Al Aqsa Intifada / Yoram Peri. Washington, DC : United States Institute of Peace, 2002
  • The Israeli military and Israel’s Palestinian policy : from Oslo to the Al Aqsa Intifada / Yoram Peri . Washington, DC : United States Institute of Peace, 2002 . Series: Peaceworks ; no. 047
  • התקשורת הישראלית והירדנית : האם השלום שינה את דימוי ה"אחר"? / גדי וולפספלד, רמי חורי, יורם פרי. תל אביב : מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, 2003 . סדרת אגרתא ; מס. 001
  • Telepopulism : media and politics in Israel / Yoram Peri. Stanford, CA : Stanford University Press, c2004
  • יד איש באחיו : רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל /יורם פרי ; [עריכה: נחמה ברוך]. תל אביב : בבל, תשס"ה 2005[4]
  • Generals in the cabinet room : how the military shapes Israeli policy / Yoram Peri. Washington D.C. : United States Institute of Peace Press, 2006.[5]
  • "קשה אך יציב" : התקשורת, הרופאים ומחלות מנהיגים / יחזקאל רחמים (עורך) ; יורם פרי ... [ואחרים]. תל אביב : מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, הפקולטה למדעי החברה, אוניברסיטת תל אביב, 2006
  • האם התקשורת משפיעה לרעה על המורל הלאומי? / יורם פרי, יריב צפתי, ריבה טוקצ’ינסקי. תל אביב : מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, בית ספר רוטשילד-קיסריה לתקשורת, אוניברסיטת תל אביב, 2007 ; מדד אמון הצבור בתקשורת ; מס. 007
  • מלחמות מונחות תקשורת: פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה"ל, המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2017

קישורים חיצוניים

ממאמריו

הערות שוליים

  1. ^ ענת באלינטביה"ס לעיתונות "כותרת" יאומץ בידי אוניברסיטת תל אביב, באתר הארץ, 7 ביוני 2006
  2. ^ יהושע סימון, ‏ביום ההוא, בזמן הזה, באתר גלובס, 14 בנובמבר 2005
  3. ^ מירב לוי, פרס ראש הממשלה הוענק לפרופ' יורם פרי, 03/04/2006, nfc
  4. ^ סקירה:
    תום שגביצפוי היה שהזעזוע מהרצח יגרור תגובת-נגד. התברר כי קרה ההיפך מזה, באתר הארץ, 30 באוקטובר 2005
    זאב גלילי, מה בין יהודי לישראלי ובין ברל ליורם, 28 בדצמבר 2005
  5. ^ סקירה: יגיל לוייש לנו צבא חזק. ומה חוץ מזה?, באתר הארץ, 20 באוגוסט 2006
במחנה נח"ל

במחנה נח"ל היה ירחון לחיילים, אנשי ההתיישבות העובדת וחברי תנועות הנוער, שהופיע בשנים 1991-1949 מטעם פיקוד הנח"ל ואגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון.

הגיליון הראשון ראה אור ב-1949. מ-1951 הופיעו הגיליונות באופן סדיר עד 1991. הירחון חדל להופיע בהוראת הרמטכ"ל אהוד ברק, כחלק ממדיניותו לצמצום מספרם של הביטאונים הצבאיים.

העיתון הִרבה לעסוק בנח"ל, בהתיישבות ובביטחון המדינה והקדיש מקום גם לתולדות ארץ ישראל ולראיונות עם אנשי צבא בכירים, מדינאים, סופרים ואמנים.

בין הכותבים בו היו הסופרים והמשוררים חיים גורי, נתן שחם, נעמי שמר, בנימין גלאי, ניסים אלוני ועוד. את שעריו עיטרו אמנים ידועים, בהם נחום גוטמן, ראובן רובין, שמואל כץ, שמואל בק ועוד.

עורכי העיתון: אורי סלע, יצחק וייט, שמעון רכבי, רפאל ספורטה, יצחק לבני, מרדכי נאור, זאב ענר, יורם טהרלב, יוסף ארגמן, דני בירן, מיכאל (מייקל) שיר.

העיתון הצמיח עם השנים רשימה ארוכה של כתבים וצלמים, שתפסו מקומות מרכזיים בתקשורת ובתרבות בישראל, בהם: עקיבא נוף, גדעון סאמט, יורם פרי, נחמן שי, צבי רימון, עלי מוהר, איל מגד, ניבה לניר, אברהם חי, מנחם מיכלסון, תלמה אדמון, שוש אביגל, יגאל גלאי ובוקי נאה.

