יוסף לפיד

יוסף (טומי) לפיד (לַמפֶּל) (27 בדצמבר 19311 ביוני 2008) היה סופר, עיתונאי, מחזאי ופוליטיקאי ישראלי, יליד וויבודינה (סרביה). היה ראש מפלגת שינוי, סגן ראש הממשלה ושר המשפטים בממשלתו השנייה של אריאל שרון.

יוסף (טומי) לפיד
תמונה בשימוש הוגן בלבד
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
עיסוק עיתונאי, סופר, שדרן רדיו, פובליציסט, איש עסקים, איש טלוויזיה
שר המשפטים ה־18
28 בפברואר 20034 בדצמבר 2004
(שנה ו-40 שבועות)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
סגן ראש הממשלה
28 בפברואר 20034 בדצמבר 2004
(שנה ו-40 שבועות)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
ראש האופוזיציה ה־7
10 בינואר 200523 בנובמבר 2005
(45 שבועות ו-3 ימים)
חבר כנסת
7 ביוני 199925 בינואר 2006
(6 שנים ו-33 שבועות)
כנסות 15 - 16
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
Yosef Lapid March 1949
יוסף לפיד במהלך שירותו הצבאי, מרץ 1949
Tommy Lapid at Eichman trial1961
בחדר העיתונאים בבית העם בירושלים, מדווח ממשפט אייכמן

ביוגרפיה

לפיד נולד כטומיסלאב לַמפֶּלסרבית: Томислав Лампел) בנובי סאד, שבסרביה (אז חלק מממלכת יוגוסלביה). בנם של קתרינה (קאתו) עדנה לבית בירמן וד"ר בֶּלָה (מאיר) למפל, עורך דין ועיתונאי, משפחה יהודית-נאולוגית. עד חוזה טריאנון שכן האזור בממלכת הונגריה, וכמו מרבית היהודים הייתה המשפחה דוברת הונגרית. האב היה מזכיר ההסתדרות הציונית באזור וויבודינה, ולאחר מכן נשיא לשכת בני ברית בנובי סאד. ב-1941 פלשו מעצמות הציר ליוגוסלביה, והעיר נמסרה שוב להונגריה.

שגרת חיי המשפחה נקטעה כשהיה לפיד כבן שתים-עשרה שנים וחצי, כשנה לפני תום מלחמת העולם השנייה. בבוקר 19 במרץ 1944, ביום בו הצבא הגרמני נכנס להונגריה, נלקח האב על ידי הנאצים, רגע שלימים תיאר לפיד כ"זה הרגע שבשבילי אלוהים מת"[1]. תחילה הועבר האב לבית מלון מקומי בו רוכזו היהודים, משם למחנה ריכוז הונגרי בבאצ'קה טופולה ומשם לאושוויץ. לקראת שלהי המלחמה הוצעד האב מאושוויץ למחנה מאוטהאוזן, שם נפטר מהתקף לב שבועיים לפני תום המלחמה[1]. לפיד ואמו נלקחו לגטו בודפשט; הם שרדו בעזרתו של ראול ולנברג[2], בשונה מרבים מבני משפחתם שנספו בשואה. בחורף 1945 לפיד ואימו שוב ניצלו ממוות. בעת שהובלו על ידי הנאצים בשיירה ברחובות בודפשט, מטוס סובייטי הנמיך טוס מעליהם. במהלך הבהלה שנוצרה הם נמלטו והתחבאו בבית שימוש ציבורי קטן בצד הדרך[3]. מאוחר יותר שבו לנובי סאד, שם גילו כי ביתם הוחרם. הם חיו בעיר שנשלטה בידי הדיקטטור הקומוניסטי יוסיפ ברוז טיטו משך שלוש שנים וחצי בטרם הותר להם לעזוב. ב-25 בדצמבר 1948 עלו לישראל על האונייה 'קפלוס' (Kefalos).

במאמר שפרסם 50 שנה לאחר מכן[4] הציג את עמדתו על ההישג של קליטת העלייה: "עיצבנו מדינה דמוקרטית, חברה פלורליסטית ועם אחד - במקום שבו לא היה לנו לא את זה ולא את זה ולא את זה. כל חילוקי הדעות בנושא העלייה והקליטה הם עניין של מה בכך, לעומת ההישג האמיתי של כור ההיתוך".

מיד עם עלייתו התגייס לצה"ל ושירת כחשמלאי רכב. עם שחרורו למד לבחינות הבגרות. לאחר מכן למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה, ובשנת 1957 קיבל תואר בוגר במשפטים. ב-1952 החל לעבוד ככתב בעיתון בשפה ההונגרית "אוי קלט", שם הכיר את אפרים קישון ואת ישראל קסטנר. ב-1955, בהמלצתו של קישון, התקבל לעבודה ב"מעריב" כמזכירו האישי של העורך הראשי, עזריאל קרליבך. בעצתו של קרליבך עברת את שם משפחתו ללפיד. הוא מילא ב"מעריב" מגוון תפקידים, ובהם כתב בבאר שבע ובתל אביב ובעל טור ראיונות בשם "מדברים עליהם השבוע". בשנים 1963–1966 שהה בלונדון כנציג העיתון שם. עם שובו לישראל מונה לכתב "מעריב" בכנסת. בשנת 1967 מונה בידי מעריב לייסד את ירחון הנשים "את" והיה עורכו במשך שנים אחדות. בשנה זו גם הגיש את התוכנית "יש לי אורח" בטלוויזיה הישראלית.

