יוסף גורני

יוסף גוֹרְנִי (נולד ב-1933) הוא פרופסור אמריטוס בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית ע"ש אנדראה וצ'ארלס ברונפמן באוניברסיטת תל אביב. חוקר הלאומיות היהודית במאה השנים האחרונות. חתן פרס ביאליק לחכמת ישראל (2006).

Yosef Gorny cropped
יוסף גורני, 2008

חייו ופועלו

יוסף גורני נולד בשנת 1933 בוורשה בירת פולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, אחרי כיבוש ורשה על ידי הגרמנים, הצליחו הוריו להימלט לעיר לבוב במזרח פולין, שהייתה תחת הכיבוש הסובייטי. משם הם הוגלו על ידי השלטונות לסיביר, והודות לכך ניצלו חייהם. בתום המלחמה חזרו לפולין ומשם לגרמניה, בה שהו שנה במחנה פליטים. בשנת 1947 הגיעו לארץ ישראל באוניית המעפילים "י"ד חללי גשר הזיו". הם נתפסו על ידי הבריטים ונאסרו במחנה המעצר בעתלית. גורני הוברח מהמחנה על ידי שליחי הסוכנות היהודית לקרובי משפחה, והוריו שוחררו כעבור חצי שנה. אחרי השחרור ממחנה המעצר גרו בגוש תל מונד, שם גר אחיו של אביו, שהיה חבר מושב חירות.

בתל מונד למד יוסף גורני בבית הספר האזורי, ולאחר מכן התגייס לצבא. שירת כסמל קרבי בגדוד 13 בחטיבת גולני, בשנים 19541951. בתום השירות נרשם לאוניברסיטה העברית ללימודים בחוגים: תולדות עם-ישראל והיסטוריה כללית. בירושלים פגש את רעייתו גאולה לבית ציפרמן, נישאו בשנת 1958 ונולדו להם שני בנים: רן ועודד.

עם סיום לימודיו בירושלים ב-1958 התקבל כמורה בבית הספר התיכון העירוני בעיר הרצליה, שבו לימד והיה מחנך במשך עשר שנים. במקביל לכך, התחיל את לימודי התואר השני באוניברסיטת תל אביב, עבודת המאסטר הייתה בנושא מפלגת פועלי ציון בעלייה השנייה, אותו עשה תחת הנחייתו של פרופ' רפאל מאהלר, קיבל את התואר השני בהצטיינות ב-1965. אחרי מלחמת ששת הימים, בה השתתף, התקבל בשנת 1968 כאסיסטנט בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב. בשנת 1971 סיים את עבודת הדוקטורט בהצטיינות יתרה, התזה שלו הייתה: "אחדות העבודה 1930-1919, היסודות האידאולוגיים והשיטה המדינית, בהדרכת פרופ' משה מישקינסקי; העבודה ראתה אור בשנת 1975, כספר ועליה קיבל את פרס יצחק בן צבי מטעם יד יצחק בן צבי. משנת 1971 שימש מורה באוניברסיטת תל אביב - בכל הדרגות, לפי הסדר, עד לדרגת פרופסור מן המניין.

באוניברסיטה מילא מגוון תפקידים: ראש המכון לחקר הציונות ע"ש חיים ויצמן במהלך שתי קדנציות; ראש תוכנית הב"א הכללי בפקולטה למדעי הרוח; ראש בית הספר למדעי היהדות ע"ש חיים רוזנברג; וממונה על הקתדרה לחקר יהודי אירופה על-שם משפחת שפיגל; וכן ראש הוועדה האקדמית של המכון למורשת בן-גוריון בשדה בוקר. במקביל לכך הוא משמש זה שנים מספר יו"ר ההנהלה במכללת בית ברל, וראש המכון לחקר העתונות היהודית באוניברסיטת תל אביב, המוציא לאור את כתב העת קשר.

נמנה עם מערכת האנציקלופדיה "בריטניקה לנוער".

פרסים בהם זכה

מחקרו

יוסף גורני עוסק בתנועה הלאומית היהודית במאה השנים האחרונות. הוא מתבונן בשתי פניה: מאיחד, הציונות והיישוב היהודי בארץ ישראל ומאידך הבונד - התנועה המרקסיסטית הלאומית והאנטי-ציונית.

