יורגן הברמאס

יִירְגֵן הַאבֶּרְמַאסגרמנית: Jürgen Habermas; ‏נולד ב-18 ביוני 1929) הוא פילוסוף ותאורטיקן חברתי גרמני במסורת של התאוריה הביקורתית. עבודתו מתמקדת ביסודות התאוריה החברתית והאפיסטמולוגיה, בניתוח של חברות קפיטליסטיות תעשייתיות מתקדמות, של דמוקרטיה ושלטון החוק בהקשר ביקורתי והתפתחותי-חברתית, ושל פוליטיקה עכשווית, בעיקר בגרמניה. שימש פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת פרנקפורט. נבחר ב-1994 כחבר האקדמיה הבריטית, בשנת 2005 זכה בפרס הולברג, בשנת 2012 בפרס היינריך היינה ובשנת 2013 בפרס ארסמוס.

יורגן הברמאס
Jürgen Habermas
JuergenHabermas
לידה 18 ביוני 1929 (בן 90)
רפובליקת ויימאר גומרסבאך , פרוסיה, גרמניה
זרם תאוריה ביקורתית
תחומי עניין תאוריה חברתית, תאוריה פוליטית, אפיסטמולוגיה, פרגמטיקה
הושפע מ קאנט, וילהלם דילתיי, הוסרל, קרל מרקס, מקס ובר, דורקהיים, מיד, גדמר, ויטגנשטיין, אוסטין, סרל, פרס, דיואי
השפיע על פטר הנדקה, קלאוס אופה, הנס ג'ואס, קלאוס אדר, הנס-הרמן הופה, פרסונס

ביוגרפיה

האברמאס פרץ אל הזירה האינטלקטואלית הגרמנית בשנות ה-50 עם ביקורת רבת השפעה על הפילוסופיה של מרטין היידגר. הוא למד פילוסופיה וסוציולוגיה תחת התאורטיקנים הביקורתיים מקס הורקהיימר ותיאודור אדורנו במוסד למחקר חברתי שבאוניברסיטת יוהאן וולפגנג גתה שבפרנקפורט, אך עקב קרע בין השניים קיבל את הסמכתו במדע המדינה באוניברסיטת מרבורג תחת וולפגנג אבנדרות'. באופן יוצא דופן, לגבי הזירה האקדמית הגרמנית באותה תקופה, נקרא לשמש כפרופסור שלא מן המניין לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, תפקיד בו החזיק עד שחזר לפרנקפורט למשרה מן המניין.

בשנת 1971 קיבל משרה במכון מקס פלאנק שבשטארנברג (ליד מינכן) ועבד שם עד שנת 1983, שנתיים לאחר שפרסם את עבודתו הגדולה, התאוריה של פעולה תקשורתית (The Theory of Communicative Action). לאחר מכן חזר האברמאס לתפקידו בפרנקפורט ולראשות המכון למחקר חברתי. מאז שפרש מפרנקפורט בשנת 1993, המשיך האברמאס לפרסם רבות.

הגותו

האברמאס, יליד דיסלדורף, שילב מספר מסורות אינטלקטואליות לכדי מסגרת מקיפה של תאוריה חברתית ופילוסופית:

מטרתו העיקרית של האברמאס הייתה יצירת תאוריה חברתית שהיא גם מסגרת מוסרית אוניברסלית בלתי מדכאת וכוללנית. המסגרת נשענת על הטיעון כי לכל מעשי הדיבר יש מהות פנימית - המטרה של הבנה הדדית, ושלישויות אנושיות יש את היכולת התקשורתית לגרום לכזו הבנה. האברמאס בנה מסגרת זו מתוך תאוריית מעשה הדיבר של אוסטין וסרל, התאוריות על התפתחות מוסרית של ז'אן פיאז'ה ולורנס קוהלברג, ומוסר השיח של עמיתו מהיידלברג, קרל-אוטו אפל.