תפקיד מרכזי במערכת, במשך עשרות שנים, היה לצלם אלכס גל (גוטליב).

במחנה נח"ל אימץ את הרעיון של מדור הכזבים שהיה ב"במחנה" וזכה להצלחה ולפופולריות, ובעמוד האחרון שלו בתקופה ארוכה הופיעו כזבים [בדיחות] פרי עטם של קוראיו ובלטו בהם אותם כוכבים שבלטו ב"תחרות כזבים" ב"במחנה" - אברהם בן-עזרא, אלי אייל, ראובן גרינברג ואחרים.

תפוצת העיתון הגיעה בשיאה (בשנות ה-60 וה-70) ל-15 אלף עותקים.

במחנה נח"ל היה במשך תקופה ארוכה כתב עת פורץ-דרך – בתיאורים בלתי-שגרתיים של חיי הנח"ל וצה"ל, בכתבות דיוקן, בשיתוף אנשי רוח ואפילו ב"מתיחות" שזכו לתהודה גדולה בציבור.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דבר לילדים

דבר לילדים היה שבועון פופולרי לילדים מבית "דבר".

"דבר לילדים" החל להופיע בפברואר 1936. לפני כן הופיע, החל מ-2 באוקטובר 1931, "מוסף לילדים", שצורף לעיתון "דבר" פעם בחודש, בדרך כלל ביום שישי.

עורכו הראשון ומעצב דמותו היה יצחק יציב, שאף פרסם בו מדור שבועי קבוע בשם "במעגל הימים", שהביא לילדים את אירועי השעה בלשון בהירה. יציב ערך את השבועון עד 1947. אחריו ערכו את השבועון ברכה חבס (כממלאת מקום העורך), אהרון זאב (1948), שמשון מלצר (1949–1954), דב נוי (עורך-משנה בשנים 1949–1952), שלמה טנאי (1954–1956), אפרים תלמי (1956–1970) ואוריאל אופק (שכיהן כעורך-משנה מ-1951 וכעורך ראשי בשנים 1970–1973), שסגני העורך בתקופתו היו ארנון מגן ודוד פאיאנס. פאיאנס כיהן כעורכו האחרון של "דבר לילדים" (1973–1985) וסגנו היה המשורר פסח מילין.

המאייר הקבוע של השבועון היה הצייר נחום גוטמן, שאף פרסם בו בהמשכים רבים מסיפוריו בטרם יצאו לאור כספרים, לרבות ספרו הידוע "בארץ לובנגולו מלך זולו".

בשבועון הופיעו סדרות קומיקס מצוירות על ידי הצייר והקריקטוריסט אריה נבון, כדוגמת עלילותיהם של "אוּרי מוּרי" ו"אורי כדורי".

המאיירת הקבועה האחרונה של העיתון הייתה נורית יובל אשר איירה את העיתון משנת 1973 ועד הקמת העיתון "כולנו" בשנת 1985.

ב"דבר לילדים" הוצג הווי חייהם של הילדים באותה התקופה, והופיעו בו מדורים שונים (ייעוץ, טבע, לימודים ועוד). כמו כן, פורסמו בו שירים וסיפורים מפרי עטם של מיטב המשוררים והסופרים הישראלים בזמנו: אליעזר שמאלי, מרים ילן-שטקליס, ימימה טשרנוביץ', לאה גולדברג, אנדה עמיר-פינקרפלד, לוין קיפניס, פניה ברגשטיין, נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי ודבורה בן-נר, וכן מפרי עטם של משוררים וסופרים יהודים מהתפוצות בתרגום עברי, כמו שירי ילדים של אידה מזא"ה, שתורגמו עבור השבועון בידי העורכים שמשון מלצר ואוריאל אופק.

בשנת 1947 הכריזה מערכת "דבר לילדים" על שני פרסים לסיפור ילדים- האחד בסך 50 לירות והשני בסך 25 לירות. המערכת קבעה קריטריונים לזכייה. בין השופטים בתחרות היו נחום גוטמן, יעקב פיכמן, יצחק אבנון, ז' אריאל ואהרון זאבעורך "דבר", ברל כצנלסון, כתב על "דבר לילדים": "לא רבים הם הדואגים לספרות ילדים עברית, והעיתון השבועי הקטן מפרנס את הילד והמשפחה ואת בית הספר לא רק בשעת הופעתו, כי אם גם שנים רבות לאחר כך". ואכן, מערכת השבועון עודדה את קוראיו לשמור את גיליונותיו, ולהביאם בסוף השנה לכריכה, כדי שיישמרו לשנים רבות.