ב-1970 החל לפרסם את מדריך לפיד לאירופה, מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית, שזכה לפופולריות רבה והופיע ב-20 מהדורות.

במקביל לעבודתו ב"מעריב" שידר בגלי צה"ל תוכנית לילה. ב-1974 מונה למזכיר המערכת ב"מעריב".

ב-1979 מונה למנכ"ל רשות השידור, וכיהן בתפקיד זה עד 1984. המינוי נחשב למינוי של איש ימין, לאחר המהפך, שהעלה את הימין לשלטון. במסגרת תפקידו ביצע לפיד מספר פעולות שנויות במחלוקת, בהן אי חידוש חוזהו, שנתפס כהדחתו, של מנהל הטלוויזיה ארנון צוקרמן. כן אכף בשנים אלו איסור על ראיונות עם אנשי אש"ף[5]. עם זאת, לרוב נחשב לפיד למנכ"ל מקצועי, השומר על עקרונות חופש הדיבור. יש הרואים את הישגו הגדול בתקופה זו ביצירת הסדרה של יגאל לוסין "עמוד האש"[6].

עם פרישתו מתפקיד זה חזר ל"מעריב", וכתב בו פובליציסטיקה, ובכלל זה גם את מאמר המערכת.

בשנים 1984–1987 שידר ב"קול ישראל" תוכנית אישית בשם "השבוע שלי". על תוכנית זו הוענק לו בשנת 1998 פרס סוקולוב לעיתונאות. הוא שב לשדר אותה באמצע שנות התשעים.

ב-1989 מונה ליו"ר התאחדות חברות הכבלים, עם תחילתם של שידורי הטלוויזיה בכבלים בישראל. מונה גם למנהל עסקי התקשורת של איש העסקים רוברט מקסוול בהונגריה.

ב-1992 החל להשתתף בתוכנית "פופוליטיקה" בערוץ הראשון, שאותה הנחה דן מרגלית. לפיד נודע בסגנונו הפרובוקטיבי. יחד עם עמיתיו לתוכנית, דן מרגלית ואמנון דנקנר, עבר לתוכנית "הכל פוליטי" בערוץ 2.

פעילות פוליטית

לפיד החזיק בדעות ליברליות, ופעל לקידומן. ב-1961 הצטרף לזמן קצר אל המפלגה הליברלית. ב-1985 הקים יחד עם שלמה להט את מפלגת המרכז הליברלי, ושימש כמזכ"ל שלה, אך לאחר זמן מה פרש ממנה וחזר לפעילות באמצעי התקשורת.

לאחר שהועמד על ידי חבר הכנסת אברהם פורז בראש מפלגת "שינוי", נבחר לכנסת בבחירות 1999. הוביל את המפלגה להצלחה והביא אותה לזכייה בשישה מנדטים. במידה רבה צמחה מפלגת "שינוי" ולפיד בראשה על רקע המסר של התנגדות לכפייה דתית. האופן שביטא מסר זה, שנראה למבקריו בוטה, הוביל להאשמתו בשנאה לחרדים ולדתיים. מסרים נוספים שביטאה "שינוי" היו תמיכה בכלכלת שוק חופשי והקלת הנטל על מעמד הביניים. במישור המדיני מיצב עצמו לפיד כדמות מרכז התומכת בניהול זהיר של תהליך שלום שיכלול ויתור על שטחים.

בבחירות לכנסת ה-16 הזניק לפיד את "שינוי" להצלחה רבתי, ומספר המנדטים גדל ל-15, תוך כדי הפיכת המפלגה לשלישית בגודלה בכנסת. "שינוי" הצטרפה לקואליציה בממשלתו השנייה של אריאל שרון, ולפיד מונה לשר המשפטים וסגן ראש הממשלה. "שינוי" תמכה באופן מלא במדיניות הממשלה, לרבות בתוכנית ההתנתקות והמדיניות הכלכלית של שר האוצר בנימין נתניהו. בפרט תרמה "שינוי" להשוואת גובה קצבת הילדים לכל הילדים, בניגוד לעמדת המפלגות החרדיות.