יוסף גורני בודק תופעה זו של הזרמים הלאומיים היהודיים והמנהיגים הלאומיים כדוגמת הרצל, חיים ויצמן, ז'בוטינסקי, ודוד בן-גוריון. הוא בוחן את עולם המחשבה שלהם ואת הניסיון שלהם ליישם את חזונם והגותם במציאות. קרי, הוא משלב בין היסטוריה אינטלקטואלית להיסטוריה פוליטית וחברתית. מן ההיבט החברתי הוא עוסק באוטופיות. הוא עוסק ברעיונות האוטופיים של אנשי המדינה והרוח הציונים שניסו ליישם אותם במציאות. דהיינו, אין הוא עוסק באוטופיה כבדמיון או חלום, אלא באוטופיה שמנסה להיות ריאלית. הוא חוקר את הנטיות האוטופיות אצל המנהיגים הציוניים והקבוצות האליטיסטיות השונות מן המושבות הראשונות ועד לקיבוצים. גורני מכנה זאת הגישה הריאליסטית-האוטופית, כשהדגש הוא על הריאליזם ולא על האוטופיה.

בין חוקרי ההוויה היהודית הלאומית בזמן המודרני, משלב יוסף גורני במחקריו יותר מחוקרים אחרים את ארץ ישראל ומדינת ישראל עם תפוצות ישראל. הדבר התבטא גם במחקרו האחרון שהתפרסם זה עתה בעברית ובאנגלית - העורך השוואה בין תפיסת "כלל ישראל" של תנועת העבודה בארץ ישראל ושל מפלגת הבונד.

השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים אידיאלוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ ישראל בשנים 1948-1882

ספר שהתפרסם בשנת 1985 בעברית ובשנת 1987 באנגלית בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. מחקר יסודי העוסק בגישות השונות בתנועה הציונית של הבעיה הערבית מאז ראשית המאה העשרים ועד הקמת המדינה.

בספר מבחין יוסף גורני בין ארבע גישות: 1) הגישה הליברלית-האלטרואיסטית: בה דגלו קבוצת אינטלקטואלים שעלו לארץ, אשר האמינו בהשתלבות היהודים בתרבות המזרח. בגישה זו דגל יצחק אפשטיין, שכתב את המאמר הידוע "השאלה הנעלמה" ב-1907. הגישה בקוטב המנוגד היא: 2) הגישה הלאומית-בדלנית: אשר טענה לזכותם הבלעדית של היהודים על ארץ ישראל. עמה נמנו אנשי ניל"י אהרן אהרונסון, אבשלום פיינברג וכן משה סמילנסקי בפרק זמן מסוים, שלאחריו שינה את דעתו.

גישות באמצע:

3) הגישה הלאומית-ליברלית: שמייצגה היה ארתור רופין, דגלה בשיבה הדרגתית ומתונה של היהודים לארץ ישראל, תוך חיפוש מתמיד של פשרה עם האליטות של הערבים-פלסטינים. 4) הגישה הסוציאליסטית-הקונסטרוקטיבית: בה האמינה תנועת העבודה בת העלייה השנייה, אשר נאבקה על העבודה העברית והתיישבות יהודית. שני עקרונות אלה העבודה העברית ובעיקר ההתיישבות, העמידו אותה באורח פרדוקסלי בחזית הראשונה של העימות הערבי-פלסטיני. הדבר היה פרדוקסלי כי הם היו סוציאליסטים והאמינו באינטרס משותף של הפרולטריון ובאחוות העמים. אולם, דרישותיהם (שלא תמיד הצליחו ליישמן) פירושן היה להביא פועלים יהודים במקום הפועלים הערבים ועל ידי ההתיישבות לבצר את שליטתם של היהודים לפחות על חלק מארץ ישראל. הם לא התכוונו לגרש את הערבים, אבל טענו כפי שניסח זאת בן-גוריון "ארץ ישראל שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה". הפתרון לעימות זה בין שני העמים, יבוא לדעתם על ידי יצירת איזון כוחות בין החברה היהודית לבין החברה הערבית-פלסטינית בארץ ישראל.