בשנת 1985 התאחד השבועון עם שבועוני הילדים "הארץ שלנו" ו"משמר לילדים" לשבועון בשם "כֻּלָּנוּ", בעריכת דוד פאיאנס.

האגודה ללימודי ישראל

האגודה ללימודי ישראל (באנגלית: AIS - Association for Israel Studies) היא אגודה מדעית בינלאומית שהוקמה בשנת 1985 אשר עוסקת בקידום וטיפוח לימודי ישראל, תחום מחקר רב-תחומי המאגד את העוסקים במחקר של ישראל המודרנית בדיסציפלינות של מדעי הרוח וחברה. האגודה רשומה בארצות הברית וחברים בה כ-500 חוקרים מכל רחבי העולם.

הנשיאה הנוכחית של האגודה הוא פרופסור דונה רובינזון דיווין וסגן הנשיא הוא פרופסור יורם פרי. בין נשיאי העבר של האגודה: פנינה להב, רוברט פרידמן, יואל מגדל, חנה הרצוג, רחל ברנר, אלן דאוטי, אביבה חלמיש, גד ברזילי, מנחם הופנונג ואילן טרואן.

האגודה מקיימת מדי שנה כנס במסגרתו היא מחלקת את פרס שפירא לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל, על שם הסוציולוג יונתן שפירא, פרס הלפרין לעבודת הדוקטורט הטובה ביותר בלימודי ישראל, על שם הסוציולוג בן הלפרין ואת פרס קימרלינג להרצאה הטובה ביותר בכנס השנתי על שם הסוציולוג ברוך קימרלינג. כמו כן מעניקה האגודה מדי שנה, בשיתוף המכון הישראלי (Israel Institute) פרס על מפעל חיים לחוקר בולט בתחום לימודי ישראל ופרס לחוקר צעיר ומבטיח בתחום.

הטלוויזיה החינוכית הישראלית

הטלוויזיה החינוכית הישראלית, המוכרת גם בשם המקוצר "הטלוויזיה החינוכית" ובמותג "חינוכית", הייתה תחנת טלוויזיה ציבורית ובכלל הראשונה שפעלה בישראל החל משנת 1966. במקור נועד הערוץ ללמד ילדים ובני נוער נושאים שונים, אולם שנים לאחר הקמתו, החל הערוץ לשדר גם תכנים להעשרת מבוגרים. התחנה הייתה מזוהה גם בתור ערוץ 23 (על אף שתכניה שודרו בעבר גם בערוץ 2, בערוץ הראשון, בכאן 11 ובערוץ עשר).

מתחם הטלוויזיה החינוכית שוכן ברחוב קלאוזנר 14 ברמת אביב, בצמוד למרכז לטכנולוגיה חינוכית, קמפוס האוניברסיטה הפתוחה ולאוניברסיטת תל אביב.

בעשור השני של המאה ה-21, הטלוויזיה החינוכית הפיקה מספר רב של תוכניות בשלל נושאים שונים לקבוצות גילאים שונות, שהעיקרית בהן היא ילדים ובני נוער, והם הופצו הן בערוצי הטלוויזיה, באתר האינטרנט של החינוכית ובפלטפורמות אינטרנטיות נוספות.

חוק השידור הציבורי הישראלי קובע כי החינוכית תיסגר כ-15 חודשים לאחר העלייה לשידור של התאגיד, ושידורי הטלוויזיה הסתיימו ב-14 באוגוסט 2018. החוק הורה על הפעלת ערוץ "כאן חינוכית" במסגרת התאגיד כתחליף לשידורי הטח"י, באפיק שהוקצה לה - 23, ותכניו מיועדים לילדים ולנוער. בכך נסתם הגולל על שידורי החינוכית לאחר שהצעת החוק של חבר הכנסת יוסי יונה לביטול סגירת החינוכית נדחתה במליאת הכנסת ללא דיון.