כשר משפטים הורה לפיד, מיד עם כניסתו לתפקיד, כי בכל המשרדים השייכים למשרד המשפטים ייתלה שלט ובו הציטוט מ"על השחיטה" של חיים נחמן ביאליק - "וְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!". במהלך כהונתו כשר נתן לפיד גיבוי מוחלט לנשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, להצעותיו למינויים לבתי המשפט ולסדר היום שהוביל בקשר ליחסים בין רשויות השלטון. הוא תמך בעמדתו הנחרצת של ברק שאין לרשום פרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים ופעל לבלימת חקיקה בעניין זה בכנסת. כן נמנה עם אלו שהביאו למינוי עדנה ארבל לשופטת בית המשפט העליון, על אף לובי ציבורי, במיוחד מצד ימין של המפה הפוליטית, שהביע התנגדות למינוי. לפיד כינה את דרכי הפעולה של המתנגדים "טרור נגד שלטון החוק"[7]. לפיד נכשל בניסיונותיו להביא לבחירת מועמדים מטעמו לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, והממשלה אישרה לבסוף בפברואר 2004 את מינויו של מני מזוז לתפקיד זה.

כן עמד לפיד בראש "ועדת לפיד", שמונתה בשנת 2003 לבחינת יישום לקחי "ועדת אור" שמונתה לבדיקת אירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי. בחודש מאי 2004 הסתיימה עבודת הוועדה, והיא הגישה מסקנותיה לשר לביטחון פנים צחי הנגבי, ולמפכ"ל המשטרה. הממשלה אישרה את מסקנות הוועדה ב-13 ביוני 2004. עיקר המסקנות מחולק לשני נושאים. נושאים הקשורים לשילוב המגזר הערבי בחברה, כגון הקמת רשות ממשלתית לקידום מגזרי המיעוטים, או שילוב בני המגזר הערבי בשירות לאומי אזרחי, תוך קריאה למנהיגי המגזר הערבי להצטרף לצעדים אלו ולהימנע מדברי הסתה, והמלצות הנוגעות למשטרת ישראל ולמשרד לביטחון פנים, ולצעדים עליהם לנקוט על מנת להיות ערוכים לאירועים דומים בעתיד.

בהצבעה שנערכה בכנסת ב-1 בדצמבר 2004 הצביעו שרי "שינוי", ובהם לפיד, נגד הצעת תקציב המדינה לשנת 2005, ובעקבות זאת פוטרו מהממשלה. לפיד נימק את ההצבעה נגד התקציב בהבטחת שרון להעביר 290 מיליון שקלים לחרדים בתמורה להצבעתם. לבסוף תמכה שינוי בתקציב מחוץ לקואליציה, עקב העברת 700 מיליון שקלים למפלגה, לחלוקה כרצונה. עקב תמיכתה בתקציב נמתחה ביקורת חריפה על לפיד שאף הוא מוכר את עקרונותיו למען כספים, ועל כך שהעביר מתוך הכספים, 2 מיליון שקלים לאיגוד הישראלי לשחמט שעמד בראשותו[8].

עם פרישת מפלגת "שינוי" מהקואליציה מונה לפיד לתפקיד ראש האופוזיציה בכנסת, למרות התנגדות שאר סיעות האופוזיציה למינויו. ניסיונות להדיחו מהתפקיד לא צלחו בעקבות אי הסכמה של סיעות האופוזיציה למועמד מוסכם לתפקיד במקום לפיד. הוא שימש בתפקיד זה במשך שנה עד לפרישת סיעת "העבודה-מימד".

לאחר פרישתה מהקואליציה, החלה "שינוי" להידרדר בסקרים. הידרדרות זו החריפה בעקבות הקמת מפלגת קדימה בראשות אריאל שרון. ב-12 בינואר 2006 נערכו פריימריז ב"שינוי", בהן הצליח רון לוינטל לזכות במקום השני על חשבון אברהם פורז. לפיד זעם על התוצאות אף שהוא עצמו נבחר למקום הראשון ברשימה, ובתקשורת נפוצו שמועות על כוונתו לפצל את המפלגה או לפרוש ממנה. בעקבות אירועים אלה קרסה "שינוי". חברי הכנסת של "שינוי" חיפשו לעצמם מפלגות אחרות, ובסקרים המפלגה לא עברה את אחוז החסימה. ב-25 בינואר כינס לפיד מסיבת עיתונאים ובה הודיע על התפטרותו מתפקיד היו"ר ופרישתו מ"שינוי"[9].

לאחר פרישתו ממפלגת "שינוי" והנהגתה החליט לפיד לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא עמד בראש תנועת חץ - מפלגתם של פורשי "שינוי". בראש חץ עמד חברו הטוב, ח"כ אברהם פורז, ולפיד תמך בתנועה באופן פומבי ושימש כ"אב הרוחני" שלה. לפיד הוצב במקום האחרון ברשימה לאות כבוד. עם זאת, המפלגה לא עברה את אחוז החסימה.

לאחר פרישתו מהפוליטיקה

לאחר פרישתו מהפוליטיקה שב לפיד לעסוק בעיתונות, פרסם מאמרים והופיע בכנסים תקשורתיים כעיתונאי. במקביל כיהן כיושב ראש האיגוד הישראלי לשחמט.

