יוסף קלוזנר

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר (נהגה "קלאוזנר"; 20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

יוסף קלוזנר
Joseph Klausner
Joseph Klausner
קלוזנר ב-1912
ענף מדעי תולדות עם ישראל
מדינה ארץ-ישראל
תרומות עיקריות
נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית
Klauzner house 1929
בית קלוזנר בתלפיות לאחר שנפגע בפרעות תרפ"ט. הכיתוב על הפתח: 'יהדות ואנושיות'
Klozner
קלוזנר בזקנותו

תולדות חייו

נולד באולקניקי שבליטא (אז באימפריה הרוסית), בנם של יהודה לייב קלוזנר וראשה-קיילה בת אלכסנדר זיסקינד ברא"ז (מצאצאי הרב אלכסנדר זיסקינד מהורודנה). בוגר אוניברסיטת היידלברג, ניהל את בית המדרש החדש למורים עבריים באודסה. עלה לארץ ישראל ב-1919 באונייה "רוסלאן" יחד עם אישים רבים שהשפיעו מאוחר יותר על החברה והתרבות העברית בארץ, ובהם רחל המשוררת.

עם עלותו ארצה החל בפעילות מדעית וספרותית ענפה בעיקר בתחום הספרות העברית ובנושא המשיחיות. נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ועם ייסודה, בשנת 1925, נכלל בסגל ההוראה הראשון שלה כראש החוג לספרות עברית, זאת על אף העדפתו את הוראת תולדות עם ישראל, זאת בעקבות הוצאת חיבורו האוהד על ישו.[1] בשנת 1944 עמד בראש הקתדרה לתולדות ימי בית שני, שמאוחר יותר אף נקראה על שמו.

ערך את העיתון "השילוח" בשנים 19031927. לקלוזנר היה תפקיד פעיל בתחיית הלשון העברית והוא אף אחראי לחידושן של כמה מילים כמו "עיפרון", "ירחון", "מגדלור", "קרנף" ו"חולצה".[2] שימש כעורך המדעי של ועד הלשון העברית וכיהן כנשיאו עד להקמת האקדמיה ללשון העברית, שבייסודה לקח חלק.

היה העורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית מייסודה ועד שנת מותו (כרכים א'-ח'), ובמקביל שימש כאחראי על המדורים לתולדות הבית השני והספרות העברית החדשה בכרכים א'-ט'.

על אף שלא היה חבר בתנועה הרוויזיוניסטית, היה מקור השראה אידאולוגית לימין הציוני, ואף היה מועמד מטעם התנועה הרוויזיוניסטית לכהונת נשיא המדינה בבחירות לנשיאות ב-1949.

קלוזנר היה נשוי לציפורה (פאני-פייגה) בת אריה ויירניק,[3] והשניים היו חשוכי ילדים. בשנת 1958 קיבל את פרס ישראל למדעי היהדות. נפטר באותה שנה בירושלים, ונקבר בהר המנוחות.

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[4]

יצירתו

קלוזנר פרסם ספרים רבים. ספרו החשוב הוא "המשיחיות בישראל" בו הוא סוקר את גלגול המשיחיות מאז המקרא ועד הנצרות. כן כתב סדרת ספרים על תקופת הבית השני.

ספרו על ישו הקנה לו שם עולמי ובו תיאר את ישו באהדה רבה, כאיש מוסר המחויב לערכיה הנעלים של היהדות שנתקל במשטמת כוהני הדת וכי דרכו מסולפת בידי ממשיכיה-לכאורה.

נודע ככותב מסות ומחקרים פורה ביותר. עסק בביקורות ספרותיות ובתגובות על אירועים. נודע כמבקר חריף ביותר. סופר שחווה זאת על בשרו היה משה שמיר שבראשית דרכו כסופר, כשיצא ספרו "מלך בשר ודם" העוסק באלכסנדר ינאי, כתב קלוזנר ביקורת שכללה בין היתר את המלים הללו: "יש ולפעמים סופר אינו היסטוריון, אבל עד כדי כך?".

קלוזנר זכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל, בתש"א על ספרו "ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה" ובתש"ט על ספרו "היסטוריה של בית שני".