הנוער העובד והלומד

הנוער העובד והלומד (הנוע"ל) היא תנועת נוער שיסודותיה בתנועת הנוער העובד, שהוקמה ב-1924 בארץ ישראל על ידי בני נוער עובדים שהתאגדו על מנת להגן על עבודתם וזכויותיהם. "הנוער העובד" התמזגה בשנת 1959 עם התנועה המאוחדת ליצירת "הנוער העובד והלומד" (חברי תנועות אלו היוו, בתקופה שלפני קום מדינת ישראל, כמחצית מחברי ההכשרות המגויסות לפלמ"ח). התנועה מהווה היום את מעגל החיים הצעיר של תנועת דרור ישראל.

בתנועה כיום עשרות סניפים, קנים ומועדונים בכל רחבי הארץ. בתנועה חברים עשרות אלפי חניכים.

את חניכי התנועה ניתן לזהות על-פי החולצה הכחולה המסמלת את מעמד הפועלים העובד, והשרוך האדום המסמל את דם הפועלים והעמדות הסוציאליסטיות של התנועה.

לנוער העובד והלומד תנועת-אחות בינלאומית הנקראת הבונים דרור, וכן קשרים הדוקים עם איגודים מקצועיים לנוער ותנועות וארגוני נוער סוציאליסטים ברחבי העולם.

תנועת הנוער העובד והלומד פועלת במתכונת של פדרציה. היא מורכבת ממספר חלקים.

התנועה חברה, יחד עם תנועת המחנות העולים במעגל תנועות הנוער הציוניות-חלוציות-מגשימות וכן חברה יחד עם תנועת השומר הצעיר בתנועת הפאלקון העולמית.

הקרן החדשה לישראל

הקרן החדשה לישראל (באנגלית: New Israel Fund ובראשי תיבות: NIF) היא מלכ"ר אמריקאי שמטרתו, על פי פרסומיו, היא קידום השוויון והדמוקרטיה בישראל. הקרן מעניקה תמיכה כספית למאות ארגונים, שאת פעילותם היא רואה כמקדמת זכויות אדם, דו-קיום בין יהודים לערבים, זכויות מיעוטים בישראל וקהילת הלהט"ב, העצמה נשית ונושאים סביבתיים. בעבר הופיע בדף השאלות והתשובות של הקרן כי היא מתנגדת ל"כיבוש הישראלי" ביהודה ושומרון. בהמשך הניסוח שונה ונאמר שם שהארגונים שהקרן תומכת בהם עושים זאת "מתוך אהבה למדינה ורצון להסיר מעל ישראל את הגיבנת המוסרית של השליטה בעם אחר".לצד חלוקת המענקים הכספיים מפעילה הקרן את "שתי"ל" המספק שירותי תמיכה וייעוץ לעמותות, בעיקר לכאלו הנתמכות על ידי הקרן. הוצאות הקרן בשנים 2014 ו-2015 היו כמאה ועשרה מיליון ש"ח בשנה. לפי ניב גורדון, זוהי הקרן הגדולה ביותר התומכת בארגוני זכויות אדם בישראל.לקרן סניפים בארצות הברית, בישראל, באירופה, בקנדה ובאוסטרליה. החברה רשומה כמלכ"ר בארצות הברית, בקנדה ובבריטניה. בישראל היא הייתה עמותה רשומה כ"ניו ישראל פאנד" עד שנת 1995, בה ביקשה למחוק את רישום העמותה בישראל, וכיום בפרסומיה בעברית היא מציגה עצמה בשם "הקרן החדשה לישראל".

בינואר 2006 זכתה הקרן והזרוע הביצועית שלה להכרה מהאו"ם כארגון שפועל ברוח מגילת האו"ם ומקדם את ערכיה.נשיא הקרן הוא פרופסור דייוויד מאיירס. מנכ"ל הקרן הוא דניאל סוקאץ' ומנכ"ל הסניף בישראל הוא מיקי גיצין.

זרעית

זַרְעִית (כְּפַר רוֹזֶנְוַלְד) הוא מושב בגליל העליון בגובה של כ-650 מטר מעל פני הים, סמוך לגבול ישראל-לבנון, בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף. במושב מתגוררים כיום כ-250 תושבים.

בניית המושב החלה ב-30 בינואר 1966, והוא נחנך בשנת 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע סו"ס (מבצע "סוף סוף"), שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל.

בכניסה למושב ממוקמת אנדרטה לזכר חללי מוצב כרכום, שהוקם ברצועת הביטחון שבדרום לבנון, בסמוך לזרעית. האנדרטה, אשר נקראת "קריעה", הוקמה על ידי הפסלת שלומית אברבוך.