ביולי 2006 נבחר לכהן כיו"ר מועצת יד ושם, והחליף בתפקיד זה את שבח וייס. בנאום שנשא ביום הזיכרון לשואה ולגבורה ב-2007 הזכיר באופן יוצא דופן מעשי ג'נוסייד שנעשו מאז השואה ושהעולם הגיב אליהם בשתיקה, בין השאר בדרפור. עוד אמר בהתייחסו לאיראן כי "אחמדינז'אד מתכנן שיעמוד לרשותו אמצעי השמדה, שבהשוואה אליו, תאי הגזים באושוויץ הם רק מקדמה".

בימי כהונת אהוד אולמרט כראש ממשלת ישראל שימש לפיד, שהיה ידידו הוותיק של אולמרט, אחד מסניגוריו הציבוריים הנשמעים ביותר, וזאת אל מול ביקורת שהוטחה כלפי אולמרט בעיתונות, מצד אנשים שהיו עמו בעבר בקשרי ידידות, כדן מרגלית.

בנובמבר 2006 שב להגיש ברשת ב' בבוקר שבת את תוכנית הרדיו הוותיקה שלו, "השבוע שלי".

סגנונו

לפיד נהנה מתדמית של איש משפחה, חובב תרבות אירופית, מוזיקה קלאסית, שחמט, הומור ואוכל טוב. מאפיין זה שלו בא לידי ביטוי, בין השאר, בתוכנית הרדיו שלו, "השבוע שלי". בספר הבישול "פפריקה" שכתב ביחד עם רות סירקיס, הגדיר עצמו במילים - "בני-אדם אוכלים כדי לחיות. הונגרי, אם הוא בן-אדם, חי כדי לאכול". המוצא ההונגרי היה חלק מתדמיתו, ובשנות ה-60 היה חלק מ"מאפיה הונגרית" שכללה גם את ידידיו אפרים קישון, זאב וקריאל גרדוש (דוש).

לפיד היה גם ידוע בהתבטאויותיו החריפות, הן בנושאי דת ומדינה, והן בנושאים אחרים, כנשים, הומוסקסואלים ומוזיקה מזרחית. בין היתר התבטא בשנת 2005 כלפי חברת הכנסת זהבה גלאון בהתבטאות ממנה ניתן היה להבין כי מקצועה הוא זנות, ולאחר מכן התנצל "כג'נטלמן אירופי"[10]. דניאל בן סימון מדווח כי בעבר לפיד הפטיר לעברו שהוא "מרוקאי אינטליגנטי וזה לא עניין שבשגרה"[11].

לאחר ששמע בתוכנית רדיו בשנת 2002 שיר של עמיר בניון, שאל את המנחה רזי ברקאי "אנחנו כבשנו את טול כרם, או טול כרם כבשה אותנו?". המערכת הפוליטית סערה בעקבות התבטאות זו, ובין היתר ח"כ יגאל ביבי שלח מכתב חריף ללפיד בו קבל על ההשוואה בין "התופעה החיובית של התפשטות התרבות והזמר המזרחי לכיבוש של מחבלים מטולכרם". בתגובה כתב לו לפיד "אני פשוט לא אוהב את ההרמוניות הערביות, משום שאזני לא הורגלה לכך מבעוד מועד...אני גם לא אוהב מוזיקה של כלייזמרים, האם זה מוכיח שאני שונא אשכנזים? יתרה מזו אני אוהב את המוזיקה של בראהמס. האם זה אומר שאני אירופאי מתנשא? זה ועוד, אני לא אוהב אותך והשאלה היא מה זה מוכיח"[12].

משפחתו

יוסף לפיד היה נשוי לסופרת והמחזאית שולמית לפיד. לזוג נולדו שלושה ילדים: מיכל (שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1984), יאיר, עיתונאי, סופר, מנחה טלוויזיה ופוליטיקאי, לימים שר האוצר, ומירב, פסיכולוגית קלינית. בשנות השישים התגורר בבית מגורי העיתונאים, בניין מגורים בשכונת יד אליהו בתל אביב שבו התגוררו כמה עיתונאים מרכזיים, ובהם יגאל לב ולוי יצחק הירושלמי. לימים עבר להתגורר בצפון העיר.

מותו והנצחתו

ב-1 ביוני 2008 מת לפיד ממחלת הסרטן בבית החולים איכילוב בתל אביב, לאחר שבחר שלא לקבל טיפול מאריך-חיים[13]. לפי בקשתו, הוא נקבר ליד קברה של בתו מיכל בבית הקברות קריית שאול.

לאחר מותו כתב בנו, יאיר לפיד, את הביוגרפיה של אביו בגוף ראשון, זיכרונות אחרי מותי. הביוגרפיה סוקרת את קורות חייו של יוסף.

