יוסף כצנלסון

יוסף כצנלסון (1 באוגוסט 1896 - 2 בינואר 1940) היה ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה-30, מפקד בתנועת בית"ר ואחד ממנהיגיה, מראשוני אנשי "ברית הבריונים" וממקימי האצ"ל. היה פעיל מרכזי בארגון העפלת "עליית אף על פי", שארגנו התנועות הרוויזיוניסטיות, ואף קיבל את התואר "שר העפלה" של אותה תנועת עלייה והקדיש את חייו עד יום מותו למבצע זה. הוא נפטר בוורשה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

יוסף כצנלסון

ביוגרפיה

נעוריו

יוסף כצנלסון נולד בבוברויסק שברוסיה הלבנה ב-1 באוגוסט 1896, לניסן וזלדה. אבי המשפחה עסק בסחר עצים ובעסקי ספנות והיה גם פעיל בחיי הציבור של הקהילה היהודית. יוסף היה הצעיר באחים. היו לו שלושה אחים: שמואל הבכור, ראובן (אביהם של שר המשפטים לשעבר שמואל תמיר ושל מועמדת פרס נובל לשלום שולמית כצנלסון) ואברהם (מחותמי מגילת העצמאות), ושתי אחיות, רחל (שהייתה לימים אשת נשיאה השלישי של מדינת ישראל, זלמן שזר) ופרידה. בצעירותו למד בחדר מתוקן בבוברויסק, ולמד בגימנסיות ממשלתיות בסנדומיז' שבפולין ובעיר הולדתו.

כצנלסון נעצר על ידי הבולשביקים למשך כמה חודשים, ואף עמד להיות מוצא להורג, לאחר שהבריח את בני משפחתו, ביניהם אלמנת האח שמואל וחמשת ילדיה, אל מחוץ לגבולות רוסיה. מששוחרר מהכלא, עבר כצנלסון לפולין ומשם לווינה, שם ספג את מיטב התרבות האירופית, למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת וינה. בווינה סיים את בית הספר הגבוה למסחר וכלכלה לאומית ועמד על פרשת דרכים, כשלרשותו חודשים אחדים, אותם החליט לנצל לשם ביקור בארץ ישראל.

עלייתו לארץ והצטרפותו לרוויזיוניסטים

כצנלסון לא היה ציוני מבטן ומלידה. בנעוריו, בשנות העשרים שלו, לאחר המהפכה הסובייטית, לא נתפשה נפשו לציונות. הציונות החלוצית הקיבוצית, זו של כיבוש העבודה, או ציונות רוחנית של אחד העם, או ציונות מעשית של מפלגות השמאל, לא הציתו את דמיונו. כצנלסון לא התלהב במיוחד מן העובדה, שיהודים נעשים לעובדי אדמה, כיוון שבעיניו לא זו צריכה להיות המטרה אשר למענה, יש לשוב לארץ ישראל, למרות המאמץ הגדול הנדרש לכך.

במשך זמן רב לא החשיב כצנלסון את עצמו כציוני. הוא עלה ארצה בעקבות קרוביו שהיו פעילים ציונים, וכאן בארץ הוסיף לראות עצמו כלא-ציוני. תחילה סבר שהציונות אינה אלא תנועה של שתדלנות וסוציאליזם, ואלה עוררו בנפשו דחייה. לאחר שהוברר לו דבר קיומה של ציונות אחרת, מיד החל לראות את עצמו כציוני. כצנלסון הצטרף לעבוד בחברת "סולל בונה" ושם היה עד לשיטות ניהול ועבודה כושלות. הוא היה משוכנע כי המשק היהודי, כפי שהוא מתנהל על ידי ראשי מפלגות הפועלים, לא יוכל להתפתח ולקלוט המונים.

שני דברים קשרו את כצנלסון עם הארץ ועם הציונות: העלייה הרביעית והציונות המהפכנית, שראשיתה עם הגדודים העבריים וניל"י, ואכן כצנלסון עלה לארץ ישראל בעלייה הזאת - ינואר 1925. כשעלה כצלנסון ארצה, סבר שאין הוא עולה, כלומר אין הוא בא להשתקע, אלא לתור את הארץ.

המציאות בארץ הפכה אותו למתנגד חריף ביותר לציונות המקובלת. כעסו של כצנלסון על הציונות הרשמית גבר, כשסבר שהיא מכשילה את העלייה הרביעית. מאורעות תרפ"ט (1929) גרמו לכעסו של כצנלסון על הציונות הרשמית לגבור, כי חשב שאינה עושה די להגנת היישוב היהודי ללא הגנה.