בתחום הסוציולוגי, תרומתו העיקרית של האברמאס היא פיתוח של תאוריה מקיפה לאבולוציה חברתית ולמודרניזציה, המתמקדת בהבדל שבין רציונליות ורציונליזציה תקשורתיות מצד אחד ובין רציונליות ורציונליזציה אסטרטגית\אינסטרומנטלית מצד שני. מסגרת זו כוללת ביקורת מנקודת מבט תקשורתית על תאוריית המערכות החברתיות המבוססת על בידול, שפותחה על ידי ניקולס לוהמן, תלמידו של פרסונס.

הגנתו על החברה המודרנית ועל החברה האזרחית היוותה מקור השראה לאחרים, ונחשבת לאלטרנטיבה פילוסופית עיקרית לסוגים השונים של פוסט-סטרוקטורליזם ופוסט מודרניזם. כמו כן, האברמאס הציע ניתוח רב-השפעה של הקפיטליזם המאוחר.

האברמאס רואה את הרציונליזציה, הומניזציה (הפיכה להומני) ודמוקרטיזציה של החברה במונחים של מיסוד הפוטנציאל הרציונלי הטבוע ביכולת התקשורתית שהיא מיוחדת למין האנושי, התפתחה במהלך האבולוציה, אך מדוכאת או מוחלשת בחברה העכשווית בידי הדרך בה חלקים נרחבים מהחיים החברתיים, כמו השוק, המדינה וארגונים, נתפסו על ידי רציונליות אסטרטגית\אינסטרומנטלית, כך שההיגיון של המערכת דוחק את רגליו של הגיון העולם החי.

האברמאס מפורסם כמורה וכמנחה. בין תלמידיו הבולטים היו הסוציולוג הפוליטי קלאוס אופה, התאורטיקן הסוציולוגי הנס יואז, והתאורטיקן של האבולוציה החברתית, קלאוס אדר, הפילוסוף החברתי אקסל הונת, הפילוסוף האמריקאי תומאס מקארתי והסופר האוסטרי פטר הנדקה.

פרסומו של האברמאס הוא כאינטלקטואל ציבורי, לא פחות מאשר כחוקר, והוא השתמש בעיתונות העממית על מנת לתקוף היסטוריונים, שלדעתו נקטו בעמדה אפולוגטית כלפי מבצעי השואה וניסו להציב אותה בפרספקטיבה יחסית או להפחית מערכה. מחוץ לגרמניה, פרסומו העיקרי בא לו, יש להניח, בשל ההמשגה של הספרה הציבורית.

הספרה הציבורית

יורגן האברמאס כתב רבות על רעיון הספרה הציבורית, כשהוא משתמש בתיאורים של דיאלוגים שהתרחשו בבתי קפה בצרפת של המאה ה-18. ספרה ציבורית זו של דיון רציונלי על נושאים של חשיבות פוליטית, שהתאפשרה בעקבות ההתפתחות של תרבות בורגנית סביב בתי קפה, סלונים אינלקטואליים וספרותיים, והמדיה המודפסת, היא שעזרה לאפשר את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, וקידמה את האידיאלים של הנאורות - שוויון, זכויות אדם וצדק. הספרה הציבורית הודרכה על ידי נורמה של ויכוח רציונלי ודיון ביקורתי שבו העוצמה של טענתו של אדם הייתה חשובה יותר מאשר זהותו[1]

לפי האברמאס, מגוון גורמים הביאו לקריסה של הספרה הציבורית הבורגנית של הנאורות. החשוב מביניהם, כוחות מבניים, ובעיקר הצמיחה של מדית-המונים מסחרית, הביאה למצב שבו המדיה נעשתה יותר למוצר - משהו אותו צורכים - ופחות מכשיר לדיון ציבורי.