ב-15 במרץ 2011 בעיירה וטרניק, פרוור של עיר הולדתו נובי סאד, נקרא על שמו רחוב טומי יוסף לפיד (улица Томија Јосефа Лапида)[14]. ב־3 בספטמבר 2014 אישרה מועצת עיריית נתניה קריאת רחוב על שמו של יוסף לפיד בשכונת "נוף-הטיילת" בעיר.

האשמה בגין תקיפה מינית

בנובמבר 2017, העידה העיתונאית הוותיקה סילבי קשת בפרסום עצמאי ובראיונות שונים לעיתונות כי בעת שהותה בדירה בלונדון, לפיד תקף אותה מינית. "לפיד ביקש לעלות לדירתי בלונדון בתואנה של צורך שיחת טלפון דחופה, עם כניסתנו לדירה הוא הפיל אותי תוך שראשי נחבט בקרקע. לפיד קרע את שמלתי וניסה לבצע בי מעשה אונס" . [15]

ספריו

  • אנשים חשובים מאוד, הוצאת מעריב, 1963, "מאה ראיונות והומור אלף" - לקט ראיונות שהתפרסמו ב"מעריב", בהם "ראיון מספר 101" עם אפרים קישון. איורים - דוש.
  • מדריך לפיד. מהדורות שונות 19702003, הוצאות שקמונה, כתר, כנרת. מחלוצי מדריכי הטיולים בשפה העברית. כולל מדריך לפיד לאירופה, לארצות שונות באירופה, ומדריך לפיד לצעירים.
  • לקט טורים שפרסם בירחון "את":
    • קפה למיטה, הוצאת שקמונה, 1971. הומורסקות. איורים - זאב.
    • אדם בגילי, הוצאת שקמונה, 1974, מחשבות והרהורים על החיים ועל הזוגיות. איורים - זאב.
    • בעל חי, הוצאת שקמונה, 1978, הומורסקות על חיי הנישואין והחיים, איורים - זאב.
  • פפריקה (בהשתתפות רות סירקיס), הוצאת רות סירקיס, 1986. ספר בישול.
  • לקט שיחות מתוכנית הרדיו "השבוע שלי":
  • שיעורים בתקשורת, הוצאת צבעונים, 2000. ניתוח אירועים מן ההיבט התקשורתי תוך דיון באתיקה עיתונאית.
  • אמרתי לכם, הוצאת כתר, 2008.

מחזות שהוצגו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 'אבא' עם ארי שביט, ערוץ 2, 23:30, 4 בפברואר 2008
  2. ^ אילן מרסיאנו, "ולנברג הציל אותנו, אנו לא הצלנו אותו", באתר ynet, 1 בפברואר 2005
  3. ^ מאור בוכניק ומתן צורי, לפיד: 598 מ-600 מתו, אבא וסבתא ניצלו, באתר ynet, 28 באפריל 2014
  4. ^ יוסף לפיד, כור ההיתוך : הצלחה או כישלון?, בתוך: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל, עורכים: שרה ומאיר אהרוני, כפר סבא: הוצאת מקסם, 1998.
  5. ^ "טומי לפיד בין ליברל לפטריוט, הבלוג של דניאל בלוך
  6. ^ אלי אשד בביקורת על ספרו של צבי גיל "בית היהלומים", ארבעים שנות הערוץ הראשון, באתר e-mago
  7. ^ יוסף לפיד, טרור נגד שלטון החוק, באתר ynet, 6 במאי 2004
  8. ^ הכספים הייחודיים של לפיד הולכים לשחמט, אתר וואלה!
  9. ^ הדס שפר ואריק בנדר, שינוי אינה ראויה לאמון הציבור, באתר nrg‏, 25 בינואר 2006
  10. ^ אילן מרסיאנו ודורון שפר, לפיד מתנצל: גלאון התחילה, אבל אני ג'נטלמן, באתר ynet, 28 במרץ 2005
  11. ^ לנדסמן, קרולינה (21 ביולי 2016). "דניאל בן סימון על הזהות המרוקאית, ועדת ביטון והקרירות שבה התקבל ב"הארץ". ראיון". הארץ (בעברית). בדיקה אחרונה ב-11 באוגוסט 2016.
  12. ^ מרב יודילוביץ', קרקס לפיד - קיראו כאן!, באתר ynet, 22 בינואר 2002
  13. ^ יאיר לפיד, טור אישי – לילה טוב אבא, באתר ynet, פורסם לראשונה במוסף 7 ימים, ידיעות אחרונות, 6 ביוני 2008
  14. ^ רחוב טומי לפיד בנובי סאד: "ישראלי וסרבי גאה", באתר ynet, 16 במרץ 2011
  15. ^ נעה שפיגל, סילבי קשת: טומי לפיד קרע את שמלתי וניסה לאנוס אותי, באתר הארץ, 2 בנובמבר 2017
27 בדצמבר

27 בדצמבר הוא היום ה־361 בשנה (362 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 4 ימים.