כאשר זאב ז'בוטינסקי הציג את משנתו: מלחמת תחייה עברית, נפרשה לפני כצנלסון ציונות אחרת, ציונות מדינית ומהפכנית, שבה תחייה לאומית - עם ישראל במדינה ריבונית. המשימה הראשונה בעיני כצנלסון הייתה להתקומם נגד הבריטים, כיוון שהם מהווים את המכשול בדרך לעצמאות וריבונות, והדרך היא לא להתחשב בחוקיהם ובגזירותיהם, ולהפירם עד כמה שהדבר ניתן לביצוע. ראשיתה של ההתמרדות אינה חייבת להתבטא במרד המוני מזוין אלא במחאה, הפגנות, אחריהן יבואו התנגשויות בלתי מזוינות עם כוחות המשטרה והביטחון, ובשלב האחרון יפרוץ המרד המזוין של המחתרת. בכך האמין כצנלסון שחיי הכובש הזר, הבריטים, יהפכו לבלתי נסבלים. אב"א אחימאיר תרם לגיבושה של תאוריה זו בראשית שנות השלושים בצוותא עם כצנלסון, שבה רק בכוח ובנכונות להקרבה, תשוחרר הארץ מידי הבריטים וכי הכלכלה חייבת להיות חופשית.

כצנלסון התקרב לתנועה הלאומית הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי, ולאחר מאורעות תרפ"ט הצטרף לשורותיה - ל"צה"ר". כצנלסון סייע לארגן בחירות, נמצא במוקד ההכנות אבל מעולם לא הציג את עצמו כמועמד ריאלי. הוא היה מוכן לעסוק בכל מלאכה הקשורה במערכת הבחירות, אם בארגון הרשימה, אם בהמצאת כספים, אך כל אלה מאחורי הקלעים. כצנלסון היה ראש וראשון למשא ומתן על הרכבת הרשימה ובארגון התעמולה. דרכו לצה"ר הייתה באמצעות "ארגון עובדי הצה"ר" ובית"ר. כבר מראשית צעדיו בצה"ר מילא בה כצנלסון תפקידים מרכזיים: מפקד קן בית"ר ירושלים, חבר מרכז התנועה וציר לוועידתה העולמית בווינה ב-1932, וזמן מה מילא את תפקיד יו"ר ההסתדרות הציונית החדשה בארץ.

הזרם המקסימליסטי בתנועה הלאומית גובש על ידי אב"א אחימאיר, אורי צבי גרינברג וכצנלסון. המקסימליסטים נקראו כך כי הם תבעו מדינה יהודית לאלתר. כצנלסון ארגן את הנוער ואת בית"ר, והפך אותה לממושמעת יותר, מלחמתית יותר ולגורם חשוב יותר. עד בואו הייתה בית"ר מעין קבוצת נערים, והוא זה שגיבש אותה והפיח רוח לחימה. שני שותפיו לדעה של אב"א אחימאיר, על דרך המהפכה הציונית, כצנלסון ויעקב אורנשטיין, הגבירו את הנטייה האקטיביסטית-מרדנית, לפי הנוסח הבולשביסטי. לכצנלסון הייתה הערכה רבה למהפכה הקומוניסטית והוא התפעל מעוצמתה ומהיקפה. כמפקד קן בית"ר ירושלים, היה אחד מהוגי הדעות החשובים של ברית הבריונים, ורק נאמני הברית ידעו כי הוא היה התורם הראשי לביצוע פעולותיהם. פעילותו הענפה בכל מוסדות המפלגה הרוויזיוניסטית לא השביעה את רצונו, כי הוא סבר שתנועת שחרור אינה יכולה להיות תנועה שברשות - הוא שלל את הקומוניזם ואת הסוציאליזם והתייחס להישגיהם כמדומים. אנשי ברית הבריונים ראו בכצנלסון את איש המעשה היחיד שיוכל לעמוד בראשה, כאשר היא תעבור מהפגנות למחתרת של ממש.

