יוסף קלארווין

יוסף קלארווין (6 בפברואר 18939 בספטמבר 1970) היה אדריכל ישראלי שתכנן בין היתר את הר הרצל וקבר הרצל, את בניין ממגורות דגון ואת משכן הכנסת[1].

יוסף קלארווין
Joseph Klarwein
יוסף קלארווין ליד דגם הכנסת, 1957
לידה 6 בפברואר 1893
ורשה, פולין הקונגרסאית
פטירה 9 בספטמבר 1970 (בגיל 77)
ירושלים, ישראל
שנות הפעילות 19091958
פרויקטים ידועים משכן הכנסת

ביוגרפיה

קלארווין נולד בשנת 1893 בעיר ורשה שפולין הרוסית. אביו היה מורה לעברית אשר קירבו לרעיון הציונות, שבעקבותיו עלה לארץ ישראל. את הכשרתו המקצועית רכש בין השנים 1917 ו-1919 בפוליטכניון של העיר מינכן. בשנת 1920 עבד באטלייה של הנס פֶּלְצִיג (Poelzig) בברלין, ובין 1921 ל-1933 עבד אצל פריץ הֶגֶר (Höger) בהמבורג, וגם ניהל את משרדו הגדול.

בשנת 1933 עלה לארץ ישראל בעקבות עליית הנאצים לשלטון והתגברות האנטישמיות בארצו.

עם עלייתו ארצה, בשל הניסיון העשיר שצבר במולדתו, השתלב קלארווין בשוק העבודה הישראלי ובכך נטל חלק פעיל במפעל הבנייה הציוני בימי היישוב. כחלק מתפיסת עולמו, תרם קלארווין מניסיונו לדור האדריכלים של העתיד, עת לימד במחלקה לאדריכלות בטכניון שבחיפה.

עיקר עבודותיו התמקד במבני ציבור ומסחר וכן בתוכניות אב ליישובים ולאתרים שונים ברחבי הארץ, יחד עם זאת פעל גם עם המגזר הפרטי ותכנן בתים פרטיים. קלארווין שיתף פעולה ותכנן רבות עבור שלטונות המנדט הבריטי וכן עבור המוסדות הציוניים.

בשנת 1959 התמנה כחבר האקדמיה לאדריכלות בפריז[2].

משנת 1960 ועד מותו התגורר בדירה בקומת הקרקע של בית שוקרי ג'מל (רח' מרכוס 7 פינת רחוב ד'ישראלי) בירושלים[3].

נפטר בירושלים ב-9 בספטמבר 1970. ארכיונו שמור בארכיון הציוני המרכזי.

בנו הוא הצייר הסוריאליסטי מתי קלארווין.

מיזמים נבחרים

Kirche am Hohenzollernplatz, Berlin-Wilmersdorf
הכנסייה האוונגלית בהוהנצולרנפלאץ
Klarwein15
בניין משרדים ברחוב יפו
Beit Zvi-Ramat Gan-Israel
בית צבי
  • הכנסייה האוונגלית בהוהנצולרנפלאץ (Kirche am Hohenzollernplatz) שבברלין, תוכננה על–ידי קלארווין, אבל בנויה תחת שם מעבידו פריץ הגר (Fritz Höger) ב–1933-1931; נהרסה ב–1943 ושוקמה עד 1965 (ראו תמונה).
  • כנסיית ויכרן הלותרנית (Wichernkirche), המבורג, תוכננה על–ידי קלארווין, אבל בנויה תחת שם מעבידו פריץ הגר (1933/34), נהרסה ב–1943[4].
  • ביתן ישראל, התערוכה העולמית של בריסל (1958).