אפיקורוס (כתב עת)

אפיקורוס (האות יו"ד מודפסת במהופך) היה כתב עת חילוני מייסודה של עמותת האתאיסטים בישראל שיצא לאור בשנים 1997–1999.

כתב העת הופיע לראשונה בחורף 1997, בעריכתם של התסריטאי רון גואטה ועורך הדין רן שלום, מייסדי עמותת האתאיסטים בישראל. יצאו לאור רק שני גיליונות, בני 64 עמודים כל אחד, בגודל A4. הגיליון השני והאחרון יצא לאור בחורף 1999.

בגליונות פורסמו קטע מתוך הרצאה של יהושע פורת, ראיון עם פרופסור צבי מזא"ה, שיחה עם הרב יואל בן-נון ושיחה עם הסופרת גיל הראבן, דיווח מורחב על יוסף חיים ברנר והתקופה בארץ ישראל, קטע מתוך ספר של יוסף לפיד, הסיפר של מארק טויין על "בסי הקטנה", ההרצאה הקלאסית של הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ראיון עם פרופסור מייקל מרטין מאוניברסיטת בוסטון, מחבר הספר Atheism - A Philosophical Justification, מאמר על האתאיזם בהשקפת עולמו של ריצ'רד דוקינס, ועוד כתבות וראיונות.

את (כתב עת)

אַתְּ הוא כתב עת ישראלי הפונה לקהל נשים, שנוסד בשנת 1967.

בית מגורי העיתונאים

בית מגורי העיתונאים הוא כינוי לשני בנייני מגורים ברחוב יצחק שדה וברחוב הפלמ"ח בשכונת יד אליהו בתל אביב שנבנו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 ואוכלסו על ידי עיתונאים ישראלים, בהם עיתונאים בולטים, כגון יוסף לפיד, יגאל לב ושבתאי דון-יחיא.

ה'תרצ"ב

ה'תרצ"ב (5692) או בקיצור תרצ"ב היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-12 בספטמבר 1931, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 30 בספטמבר 1932. שנה מסוג זשה, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה ראשונה לשמיטה.

האיגוד הישראלי לשחמט

האיגוד הישראלי לשחמט הוקם ב-1935 ונקרא בשם האגודה השחמטית הארץ ישראלית, והוא מוביל ומרכז חלק נכבד מפעילות השחמט בישראל, לרבות כלל הליגות לשחמט במדינה. בין היתר פועל האיגוד להפצת השחמט בישראל, לייצוג השחמטאים ומועדוני השחמט הישראלים בישראל ומחוצה לה, לעריכת תחרויות שחמט, לרבות אליפויות ישראל, ולמיונם ודירוגם של שחמטאים בישראל.

מטרת האיגוד: הפצת השחמט בישראל פיתוחו וקידומו והחדרת תורת השחמט כנושא לימוד חופשי בבתי ספרעם מייסדי האיגוד נמנה אליעזר פאר.

יו"ר האיגוד הישראלי לשחמט הוא ד"ר צביקה ברקאי. עם קודמיו בתפקיד נמנו יוסף לפיד, אביב בושינסקי, אביעד יפה ומשה שלו. נשיא האיגוד הוא תיאודור אור. עם נשיאי האיגוד בעבר נמנו מרדכי בן דרור ופנחס רוזן שימש כנשיא כבוד. מנכ"ל האיגוד הוא גיל בורוחובסקי, אביו של רב-אמן אביטל בורוחובסקי.

הוצאת שקמונה

הוצאת שקמונה נוסדה ב-1965 בחיפה על ידי ראובן הכט, בעלי ממגורות דגון. שם ההוצאה נקבע על שם התל הארכאולוגי "תל שקמונה" שבחיפה וביטא את אהבתו של הכט לתחום הארכאולוגיה של ארץ ישראל, בסמלילה הרשמי של ההוצאה אף נרשם שמה בכתב עברי עתיק. ההוצאה נוסדה כמוסד ללא כוונת רווח, אלא על מנת לקדם ספרים של חבריו האידאולוגיים של הכט (לאמור, התומכים בליברליזם ומאנשי הציונות הרוויזיוניסטית) שהתקשו להוציא את ספריהם לאור במדינת ישראל של אותה תקופה בה רבות מהוצאות הספרים הגדולות היו קשורות לתנועת העבודה ולהסתדרות. כן ראו אור בהוצאה, שהכט היה הגורם המרכזי בה, ספרים בנושאים הקרובים לליבו של הכט כלומר, חיפה, ארכאולוגיה והיסטוריה של ארץ ישראל. עם ייסודה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה ביולי 1967, הפכה ההוצאה למו"ל המזוהה עם התנועה, ערכיה ואנשיה.