בתקופה הקודמת לרצח ארלוזורוב ב-1933 היו היחסים בין מפלגות השמאל בציונות לתנועת "צה"ר" מתוחים. לאחר הרצח היו רבים שסברו כי הרוויזיוניסטים, או אחדים מחבריהם, זממו את הרצח ואף ביצעוהו. אחימאיר, סטבסקי ורוזנבלט הואשמו ברצח ועמדו לדין בפני בית המשפט המנדטורי. באותם ימים הוקם הוועד הציבורי שבראשו עמד הרב קוק. כצנלסון היה זה שהניע את הרב נתן מילייקובסקי, לפנות אל הרב קוק ולנפץ את העלילה. הרב הסכים להתייצב בראש ועד שגייס אמצעים להגנת הנאשמים, ובכך נפרצה הדרך להכנסת הרב קוק למערכה המשפטית הציבורית. לאחר רצח ארלוזורוב נאסר כצנלסון כחבר ברית הבריונים, זוכר מחוסר הוכחות ושוחרר.

כצנלסון היה ממתנגדיה החריפים של מדיניות ההבלגה במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט והוא תרם רבות להקמתו של האצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ב-1931. הוא ארגן את בני הנעורים, הרצה בפניהם ונתן להם תפקידים מעשיים, ובכך עיצב את התשתית לנוער הלאומי הלוחם. הוא האדם שגרם לכך שמבית"ר יקום האצ"ל. כצנלסון ראה באצ"ל מחתרת צבאית, דבר שעליו חלם כל הימים, והוא זה שהשפיע על מפקדת האצ"ל להגיב לפרעות הערבים על היישוב, כשהמוסדות הציוניים ענו עליהן בהבלגה. בהגבה ראה פעולה של הצלת כבוד ישראל ובייחוד כבוד הנוער הישראלי. משטרת המנדט חיפשה אחר כצנלסון עקב פעולות האצ"ל, והוא ירד למחתרת למשך מספר חודשים. ב-1938, כשכמעט נתפס על ידי המשטרה, החליט כצנלסון שמסוכן להישאר בארץ והחליט לברוח לאירופה. הוא עלה בנמל חיפה על אונייה שהפליגה לאירופה, שם התמכר למפעל חייו האחרון - ההעפלה.

כצנלסון ומפעל ההעפלה

כשהגיע כצנלסון לאירופה בקיץ 1938, הפקידה בידו תנועת ז'בוטינסקי את העלייה וההעפלה שאורגנה על ידה. כשם שבארץ פעל בהתלהבות ובתנופה להעלאת האצ"ל על מסלול המלחמה, כך בגולה העלה את ההעפלה לנתיב המרכזי בהגשמת הייעוד הלאומי. המוסדות הרשמיים בתנועה הרוויזיוניסטית ראו בפעולה המדינית, במשא ומתן עם הממשלות, פעולה ציונית חשובה יותר מן ההגבה ומן ההעפלה, אך כצנלסון האמין בציונות הצבאית, בציונות המהפכנית. כצנלסון החליט לארגן עלייה המונית של יהודים לארץ ישראל, בדרכים בלתי-לגאליות. הוא סבר כי רק בדרך זו אפשר יהיה להביא ליצירת ישוב יהודי בעל עוצמה ממשית. כצנלסון ראה בעליית ההמונים הבלתי-לגאלית את המעשה החשוב ביותר בחייו. הוא קבע את מרכז פעולתו בוורשה, שבה הייתה הקהילה היהודית הגדולה במזרח אירופה. כצנלסון טען שהיישוב בארץ הוא שמאלי, מפני שממשלת המנדט מסרה לשמאל את מפתח העלייה והוא האמין שאין בכוח הרוויזיוניסטים להוציא את מפתח העלייה מידיהם, וששכנוע אידאולוגי לא ישכנע את היישוב. כצנלסון טען שהעלייה לארץ ישראל צריכה להיות המונית, שבה צריך להוציא יהודים רבים ככל האפשר, בראשם הצעירים. הוא האמין שהמרץ היהודי צריך לעבור מאירופה לארץ ישראל, ובארץ תשנה העלייה את אופי היישוב ודמותו. כצנלסון נרתם לארגונה וריכוזה של עליית אף על פי, בראשית 1939, היא עלייה ב' של התנועה הרוויזיוניסטית. המטרה שלנגד עיניו הייתה העלאה המונית של יהודים לארץ ישראל והגשמת תוכנית הפינוי של זאב ז'בוטינסקי.