באזור זרעית נחטפו בשנת 2006 שני חיילי צה"ל על ידי חזבאללה, פעולה שהחלה את מלחמת לבנון השנייה.

חברת נתיבי איילון

חברת נתיבי איילון היא חברה ממשלתית העוסקת ביזום, ניהול, תכנון וביצוע פרויקטים תחבורתיים בעיקר בגוש דן, אך גם בשאר רחבי הארץ.

יומן קולנוע

יומן קולנוע הוא יומן אירועים מצולם שנהוג היה בעבר להקרינו בבתי הקולנוע לפני הקרנת הסרט, וכן בבתי קולנוע שעסקו רק בהקרנה של יומני קולנוע.

יומן הקולנוע היה יומן אירועים מצולם בן כעשר דקות, שהוקרן בבתי הקולנוע לפני הקרנת הסרט העיקרי. היומן ימיו כימי הקולנוע והיה מוקרן בבתי הקולנוע עוד מימי הסרט האילם, ה"ראינוע". היומן היה אקטואלי ושיקף את אירועי השבוע שחלף. בימים שלפני היות הטלוויזיה הייתה ליומן השפעה עצומה על קהל הצופים, שחזה באופן מוחשי באירועים הפוליטיים, הצבאיים והתרבותיים בעולם וכן באירועי הספורט. לשיא השפעתו הגיע היומן בימי מלחמת העולם השנייה כאשר צילומי הקרבות מכל החזיתות הוקרנו בפני הקהל בעורף.

בעולם הרחב היו ידועים "יומן פוקס" בארצות הברית ו"יומן מוביטון" בבריטניה. על השפעתו הגדולה של היומן מעיד הסיפור, שנכלל בספרו של אפטון סינקלר "מלך המכוניות", אודות לואי ב. מאייר, ממייסדיה של מטרו גולדווין מאייר, שהצליח בשנות העשרים לאלץ את הנרי פורד לחדול ממסע אנטישמי שערך, בכך שהבליט ביומניו את תאונות הדרכים שהיו מעורבות בהן מכוניות פורד.

בארץ ישראל הופיעו היומנים החל מ"יומן מולדת" של נתן אקסלרוד בסוף שנות העשרים ובהמשך "יומן אגא" שהופק על ידי ברוך אגדתי בשנים 1931–1934 ו"יומן כרמל" שנוסד על ידי נתן אקסלרוד בשנת 1935, שהפך ליומן מדבר בשנת 1936. בתקופת המדינה הפך היומן ליומן כרמל - הרצליה. צילומי היומן, שנשמרו בחלקם, מהווים מקור רב ערך לתולדות היישוב. הסרט "עץ או פלסטיין" של אורי זוהר משנת 1962, סוקר את תולדות היישוב עד לאותה עת, כפי שהשתקפו ביומניו של אקסלרוד.

החל מהתרחבות שידורי הטלוויזיה, בארצות הברית מראשית שנות ה-50 ובישראל מסוף שנות ה-60, הפכו היומנים להיות מיותרים עד שהפקתם נפסקה כליל.

יומני גבע

יומני גבע היו יומני קולנוע שהפיקה חברת "סרטי גבע" והוקרנו בבתי הקולנוע בישראל כיומני חדשות לפני הסרט העיקרי בשנים 1970-1952.

את "סרטי גבע" הקימו חלוצי הקולנוע הישראלי, המפיקים מרדכי נבון ויצחק אגדתי, אחיו של ברוך אגדתי. יומני הקולנוע של האולפנים הוקרנו בבתי קולנוע טרם ההצגה הראשית, לסירוגין עם יומני הקולנוע של המתחרה, "יומני כרמל". למרות שאולפני גבע היו חברה פרטית, והיומנים היו יוזמה מסחרית, ברקע להפקת היומנים גם מעורבות פוליטית של דוד בן-גוריון, אשר דחף להפקת היומנים המתחרים ל"כרמל" לאחר שאלה האחרונים היו בשליטה חלקית של שרי הפנים של הפועל המזרחי. היומנים היו למעשה המשך של סדרת יומנים קודמת, שהופקה על ידי קולקטיב האמנים החולוני "קולון-גבע" בין 1950 ל-1952 והיוזם הראשי של יומנים קדומים אלה, שאול גוסקינד, המשיך לפעול להפקת יומני גבע.