בשנת 1972 נקלעה ההוצאה לקשיים וצברה חובות. לשם כך ביקש הכט לגייס כמנכ"ל את נחמן אוריאלי ואף קיבל את הסכמתו. אולם זמן קצר לאחר מכן קיבל אוריאלי את ראשות הוצאת עם עובד. לפיכך, העביר הכט את הניהול האדמיניסטרטיבי של ההוצאה לידי הוצאת קורן ירושלים. ב-1984 נרכשה ההוצאה על ידי כתר הוצאה לאור, אשר המשיכה להוציא במסגרת "שקמונה" מדריכי טיולים (בפרט מדריך לפיד הפופולרי מאת יוסף לפיד, שהיה מדריך הטיולים הראשון בעברית ליוצאים לחו"ל) ואלבומים בנושאי ארץ-ישראל, בהם הכרך המפואר "עמוד האש" מאת יגאל לוסין, שליוה את סדרת הטלוויזיה בשם זה.במאגרי הספרייה הלאומית מצויים 86 כותרים שראו אור בהוצאה, רובם ספרי עיון בנושאי ארץ-ישראל, היסטוריה, ארכאולוגיה, הגות ציונית ויומנים של אנשי שם בתולדות ארץ ישראל והעיר חיפה. סדרת ספרי הקריאה היחידה שראתה אור בהוצאה היא ספריו של יחיאל די-נור (ק. צטניק) פיפל, בית הבובות וסלמנדרה. בין הספרים המיוחדים שראו אור בהוצאה, הגדה של פסח "מאפלה לאורה" הכוללת בתוכה עיונים בתקומת ישראל, שנערכה על ידי הכט עצמו.

היקש עצל

היקש עצל הוא כשל לוגי מסוג שגיאות דגימה, השייך לקבוצת כשלי היקש בו טיעון היקשי אינו מתקבל על אף שהממצאים מורים כי יש לקבלו.

י"ז בטבת

י"ז בטבת הוא היום השבעה עשר בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ז טבת היא

ברב השנים פרשת שמות. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת ויחי.

כ"ז באייר

כ"ז באייר הוא היום העשרים ושבעה בחודש השמיני

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושבעה בחודש השני

למניין החודשים מניסן. כ"ז באייר לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

כתר הוצאה לאור

כתר הוצאה לאור היא אחת מחברות ההוצאה לאור הגדולות בישראל, המחזיקה גם מפעלי דפוס. החל משנת 2005 מתבצעת פעילות ההוצאה לאור שלה דרך חברת הבת, כתר ספרים. ההוצאה נשלטת מאז 1992 על ידי חברת ההשקעות ארלדן השקעות.

מועצת החכמים

מועצת החכמים הייתה תוכנית דיונים ישראלית בהנחיית דן מרגלית ששודרה בערוץ 10 בין השנים 2006 ל-2010.

התוכנית עלתה לאוויר ב-2006 כאיחוד חד פעמי של משתתפי התוכנית פופוליטיקה בערוץ 10 לקראת הבחירות לכנסת השבע עשרה. כאשר לאחר הבחירות הוחלט על המשך שידורים שבועיים של התוכנית, שונה שמה מפופוליטיקה ל"מועצת החכמים" מטעמי זכויות יוצרים.

בתוכנית גובש פאנל קבוע שכלל את אריה דרעי, יוסף לפיד, אמנון דנקנר, ארי שביט ועורכת הדין ציפי חוטובלי כסמן ימני וגדעון לוי כסמן שמאלי. בדצמבר 2007 התוכנית יצאה לחופשה ארוכה כדי לפנות מקום לתוכנית "הישרדות" ושבה ביולי 2008 ללא טומי לפיד שנפטר וללא אמנון דנקנר שעזב. בנובמבר 2008 נבחרה ציפי חוטובלי, שהכרתה הציבורית נבעה בזכות התוכנית, לכנסת ברשימת הליכוד. ב-25 בספטמבר 2010 שודרה התוכנית האחרונה.בין המשתתפים הקבועים בתוכנית נמנו דב וייסגלס, אלדד יניב, גדעון לוי, ארי שביט, מור אלטשולר, גדי טאוב ויפעת ארליך.

ממשלת ישראל השלושים

ממשלת ישראל השלושים, נקראה גם ממשלת שרון השנייה, הייתה ממשלה בראשותו של אריאל שרון, שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת ה-16 ואושרה בכנסת ב-28 בפברואר 2003. הממשלה ה-30 כיהנה עד לכינונה של הממשלה ה-31 ב-4 במאי 2006 לאחר הבחירות לכנסת ה-17, כאשר ראש הממשלה שרון היה בנבצרות מתפקידו עקב בעיה רפואית בה לקה ואת מקומו מילא השר אהוד אולמרט.

מפלגת חץ

מפלגת חץ היא מפלגה חילונית-ציונית שהוקמה על ידי חבר הכנסת אברהם פורז בסוף שנת 2006, יחד עם רוב חברי סיעת שינוי בכנסת שפרשו משינוי לאחר שפורז הפסיד את המקום השני ברשימת שינוי לכנסת ה-17 לרון לוינטל. בעקבות הפרישה, התפצלה סיעת שינוי ו-11 חברים עברו לסיעה החילונית.