מיזמים נבחרים בישראל

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

על בניית משכן הכנסת:

הערות שוליים

  1. ^ ראו אליעזר פרנקל, כרונולוגיה: תולדות האמנות
  2. ^ קלרווין – חבר האקדמיה לארכיטקטורה בפאריס, דבר, 17 במרץ 1959
  3. ^ 'בית שוקרי ג'מל (לשעבר'), בתוך: דוד קרויאנקר, שכונות ירושלים: טלביה, קטמון והמושבה היוונית; תחקיר ועריכה: ליאורה קרויאנקר, ירושלים: כתר; מכון ירושלים לחקר ישראל, 2002, עמ' 88.
  4. ^ מירה ורהפטיג (Myra Warhaftig), תואר Sie legten den Grundstein. Leben und Wirken deutschsprachiger jüdischer Architekten in Palästina 1918-1948, Berlin und Tübingen: Wasmuth, 1996, p. 294. ISBN 3-8030-0171-4
  5. ^ בארכיונו של הפרטי של קלארווין נמצאו תמונות המבנה, אך בתיקי עיריית חיפה לא נמצא מי אדריכל המבנה.
אדריכלות בירושלים

בירושלים קיימים מאות רבות של מבנים בעלי חשיבות אדריכלית אשר נבנו בתקופות שונות, תחת שלטונות שונים ומתוך תפישות דתיות, פוליטיות וסגנוניות שונות ומגוונות. ערך זה מרכז את מקצתם על פי תקופת בנייתם, ועל פי האזור בעיר בו נבנו.

אדריכלות נאו-קלאסית

נאו-קלאציסיזם באדריכלות הוא סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה. בהקשר המסורתי, המושג "קלאסיקה" מתייחס לכל אמנות מתקופת העת העתיקה או מתקופה עוקבת ומאוחרת ממנה, אשר הושפעה במישרין מאידיאל התקופה הקלאסית.

הנאו-קלאסיקה מתייחסת תמיד לאמנות ולאדריכלות מתקופות מאוחרת מזו הקלאסית, בהן ניכרת רק השפעה מעקרונות התקופה הקלאסית. בהתאם לכן ניתן לומר כי המונחים קלאסיקה ונאו-קלאסיציזם הם משלימים ואף חופפים לעיתים.

החזרה ל"קלאסיקה" אשר שגשגה באמנות ובאדריכלות בתקופה שבין 1750 ל-1830 זוכה לכינוי "נאו-קלאסיקה", וזאת בעיקר על מנת להבדיל אותה מן האדריכלות ה"קלאסית" של רומא העתיקה ושל תקופת הרנסאנס המוקדם. (אותה אדריכלות אליה מנסים לחזור בתקופה הנאו-קלאסיציסטית).

בגרמנית ושפות אירופאיות רבות נוספות, מקובלת ההגדרה KLASSIZISMUS כמתארת התקופה בין 1750 ל-1830, באמנות ובאדריכלות.

כאמור, האדריכלות הנאו-קלאסית החלה דרכה באמצע המאה ה-18, וזאת כתנועת ריאקציה כנגד שרידי תקופת אדריכלות הבארוק והרוקוקו, וכשאיפה לחזור אל מה שנתפש כ"טוהר" של אמנות האימפריה הרומית, יוון העתיקה, וכן במידה אל "קלאסיקת" הרנסאנס, אשר חרת על דגלו את החייאת תקופות אלה.

האדריכלות הנאו-קלאסית זכתה לדריסת רגלה הראשונה בלונדון, באמצעות דוגמאות אדריכליות של סר ויליאם צ'מברס (אשר רכש מיומנותיו האדריכליות בפריז), וג'יימס סטוארט, ובפריז, באמצעות דור אמנים צרפתים אשר חונכו באקדמיה הצרפתית ברומא, והושפעו עמוקות על ידי נוכחותו של שארל-לואי קלאריסו, וכתביו של יוהאן יוהכים וינקלמאן.

הסגנון תפס עד מהרה ואומץ גם על ידי חוגים מתקדמים בשוודיה.