בין הקריינים של יומני גבע בלטו קרייני קול ישראל גדעון לב-ארי ואלימלך רם. רבים מן היומנים בוימו על ידי הבמאי נתן גרוס והצלמים אדם גרינברג ודוד גורפינקל התחילו את דרכם ב"גבע".

עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב-1969 ירד הביקוש ליומני חדשות קולנועיים, ויומני גבע הופסקו. הסרט "שגעון של מולדת" מ-1980 מכיל אסופה של קטעי יומני גבע מן השנים 1953 ועד להפסקת שידורם.

התמלוגים מהקרנת יומני גבע היו מוקד לסכסוך משפטי בין השותפים לשעבר בחברת האולפנים המאוחדים (עזבונו של נבון המיוצג על ידי חברת "ברקי פטה המפריס" מחד ואולפני הרצליה, מפיקיהם של יומני כרמל מאידך).

ישראלים

ישרְאלים (בערבית: إسرائيليون. תעתיק: אִסְרַאִילִיוּן) הם אזרחי מדינת ישראל, תושָבי ישראל או כאלו השוהים במדינות אחרות. על פי חוק האזרחות, התואר ישרְאלי ומתן האזרחות נקבעים בדין דם, ועל כן עוברים מדור לדור (בהגבלה לדור אחד) בשונה ממתן אזרחות על פי דין הקרקע.

במישור ההיסטורי, המונח ישראלים נגזר מהמקרא בהקשר ליהודים כבני ישראל, המהווים גם רוב אוכלוסיית המדינה. מדינת ישראל אף יצאה לעצמאות תחת הגדרתה כמדינה יהודית, אך בד בבד התחייבה לקיים שוויון זכויות דמוקרטי מלא לכל אזרחי המדינה. המתח שבין הגדרת המדינה הבנויה בצורה דמוקרטית למדינה המהווה בית לבני העם היהודי, כדת וכלאום גם יחד, מקשה על גיבוש זהות ישראלית חד משמעית, מעבר למעמד האזרחי, והוביל לגישות שונות ביחס לאופי המדינה.

ישראל היא מדינה רב-תרבותית, הן מבחינה דתית והן מבחינה תרבותית. במהלך שנות היווסדה והתפתחותה כמדינה יהודית, פתחה את שעריה לגלי עלייה מאזורים שונים בעולם, מאירופה, צפון אמריקה, ארצות ערב, איראן, ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. בקיבוץ גלויות זה עודדה תרבות כור היתוך, והחיבור בינם לבין תושבי הארץ הוותיקים (עיקרם ערביי ארץ ישראל ואנשי היישוב הישן) יצר אופי ישראלי רב תרבותי. גם בהקשר הזה ישנו פולמוס סביב אפשרותה של תרבות כזו להתגבש במתח שיוצר אופייה הדואלי של המדינה כמדינה יהודית דמוקרטית.

מחוץ לישראל עיקר תפוצת הישראלים וצאצאיהם היא בצפון אמריקה וברחבי אירופה. מספרם המוערך של הישראלים הגרים מחוץ לישראל נאמד בכ-750,000, כעשירית מכלל הישראלים.

מיליטריזם

מיליטריזם או צְבָאָנוּת היא אידאולוגיה, אשר מדגישה את חשיבותו של הכוח הצבאי, אף בלי קשר לצורכי הביטחון, ורואה באלמנט הצבאי מטרה ויעד שעליו מתבקשת החברה האזרחית להסתמך. בעוד הכנות מיליטריסטיות, יכולות להתפרש כהכרח פרקטי הקשור להגנה על המדינה, מיליטריזם הוא מושג רחב יותר, והוא דוקטרינה, הרומזת על כך שיש לשאוף לעליונות צבאית (בצד השאיפה לרגיעה ביטחונית), אף אם הדבר לא יביא שלום. מדינות מיליטריסטיות הן מדינות בהן הצבא הוא מרכזי וסביבו סובבת החברה. בנוסף, האלמנט הצבאי הוא סוג של זרוע אסטרטגית גם ביחסי החוץ של מדינות מיליטריסטיות עם שכנותיהן.

מיליטריזם נאמד במידה שבה מלחמה והכנות למלחמה נתפסות כפעולות חברתיות נורמאליות, אפילו רצויות. מיליטריזציה של החברה נותנת לגיטימציה לנטל הכבד, אשר ההכנות למלחמה (ובמיוחד ביצועה בפועל) מטילים על החברה.