מפלגת שינוי

מפלגת שינוי (שינוי – התנועה החילונית) הייתה מפלגת מרכז - שמאל חילונית וליברלית ישראלית.

עלי כותרת (תוכנית טלוויזיה)

עלי כותרת הייתה תוכנית אירוח טלוויזיונית בהנחייתו ובהפקתו של ירון לונדון ששודרה בין מאי 1976 לאוקטובר 1979 בטלוויזיה הישראלית, בתקופה בה היוותה את ערוץ השידור היחיד בישראל. בתוכנית התארחו מיטב אושיות התרבות והחברה של התקופה, וכן להקות וזמרים. בתוכנית הבכורה ביצע דני ליטני את שירו של יהונתן גפן "ערבי נשאר ערבי", שתיאר באופן סאטירי את היחס לערבים ועורר בעקבותיו בקורת רבה. גם לאחר מכן הייתה בקורת על התוכנית שהיא איננה מאוזנת פוליטית ולצד ירון לונדון הובאו מראיינים נוספים.

בתוכנית שולבו גם מערכונים סאטיריים שבוצעו בין השאר על ידי טוביה צפיר, דובי גל ושלמה בראבא. כמו כן, בשלב מסוים הייתה לתוכנית להקת בית עם הווי פנימי שבא לידי ביטוי בשיר "הו עמי פרנקל" (על פי 'איש הבס') שנכתב על הבסיסט של ההרכב. שירים אחרים מן התוכנית הם "גבריאל בן סירה (בוצע במקור על ידי הגשש החיוור)", "גיל נסע לחו"ל" (אשר התפרסם יותר בביצוע של אריק לביא), "פרת משה רבנו" (למילים של אפרים סידון); שירים אלו ואחרים יצאו בתקליט שנקרא "עלי כותרת: השירים המשוגעים".

התוכנית ירדה משידור באוקטובר 1979, בין היתר על רקע חילוקי דעות בין מנכ"ל רשות השידור יוסף לפיד למפיק לונדון.

מן התוכנית שרדו הקלטות ספורות בלבד בארכיון רשות השידור.

פופוליטיקה

פופוליטיקה היא תוכנית טלוויזיה ישראלית ששודרה בערוץ הראשון מ-1992 ועד 1998, ושבה נערכו דיונים על עניינים העומדים על סדר היום הציבורי. צוות המשתתפים בה כלל "פאנל" קבוע שהופיע בכל תוכנית, וכן משתתפים שונים הקשורים לנושא הנדון. התוכנית נחרתה בזיכרון הציבורי בעקבות סגנון הדיונים המיוחד שהתפתח בה ובזכות משתתפיה הקבועים. התוכנית מהווה ציון דרך, בכך שיצרה מעין מתכונת חדשה ל"טוק שאו" פוליטי.

ראש האופוזיציה

ראש האופוזיציה בישראל, המכונה גם יושב ראש האופוזיציה, הוא מנהיג האופוזיציה בכנסת, ובדרך כלל ממלא את התפקיד מי שעומד בראשות הסיעה הגדולה מבין סיעות האופוזיציה. לראש האופוזיציה במדינת ישראל לא היה תפקיד מוגדר בחוק עד שנת 2000, אז שינתה הכנסת את החוק, והתפקיד הפך למשמעותי יותר.

שולמית לפיד

שולמית לפיד (נולדה ב-9 בנובמבר 1934) היא סופרת ומחזאית ישראלית.

שרי המשפטים בממשלת ישראל
פנחס רוזןדב יוסףחיים כהןיעקב שמשון שפיראחיים יוסף צדוקמנחם בגיןשמואל תמירמשה נסיםיצחק מודעיאברהם שרירדן מרידורדוד ליבאייעקב נאמןבנימין נתניהוצחי הנגבייוסי בייליןמאיר שטרית • יוסף לפיד • ציפי לבניחיים רמוןדניאל פרידמןאיילת שקדאמיר אוחנה סמל מדינת ישראל
ראשי האופוזיציה של מדינת ישראל
ראשי אופוזיציה לא רשמיים מאיר יעריפרץ ברנשטייןמאיר יעריפרץ ברנשטייןמנחם בגיןיצחק מאיר לויןמנחם בגיןשמעון פרסיובל נאמןשולמית אלונישמעון פרסיצחק שמירבנימין נתניהושמעון פרסאהוד ברקאריאל שרון
ראשי אופוזיציה רשמיים אריאל שרוןיוסי שרידבנימין בן אליעזרעמרם מצנעדליה איציקשמעון פרס • יוסף לפיד • עמיר פרץבנימין נתניהוציפי לבנישאול מופזשלי יחימוביץ'שאול מופזשלי יחימוביץ'יצחק הרצוגציפי לבנישלי יחימוביץ'

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.