החיפוש אחר הזהות הלאומית: המחשבה הציבורית היהודית אחרי השואה והקמת המדינה

ספרו זה של יוסף גורני עסק בזרמים הרעיוניים והפוליטיים בקרב יהדות ארצות הברית ביחסם למדינת ישראל. הנושא טומן בחובו מספר בעיות אותן גורני מנסה ללבן: האם ההזדהות עם המדינה אינה נוגדת את הנאמנות האזרחית של היהודים בארצות הברית, מה שמכונה "הנאמנות הכפולה". האם יש סדק בתפישה הציונית המסורתית של שלילת הגולה ובקשר לכך האם ארצות הברית היא גלות מבחינת היהודים והאם בכלל ניתן לדבר היום על גלות כאשר קיימת מדינה והמדינה הזאת על פי חוק השבות פתוחה לכל יהודי באשר הוא. באורח פרדוקסלי המדינה הפכה את היהודי לאדם החופשי ביותר בעולם הפתוח, מפני שלכל יהודי באשר הוא יהודי ניצבות בפניו שתי אפשרויות פתוחות: האחת - להישאר כאזרח בארץ הולדתו; השנייה - להגר ולעלות לארץ ישראל. אין אדם שאינו יהודי ועומדות בפניו שתי אופציות אוטומטית. זה הדבר שחולל חוק השבות. הספר עוסק בפרובלמטיקה הזאת והשינויים שחלו בה מהקמת המדינה ב-1948 ועד שנות התשעים.

בעיה נוספת אותה מעלה הספר היא הוויכוח בעניין מרכזיותה של ישראל בקרב העם היהודי בעולם, כאשר נשמעת יותר ויותר הטענה שבתוקף המציאות היהודית בתפוצות ובעיותיה של מדינת ישראל בתחומים שונים, אין היא עוד מרכזם של היהודים, כי אם אחד המרכזים.

יוסף גורני טוען בספר כי נכון שישראל איננה מרכז במובן התרבותי אותה הגדיר אחד העם כמפיצת תרבות. היהודים בתפוצות לא הפכו את העברית לשפה שנייה שלהם כפי שהייתה התקווה והוא מסכים עם הטענה שישראל שקועה בבעיות שכיום התפוצות האחרות ובעיקר זו בארצות הברית משוחררות ממנה. בצורה פרדוקסלית הוא רואה את החיים בישראל כמסוכנים ליהודים כיהודים. לא כן בתפוצות ששם יש גילויים של אנטישמיות גרידא. אולם הסוגיה אותה מעלה הספר היא שישראל היא מרכז פוליטי של העם היהודי. כלומר, היא יכולה לפתור בעיות פוליטיות שהתפוצה לא תוכל לפותרן. דוגמה לכך היא שארצות הברית, למרות ההשפעה הרבה של היהודים על הממשל, לא הייתה מוכנה לפתוח את שערי ההגירה בפני יהודי אתיופיה. באופן פרדוקסלי הדבר חשוב ליהודי ארצות הברית מבחינה הומנית, אבל הם לא יכולים להביא לכך שהיהודים יצאו ויעלו מאתיופיה לארצות הברית. בדומה לכך מברית המועצות לשעבר יצאו שני מיליון יהודים. למעלה ממחציתם קלטה ישראל. ארצות הברית וגרמניה לא היו מרשות לעצמן לקלוט את כל ההגירה הזו.

כיום החוגים שקשורים יותר ויותר לישראל הם החוגים הדתיים בתפוצות, בין המודרניים הציוניים ואפילו החרדים האנטי-ציונים.

חלופות נפגשות: מפלגת הבונד ותנועת הפועלים בארץ ישראל, 1985-1897

ספרו זה של יוסף גורני עוסק במקביל בתנועת הבונד הסוציאליסטית-מרקסיסטית והאנטי-ציונית ובתנועת העבודה. הבסיס המשותף לדיון בין שתי תנועות מנוגדות אלה, שלכאורה אין שום דבר משותף ביניהן, היה תפישתן הלאומית, שתי התנועות הכירו בקיומו של עם יהודי. עם כל הפרובלמטיקה של הדבר, ובמיוחד בהתייחס לבונד שכתנועה סוציאליסטית מרקסיסטית הגיעה לעימות עם רוב התנועות הסוציאליסטיות באירופה, במיוחד עם ההנהגה של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית - לנין ופולכאנוב, אשר התנגדו לתפישה של הבונד, משום שלא הכירו ביהודים כאומה. הם לא הכירו ביהודים כאומה משום שחסרו את המאפיינים האובייקטיביים של אומה: טריטוריה משותפת, שפה משותפת (לא לכל היהודים בעולם הייתה שפה משותפת), היסטוריה משותפת (כי היו מבוזרים) וכלכלה משותפת - אלה המאפיינים האובייקטיביים של הלאומיות.