אנטקביר

האֵנֶטקביר (טורקית Anıtkabir - "קבר הזיכרון" או "אנדרטת הקבר", ובדרך כלל רק Anıt, אֵנֶט - "האנדרטה") הוא האתר שבו שוכן המאוזוליאום של מוסטפא כמאל אטאטורק, אבי האומה הטורקית המודרנית ונשיאה הראשון של טורקיה. באתר טמון גם ידידו של אטאטורק ונשיאה השני של המדינה, איסמט אינני. האתר נמצא על גבעה בלבה של אנקרה, בירת טורקיה. משכן הכנסת בירושלים מזכיר במידה רבה את המאוזוליאום, המבנה המרכזי באתר, ויש הטוענים כי יוסף קלארווין, אשר תכנן את המשכן, הושפע מחזותו החיצונית של המאוזוליאום.

אצטדיון גבעת רם

אצטדיון האתלטיקה הבינלאומי בגבעת רם (או בשמו הרשמי "האצטדיון הלאומי והאוניברסיטאי ע"ש גרוסברג") הוא אצטדיון ספורט רב-תכליתי בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם בירושלים, השייך כעת לעיריית ירושלים ומהווה חלק ממרכז הספורט האוניברסיטאי בגבעת רם על-שם הווארד קוסל.

בית צבי

בית צבי – בית הספר לאמנויות הבמה הוא בית ספר למשחק ולאמנויות התיאטרון. הלימודים בו נמשכים כשלוש שנים, ובסופם מקבלים התלמידים תעודת בוגר.

בית הספר שוכן ברמת גן, ונקרא על שם צבי קליר שנפל במלחמת העצמאות.

האוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל.

לאוניברסיטה חמישה קמפוסים:

הר הצופים, משמש את מרבית הפקולטות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה.

גבעת רם, משמש את הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וחלק ממשרדי המנהל כגון יחידת הרכש. כמו כן מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול.

עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה), משמש את מקצועות הבריאות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה לרפואת שיניים ועוד.

רחובות, שבה נמצאת הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית ובית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט

קמפוס מכון וולקני משמש את בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאילאוניברסיטה גם מעבדה לביולוגיה ימית באילת.

בקמפוסים אלו מצויות עבודות אמנות רבות שנוצרו במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21.

היינץ ראו

היינץ (היינריך) ראו (Heinz (Heinrich) Rau;‏ 10 בנובמבר 1896 – 13 בפברואר 1965) היה אדריכל ומתכנן ערים ישראלי יליד גרמניה, ממובילי הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל ומחלוצי מתכנני ירושלים המודרנית בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל.

היינץ נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית למשפחה דתית, והיה השני מתוך שמונת ילדי המשפחה, אחיהם של ארתור ראו וגרדה אוקס. שם סיים לימודי נגרות ועיצוב פנים. הוא עזב את גרמניה עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, ועלה לארץ ישראל. בשנים הראשונות עבר עם האדריכל הנודע ריכרד קאופמן, ולאחר מכן פתח משרד משלו לתכנון אדריכלי בירושלים ב-1935. עבודותיו הראשונות היו תכנון בתי מגורים פרטיים בירושלים, בתל אביב ובחיפה. בשנות ה-30 וה-40 היה בין מובילי עקרונות הסגנון הבינלאומי בירושלים המנדטורית. הוא נודע בקנאותו לעקרונות המודרניזם ובקפדנותו היתרה על פרטים ועל ביצוע מדוקדק של תוכניותיו, שאותן נהג לשרוף עם סיום הפרויקט. לשיטתו, על הבניין עצמו להוות עדות יחידה לתכנון העומד מאחוריו.