דמותו של קלוזנר בספרות

קלוזנר הפך בעצמו מושא לכתיבה. ברומן הלא גמור "שירה" (תחילת כתיבתו 1948) מצייר שכנו, ש"י עגנון, את דמותו של קלוזנר (כפרופסור בכלם) כאיש אקדמיה נרקיסיסט ונלעג.

הרבה שמח בכלם על הרבסט, אבל התאונן שכל איבריו לקויים ואין בכל העולם אדם חולה כמותו, שכל התחלואים שבעולם נתלכדו בו, אף על פי כן לא שכב בטל ולא התפנק במיטתו, ואפילו בשעת מחלתו הספיק לכתוב תריסר גליונות ומחצה, חוץ לזה הגיה ספר אחד מספריו שמוכן לדפוס והכין ספר אחר לדפוס ובדק כמה ספרי מחקר של תלמידיו ובהם ספר מקיף וכולל של חמש מאות דף, על נחום סוקולוב. סוקולוב עצמו אינו כדאי, אבל הספר שכתב תלמיד המחקר על סוקולוב יצירה היא ממדריגה ראשונה. אחר כך מנה בכלם לפני הרבסט שמות כל האנשים החשובים שבירושלים שבאו לבקרו, מלבד סתם בני אדם, שכל העם השוכן בציון חרד לשלומו. אחר כך הראה בכלם להרבסט את הפרחים שהביאו לו וקרא אותם בשם, שאחד ממעשיו המרובים של בכלם הוא שקבע שמות לכל מיני הפרחים שבארץ. יש פרחים שמצא להם שם במשנה ונשתכח השם וחזר הוא והחזירו ויש פרחים שמימיהם לא היה להם שם עברי ואלמלא הוא שנתן להם שם לא היה להם שם.

שירה, ש"י עגנון, הוצאת שוקן עמ' 382

קלוזנר פעל בסוף שנות ה-40 יחד עם ארי אבן-זהב על מנת למנוע מעגנון את קבלת פרס נובל, פרס שהוענק לו לבסוף רק בשנת 1966.[5] הרחוב בו התגוררו קלוזנר ועגנון נקרא על שמו של קלוזנר אך ביתו לא שומר.

בן אחיינו, עמוס עוז (במקור: קלוזנר) מתייחס לדמותו של קלוזנר ב- "סיפור על אהבה וחושך" שכתב עוז ומתארו כ"עדין נפש ורודף כבוד, שופע עליצות ילדותית, איש מאושר המעמיד תמיד פני אומלל". בשילוב של חיבה ועוקצנות כתב כי "כמעט בכל עניין נהג הדוד יוסף לשרטט לעיני קהלו שני מחנות יריבים, בני אור ובני חושך, והיה מתאר כיצד היה הוא עצמו אחד הראשונים, אם לא הראשון ממש, שהבדיל בין חושך לאור, הוקיע את הראויים להוקעה ונלחם, יחיד מול רבים, את מלחמתם של הצודקים".

עוז תיאר בהרחבה את חוג החברים שנהג להיפגש בביתו של קלוזנר בשכונת תלפיות בצהרי שבתות ובו אישים כמו אורי צבי גרינברג ופרופ' בן ציון נתניהו. על יחסיו של קלוזנר עם אשתו, ציפורה, כתב עוז: "הוא נוהג בה כבת זקונים והיא בו כתינוק שעשועיה וכבבת עינה".

עוז אף כתב על חוויותיו מבית "הדוד יוסף", וציין את הנאומים הרבים והארוכים שנשא קלוזנר במסגרת אותו חוג החברים.

תפיסתו על הסכסוך היהודי-ערבי

יוסף גורני מתאר את תפיסתו של קלוזנר כהשקפה אדנותית-בדלנית, כלומר רצון התבדלות של מיישבי התיישבות החדשה מן הערבים. בכתב העת השילוח כתב קלוזנר:

"אנו היהודים, שזה אלפיים שנים ויותר יושבים אנו בין עמים קולטוריים [=תרבותיים], אי-אפשר לנו – וגם אינו רצוי לנו – שנרד עוד פעם אל מדרגת הקולטורה של עמים פראיים-למחצה, וחוץ מזה הרי כל תקוותנו, שבזמן מן הזמנים נהיה אדוני הארץ, אינה מיוסדת לא על החרב ולא על האגרוף אלא על היתרון הקולטורי שיש לנו על הערביים והטורקיים, שעל-ידו תגדל השפעתנו מעט מעט."[6]

מספריו של יוסף קלוזנר

למעלה מ-200 פריטי ספר של קלוזנר רשומים בקטלוג של בית הספרים הלאומי. כאן יובאו רק מעטים.