אלו היו שתי החלופות: הבונד ותנועת העבודה הציונית. גורני מכנה אותן חלופות נפגשות מכיוון שאחרי השואה הכירו שרידי הבונד בזכותם של היהודים למדינה לאומית משלהם. כלומר, הסכימו בלית ברירה לנוכח הטרגדיה שפקדה את העם היהודי ואת תנועתם, כי הציונים צדקו במאבקם להקמת ישות לאומית יהודית בארץ ישראל.

מדיניות ודמיון: תוכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית, 1948-1917

ספר זה הוא המשך לספר הציונות והשאלה הערבית ועניינו הוא התוכניות השונות להסדר הסכסוך הישראלי-ערבי. מ-1920 החל בז'בוטינסקי ועד לעצם ימינו אלה בשנות השמונים ושנות התשעים לאריה אליאב ושמעון פרס.

המצע המשותף לכל התוכניות הללו במשך למעלה מחמישים שנה היה החיפוש אחר הסדר קונפדרטיבי בין הישות היהודית לישות הערבית-פלסטינית. זוהי הבעיה שאנחנו מתלבטים בה עד עצם היום הזה, גורני סבור כי נמשיך להתלבט בה ביתר שאת בעתיד. זוהי בעיה היסטורית הנמשכת עד להווה, גורני קרא לתהליך הזה תהליך של מרוץ שליחים. המקל הזה מועבר מקבוצה לקבוצה ומאישיות לאישיות. מויידמן וז'בוטינסקי בהתחלה אל דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, ומהם אל מרטין בובר ומנהיגי השומר הצעיר ובימינו אלה אל אריה אליאב ושמעון פרס.

הקשר הדו-משמעי: הלייבור הבריטי ויחסו לציונות

בספר זה מבליט יוסף גורני את הקשר של הסוציאליזם המערבי, שלא הכיר את הבעיה הלאומית היהודית, כמו הסוציאליזם הבריטי והציונות. כלומר, מצד אחד בבריטניה לא הייתה תנועה אנטישמית המונית, כמו למשל במזרח אירופה. אולם מצד שני, מטעמים של הומניזם סוציאליסטי - תמך הסוציאליזם עד עלותו לשלטון בציונות כתנועת התיישבות שבאה לפתור חלק מהמצוקה היהודית במזרח אירופה.

שותפות ומאבק: חיים ויצמן ותנועת העבודה

ספר זה עוסק בקשרים שבין חיים ויצמן ותנועת העבודה. הוא דן בשותפות זו בשני מישורים: האחד הוא המישור הערכי-אידאולוגי והשני הוא המישור הפוליטי.

במישור האידאולוגי-ערכי היה ויצמן קרוב לתנועת העבודה ובמיוחד להתיישבות השיתופית. היו לו שלוש אהבות בארץ ישראל: נהלל, משמר העמק ומכון ויצמן. היה זה צירוף אוטופי בין ההתיישבות השיתופית לבין המדע, זאת למרות שויצמן בהשקפת עולמו ובתרבותו לא היה סוציאליסט, ואפילו היה מתנגד חריף למרקסיזם, זה מצד העיקרון.

בעניין הפוליטי ניתן לראות שתי תקופות: בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים התקיימה ברית פוליטית-מדינית בין ויצמן לבין תנועת העבודה. בשנות הארבעים נוצר קרע בינו לבין דוד בן-גוריון, ממנהיגי תנועת העבודה, שעיקרו היה מחלוקת פוליטית לגבי הסמכויות של נשיא התנועה הציונית, דהיינו ויצמן, ויושב ראש ההנהלה הציונית, דוד בן-גוריון. ויצמן דגל במשטר נשיאותי לפיו מדיניות החוץ היא בידי הנשיא כמו בארצות הברית. ואילו בן-גוריון דגל במשטר של ממשלה אשר בו הממשלה היא הריבון והיא הקובעת (ממשלה דהיינו ההנהלה הציונית). המאבק ביניהם נסוב סביב השאלה עד כמה יש להעביר את הדגש של המדיניות הציונית מאנגליה לארצות הברית. ויצמן היה נאמן של בריטניה ואילו בן-גוריון תבע את המעבר לארצות הברית.