עם הקמת אגף התכנון (1949) מונה ראו על ידי אריה שרון לראש המחלקה לתכנון יוזם (חטיבה עיקרית לתכנון יוזם, ברמה הארצית והאזורית), והוא שימש במקביל גם כאחראי המחלקה לעיר ולאזורה של ירושלים. תפקיד מרכזי ובכיר זה ניתן לו חרף העובדה שלא השתייך ל"חוג לרפורמה התיישבותית", אותו חוג וולנטרי שהתווה את הקווים למדיניות התכנונית של מדינת ישראל, כמו מדיניות פיזור האוכלוסייה, איכלוס המדינה ע"פ עקרונות "אזוריים", ייסוד ערים חדשות ועוד. ראו היה חבר באגף בשלוש השנים הראשונות לקיומו (1949-1952), במהלכן היה שותף כמעט בכל ההחלטות והיזמות הקובעות.

ב-1949, כמנהל לשכת התכנון המחוזית, עמד ראו בראש צוות שהכין תוכנית אב לעיר ירושלים, יחד עם האדריכל דוד אנטול ברוצקוס. התוכנית, שנודעה כ"תוכנית ראו", התייחסה לעיר כיחידה שלמה ולא התחשבה בחלוקתה בין ישראל לירדן בקווי שביתת הנשק. תוכנית ראו הייתה תוכנית רעיונית בלבד ללא תוקף חוקי, אך היא קבעה מספר עקרונות יסוד שהנחו את המשך פיתוחה של העיר. התוכנית אימצה כמה מקווי היסוד של המתכננים הבריטיים של ירושלים, בין היתר את עקרון הבנייה על הגבעות תוך השארת העמקים כשטחים ירוקים, ואת מדיניות הבנייה באבן. כמו כן קבעה התוכנית את ייעודה של גבעת רם כמרכז מוסדות השלטון של המדינה. ב-1950 היה היינץ ראו שותף לתכנון קמפוס האוניברסיטה העברית במקום, יחד עם יוסף קלארווין וריכרד קאופמן.

תרומתו המשמעותית של ראו לתכנון הפיסי של ישראל ניכר, מלבד תכנונה של ירושלים, גם ברעיון להקמת נמל עמוק ים בשפך הסוכריר- הוא נמל אשדוד, והעיר אשדוד שהוקמה סביבו.

ב-1954 חבר אליו האדריכל דוד רזניק, שעבר מתל אביב לירושלים, והם הפעילו משרד משותף עד 1958. בין היתר תכנן ראו באותה תקופה כמה ממבני קמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם, הבולט והמפורסם שבהם המבנה הכיפתי של בית הכנסת (1956) בתכנון משותף של רזניק וראו, על פרויקט זה זכה בפרס רכטר. מבנה ראוי לציון נוסף של ראו בקמפוס הוא בניין המכון למתמטיקה (1959).

ב-1963 תכנן ראו את הבניין הראשון בקמפוס היברו יוניון קולג' בירושלים, ברחוב המלך דוד. המבנה המודרניסטי בחיפוי אבן נסורה, מאכלס את משרדי המנהלה ובית הכנסת ונחשב נציג מובהק של הסגנון הבינלאומי המאוחר. בשנות ה-80 זכה הקמפוס להרחבה בתכנונו של משה ספדיה.

ב-1964 פרש ראו ושב לגרמניה, שם התבודד בעיירה באד טיינאך שביער השחור. הוא נפטר שם ב-1965.

הכנסת

הכנסת היא הרשות המחוקקת ובית הנבחרים של מדינת ישראל. מקום מושבה הוא משכן הכנסת שבקריית הממשלה בירושלים. בהיות ישראל דמוקרטיה פרלמנטרית, בוחרים אזרחי המדינה את נציגיהם בכנסת והם אלה שממנים את הממשלה, הזקוקה לאמונם. שיטת הבחירות היא ארצית-יחסית, והאזרחים בוחרים ברשימות של המפלגות השונות.

