יורה דעה

יורה דעה או בקיצור יו"ד הוא שמו של החלק השני בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

הדינים הנכללים בחלק יורה דעה נוגעים להלכות איסור והיתר, ונחשבים כשניים בחשיבותם רק להלכות המובאות בחלק אורח חיים, ההלכות הנוגעות ליומיום.

כיום משתמשים בשם יורה דעה גם כדי להגדיר את מכלול הדינים הנוגעים לדיני איסור והיתר, כגון: תערובות, נדרים ונידה.

תוכן יורה דעה בטור ובשו"ע

מפרשים על השולחן ערוך - יורה דעה

חיבורים שנדפסו סביב החיבור שולחן ערוך

חיבורים שנדפסו בנפרד

קישורים חיצוניים

אבלות (יהדות)

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?". מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.

אבן העזר

אבן העזר או בקיצור אה"ע או אבה"ע הוא שמו של החלק השלישי בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

חלק זה עוסק בדיני אישות (כגון קידושין וגיטין). השם נלקח בהשראה מן הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" שמדבר על בריאת זיווגו של האדם הראשון - חווה.

כיום השם אבן העזר משמש להגדרת מכלול הדינים הנוגעים לדיני נישואים וגירושים. דינים אלו אינם כוללים את דיני נידה המהווים חלק מהלכות איסור והיתר המובאות בחלק יורה דעה.

בספרות ההלכה והשו"ת של האחרונים חולקו לרוב הנושאים העוסקים בהלכות אלו לפי הסדר שנקבע בחלק אבן העזר בטור.

אברהם צבי הירש אייזנשטט

אברהם צבי הירש אייזנשטט (ה'תקע"ג, 1813, ביאליסטוק – ה'תרכ"ח, 1868, קניגסברג), בעל הפתחי תשובה, היה מגדולי הרבנים והפוסקים ברוסיה.

אחרונים

אחרונים הוא כינויים, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד וגם בתולדות עם ישראל בכלל, של הרבנים והיוצרים שפעלו באשכנז מן המאה ה-14 ואילך ובתפוצות יהודי ספרד מן המאה ה-16 ואילך. בתקופת האחרונים כונסה ההלכה בחיבורים קאנוניים כמו השולחן ערוך והגהות הרמ"א עליו יחד עם נושאי כליהם, פשטה הקבלה בכל תפוצות ישראל, שיטת הפלפול עלתה ושקעה, וקמו החסידות וההתנגדות לה. אחרוני האחרונים התמודדו עם המודרנה ותהליכי החילון שחוללה.

אכילת דג עם בשר

אכילת דג ובשר יחד, מוזכרת בתלמוד בבלי כדבר הגורם לידי ריח רע וצרעת, דבר האסור משום "סכנה", חז"ל החמירו באיסורי סכנה אף יותר מאיסורי תורה.

בתקופת הראשונים הורחב האיסור, והונהג שלא לאכול דג ובשר בזה אחר זה ללא הפרדה הנעשית על ידי אכילת דבר מה ביניהם, ואף נטילת הידיים בין המנות. מאידך, בתקופת האחרונים נטען על ידי חלק מהפוסקים שהשתנו הטבעים, וכבר אין סכנה בדבר.

בישולי גויים

בהלכה, איסור בישולי גויים (גם בישולי עכו"ם, בישולי נכרים) הוא גזירת חכמים שנגזרה כחלק מהלכות הרחקה מגויים, לפיה אסור לאכול מאכלים שהוכנו על ידי גויים בדרך בישול, טיגון או צליה . גם כשהגוי בישל מאכלים כשרים בכלים כשרים. לעומת זאת מותר לאכול מאכל כשר שהוכן על ידי גוי תוך שימוש במליחה, עישון או כבישה. פת שנאפתה על ידי גוי אינה כלולה בגזירה זו, אלא באיסור פת נכרי, שלה דינים שונים.

הטעם באיסור זה כדי למנוע קירבה יתרה לגוי העלולה להביא לנישואי תערובת. יש שכתבו כי האיסור נגזר כדי שיהודי לא יהיה רגיל לאכול אצל הגוי, וכך הוא עלול להגיע לידי אכילת דברים שאינם כשרים.

הלכה

הלכה היא כינוי ביהדות לכלל הדינים והמצוות שעל פיהם מצווה היהודי לנהוג.