כתוצאה ממאבק זה, לאחר הקמת מדינת ישראל, התמנה אומנם ויצמן לנשיאה, אלא שסמכויותיו כנשיא קוצצו רק לעניינים טקסיים וזאת כתוצאה מדרישתו של בן-גוריון.

קריאה באין אונים

הספר עוסק בעתונות היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה. הוא מתאר את העתונות בארבע ארצות: ארץ-ישראל, ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות.

ספר יובל לכבודו

ספריו בעברית

  • אחדות העבודה 1919-1930: היסודות העיוניים והשיטה המדינית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1973
  • שותפות ומאבק: חיים ויצמן והתנועה הציונית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-ביב, 1976
  • (עורך): מדינאי בעתות משבר: חיים ויצמן והתנועה הציונית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1976
  • הקשר הדו-משמעי: הלייבור הבריטי ויחסו לציונות, תל אביב, 1980
  • מראש פינה ודגניה עד דימונה: תולדות הציונות הקונטרוקטיבית, משרד הביטחון אוניברסיטה משודרת, תל אביב, תשמ"ג 1983
  • השאלה הערבית והבעיה היהודית: זרמים מדיניים-אידאולוגיים בציונות ביחסם אל הישות הערבית בארץ-ישראל בשנים 1948-1882, עם עובד, תל אביב, תשמ"ו 1985
  • החיפוש אחר הזהות הלאומית: המחשבה הציבורית היהודית אחרי השואה והקמת המדינה, עם עובד, תל אביב, תש"ן 1990
  • מדיניות ודמיון: תוכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית, 1948-1917, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ג 1993
  • יוסף גורני ויצחק גרינברג, תנועת העבודה הישראלית: היסודות הרעיוניים, המגמות החברתיות והשיטה הכלכלית - אסופה מוערת, כרכים א-ב, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, תשנ"ט 1997
  • בין אושוויץ לירושלים, עם עובד, תל אביב, תשנ"ח 1998
  • חלופות נפגשות: מפלגת הבונד ותנועת הפועלים בארץ-ישראל, 1985-1897, מוסד ביאליק, ירושלים, תשס"ה 2005
  • (עריכה) הישג היסטורי בתמורותיו: ההתיישבות הקיבוצית והמושבית, 1990-1910, עורכים: אביגיל פז-ישעיהו, יוסף גורני, קריית שדה בוקר, 2006
  • קריאה באין אונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ואוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תשס"ט 2009
  • אנשי כאן ועכשיו, שדה בוקר: מכון בן-גוריון, 2015
  • תעודת זהות: זיכרון אישי והשקפה לאומית, הוצאת כרמל, 2018

ספריו באנגלית ובשפות אחרות

  • Josef (Yosef) Gorny, The British Labour Movement and Zionism, 1917-1948, Frank Cass, London, 1983
  • Yosef Gorny, From Rosh Pina and Degania to Dimona: A History of Constructive Zionism, MOD, Tel Aviv, 1989.
  • Yosef Gorny, Zionism and the Arabs, 1882-1948: A Study of Ideology, Oxford UP, Oxford, 1982.
  • Yosef Gorny, The State of Israel in Jewish Public Thought: The Quest for Collective Identity, Macmillan and NYU Press, London and New York, 1994
  • Yosef Gorny, Between Auschwitz and Jerusalem, Vallentine Mitchel, London and Portland OR, 2003
  • Yosef Gorny, Entre Auschwitz et Jerusalem: Shoa, sionisme et identite' juive, Editions In Press, Paris, 2003.
  • Yosef Gorny (ed.), Contemporary Jewries, Converfence and Divergence, editors: Eliezer Ben-Rafael, Yosef Gorny, and Yaacob Ro'i, Brill, Leiden/Boston, 2003
  • Yosef Gorny (ed.), Jewry between Tradition and Secularism, editors: E. Ben-Rafael, T. Gergrly & Yosef Gorny, Brill, Leiden/Boston, 2006
  • Yosef Gorny, Converging Alternatives: The Bund and the Zionist Labor Movement, 1897-1985, SUNY Press, Albany NY, 2006.
  • Yosef Gorny, From Binational Society to Jewish State, Brill USA, Boston, 2006
  • Yosef Gorny, Yaacov Oved & Idit Paz (editors), Communal Life: an International Perspective, Transaction Books, New Brunswick, N.J. 1987

קישורים חיצוניים

הקודם:
אוריאל סימון, מנדל פיקאז', משה קוסובסקי
פרס ביאליק לחכמת ישראל
במשותף עם חוה טורניאנסקי