במערכת האיזונים שבין רשויות השלטון, הרשות המבצעת, הממשלה, יונקת את כוחה ואת סמכויותיה מהכנסת, וזו מפקחת עליה באופן שוטף. הרשות השופטת, הכוללת את מערכת בתי המשפט, מקבלת את מעמדה וסמכויותיה מחוק יסוד: השפיטה שחוקקה הכנסת, ופועלת לפי החוקים שמחוקקת הכנסת, ובסמכותה לפרשם. לעיתים, מפעילה הרשות השופטת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת.

תפקידיה העיקריים של הכנסת הם קביעת הנורמות הנוהגות במדינה באמצעות חוקים ופיקוח על הממשלה באמצעים שונים העומדים לרשותה, ובהם אישור חקיקת משנה, הצעות אי אמון, שאילתות, דיונים ועוד. הדיונים השונים נערכים במליאה ובוועדות הכנסת, המחולקות לפי נושאים. עבודת הכנסת נעשית לפי חוקים שונים, תקנון הכנסת, או "הנוהג והנוהל המקובלים". לשם ביצוע תפקידיהם, נעזרים חברי הכנסת במחלקות ובבעלי תפקידים שונים הפועלים בכנסת, כדוגמת מרכז המחקר והמידע, היועץ המשפטי ובעבר נציבות הדורות הבאים.

הכנסת הנוכחית היא הכנסת העשרים ואחת ויושב ראש הכנסת הנוכחי הוא יולי אדלשטיין.

הכנסת השלישית

כהונתה של הכנסת השלישית החלה ב-15 באוגוסט 1955, הרכבה נקבע בבחירות לכנסת השלישית שנערכו ב-26 ביולי אותה שנה. את ישיבתה הראשונה פתח נשיא המדינה יצחק בן-צבי, ולאחר שהשביע את חברי הכנסת, העביר את ניהול הישיבה לזקן חברי הכנסת, מרדכי נורוק. מיד לאחר מכן נבחר יוסף שפרינצק ליושב ראש הכנסת, בתמיכתם של 109 מחברי הכנסת, ללא מתנגדים ועם שישה נמנעים.

הכנסת השלישית כיהנה עד התכנסותה של הכנסת הרביעית, ב-30 בנובמבר 1959.

הר הרצל

הר הרצל הוא הר במערב ירושלים המשמש כבית הקברות הלאומי של מדינת ישראל. בהר נמצא בית הקברות הצבאי הראשי של המדינה וכן חלקת גדולי האומה בה קבורים מנהיגי המדינה והציונות. בכניסה להר נמצא מוזיאון הרצל ובו שוכן מאז 2017 היכל הזיכרון הלאומי שבו מונצחים כל הנופלים בהגנה על הארץ.

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל נערכים בהר הרצל הטקסים המרכזיים לזכר חללי צה"ל, חללי משטרת ישראל, ונפגעי פעולות האיבה בהשתתפות ראשי המדינה, ראש הממשלה ונשיא המדינה. במוצאי יום הזיכרון, ערב יום העצמאות, נערך ברחבת הר הרצל "טקס הדלקת המשואות" - הטקס המרכזי לפתיחת אירועי יום העצמאות.

ההר מתנשא לגובה של 834 מטרים מעל פני הים ונמצא במערב ירושלים, ביער ירושלים בין השכונות עין כרם, קריית יובל, בית הכרם, בית וגן, ויפה נוף. הר הרצל והכתף הסמוכה אליו עליה בנוי יד ושם, מכונים הר הזיכרון.

הכניסות להר הרצל ולבית הקברות הצבאי בו מצויות בקצה הדרומי של שדרות הרצל. בחודש אפריל 2013 נערכה תחרות להקמת כניסה ראשית חדשה עם מרכז מבקרים במקום בו נמצאת כיום הכניסה הראשית. בתחרות זכה צוות בינלאומי של אדריכלים שהציע רצף עמודים בצד הכניסה וגג מחורר מעל שער הכניסה הקיים.בחודש מרץ 2014 נבחר בית הקברות של הר הרצל לאחד מ-20 בתי הקברות היפים ביותר בעולם על ידי המגזין "BusinessInsider".בשנת 2019 אושר בממשלה תקציב לשדרוג "חלקת גדולי האומה" ביחד עם הקמת רחבת הספדים עם הרחבת החלקה ושדרוג מסלול המבקרים במקום.