  • במה נתחיל: לשאלת יסוד אוניברסיטה עברית בירושלים, אודסה, תרע"ג 1913.
  • ישו הנוצרי: זמנו חייו ותורתו, ירושלים, תרפ"ב 1922.
  • ארץ ישראל בימי בית שני, ירושלים, תרפ"ז 1927.
  • היסטוריה של הספרות העברית החדשה, אחיאסף, ירושלים, שישה כרכים, 1936-1950.[7]
  • דוד שמעוני - (שמעונוביץ) - המשורר והוגה הדעות, בצירוף רשימה ביבליוגרפית מאת ברוך שוחטמן וביוגראפיה קצרה, הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1948.
  • היסטוריה של הבית השני בחמישה כרכים, אחיאסף, ירושלים, תשי"ט.
  • בימי בית שני : מחקרים בהיסטוריה של הבית השני, ירושלים 1954.
  • יהדות ואנושיות : קובץ מאמרים, ירושלים, 1955.
  • מאפלטון ועד שפינוזה, ירושלים, 1955.

מאמרים עליו ועל יצירתו

  • מבט יהודי על ישו: סטיבן וייז, יוסף קלוזנר והדיון על ישו היהודי בין שתי מלחמות העולם, מאת מתיו מרק סילבר, נדפס בציון, ע', א', תשס"ה 2005.
  • "יוסף קלוזנר: הפרופסור שלנו", בתוך: "עין הקורא, סופרים וספרים, עיתונים ועיתונאים", מאת אב"א אחימאיר, הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, תל אביב, תשס"ג, ע"ע 241–250
  • יוסף קלוזנר, אבי האידאולוגיה של הימין בציונות ומראשיה, מאת ורדה פילובסקי בר-שלום, נדפס בגלי עיון ומחקר, 9, תש"ס 2000.
  • יוסף קלוזנר וראשית ההוראה והמחקר של הספרות העברית החדשה באוניברסיטה העברית, מאת שמואל ורסס, נדפס בתולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ז 1997.
  • כתביו הפובליציסטיים של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט (עם השלמות), ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזילי (פולמן), נדפס בהציונות, יא, תשמ"ו 1986.
  • יהדות ואירופאיות בביקורת הספרות של קלוזנר, מאת איריס פרוש, נדפס בנקודות מפנה בספרות העברית, תשנ"ג 1993.
  • קלוזנר, על העברית של טשרניחובסקי, מאת ראובן מירקין, נדפס בלשוננו לעם, ב, תשל"ט 1979.
  • דוגמת החיים של הפרופסור יוסף קלוזנר, מאת י. רמבה (אייזיק רמבה), נדפס בהדאר, מח, תשכ"ט, 1969.
  • מהות היהדות במשנתו של יוסף קלוזנר, מאת משה זאב סולה, נדפס בתמורות, ד'-ה', תשכ"ט 1969.
  • פגישות ושיחות [עם יוסף קלוזנר], מאת אברהם ברוידס, נדפס במאזנים, כ'ח, תשכ"ט 1969. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • פרסומיו של יוסף קלוזנר, תרצ"ז-תשי"ט : רשימה ביבליוגרפית נבחרת, ביבליוגרפיה, מאת יהושע ברזלי (פולמן), נדפס בקריית ספר, מא, תשכ"ו 1966.
  • עוד הקדשה של ח"נ ביאליק ליוסף קלוזנר, מאת יהודה אריה קלוזנר, נדפס בקריית ספר, מה, תש"ל 1970.
  • "פרופסור יוסף קלוזנר", בתוך: "כפי שהיכרתים, בני דורו של ז'בוטינסקי", מאת אייזיק רמבה, הוצאת תנועת החרות רמת-גן, תשי"ט, ע"ע 51–70.
  • יצחק גולדשלג, אזכרה: מחברים שנפטרו בשנת תשי"ט; יוסף קלוזנר, בתוך: ארשת: ספר שנה לחקר הספר העברי, כרך ב, עמ' 422–424.
  • ספר יובל לכבודו: נ.ה. טורטשינר, א.א. קבק, א.צ'ריקובר, ב. שוחטמן (עורכים), ספר קלוזנר, תל אביב: ועד היובל, תרצ"ז 1937.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מגן ברושימי שמע על נצרות בלי ישו, באתר הארץ, 9 במאי 2007
  2. ^ מילים נוספות שחידש (לפי עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך"): קרחון, מטען, צנים, חדגוני/ רבגוני, חממה, מנוף, חושני.
  3. ^ עליה ראו דוד תדהר (עורך), "צפורה (פאני-פייגה) קלוזנר", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 611
  4. ^ ארכיון יוסף קלוזנר באתר הספרייה הלאומית
  5. ^ מקור: איתמר לוי מחפש הספרים ו"חיי עגנון" - ביוגרפיה מאת פרופסור דן לאור, ירושלים, 1998.
  6. ^ גורני, יוסף, השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ-ישראל בשנים 1882–1948, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985
  7. ^ יוחנן פוגרבינסקי, "היסטוריה של הספרות העברית", כרך רביעי, חרות, 4 בדצמבר 1953.
1958 בישראל