2006
הבא:
דוד ויטל, עזרא מנדלסון
אבי בראלי

פרופ' אבי בראלי (Bareli) הוא היסטוריון ישראלי, חוקר ועורך במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

אחדות העבודה

אחדות העבודה (אחה"ע) (1919–1930) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית. המפלגה הוקמה כאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן-גוריון עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון בתקופת העלייה השלישית. פלג שמאלי קטן של פועלי ציון לא הצטרף לאיחוד והמשיך לקיים מפלגה עצמאית בשם "פועלי ציון שמאל". כתב העת של המפלגה - קונטרס יצא לאור בשנות ה-20 של המאה ה-20.

בריטניקה לנוער

בריטניקה לנוער היא אנציקלופדיה לנוער שיצאה לאור בישראל החל משנת 1977, והתבססה על האנציקלופדיה Children's Britannica, שהחלה לצאת לאור בשנת 1960 על ידי הסניף הלונדוני של אנציקלופדיה בריטניקה בע"מ.

עורכה של Children's Britannica היה ג'ון ארמיטאג', ומרבית כותביה היו בריטים. יועצים לעריכה היו המנהל, הצוות והתלמידים של בית הספר היסודי על שם ויליאם אוסטין בלוטון, בדפורדשייר.

ב-1975 יזם נחמן אוריאלי, מנכ"ל הוצאת עם עובד, את הדפסת האנציקלופדיה בעברית. "בריטניקה לנוער" יצאה לאור ב-15 כרכים על ידי חברת "אנציקלופדיות לנוער בע"מ", ותוארה על ידה כ"אנציקלופדיה בינלאומית לישראל". להבדיל ממתחרותיה (מכלל - אנציקלופדיה לנוער, יבנה - האנציקלופדיה לנוער ואנציקלופדיה אביב), שהופיעו בניקוד מלא, "בריטניקה לנוער" הופיעה ללא ניקוד (שמות הערכים נוקדו, ולעיתים נוקדו מילים מסוימות בגוף הערכים). אף שהתבססה על Children's Britannica, ערכים רבים בה, בפרט בנושאי ישראל ויהדות נכתבו במיוחד למהדורה העברית. "נוסף לכך, ניתן בערכים מסוימים פירוש ועיבוד מקורי בידי 'אנציקלופדיות לנוער בע"מ' במקום תרגום גרידא של המקור".

ערכי "בריטניקה לנוער" כללו גם תצלומים רבים, בצבע ובשחור לבן, תרשימים ומפות.

לשם הכנת המהדורה העברית הוקמה מערכת שבראשה עמד פרופ' שניאור ליפסון ממכון ויצמן למדע, וחבריה היו פרופ' יוסף גורני, הרב שמואל אבידור הכהן, הרב ח"כ מנחם הכהן, ד"ר כרמי יוגב, מנהל גימנסיה הרצליה, אל"ם (מיל.) גרשון ריבלין, פרופ' רינה שפירא ופרופ' נתן שרון. העורך הכללי היה דוד שחם. כן פעל צוות של עורכים ויועצים מדעיים, ובהם נחמיה בן אברהם - ספורט, פרופ' יהואש הירשברג - מוזיקה, ד"ר מאיר פעיל - צבא ופרופ' דרור שדה - אסטרונומיה.

העיתונאי זאב גלילי השווה בין "בריטניקה לנוער" לבין "מכלל", והתאכזב לגלות שב"בריטניקה לנוער" אין ערך על מסכת אבות. הוא הוסיף וציין כי: "המשכתי ובדקתי מה יש ומה אין בבריטניקה לעומת ה"מכלל". וזה מה שמצאתי בכמה עמודים של "מכלל", ערכים שאין בבריטניקה: אביגיל (אשת נבל הכרמלי), אבישי, אביתר, אבן ג'נאח, אבן סינה, אברהם אבינו ותקצר היריעה מלפרט. בעיקר ניכר יתרונה של "מכלל" בנושאי ארץ ישראל, תנ"ך, הלכה, תולדות עם ישראל...ההגינות מחייבת לציין כי בבריטניקה יש ערכים שאין ב"מכלל", החל ב"אבולוציה" וכלה ב"אינפלציה.".

בשנת 1993 יצא לאור כרך "עדכונים והשלמות", שהעורך הראשי שלו הוא עמנואל לוטם.