התפתחות אורבנית של חיפה

תכנונה האורבני של חיפה הוא תכנון יוצא דופן מבחינה עירונית. שונות זו נוצרה הן מסיבות טופוגרפיות - המבנה הטופוגרפי של הר הכרמל, שעליו ולמרגלותיו נבנתה העיר, והן מסיבות היסטוריות הקשורות לאירועים ההיסטוריים והמאבק בין התנועה הלאומית הפלסטינית לבין התנועה הציונית.

ממגורות דגון

ממגורות דגון הן מסוף הגרעינים הנמלי של מדינת ישראל, והן נמצאות במערבו של נמל חיפה. כ-75% מכלל יבוא הגרעינים (כ-3 מיליון טון גרעיני דגנים) מיובאים לישראל מדי שנה דרך הממגורות, בהם גרעיני חיטה, תירס, סויה, שעורה, דורה ועוד. הדגנים נפרקים מהאניות ברציף ייעודי בנמל שליד הממגורות, מועברים במסועים למבנה הממגורות, ושם נמסרים לפי הוראות יבואני הגרעינים למשאיות ולקרונות רכבת המובילים את הגרעינים לרחבי הארץ.

מערב ירושלים

המונח מערב ירושלים (או ירושלים המערבית, ובפי ירושלמים: "העיר המערבית") מתייחס לחלקה של העיר ירושלים אשר נותר בשליטה ישראלית בעקבות מלחמת העצמאות, להבדיל ממזרח ירושלים שהוא שטח העיר שבין 1948 לבין 1967 היה בשליטת ממלכת ירדן.

מקדש יווני

בדת יוון העתיקה, המקדש היה מבנה ששימש את הפולחן. מקדשים מונומנטליים החלו להיבנות על ידי היוונים כבר במאה ה-8 לפנה"ס. מקורו של המקדש היווני הוא במבנה המגרון, אשר היה טיפוס מבנה בתרבויות המיקנית והמינואית הקדומות יותר.

מקדשים יוונים נבנו תמיד על ראש גבעה בולטת בנוף או לצד אתרים טבעיים אשר נתפשו כמקומות קדושים בשל ייחודם. מקומות כגון מפל מים מיוחד, מקום בעל נוף יוצא דופן וכדומה נחשבו לכאלה מתוך אמונה אנימיסטית. השימוש של המקדש היה למעשה בית עבור הפסל של האל שנמצא בתוכו. טקסים דתיים לא נערכו בתוך המקדש עצמו אלא במזבח שנבנה באזור שמול המקדש. כל מקדש היה מוקדש לאחד מן האלים היוונים ולפיכך היה ניתן גם שמו, לדוגמה - "מקדש אפולו", "מקדש הרה" וכדומה.

משכן הכנסת

משכן הכנסת הוא מקום פעילותה העיקרי של הכנסת. המבנה, שהושלם בשנת 1966, שוכן בקריית הממשלה שבגבעת רם בירושלים.

מתי קלארווין

מתי קלארווין (Mati Klarwein; נודע גם כעבדול מתי קלארווין; 9 באפריל 1932 - 7 במרץ 2002) היה צייר אשר נודע בזכות יצירת עטיפות תקליטים (בהם עטיפת תקליטו של מיילס דייוויס Bitches Brew). יצירותיו, אשר אופיינו כסוריאליסטיות ופסיכדליות, שילבו מאפיינים ייחודיים כמו סמלים ואלים מהמזרח, צורות גאומטריות ונופים משונים.