בחיבורו העיקרי, "תאוריה של פעולה תקשורתית" (1984), הוא מבקר את התהליך החד-צדדי של מודרניזציה, המקובל בידי כוחות של רציונליזציה כלכלית ומנהלית. האברמאס משרטט את המעורבות הגדלה של מערכות פורמליות בחיים היומיומיים שלנו כמקבילה להתפתחות של מדינת הרווחה, קפיטליזם קואופרטיבי ותרבות צריכה המונית. מגמות אלה, המחזקות זו את זו, עושות רציונליזציה לתחומים נרחבים של החיים הציבוריים, ומשליטות עליהם את הלוגיקה של יעילות ושליטה. מפלגות פוליטיות וקבוצות אינטרסים מחליפות את הדמוקרטיה ההשתתפותית, והחברה נשלטת ממקום מרוחק יותר ויותר מהאזרחים. כתוצאה מכך, הגבולות בין הציבורי והפרטי, היחיד והחברה, המערכת ועולם-החיים מתמסמסות. חיים ציבוריים דמוקרטיים פורחים רק כאשר מוסדות נותנים לאזרחים את הכוח לדון בנושאים של חשיבות ציבורית. הוא מתאר טיפוס אידיאלי של "מצב דיבור אידיאלי", שבו הגורמים השונים הם בעלי עוצמה זהה ביחס ליכולת השיח שלהם, מכירים בשוויון החברתי הבסיסי זה של זה, והדיבור אינו מופרע או מעוות בידי אידאולוגיה או הבנה מוטעית.

האברמאס אופטימי לגבי האפשרות של תחייה של הספרה הציבורית. הוא מקווה לעתיד שבו תתפתח קהילה ציבורית שתתעלה מעל למדינת-הלאום המבוססת על דמיון אתני ותרבותי, לכזו המבוססת על זכויות וחובות שוות של אזרחים. זוהי תאוריה דמוקרטית של שיח, שמחייבת קהילה פוליטית שתוכל להגדיר באופן קולקטיבי את הרצון הפוליטי שלה, וליישם אותה כמדיניות ברמה של מערכת משפטית. מערכת פוליטית זו מצריכה ספרה פוליטית אקטיביסטית, שבה ניתן יהיה לדון בנושאים בעלי עניין משותף ונושאים פוליטיים, והעוצמה של דעת הקהל תוכל להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות.

כמה חוקרים מוכרים ביקרו את התאוריה של האברמאס מכמה היבטים. ג'ון ת'ומפסון, העיר כי הרעיון של ספרה ציבורית הוא מיושן לנוכח הפריחה של תקשורת המונים. מייקל שדסון טוען באופן כללי יותר שספרה ציבורית כתחום של דיון רציונלי טהור מעולם לא היה קיים.

לקריאה נוספת

  • יורגן הברמאס, חברה וזהות בימינו: ראיונות ומסות, תרגום: דוד ארן. ספרית פועלים, 1991.
  • יורגן הברמאס, הקונסטלציה הפוסט לאומית, תרגום: יעקב גוטשלק. הוצאת הקיבוץ המאוחד 2001.
  • יורגן הברמאס, עתידו של טבע האדם, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2003
  • יורגן הברמאס, אזרחות וזהות לאומית, הוצאת רסלינג, 2016.
  • ג'יובנה בוראדורי, פילוסופיה בזמן טרור: שיחות עם הברמאס ודרידה, תרגום: רועי ברנד, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.
  • מתן אורם, תקוות הנאורות: מחשבה ביקורתית ותאוריה פוליטית בהגותו של יורגן הברמס, הוצאת מאגנס, 2010.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Habermas, Jürgen. "The public sphere: An encyclopedia article." Media and cultural studies (2001): 73.
אבולוציה חברתית ותרבותית

אֵבוֹלוּצְיָה חֶבְרָתִית ואֵבוֹלוּצְיָה תַּרְבּוּתִית הן קשת רחבה של תאוריות בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה המתארות כיצד תרבויות וחברות התפתחו בצורה אבולוציונית במשך הזמן. המשותף לתאוריות אלה הן יצירת מודלים להבנת הקשר בין טכנולוגיות, מבנה חברתי וערכים חברתיים, ומענה לשאלות כיצד ומדוע הם משתנים במשך הזמן. התאוריות חלוקות ביניהן בנוגע למנגנונים השונים של השינוי והשוני החברתי.