1958 הייתה שנת העשור לקיומה של מדינת ישראל.

אגדת שלושה וארבעה

אגדת שלושה וארבעה היא אגדה מאת חיים נחמן ביאליק. האגדה הופיעה בשני נוסחים עיקריים, הנוסח הראשון ("נוסח אחד") הוא עיבוד של אגדה תלמודית, הצמוד יחסית למקורו. הנוסח המאוחר יותר ("נוסח שני") הוא אגדה ארוכה ומפורטת, מקורית ורחבת יריעה. יוסף קלוזנר, שכתב את הערך על ביאליק באנציקלופדיה העברית, תיאר את האגדה כ"יצירתו הגדולה האחרונה" של המשורר וכ"שירת הברבור הגדולה" שלו. שם האגדה נגזר מהפסוק בספר משלי, פרק ל', פסוקים י"ח-י"ט: " שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי, וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם, וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה." המוטיבים של נשר, נחש, אוניה ויחסי גבר ועלמה שזורים בעלילה ומובילים אותה.

אוניברסיטת היידלברג

אוניברסיטת רופרכט-קרל בהיידלברג (בגרמנית: Ruprecht-Karls-Universität Heidelberg) היא אוניברסיטה בעיר היידלברג שבגרמניה, אשר הוקמה על ידי רופרכט הראשון בשנת 1386, ובכך היא האוניברסיטה העתיקה ביותר בגרמניה, והשלישית בארצות דוברות גרמנית (אחרי אוניברסיטת קארל בפראג ואוניברסיטת וינה). הקמפוס של האוניברסיטה נחלק לשני חלקים עיקריים: אחד הוא בעיר העתיקה של היידלברג והשני ברובע נוינהיימר פלד (Neuenheimer Feld) הנמצא בפרוורי העיר.

האוניברסיטה שמה דגש על התחום המחקרי, והוציאה תחת ידיה מחקרים שהובילו ל-55 פרסי נובל. היא מדורגת בקביעות ברשימת האוניברסיטאות הטובות באירופה ומהווה מוקד משיכה בינלאומי לתלמידים לתואר דוקטור, עם כ-1,000 דוקטורנטים שמסיימים את לימודיהם בה כל שנה, כאשר שליש מהם מגיעים מחוץ לגרמניה. הסטודנטים הזרים באוניברסיטה, שמגיעים אליה ממעל 130 מדינות, מהווים 20 אחוז מכלל הסטודנטים הלומדים בה.