קבורת בנימין זאב הרצל בישראל

קבורת בנימין זאב הרצל בישראל נערכה ביום רביעי, 17 באוגוסט 1949. ארונו של הרצל הובא מאוסטריה לישראל ב-16 באוגוסט, הוצב בכיכר הכנסת לחוף ימה של תל אביב ובירושלים ונקבר בטקס ממלכתי בפסגת הר הרצל.

רחוב יפו

רחוב יפו הוא רחוב מרכזי בירושלים, בעל היסטוריה רבת שנים. ראשיתו בדרך יפו, הציר דרכו היו יוצאים מן העיר העתיקה של ירושלים, מערבה לכיוון העיר יפו ששימשה כעיר הנמל של ירושלים.

במשך עשרות שנים במאה ה-19 ובמאה ה-20 היה הרחוב רחובה הראשי של ירושלים שמחוץ לחומות ומרכז העסקים הראשי (מע"ר) שלה. עם השקת הרכבת הקלה בירושלים בראשית העשור השני של המאה ה-21, נותר הרחוב כציר תחבורה ראשי בעיר.

הרחוב חוצה את העיר ממזרח למערב. תחילתו בשער יפו שבחומת העיר העתיקה, דרך מרכז העיר, ועד צומת היציאה מירושלים. לאורך הרחוב כמה כיכרות ואתרים ידועים של העיר, בהם: כיכר צה"ל, כיכר ספרא, כיכר ציון, כיכר הדוידקה, צומת יפו-המלך ג'ורג' (צומת האיקסים), התחנה המרכזית החדשה, וכן דרכי גישה למדרחוב העירוני - מדרחוב בן יהודה וכן לשוק מחנה יהודה. לכל אורכו מצויים מאות חנויות ובתי עסק שונים.

עקב התמורות הרבות שחלו ברחוב לאורך השנים כתב עליו האדריכל וחוקר ירושלים דוד קרויאנקר כך: "במשך כ-150 שנה מהווה עקומת העליות והמורדות בתולדות רחוב יפו בבואה נאמנה של תהליכי שגשוג והידרדרות, בירושלים בכלל ובמרכז העיר בפרט."

תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז

תחנת הרכבת תל אביב – סבידור מרכז היא תחנת הרכבת הראשית של תל אביב. זוהי תחנת הנוסעים הפעילה הוותיקה ביותר בעיר. התחנה ממוקמת בקילומטר ה-93.273 של הקו הראשי של רכבת ישראל.

התחנה, שנקראה בעבר "תחנת הרכבת תל אביב מרכז", נקראת על שם מנחם סבידור, שעמד בראש חברת הרכבת בשנות החמישים ולימים נבחר לכנסת וכיהן כיו"ר הכנסת. בשנים שבהן היו בתל אביב רק שתי תחנות, דרומית וצפונית, כונתה תל אביב מרכז גם בשם "רכבת צפון", אך לא היה זה שמה הרשמי (השם "תחנת תל אביב צפון" היה שמה הרשמי של התחנה הקרויה כיום תחנת בני ברק). כינוי נוסף לתחנה הוא "ארלוזורוב", כשם רחוב ארלוזורוב הסמוך לתחנה.

לתחנה 6 רציפים, כמות הרציפים הגדולה ביותר הקיימת בתחנות הרכבת במדינת ישראל (מספר זהה של רציפים יש גם בתחנת הרצליה). כמעט כל קווי רכבות הנוסעים בישראל עוצרים בה והיא תחנת הנוסעים המשרתת את כמות הנוסעים הגדולה ביותר בארץ בשל מיקומה המרכזי.

בצמוד לתחנה נבנה "מסוף 2000" (המכונה אף "מסוף ארלוזורוב" או "מסוף סבידור") – מסוף אוטובוסים גדול ממנו יוצאים אוטובוסים עירוניים ובינעירוניים וכעת מוקם גם מסוף רכבת קלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.