רוב הגישות במאה ה-19 וחלק מהגישות במאה ה-20 ניסו לבנות מודלים עבור האבולוציה של המין האנושי כולו, וטענו כי חברות שונות נמצאות בשלבים שונים של תהליך ההתפתחות הכללי. רוב הגישות במאה ה-20 התמקדו בשינויים בחברות יחידות, והתנגדו לרעיון של שינוי חד-כיווני (חד-קווי) ולרעיון "הקִדמה החברתית". חלק מהארכאולוגים והאנתרופולוגים של התרבות פועלים במסגרת התאוריות המודרניות של האבולוציה החברתית-תרבותית. גישות מודרניות לאבולוציה חברתית-תרבותית כוללות את הנאו-אבולוציוניזם, סוציוביולוגיה, תאוריות של מודרניזציה, פרדיגמה של שינוי אבולוציוני ותאוריות של החברה הבתר-תעשייתית.

אורי רם

אורי רם (נולד ב-1950) הוא פרופסור מן המניין, ואחד המייסדים וההוגים הבולטים של האסכולה הביקורתית במדעי החברה ובסוציולוגיה בישראל. בין 2009 ל-2012 כיהן כראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנים 2016–2018 כיהן כנשיא האגודה הסוציולוגית הישראלית.

אנדריי מארגה

אנדריי מארגה (ברומנית: Andrei Marga‏ נולד ב- 22 במאי 1946 בבוקרשט) הוא פילוסוף, פוליטולוג ופוליטיקאי רומני, היה שר החוץ של רומניה בשנת 2012 ושר החינוך שלה בשנים 2000-1997, כמו כן כיהן פעמיים כרקטור אוניברסיטת קלוז'-נפוקה (האוניברסיטה באבש-בויאי), ב-1993-2004 וב-2008-2012, הוא פרופסור לפילוסופיה בת זמננו וללוגיקה באוניברסיטה זו.

הרמנויטיקה

הרמנויטיקה (נגזר מיוונית עתיקה: ἑρμηνεύω; מילולית: פרשני) היא גישה ייחודית לחקר טקסטים, שיש המתארים אותה כמדע הפרשנות.

מוצא המילה "הרמנויטי" נעוץ כנראה במיתולוגיה היוונית בשליח האלים הרמס. תחום מחקר זה החל במאה ה-15, כמתודולוגיה להגעה לניתוח הנכון של התנ"ך. במקביל, התפתחו הרמנויטיקות של תחומים שונים, בעיקר של המשפט ושל הכתבים הקלאסיים (בספרות, בפילוסופיה וכו').

הראשון שבנה את ההרמנויטיקה כתחום-ידע כולל היה הפילוסוף וההוגה הדתי הגרמני פרידריך שליירמאכר. שליירמאכר הראה כי ניתוחם ופרשנותם של טקסטים מכל תחום שהוא, מצריכים למעשה צורת חשיבה ועבודה שונה. לדעתו, מטרת כל פרשנות היא שחזור חווית הכותב. הפרשן שואף לחוות מחדש את עולמו של הכותב, אשר מתוּוך אליו על ידי הטקסט. לאחר ימיו של שליירמאכר, התרחב העיסוק של ההרמנויטיקה מעיסוק בטקסטים לעיסוק במגוון של התנהגויות אנושיות – כולל אומנות לצורותיה ואף מולטימדיה.

חסידי גישה זו טוענים שטקסטים, והאנשים שמייצרים אותם, לא ניתן לחקור בעזרת אותן שיטות מדעיות, שנעשה בהן שימוש במדעי הטבע. זאת ועוד, הם טוענים כי טקסטים אלו הם ביטויים שעברו קונוונציונליזציה, של ניסיון המחבר; כך, פרשנות של טקסטים אלה יכולה לחשוף דבר מה על ההקשר החברתי בו הם נוצרו, אך, ויש לכך לא פחות חשיבות, פרשנות זו גם תספק לקורא את האמצעים לחלוק את חוויותיו של המחבר.