האוניברסיטה הוציאה מקרבה שורת אישים נודעים, בהם החוקרים - קרל המפל ומקס ובר והמחנכת - רות וודסמול, ועם אנשי הסגל שלה נמנה גם יורגן האברמאס. צבי הרמן שפירא, מראשי הציונות למד בה ואף נתמנה בה לפרופסור למתמטיקה. גם ההיסטוריון יוסף קלוזנר למד בה.

האוניברסיטה הציעה בשנת 1673 לפילוסוף ברוך שפינוזה משרה כמרצה לפילוסופיה, אך הוא סירב להצעה זו, בגלל חששו מחוסר חופש אקדמי, ופגיעה בעבודתו הפילוסופית העצמאית.

במאה ה-18 הובילו תלונות תכופות של התושבים באזור הקמפוס על התנהגותם של סטודנטים הוללים את הנהלת האוניברסיטה להקים בתחומה כלא סטודנטים, שבו נכלאו לתקופה שבין יומיים עד ארבעה שבועות סטודנטים פוחזים, בשל הפרת הסדר הציבורי. במהלך השנים כלא הסטודנטים שינה את מקומו מספר פעמים, עד שלבסוף נסגר ב-1914. כיום אתר הכלא פתוח למבקרים ומהווה את אחד האתרים הפופולריים בהיידלברג, בין היתר בשל שפע כתובות גרפיטי שציירו הסטודנטים הכלואים, על הקירות, הדלתות ואף על התקרה.

אליעזר צבי צווייפל

אליעזר צבי צְוַויפֶל (בכתיב יידיש, שנהג בזמנו: צווייפעל; 15 באפריל 1815, מוהילב על הדנייפר – 21 בפברואר 1888, גלוחוב, רוסיה) היה סופר, משורר, מתרגם, חוקר ומורה עברי. פרסם מאמרים רבים בעיתונות העברית ושימש שנים רבות מורה לדת ואגדה בבית המדרש לרבנים בז'יטומיר. על אף היותו שייך לעידן ההשכלה העברית, שביקרה בדרך כלל את תנועת החסידות, היה הראשון שניסה לפשר בין הזרמים השונים, וספרו: "שלום על ישראל" סלל את הדרך למשכילים וסופרים רבים אחרים, שהתקרבו לעולם החסידות וספרותה, כמו למשל, י.ל. פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וש"י עגנון.

בחירות 1949 לנשיאות ישראל

הבחירות הראשונות לנשיאות ישראל נערכו בכנסת הראשונה ב-16 בפברואר 1949, יומיים אחרי כינון הכנסת. הנשיא הנבחר היה מיועד להחליף את נשיא מועצת המדינה הזמנית כראש מדינת ישראל.

האנציקלופדיה העברית

האנציקלופדיה העברית היא אנציקלופדיה מקיפה בשפה העברית, שיצאה לאור במחצית השנייה של המאה העשרים.

הירדן (כתב עת)

הירדן היה עיתון וכתב עת שיצא על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1934 עד 1939.

הצבי

"הצבי" היה עיתון שנוסד על ידי אליעזר בן יהודה בשנת 1884 בירושלים והופיע מאז בגלגולים שונים עד ימי מלחמת העולם הראשונה (1915). בשער העיתון הוא הוצג כ"עיתון לחדשות, ספרות, מדעי הלשון וענייני המדינות".

השילוח (כתב עת)

הַשִּׁלֹחַ: מכתב-עתי חודשי לספרות, למדע ולעניני החיים היה ירחון עברי שנוסד על ידי אחד העם בשנת 1896 באודסה. הוא הוצא לאור בברלין עד 1920, עת עברה המערכת לירושלים, ובה יצא העיתון עד 1926. בכתב העת פורסמו מאמרים בנושאי ציונות, בעיקר מהזרם של הציונות הרוחנית, מאמרים בנושא היסטוריה של עם ישראל ויצירות ספרותיות. מיטב אנשי הרוח והסופרים העבריים של התקופה תרמו את חלקם לאופיו ומעמדו המרכזי של כתב העת בתקופה.

ועד הלשון העברית

ועד הלשון העברית היה ארגון שנוסד בידי אליעזר בן יהודה וליווה את תחיית הלשון העברית בארץ ישראל. בשנים 1920-1922 נקרא "מדרש הלשון". לימים הפך הארגון לאקדמיה ללשון העברית.