כצנלסון השקיע במפעל חייו האחרון הזה את מרצו, את כשרון הארגון שלו, את יושרו האישי ומעל כולם - את התלהבותו ואמונתו. בפעילות מורכבת זו, שהצריכה סגולות וכישרונות שונים, התגלה כצנלסון כמנהיג נמרץ ותקיף. הוא האמין כי בזכות פעולותיו יצליח להוציא חלק ניכר מהנוער היהודי מפולין לארץ ישראל, וכי בית"ר תשוחרר מהמשרדים הארצישראליים של הסוכנות ומהסרטיפיקטים. בכך יימצא מפתח העלייה בידי הרוויזיוניסטים ולא בידי ממשלת המנדט והסוכנות. כצנלסון האמין כי ההעפלה תשנה את פני היישוב בארץ ישראל. המעפילים שעברו את ייסורי הגלות בפולין ואת ייסורי ההעפלה, יהיו שונים מהנוער היישובי הנתון לשליטת הסוכנות, וירצה שינוי. בכך לא תהיה רק הצלה לעולים, אלא הם יהוו תוספת כוח לשחרור ארץ ישראל מידי הבריטים.

מנחם בגין אמר:

על אף הקריאות לסלקציה, ובתוך הפוגרום המתמיד, החילונו להעלות יהודים. בראש המפעל הזה הועמד יוסף כצנלסון. יוסף כצנלסון היה מפקדנו הראשי במפעל ההעפלה. קראנוהו אביר ההעפלה..

[1]

כצנלסון, שנטל על עצמו את תפקיד מרכז פעולת ההעפלה ורכש אוניות להסעת אלפי מעפילים, האמין שממשלת המנדט תעמוד חסרת אונים מול ההעפלה, ושהאנגלים לא יעזו להטביע את אוניות המעפילים, מחשש לזעם היהודים בגולה. כצנלסון ריכז בידיו את הכספים ואת המשא ומתן בדרג גבוה של רבי החובלים והמבריחים, ולשם כך התרוצץ ברכבות ובמטוסים ברחבי אירופה. תפקידו כלל פיקוח על הפעולות הכספיות שנקשרו לעלייה הבלתי חוקית, אשר בלשונו הייתה העלייה החוקית. הוא ריכז וניהל את כל המגעים עם המוסדות הממשלתיים ועם חברות פרטיות. כצנלסון וחבריו ניגשו לביצוע התוכנית הראשונה של העלאת צי עולים, בן חמש אוניות לפחות. בשלוש מהן יהודים שלא הוגדרו פוליטית, ובשתיים - בית"רים, שהממשלה הפולנית סיפקה להם נשק באופן בלתי רשמי.

לשם הגשמת מפעל ההעפלה, עבר יוסף כצנלסון בחודשים האחרונים לחייו, לאורכה ולרוחבה של אירופה, מוורשה עד לונדון ומאמסטרדם עד אתונה, ושנה לפני מותו אמר:

הנה עברתי את גיל הארבעים. היו אלה שנות לימודים, ויותר משלמדתי בבית הספר, למדתי משוק החיים. אמנם, גיל ארבעים הוא גיל נכבד למדי. אבל טרם איחרתי את המועד. מן הסתם אחיה ששים שנה. יותר מזה איני רוצה. איני רוצה להיות זקן. ובכן, לרשותי כעשרים שנה. אפשר להספיק הרבה, בייחוד בתקופתנו, כשיום לשנה ייחשב..

[2]

ימיו האחרונים

את כל כוחו ומרצו הקדיש יוסף כצנלסון להעפלה, עד שביוני 1939 נפל למשכב, בוורשה. בספטמבר נפצע קלות מרסיסי הפצצה אווירית של הגרמנים וכעבור ארבעה חודשים, בינואר 1940, הוא נפטר ממחלת כליות, בזרועותיה של רעייתו, זלטה.

Yosef Katznelson Garden
גן יוסף כצנלסון בתל אביב

לקראת מותו הקרב ובא, ביקש יוסף מרעייתו זלטה להעביר את גופתו לירושלים. הוא נתן הוראות מפורטות על טיב הארון בו יוטמן, העשוי בדיל ועץ, לצורך ההעברה לא"י. הוא קבע את מקום קבורתו על הר הזיתים בירושלים, ליד קברו של יעקב רז, איש האצ"ל הראשון שנהרג בעת משימה, לאחר שנתפס בירושלים כשניסה להטמין פצצה בשוק ערבי.