כאשר מתקיים דיון בין החכמים כיצד יש לנהוג על פי היהדות, הדיון נקרא דיון הלכתי, וההכרעה מכונה "פסק הלכה", "הלכה למעשה" או "הלכה" בסתם. בחלוקה הבסיסית של תורת ישראל, מהווה ההלכה חלק אחד, כשלצידה מופיעים חלק האגדה וחלק המוסר והנהגות האדם, "דרך ארץ" בלשון התלמוד. בדרך כלל חלוקה זו מתייחסת רק לתורה שבעל פה כשההלכה היא העיסוק בחלקי המצוות, שבתורה שבכתב או מצוות ותקנות דרבנן, לעומת האגדה שעוסקת בחלקים שאינם מצוות, כמו פרשנות רוב פסוקי התנ"ך. חלק ההלכה כולל, מלבד פסקי דינים, גם את מהלך הפסיקה – כמו דרשות חז"ל הלומדות דינים מפסוקי התורה לפי מידות שהתורה נדרשת בהן, ומדיוק לשון חכמים קודמים, דיונים על דרך לימוד הדרשות או אלו דרשות ללמוד, ויכוח בסברות או בראיות מחכמים קדומים וכדומה.

במהלך הדורות חלק ההלכה הפך לכינוי לספרים העוסקים בפסיקת ההלכה בלבד, כמו השולחן ערוך. כך למשל התלמוד, שהיה נחשב ברובו כספר הלכה, הפך לחלק עצמאי בתורת ישראל שהעיסוק והפרשנות בו אינם נחשבים ללימוד הלכה. בנוסף לכך, בכל דור חוברו ספרי הלכה חדשים שפסקו מתוך מכלול דעות וביררו את דברי קודמיהם, ובכך הפכו את כתביהם לספרים עיוניים שאינם מהווים את עיקר לימוד ההלכה. כך תפס התלמוד את מעמד המשנה,, ספרי הרי"ף והרמב"ם החליפו אותו בתורם, ובהמשך הטור והשולחן ערוך נטלו את הבכורה לעומת כתבי הגאונים והראשונים.

במשך הדורות, התפלגה היהדות לזרמים שונים על רקע של פסיקת הלכה. בחלק מהמקרים הפילוג היה על רקע פרשנות שונה למקרא, כמו המחלוקת בין הצדוקים לפרושים, או המחלוקת בין הקראים לרבניים על תקפות ומעמד התורה שבעל פה. בעידן המודרני חלקו הקונסרבטיבים והרפורמים על האורתודוקסים בשאלת מקורה האלוהי ורציפותה של שלשלת הקבלה שסמכות ההלכה מתבססת עליה.

חלה (מתנות כהונה)

תרומת חלה (או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש מכל מאפה עשוי בצק (מחמשת מיני דגן) חלק שיינתן לכהן על מנת שיאכל אותו בטהרה, בדומה לתרומה. מאחר שבימינו לא ניתן להכין חלה בטהרה, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן נוהגים לא לתת בפועל את החלה לכהן. ניתן לקיים את המצווה גם אם העיסה כבר נאפתה. עיסה החייבת בהפרשת חלה היא כזו ששיעור הקמח שבה הוא לפחות עשירית האיפה. מצוות החלה מהתורה, בדומה לשאר התרומות והמעשרות, היא מעיסה שלשו אותה בארץ ישראל בלבד, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה לאחר מכן, ואף בחוץ לארץ.הוצאת ה"חלה" מהבצק על מנת לתת לכהן נקראת "הפרשת חלה". אסור לאכול מהעיסה לפני שהופרשה ממנה חלה, בדומה לדין טבל האוסר אכילת יבולים שלא הופרשו מהם התרומות או המעשרות.

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר), אף על פי שגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.

מסכת כתובות

מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת היא המסכת השנייה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. במסכת זו שלושה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בפרטי הלכות הכתובה (שטר ההתחייבות שכותב הבעל לאישה בשעת הנישואין), ובשאר התחייבויות הבעל והאישה זה כלפי זו, וזו כלפי זה. במסכת נידונים גם הלכות אונס ומפתה ומוציא שם רע.

מסכת זו מכונה גם בשם ש"ס קטן, כיוון שנידונים בה אגב העיון בהתחייבויות הכספיות בין בני הזוג עניינים רבים מהתלמוד כולו (כפי שציין ה"ברכי יוסף" על יורה דעה סימן רמ"ו), ובהם סוגיות יסודיות כגון חזקה, רוב, טענת מיגו טענת ברי ושמא ועוד נושאים רבים המהווים את יסודות המשפט העברי.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 111 דפים.