זוראן ג'ינג'יץ'

זוראן ג'ינג'יץ' (בסרבית: Зоран Ђинђић, להאזנה (מידע • עזרה), 1 באוגוסט 1952 – 12 במרץ 2003) היה ראש ממשלת סרביה בשנים 2001–2003. ונרצח, כנראה בידי אנשי המאפיה הסרבית הקשורים למשטרו של סלובודן מילושביץ'.

מישל פוקו

פול-מישל פוּקוֹ (בצרפתית: Paul Michel Foucault;‏ 15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) היה פילוסוף צרפתי, אחד ההוגים החשובים של אסכולת הפוסט-סטרוקטורליזם כמו גם התאוריה הביקורתית, ואחד מאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. הוא ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש הקרוי היסטוריה של מערכות חשיבה.

פילוסופיה קונטיננטלית

פילוסופיה קונטיננטלית הנה מונח שניתן במקורו על ידי פילוסופים מהעולם דובר האנגלית, בעיקר אלו שעסקו בפילוסופיה אנליטית, כדי לתאר מגוון מסורות פילוסופיות שמקורן באירופה היבשתית (כלומר, שאינה כוללת את בריטניה). מקורן של רוב מסורות אלו הוא בגרמניה ובצרפת.

המונח כללי ומעורפל למדי, והוא כולל למעשה את רוב זרמי המחשבה הפילוסופית מהמאה ה-20 שאינם חלק מהפילוסופיה האנליטית. בין השאר, המונח כולל את זרמי המחשבה הבאים:

פנומנולוגיה של אדמונד הוסרל ומוריס מרלו-פונטי

אונטולוגיה פונדמנטאלית של מרטין היידגר

ביקורת גנאלוגית של פרידריך ניטשה ומישל פוקו

פסיכואנליזה של זיגמונד פרויד וז'אק לאקאן

אקזיסטנציאליזם של מרטין היידגר, אלבר קאמי וז'אן-פול סארטר

הזרמים השונים של המרקסיזם (קרל מרקס, לואי אלתוסר, אסכולת פרנקפורט, יורגן הברמאס)

הסטרוקטורליזם של מדעי החברה שפתחו קלוד לוי-שטראוס, לואי אלתוסר, פייר בורדייה, ז'ורז' דומזיל ומישל סר

ביטויים שונים של הגות פוסט-מודרניסטית (ז'אן-פרנסואה ליוטר, מישל פוקו, ז'אק דרידה)

פוסט-סטרוקטורליזם (ז'יל דלז, ז'אק דרידה, מישל פוקו, עמנואל לוינס, ז'וליה קריסטבה)

הסוציולוגיה של פייר בורדייה

הרמנויטיקה מבית מדרשם של הנס גאורג גדמר ופול ריקר

דקונסטרוקציה של ז'אק דרידה ובעקבותיו פול דה מאן

סמיולוגיה וסמיוטיקה שפתחו פרדינן דה סוסיר ואחריו רולאן בארת

ביקורת הספרות

ביקורת תרבות

תאוריות פמיניסטיותהמונח נמצא בשימוש בעיקר אצל פילוסופים לא-אירופאים או במחלקות ללימודים הומאניים לשם תיאור פעילות הנבדלת מהפילוסופיה האנליטית, ומההגות אשר עוסקת במדעים מדויקים, כגון מדעי-האדם, מדעי החברה,אסתטיקה, ספרות, או בתאוריות באדריכלות, קולנוע ותקשורת.

הבחנה "אנליטי/קונטיננטלי" מקורה יותר בהבדל סוציו-תרבותי בין היבשת האירופאית והארצות דוברות האנגלית, ולאו דווקא בהבדלים במסורת הפילוסופיות, שהרי פילוסופים חשובים רבים מהמסורת האנליטית היו אירופאים דוברי גרמנית (איתם ניתן למנות את לודוויג ויטגנשטיין, קרל פופר, הנס רייכנבך, קרל המפל וכן את מי שנחשב למייסד הזרם האנליטי, גוטלוב פרגה).