עצמותיו הועלו לישראל בשנת 1957 והוא נקבר בבית הקברות בסנהדריה. על שמו נקרא גן בשכונת רמת אביב ג' בתל אביב, ורחוב בעיר בת ים. וכן רחוב בשכונת קטמון הישנה בירושלים (סמטת יוסף בר- ניסן כצנלסון)

לקריאה נוספת

  • אחימאיר, א. (1974). מותו של יוסף כצנלסון: לאחר האהבה לאחר השנאה. תל אביב: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר
  • אחימאיר, י. (1983). הנסיך השחור: יוסף כצנלסון והתנועה הלאומית בשנות ה-30. תל אביב: מכון ז'בוטינסקי
  • אחימאיר, י. ושצקי, ש. (1978). הננו סיקריקים: עדויות ומסמכים על ברית הבריונים. תל אביב: ניצנים
  • לזר-ליטאי, ח. (1988). אף על פי: עליה ב' של תנועת ז'בוטינסקי. ישראל: הוועד הציבורי לציון יובל עליית אף על פי
  • שטין-אשכנזי, א. (1998). בית"ר בארץ ישראל, 1925-1947. ירושלים: מכון ז'בוטינסקי

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שטין-אשכנזי, א. (1998). בית"ר בארץ ישראל, 1925 - 1947. ירושלים: מכון ז'בוטינסקי
  2. ^ אחימאיר, א. (1974). מותו של יוסף כצנלסון: לאחר האהבה לאחר השנאה. תל אביב: הוועד להוצאת כתבי אחימאיר
אב"א אחימאיר

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר (אַבָּא שָׁאוּל גֶיְסִינוֹבִיץ'; ז' בחשוון תרנ"ח, 2 בנובמבר 1897 – ה' בסיוון תשכ"ב, 6 ביוני 1962) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר וברית הציונים הרוויזיוניסטים, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא, א. אסיר-ציון וסתם מקשן. זוכה פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

אברהם קצנלסון

ד"ר אברהם קצנלסון (ניסָן) (18 באפריל 1888, י"ח באייר ה'תרמ"ח – 18 במאי 1956, ט' בסיוון ה'תשט"ז) היה רופא יהודי ועסקן ציוני. כיהן בראש מחלקות הבריאות של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, חבר הוועד הפועל הציוני, ההנהלה הציונית, אספת הנבחרים ומועצת המדינה הזמנית. מחותמי מגילת העצמאות.

בית הקברות סנהדריה

בית הקברות סנהדריה הוא בית קברות יהודי השוכן בצפון ירושלים בסמוך לשכונת סנהדריה, ובסמוך לצומת הרחובות שמואל הנביא, שדרות אשכול ובר-אילן (צומת סנהדריה).

בית הקברות סנהדריה, ממוקם כמה מאות מטרים מגן עירוני ובו קברים מתקופת בית שני המוכר בשם קברי הסנהדרין.

ברית הבריונים

ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, שאותו הגדירה כ"כובש זר", ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, תוך שימוש בכוח הזרוע במקרה הצורך. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. הייתה זו למעשה התנועה הראשונה בארץ ישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש הרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שלימים הובילו מחתרות אצ"ל ולח"י.

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

הירדן (כתב עת)

הירדן היה עיתון וכתב עת שיצא על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית בשנים 1934 עד 1939.

המקהלה הקאמרית הישראלית - טבעון

המקהלה הקאמרית הישראלית - טבעון היא מקהלה ישראלית, אשר בסיסה הוא בקריית טבעון. היא נוסדה בשנת 1974 ומונה כ-45 זמרים וזמרות מצפון הארץ.

המנצחת על המקהלה, מאז שנת 1996 ועד היום, היא יעל וגנר-אביטל.

חן מלך מרחביה

ד"ר חֵן מֶלֶךְ מֶרְחַבְיָה (1910 – י"ג בתמוז תשס"ג, 13 ביולי 2003) היה מחנך, הוגה דעות, מסאי, מתרגם, עורך ספרותי, חוקר ההגות היהודית בימי הביניים והיסטוריון התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער בית"ר. נודע גם בשמותיו הספרותיים: ח' מ' בן-ירוחם, ח' בן-ירוחם, מ. אוסטאו, מ' חן, ט' לביא וב. ביאלי. בעל הפרס ע"ש ילין של עיריית ירושלים.

יהושע ליכטר

יהושע ליכטר (1901, האימפריה הרוסית (אוקראינה) – 1958, ירושלים), שנודע בשם העט איש-ברוריה, היה פעיל רוויזיוניסטי, מייסד, מו"ל ומנהל ביטאון בית"ר, "חזית העם".

ליכטר עלה לארץ ישראל ב-1921 והצטרף לגדוד העבודה. ב-1923 היה בין ראשוני המצטרפים לברית הציונים הרוויזיוניסטים. אימץ קו לוחמני במיוחד בשנות השלושים, והיה גם מראשוני המצטרפים לברית הבריונים. במסגרת הברית היה מפקד חוליה שעסקה בהעפלה יבשתית מגבול הלבנון, ליד מטולה.