גורני

האם התכוונתם ל...

הבונד

בּוּנְד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן; בקיצור הבונד, "האיגוד") היה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכליים וחברתיים ועמם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. סביב מלחמת העולם הראשונה התפצלה הסיעה על בסיס גאוגרפי. בנוסף לסניף שנותר בברית המועצות, שדוכא לבסוף בידי המשטר הקומוניסטי, קמו גופים נפרדים בפולין, בליטא, ברומניה ובלטביה. בפולין בעיקר היה הבונד כוח פוליטי חשוב, שקיבל בשיאו 100,000 קולות בבחירות הארציות ב-1928. מרבית אנשי הבונד נרצחו בשואה. מחוץ למזרח אירופה הוסיפו שלוחות שהלכו וקטנו להתקיים ברחבי העולם, תחת מסגרת "הוועדה המתאמת הבינלאומית של הבונד" שקמה בניו יורק ב-1947.

היישוב

היישוב הוא כינוי לישות היהודית שקמה בארץ ישראל החל מהרבע האחרון של המאה ה-19, עם יציאתם של אנשי היישוב הישן מבין חומות העיר העתיקה בירושלים וייסודן של מקווה ישראל ופתח תקווה, ונמשכה בעלייה הראשונה בשנת 1881 וייסוד המושבות, וברצף היסטורי עד ליום הכרזת מדינת ישראל.ישות זו נקראה גם "היישוב העברי" ובשם זה היא נזכרת במגילת העצמאות.

לביטוי "היישוב" יש צורות נוספות, "היישוב היהודי" או "היישוב היהודי בארץ ישראל" - לשם הבדלה בין היהודים בארץ ישראל לבין ערביי הארץ, "היישוב החדש" - להבדלה בין מתיישבי הארץ הציונים לבין תושבי הארץ היהודיים זה מכבר בני "היישוב הישן", ו"היישוב המאורגן" - להבדלה בין הסרים למרות הנהגת היישוב לבין אלו שלא סרו למרותה.

העלייה השנייה

העלייה השנייה היא גל ההגירה היהודי שהגיע לארץ ישראל בשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה.

בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש. מבין עולי העלייה השנייה היו שגיבשו "במהלך התקופה מסגרות רעיוניות וארגוניות חדשות. המסגרות הללו טבעו חותם עמוק על תולדות היישוב, שסימניו ניכרים אף במדינת ישראל".

חברת העובדים

חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל היא ארגון הגג של ההסתדרות הכללית שאחראי על הגופים הכלכליים שבבעלות ההסתדרות. הוקמה בשנת 1923. לפי הגדרתה היא "המסגרת המשפטית, הארגונית והכלכלית המאגדת את כל המפעלים המשקיים של ההסתדרות הכללית. נכללים בה כל המפעלים המנהליים, הקואופרטיביים, ההתיישבותיים והמשותפים של ההסתדרות הכללית."ההסתדרות שאפה ליצור חברה שתהיה מבוססת על רעיון הקואופרציה, כלומר שהמפעלים ואמצעי הייצור יהיו שייכים לפועלים ולא לבעלי הון. חברת העובדים ייצגה את בעלות חברי ההסתדרות על המפעלים ההסתדרותיים. בשיא כוחה הייתה חברת העובדים גורם מרכזי במשק הישראלי, שהעסיק עשרות אלפי עובדים בכל ענפי המשק והיוותה למעשה את הגורם המעסיק במודל ההסתדרות, בניגוד לאגף לאיגוד מקצועי שריכז את התאגדות הפועלים מול מעסיקיהם הן במפעלים ההסתדרותיים והן בכלל המשק.

בשנות השמונים, עברה חברת העובדים משבר קשה, חברת הביטוח "הסנה" התמוטטה ובנק הפועלים הולאם במסגרת משבר מניות הבנקים. בשנים 1996-1994 מכרה ההסתדרות את קונצרן כור ואת תאגיד סולל בונה למשקיעים פרטיים כדי לכסות חובות של ההסתדרות וקופת חולים. בידי חברת העובדים נותרו תאגידים אחדים, בעיקר כאלה הפועלים למען מטרות חברתיות.

יוסף קלוזנר

יוסף גדליה קלַוְזְנֶר (נהגה "קלאוזנר"; 20 באוגוסט 1874 ז' באלול תרל"ד – 27 באוקטובר 1958 י"ג בחשוון תשי"ט), היסטוריון, חוקר ספרות ואיש רוח ישראלי.