ז' באלול

ז' באלול הוא היום השביעי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ז' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' אלול היא לרב פרשת כי תצא. אבל אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת (שנים מקביעויות בשז, גכז, הכז), אז פרשת בר המצווה היא פרשת שופטים.

חנניה בן נדבאי

חנניה בן נדבאי או נבדאי (בתלמוד: יוחנן בן נדבאי או נרבאי; ? - 66 לספירה) היה כהן גדול בבית המקדש השני ואביו של אלעזר בן חנניה, ממנהיגי המרד הגדול.

י"ג בחשוון

י"ג בחשוון הוא היום השלושה עשר בחודש השני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושה עשר בחודש השמיני

למניין החודשים מניסן. י"ג בחשוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ג חשוון היא פרשת וירא, אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או חמישי, או פרשת לך לך אם בר המצווה חל בשנה המתחילה בשבת.

ישראל קלוזנר

ישראל קלוזנר (קלויזנר) (1905 – 2 במרץ 1981) היה היסטוריון וסופר עברי, חוקר ספרות, היהדות והציונות.

נחמן קרוכמל

ר' נחמן קְרוֹכְמַל (רנ"ק; נכתב גם קרוכמאל; ז' באדר ה'תקמ"ה, 17 בפברואר 1785 – א' באב ה'ת"ר, 31 ביולי 1840), היה הוגה דעות והיסטוריון יהודי, מהבולטים שבאנשי תנועת ההשכלה בגליציה וממייסדי תנועת חכמת ישראל; נאמר עליו שהיה "פילוסוף היהדות השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה". סביב רנ"ק התקבץ חוג תלמידים שממנו יצאו סופרים וחוקרים חשובים בגליציה ובמזרח אירופה במהלך המאה ה-19. בספרו היחיד, "מורה נבוכי הזמן", שבו מוצגת תפיסתו הפילוסופית על ההיסטוריה של עם ישראל, השפיע על מחקר תולדות עם ישראל, סוגות הספרות היהודית, וההגות היהודית בדורות שאחריו.

סיקריים

הסִיקָרִיִים (מלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

שאול טשרניחובסקי

שאול טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי (בכתב רוסי: Саул Гутманович Черниховский; י"ט באב תרל"ה, 20 באוגוסט 1875 – ט"ו בתשרי (א' סוכות) תש"ד, 14 באוקטובר 1943) היה רופא, משורר עברי ומתרגם, אחד מגדולי המשוררים העבריים. מזוהה עם שירת הטבע, הושפע רבות מתרבות יוון העתיקה.

שמחה אסף

שמחה אסף (ט' בתמוז תרמ"ט, 1889 – י' בחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953) היה רב, היסטוריון ומשפטן ישראלי. כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים (בשנים 1948–1950) ושופט בית המשפט העליון (משנת 1949).

תלפיות

תַּלְפִּיּוֹת היא שכונה ירושלמית ותיקה, השוכנת בגבולה הדרום-מזרחי של העיר. השכונה התפתחה בתקופת המנדט, וכוללת אזור מגורים ירוק ופסטורלי. יחודה של תלפיות הוא בהיותה השכונה היחידה בירושלים שתוכננה כ"עיר מודרנית" בת כ-800 בתי אב עוד לפני תקופת המנדט (דבר שלא התגשם), וכן בעמידתה רבת-השנים כשכונת סְפר בגבול העיר. בנייתה של השכונה החלה ב-1921, בתכנונו של ריכרד קאופמן כיישום של תפיסה בתכנון ערים הקרויה "עיר גנים".

בין האנשים המפורסמים שהתגוררו בשכונה ניתן למנות את אבל פן, יוסף קלוזנר, אריה לייב יפה ושמואל יוסף עגנון, שאף תיאר את השכונה ואת ביתו בה בכמה מספריו.

לצד השכונה התפתחו שיכונים וכן אזור תעשייה תלפיות, ממתחמי התעסוקה והמסחר הגדולים בבירה. בשנות ה-70 הוקמה מזרחית לתלפיות שכונת תלפיות מזרח, שלרוב מכונה שכונת "ארמון הנציב".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.