מיליטריזם מצביע על מגוון רחב של התנהגויות: נטייתו של הצבא להתערב בפוליטיקה, גיוס החברה לצרכים צבאיים עד כדי בזבוז משאביה החומריים והאנושיים, התערבות הצבא בחיים האזרחיים, העלאה על נס של ערכים כגון כוחניות, אומץ לב, הקרבה עצמית, כבוד ותהילה ועוד.

קלאוזוביץ ציין כי מיליטריזם הוא מצב לפיו המלחמה או הפתרון הצבאי הופכים למדיניות עצמה, וזאת בניגוד לעמדה ההפוכה ממיליטריזם, הפציפיזם.

אולם, לא כל שימוש בכוח צבאי ולא כל יציאה למלחמה מעידים על קיומו של מיליטריזם, ועל קיומה של פוליטיקה מיליטריסטית, מיליטריזם מתקיים רק כאשר השימוש בכוח הצבאי נתפס כערך וכמעלה, מוצג כנכון ורצוי, ולעיתים הוא תולדה של מצב של "אין ברירה".

מיליטריזציה היא תהליך הדגשתם של ערכים צבאיים, מדיניות צבאית וכוננות צבאית מתוך העברה תכופה של פונקציות אזרחיות לידי הרשות הצבאית. מיליטריזציה מניחה שכשחברה נמצאת במשבר או כשהיא מאויימת, הדרך הטובה ביותר להתגבר על המשבר או על האיום היא לחזק את הצבא. שני סממנים חשובים של מיליטריזציה הם הוצאות ציבוריות לצורכי ביטחון, ובעיקר אחוז ההוצאות המופנות לתכליות צבאיות, והדיון על נקיטת אמצעים צבאיים או נקיטתם בפועל כפתרון לבעיות ועימותים פוליטיים או כלכליים ביסודם.

משפטי נירנברג

משפטי נירנברג היו סדרת משפטים שבהם הועמדו למשפט הנאשמים בפשעי המלחמה, פשעים נגד האנושות כגון רצח עם, וראשי המשטר בגרמניה הנאצית, לאחר מלחמת העולם השנייה בעיר נירנברג שבבוואריה (גרמניה). פסקי הדין שניתנו במסגרתם קבעו הלכות חדשות בתחום דיני מלחמה, במסגרת המשפט הבינלאומי הפומבי.

עם עובד

הוצאת ספרים עם עובד בע"מ, המוכרת במותג עם עובד, היא הוצאת ספרים ישראלית שנוסדה בשנת 1942 על ידי ההסתדרות הכללית ביוזמת ברל כצנלסון, שהיה העורך הראשון.

עפר שלח

עפֶר שֶלַח (נולד ב-9 בפברואר 1960) הוא חבר הכנסת מטעם מפלגת יש עתיד בסיעת כחול לבן; לשעבר עיתונאי ופובליציסט שהתמחה בענייני ביטחון, ופרשן ספורט ישראלי.

רצח יצחק רבין

רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין הוא רצח פוליטי שאירע ב-4 בנובמבר 1995 (י"ב בחשוון ה'תשנ"ו) בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. הרצח בוצע בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו, על ידי יגאל עמיר, שהתנגד לדרכו המדינית של רבין, ובמיוחד לחתימתו על הסכמי אוסלו.

הרצח גרם לזעזוע בישראל, היו לו השלכות רבות גם על המצב הפוליטי בישראל, והוא אף תואר כנקודת שבר ביחסים בין ימין ושמאל במדינת ישראל. בעקבות הרצח נקבע יום הזיכרון ליצחק רבין החל מדי שנה בתאריך י"ב בחשוון.

שמחה דיניץ

שמחה דיניץ (23 ביוני 1929 - 23 בספטמבר 2003) היה חבר הכנסת, דיפלומט ויו"ר הסוכנות היהודית.

תמר גולן

ד"ר תמר גולן (18 בדצמבר 1933, חיפה – 30 במרץ 2011, חיפה) הייתה עיתונאית, דיפלומטית ואשת אקדמיה ישראלית, חוקרת מדינות אפריקה. כיהנה כשגרירת ישראל באנגולה בשנים 1994–2001, ככתבת במעריב ובכלי תקשורת נוספים וכמרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

בעקבות המעורבות החשאית שלה בפעילויות מדיניות מחוץ לישראל, יש שסברו כי היא סוכנת מוסד, אך בראיון איתה גולן הכחישה זאת.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.