מסכת עבודה זרה

מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (ידועה גם בשמות: עבודת גילולים, עכו"ם) היא המסכת השמינית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי במשנה. במסכת זו חמישה פרקים אשר עוסקים באיסור הקירוב לגויים ובאיסור עבודה זרה (בפועל). כמו כן עוסקת המסכת ביסודות איסור והיתר על כן היא נקראת בפי האחרונים "כלל גדול" (ברכי יוסף יורה דעה סימן רמו).

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 75 דפים.

משנה ברורה

משנה ברורה הוא חיבור הלכתי של רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, "החפץ חיים", שיצא לאור בשישה כרכים בין 1884 ל-1907. הספר הוא פירוש של חלק אורח חיים בשולחן ערוך, תוך סיכום ושקילה בין עמדות רבים מנושאי כליו של השולחן ערוך והאחרונים בכלל. מאז הדור שלאחר חיבורו, התקבל ה"משנה ברורה" כמקור ההלכתי היחיד המשפיע ביותר בעדות אשכנז והוא משמש נקודת ייחוס מרכזית לפוסקים, למורי ההלכה ולציבור הרחב.

ערוך השולחן

ספר ערוך השולחן נתחבר על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, רב ואב בית דין בקהילת נבהרדק (נובהרדוק), במתכונת ספרי ההלכה שנתחברו לפי סדר סימני השולחן ערוך. ערוך השולחן נכתב לכל ארבעת חלקי השולחן ערוך. לפי סיפוריו של נכדו, הרב מאיר בר-אילן, בספרו 'מוולוז'ין עד ירושלים', נהג רבי יחיאל מיכל לכתוב את ספרו תוך כדי ישיבות בית הדין. דבר שהתאפשר עקב בקיאותו הרבה ויכולתו לבצע מספר פעולות בו זמנית.

פוסק

פוסק (או פוסק הלכה או מורה הוראה או מורה צדק, המוכר גם בראשי התיבות מו"צ או דומ"צ), הוא שם תיאור לרב שעוסק בהכרעת שאלות הלכתיות המובאות בפניו.

מבחינה טכנית, כל סמיכת חכמים מהווה "היתר הוראה" המתירה לרב לענות על שאלות הלכתיות. עם זאת, לא כל הרבנים הם פוסקים ובקיאים בשאלות הלכתיות, וחלקם עוסקים בנושאים תורניים אחרים, כגון תנ"ך, תלמוד, מוסר, חסידות ועוד.

לעיתים ישנו מורה הוראה לנושא הלכתי ספציפי, למשל מורה הוראה לבית המטבחיים, שבו שוחטים בהמות.

לעיתים יש חלוקה בין רב קהילה, האחראי לניהול ענייניה הרוחניים של הקהילה, לבין מורה הוראה, האחראי על פסיקת ההלכה. חלוקה כזו נעשית לרוב בקהילות חסידיות שבהן הרב הרשמי הוא איש ממשפחת האדמו"ר או רב בעל ידע וסמכות בענייני חסידות ובעל יכולת דרשנית; במקרים כאלו ממנים רב נוסף, שתפקידו לפסוק הלכה והוא המשמש כפוסק. בדרך כלל ממנים על הקהילה פוסק בעל היקף רחב יותר, המכונה דומ"צ, ראשי תיבות של דיין (הבקיא בשולחן ערוך חלק חושן משפט, העוסק בשאלות ממוניות) ומורה צדק (הבקיא בשולחן ערוך חלק אורח חיים וחלק יורה דעה, העוסקים בשאלות בענייני יום יום).

הכינוי פוסקים מתייחס, על פי רוב, ליצירותיהם של רבנים פוסקים מובהקים, בעיקר לפירושים ההלכתיים שהודפסו במהדורות העיקריות של השולחן ערוך ולספרי שאלות ותשובות (בקיצור שו"ת). המושג 'בקיא בש"ס ופוסקים' מציין אדם שיש לו ידיעה מקיפה בתלמוד הבבלי ומפרשיו, בשולחן ערוך ומפרשיו, ובספרות השו"ת.

קבורה (יהדות)

קבורת המת היא מצוות עשה מהתורה לקבור את המתים. מת שנמצא ללא אחראים לקבורתו מכונה מת מצווה וההלכה מחייבת כל יהודי שנתקל בו לדאוג לקבורתו, גם תוך הפסד גדול או היטמאות כהן למתים. ההלכה משתמשת במושג "כבוד המת" בקביעת פרטי הדינים של הקבורה.

מצוות איסור הלנת המת מחייבת שהקבורה תיערך ללא דיחוי, מלבד עיכובים החיוניים לכבוד המת.