יקיר העיר תל אביב-יפו

יַקיר העיר הוא תואר כבוד שמעניקה עיריית תל אביב-יפו מדי שנה, מאז 1976, לאישים שונים לאות הוקרה על פועלם הציבורי.

מקס פיין (מנהיג פועלים)

מקס פיין (באנגלית: Max Pine‏; 1868–1928), מזכיר איחוד האיגודים המקצועיים היהודים בארצות הברית (ה"געווערקשאפטען") בראשית המאה ה-20.

משה מישקינסקי

משה מישקינסקי (Mishkinsky;‏ 12 ביוני 1917 – 25 באוגוסט 1998) היה היסטוריון ישראלי, חוקר תנועת הפועלים היהודית במזרח אירופה, פרופסור להיסטוריה יהודית מודרנית באוניברסיטת תל אביב.

נתן רוטנשטרייך

נתן רוטנשטרייך (31 במרץ 1914 – 11 באוקטובר 1993) היה פרופסור לפילוסופיה ורקטור באוניברסיטה העברית.

ספרית אפקים

ספרית אפקים היא סדרת ספרי עיון שיוצאת לאור בהוצאת עם עובד.

הסדרה נוסדה ב-1969, והעורך הראשון שלה היה אהוביה מלכין. בתחילה הסדרה הוגדרה בתור "ספריה לבעיות החברה בת-זמננו", אך מאוחר יותר בחירת הספרים שהופיעו בה הלכה והתגוונה לתחומים רבים, בעיקר במדעי החברה ובמדעי הרוח.

סדרת ספרי העיון של ספרית אפקים כוללת ספרים במגוון רחב מאד של תחומים, מאת מחברים ישראלים (לדוגמה אהרן קציר, יעקב טלמון, שלמה בן עמי, אליעזר שביד, שלמה אבינרי, גרשם שלום, עמוס עוז, עמנואל סיון, זאב שטרנהל, בני מוריס, אביעזר רביצקי, אניטה שפירא, בעז נוימן) ומאת מחברים בולטים מן העולם (לדוגמה ריימון ארון, אלבר קאמי, ישעיה ברלין, פואד עג'מי, פרימו לוי, ארווין יאלום, איאן קרשו, ג'ארד דיימונד, ניל פרגוסון).

עורך ספרית אפקים מאז 1987 הוא פרופ' אלי שאלתיאל.

עליית אעלה בתמר

עליית אעלה בתמר הוא כינויה של עלייה של יהודים מתימן אשר עלו לארץ ישראל בשנים תרמ"א-תרמ"ב (1881) כחלק מהעלייה הראשונה. העולים קישרו את עלייתם עם הפסוק "אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר" (שיר השירים, ז', ט'), משום שהמילה "בתמר" היא שינוי סדר האותיות של תרמ"ב.

פועלי ציון

"פועלי ציון" (בראשי תיבות: פוע"צ) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שראשיתה באגודות ציוניות סוציאליסטיות שהוקמו בשלהי המאה ה-19. פועלי ציון הייתה הציר המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

פיני גרוב

פנחס (פיני) גרוב (1926 - 16 באוגוסט 2011) היה פעיל חברתי ומנהיג פועלים, ראש ועד העובדים של מפעל הטקסטיל "אתא" ומי שעמד במרכזו של מאבק ציבורי נגד הפרטת המפעל וסגירתו ב-1985.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

תנועת העבודה

תנועת העבודה הוא שם כולל לתנועות ולמפלגות הפועלים הציוניות (בעיקר המפלגות הסוציאליסטיות) בתקופת היישוב ולאחר מכן במדינת ישראל.

תנועת העבודה היוותה בתקופת היישוב ובשנות החמישים והשישים תנועה דומיננטית, כשמפלגותיה (בעיקר מפא"י) היוו את מפלגות השלטון במדינה, זכו לתמיכה רבה ולרוב גדול בכנסת. התנועה כללה בתוכה מוסדות ארגוניים, התיישבותיים ותרבותיים רבים וחזקים, כמו הסתדרות העובדים על מוסדותיה השונים והתנועה הקיבוצית. מאז אמצע שנות השבעים איבדה התנועה מכוחה, מפלגותיה ומוסדותיה איבדו מחוזקם וחלק ממוסדותיה הופרטו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.