באופן כללי, הפילוסופים הקונטיננטליים טוענים נגד הפילוסופים האנליטיים כי הם מקבלים ומשתמשים באופן נאיבי בנקודת מבט מדעית ופורמליסטית, מבלי לחקור בצורה מספקת את הנחותיה המקדימות. הפילוסופים האנליטיים מאשימים את הפילוסופים הקונטיננטליים בעיסוק בפרשנות במקום בהבהרת בעיות פילוסופיות.

פרס ארסמוס

פרס ארסמוס הוא פרס המוענק מדי שנה על ידי הקרן ההולנדית פראמיום ארסמיום (מילולית, בלטינית, "הפרס הארסמי"), אשר הוקמה בשנת 1958 על ידי הנסיך ברנרד. הוא מוענק לאישים ומוסדות שתרמו תרומה משמעותית לתרבות או לחברה באירופה. הפרס מלווה במענק כספי על סך 150,000 יורו. הפרס קרוי על שמו של המלומד ההולנדי בן הרנסאנס, ארסמוס מרוטרדם.

קפיטליזם מאוחר

קפיטליזם מאוחר (באנגלית: Late capitalism או Late-stage capitalism) הוא מונח, שנטבע על ידי הכלכלן הגרמני ורנר זומבארט בתחילת המאה העשרים. משנת 2016 הפך לביטוי נפוץ המתאר מצבים אבסורדיים, משברים, עוולות וחוסר שוויון בחברה קפיטליסטית.

השימוש בביטוי גבר משנת 1975, עם פרסום הספר "קפיטליזם מאוחר" של הכלכלן ארנסט מנדל. בספרו מתאר מנדל שינויים משמעותיים שהתרחשו בשיטה הקפיטליסטית לאחר מלחמת העולם השנייה, וטוען כי ישנם גבולות להתפתחות הקפיטליזם.

רשימה של חיבורים פילוסופיים

זוהי רשימה של חיבורים פילוסופיים, המאורגנים על פי תקופות ועל פי תחום. שמותיהם של חלק מהחיבורים ברשימה זו תורגמו באופן חופשי, מאחר שלא קיים עבורם תרגום רשמי בעברית, וכן נוספו מספר חיבורים שלא הופיעו בערך המקורי.

כמה סיבות להופעת חיבור ברשימה:

יצירת נושא – חיבור שיצר נושא חדש.

פריצת דרך – חיבור ששינה באופן משמעותי את הידע הקיים.

השפעה – חיבור שהשפיע באופן משמעותי על העולם או שיש לו השפעה מסיבית על לימוד פילוסופיה.

תאוריית המודרניזציה

תאוריית המודרניזציה היא מקבץ תאוריות במדעי החברה העוסקות בריבוד הגלובלי, פרי יצירתם של אינטלקטואלים שונים, ובמרכזה דגם של תהליך התפתחות כלכלית וחברתית המציג את הריבוד הגלובלי כתוצאה של הבדלים בקידמה החברתית, בדגש על ההתפתחות הטכנולוגית. התאוריה התפתחה בארצות הברית בשנות ה-50, והייתה לה השפעה רבה על מדיניות החוץ של ארצות הברית בעידן הפוסטקולוניאלי ובהקשר של המלחמה הקרה.

הטענה המרכזית של התאוריה היא חשיבותה של הטכנולוגיה התעשייתית ושל הקידמה החברתית והתרבותית באופן כללי, כקובעת את רמת החיים של כל חברה וחברה. המחסום העיקרי, על פי תאוריית המודרניזציה, מפני ההתפתחות הטכנולוגית ואגב כך גם ההתפתחות הכלכלית, היא המסורת. הטענה היא שחברות מסורתיות נוטות לדחות חידושים טכנולוגיים ועל ידי כך בולמות את התפתחותן הכלכלית.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזםספקנותעל-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.