קמח

קמח הוא אבקה דקה הנוצרת מטחינת רכיבים מסוימים של צמחים לאחר ייבוש או קלייה שלהם. רכיבים עיקריים שנטחנים לקמח לאחר ייבוש או קלייה הם למשל זרעים, אגוזים, פירות ועוד. שימושו העיקרי של הקמח הוא הכנת עיסה (בצק) ממנו אופים לחם או מאפים אחרים.

כבר מאז המהפכה החקלאית נהגו בני אדם לטחון זרעים של צמחים ממשפחת הדגנים ולהפיק מהם קמח. כך למשל החלו לטחון גרעינים, כגון: גרעיני חיטה, שיפון וכוסמין. עם צבירת הידע החקלאי הובן כי ניתן להכין קמחים גם מרכיבים נוספים בצמחים, וכך החלו נפוצים קמחי קטניות, כגון: קמח חומוס, קמח עדשים וקמח פולי מונג, בהם שימוש נרחב במטבחי דרום אסיה ובהודו בפרט, וכן קמחי פירות דוגמת קמח בננה, קמח קוקוס, קמח תמרים (אשר קליפתם עשירה מאד בעמילן) ואף קמחים אחרים, דוגמת קמח שקדים.

מעבר לחלוקה לפי רכיבי צמחים (קמח גרעינים, קמח קטניות, קמח פירות וכו') ניתן לחלק את כל הקמחים הקיימים לשני סוגים עיקריים: קמח מלא וקמח לבן. קמח מלא הוא כל קמח אשר הרכיב הצמחי ששימש להכנתו נטחן בשלמותו, כלומר בקליפתו (האכילה) המלאה (המכונה סובין) או לחלופין ללא כל ליטוש או עיבוד. קמח לבן, לעומת זאת, הוא קמח שבתהליך הכנתו הוסרה קליפת הגרעין. טעמו של קמח לבן לרוב עדין יותר, והוא נח לשימור לזמן ממושך יותר, עם זאת הוא מכיל פחות רכיבים תזונתיים, משום שלרוב, רכיבים תזונתיים עיקריים נמצאים דווקא בקליפה.

באופן כללי, ככל שהקמח מלא יותר, ומכיל את כל הרכיבים המקוריים של רכיב הצמח, הוא אמור להיות כהה יותר.

שבתי כהן

רבי שבתי כהן (הש"ך; ה'שפ"ב (1622) - א' באדר א' ה'תכ"ג (8 בפברואר 1663)) היה רב ופוסק הלכה, מחבר פירוש הש"ך על השולחן ערוך.

שולחן ערוך

השולחן ערוך הוא ספר הלכה שכתב רבי יוסף קארו בצפת בשנת 1563 ונדפס לראשונה בוונציה במהלך שנת 1565 (שכ"ה-שכ"ו).

הספר נחשב אחד הספרים החשובים בעולם ההלכה היהודי, והוא דה פקטו משמש כעמוד תווך שעיצב וקבע את אורח החיים התורני והיהודי על פי ההלכה הפסוקה.

שחיטה (הלכה)

שחיטה ביהדות היא מצווה להכשיר בהמה, חיה או עוף טהורים באמצעות הריגה על פי ההלכה. בעל חיים שלא נשחט כהלכה, נחשב לנבלה ואינו כשר לאכילה או לקורבן. יוצאים מכלל זה הם דגים וחגבים כשרים המותרים באכילה בכל סוג של המתה.

השחיטה מבוצעת על ידי שיסוף צווארו של בעל החיים בעודו בחיים, בסכין חדה וחלקה מפגימות. כחלק מהשיסוף, יש לחתוך את הוושט של בעל החיים וכן את קנה הנשימה.

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

פרשני הטור והשולחן ערוך
על כל החלקים באר הגולהבאר היטבב"חביאור הגר"אבית יוסףכנסת הגדולהברכי יוסף
על אורח חיים מגן אברהםט"זפרי חדששערי תשובהמחצית השקלשולחן גבוהמטה יהודהפתח הדבירמחזיק ברכהפרי מגדיםמשנה ברורהשתילי זיתיםכף החיים (סופר) מור וקציעה
על יורה דעה ש"ךט"זמחצית השקלפרי חדשפתחי תשובהכרתי ופלתישלחן גבוהשבט יהודהמחזיק ברכהפרי מגדיםכף החיים (סופר)בית הללחידושי הרי"םערוגות הבושם
על אבן העזר חלקת מחוקקבית שמואלפתחי תשובהבית הללחידושי הרי"ם
על חושן משפט סמ"עש"ךט"זפתחי תשובהאורים ותומיםנתיבות המשפטקצות החושןחידושי הרי"ם

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.