ליכטר יסד וניהל את הביטאון קצר-הימים "חזית העם" (1931–1934), שאותו ערכו אב"א אחימאיר ויהושע השל ייבין. ליכטר גם פרסם מפרי עטו תחת שם העט "י. איש ברוריה". בהוצאה לאור שבה יצא העיתון, שנקראה אף היא "איש ברוריה", יצאו חוברות וספרים של ברית הצה"ר. בין הביטאונים של איש ברוריה היה גם קונטרס חריף נגד חיים ארלוזורוב ("הינוקא האדום"), שבעקבותיו הואשם ליכטר בהסתה שהובילה לרצח.

לאחר רצח ארלוזורוב הכריז הממשל הבריטי על ברית הבריונים כעל "ארגון בלתי-חוקי", ושבעת בכירי חברי הארגון (אב"א אחימאיר, יהושע השל ייבין, חיים דבירי, משה סבוראי, יעקב אורנשטיין, יוסף כצנלסון ויהושע ליכטר עצמו) נדונו ביוני 1934 לעונשי מאסר, ויהושע ליכטר נידון למאסר של שלושה חודשים.

יהושע ליכטר עסק בין היתר ביוזמות נדל"ן; יזם ומימן את הקמת שכונת התקווה בתל אביב.

יוסי אחימאיר

יוסף (יוסי) אחימאיר (נולד ב-י"ד באייר ה'תש"ג, 19 במאי 1943 בירושלים) הוא עיתונאי ויועץ תקשורת, יו"ר הנהלת מכון ז'בוטינסקי בישראל, עורך רבעון "האומה", וחבר כנסת מטעם הליכוד בכנסת ה-13. ב-2015 נבחר ל"יקיר העיר רמת גן".

יוסי שטרן (צייר)

יוסי שטרן (1923 – 14 במרץ 1992) היה צייר ומאייר ישראלי. נודע בציורי דמויות ונופים של העיר ירושלים והווי הלוחמים במחתרות עבריות בארץ ישראל, צה"ל וגדנ"ע. זכה לפרסים אחדים על עבודתו האמנותית.

יצחק ברמן

יצחק בֶּרמן (3 ביוני 1913 – 4 באוגוסט 2013) היה פוליטיקאי ומשפטן ישראלי, כיהן כשר האנרגיה והתשתית וכיושב ראש הכנסת.

כצנלסון

האם התכוונתם ל...

מאיר רובין

מאיר רובין (1892 – 1 בספטמבר 1967) היה אדריכל ואיש ציבור ישראלי, איש התנועה הרוויזיוניסטית וסגן ראש עיריית ירושלים מטעם מפלגת חרות.

ניסן כצנלסון

ד"ר ניסן (הכהן) כצנלסון (1862–1923) היה מנהיג ציוני ברוסיה, מעוזריו הקרובים של בנימין זאב הרצל ונציגו האישי במשא ומתן עם שלטונות רוסיה.

סקריה (אוניית מעפילים)

סקריה הייתה אוניית מעפילים שארגנו אנשי הציונות הרוויזיוניסטית. בין יוזמי ומנהלי ההפלגה היו שלמה יעקבי וחבריו יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי, הלל קוק, אליהו גלעזר, נפתלי פלטין נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, ויצחק ז'רז'בסקי, נציג האצ"ל.

רחל כצנלסון-שזר

רחל כצנלסון-שזר (ט"ו בחשוון תרמ"ו, 24 באוקטובר 1885‏, בוברויסק, פלך מינסק, האימפריה הרוסית – 11 באוגוסט 1975, ד' באלול תשל"ה, ירושלים) הייתה אשת ציבור ישראלית. נמנתה עם מייסדות מועצת הפועלות ופעלה לקידום הנשים בישוב. רעייתו של נשיא מדינת ישראל זלמן שזר.

שולמית כצנלסון

שולמית כצנלסון (אוגוסט 1919 – 6 באוגוסט 1999) הייתה מחנכת ישראלית, מייסדת ומנהלת אולפן עקיבא, כלת פרס ישראל למפעל חיים בחינוך (1986) ומועמדת לפרס נובל לשלום.

שמואל תמיר

שמואל משה תמיר (כצנלסון) (10 במרץ 1923 – 29 ביוני 1987) היה עורך דין, חבר הכנסת ושר בממשלת בגין הראשונה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.