יוסי ביילין

ד״ר יוסף (יוסי) ביילין (נולד ב-12 ביוני 1948) הוא פוליטיקאי ישראלי ממחנה השמאל. את רוב דרכו הפוליטית עשה במפלגת העבודה, כבן טיפוחיו של שמעון פרס, והיה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. היה יושב ראש מפלגת מרצ-יחד. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים היה לאיש עסקים.

יוסי ביילין
Yossi Beilin
יוסי ביילין, 2006
לידה 12 ביוני 1948 (בן 71)
ה' בסיוון ה'תש"ח
פתח תקווה, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב
מפלגה מפלגת העבודה, מרצ
סיעה ישראל אחת, מרצ-יחד
שר הכלכלה והתכנון ה־6
18 ביולי 199522 בנובמבר 1995
(18 שבועות ויומיים)
התפקיד בוטל ←
שר במשרד ראש הממשלה
22 בנובמבר 199518 ביוני 1996
(30 שבועות)
שר המשפטים ה־16
7 ביוני 19997 במרץ 2001
(שנה ו-39 שבועות)
השר לענייני דתות ה־18
11 באוקטובר 20007 במרץ 2001
(21 שבועות ויום)
חבר הכנסת
21 בנובמבר 198817 בנובמבר 1999
(11 שנים)
17 באפריל 20064 בנובמבר 2008
(שנתיים ו-28 שבועות)
כנסות 12 - 15, 17
מזכיר הממשלה ה־8
19841986
(כשנתיים)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

ביילין נולד ב-1948 בפתח תקווה וגדל בתל אביב-יפו בבית מסורתי ­ליברלי, בנם של צבי וזהבה ביילין, ילידי פולין. בגיל בר המצווה אימץ אורח חיים דתי באופן קפדני יותר, אך לא חבש כיפה. למד בגימנסיה הרצליה בעיר. שירת בצה"ל כאלחוטן והשתתף במלחמת ששת הימים בסיני במסגרת חטיבה 8. במלחמת יום הכיפורים (1973) שירת כחייל מילואים במפקדה ברמת הגולן ובשל טראומה אמונית בעקבות המלחמה, עזב את אורח חייו הדתי[1].

היה עיתונאי בעיתון "דבר" בשנים 19691979, כשבמקביל למד באוניברסיטת תל אביב. שימש כדובר מפלגת העבודה בשנים 19771984. קיבל תואר דוקטור במדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ב-1981, על עבודה שנושאה "חיכוכים בין דוריים בשלוש מפלגות בישראל".

תחילת הקריירה הפוליטית

בזמן כהונתו של שמעון פרס כראש ממשלה, בשנים 19841986, שימש מזכיר הממשלה, והיה אחד מחבורת בני טיפוחיו של פרס (שכונתה "הבלייזרים"), וכללה בין השאר גם את נמרוד נוביק, אמנון נויבך, ישראל פלג ואורי סביר. אחרי הרוטציה בראשות הממשלה, כשפרס עבר למשרד החוץ, מונה ביילין למנכ"ל מדיני של המשרד. בתפקידו זה פעל להתרחקות ממשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לו היו קשרים חמים עם ישראל.

בשנת 1988 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת העבודה, יחד עם חברי "השמינייה", בהם חיים רמון, אברהם בורג, ועמיר פרץ. כיהן כסגנו של פרס במשרד האוצר, ואמר ש"נצטרך להתרגל לחיות עם 6–7 אחוזי אבטלה"[דרוש מקור]. במרץ 1990 היה מראשי מתכנני החלפת ממשלת האחדות השנייה בממשלה בראשות העבודה, במה שכונה אחר כך על ידי יצחק רבין "התרגיל המסריח". רבין גם כינה אותו בעקבות כך "הפודל של פרס".

בזמן שהות מפלגת העבודה באופוזיציה הקים יחד עם יאיר הירשפלד ורון פונדק את הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF), שסייעה לו רבות בפעולותיו המדיניות והפוליטיות.

הסכמי אוסלו

PikiWiki Israel 32697 Dr Yossi Beylin amp; Abu Mazen
ביילין עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) בתקופת ההכנות להסכמי אוסלו

לפני ניצחון מפלגת העבודה בבחירות ב-1992, היה בין יוזמי "תהליך אוסלו" - מגעים לא פורמליים עם נציגי אש"ף למטרת הגעה להסכם מדיני. מפגשים אלו החלו ב-20 בינואר 1993, עם ביטול החוק אשר אסר מפגשים עם אש"ף. במפגשים אלו נוסחו עיקרי ההבנות שבאו אחר כך לידי ביטוי בהסכמים הרשמיים, הסכמי אוסלו.

עם הקמת ממשלת רבין השנייה, נתמנה לסגן שר החוץ, שוב תחת פרס. במסגרת זו יזם את המגעים של הירשפלד ופונדק עם הפלסטינים שהובילו לגיבוש הרשמי של הסכם אוסלו. ביולי 1995 נתמנה לשר הכלכלה והתכנון, ופעל לסגירת משרד זה. בתקופה זו גיבש עם מחמוד עבאס (אבו מאזן) את "הבנות ביילין-אבו מאזן" כבסיס להסדר קבע אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההסכמים מעולם לא נחתמו, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. לאחר רצח יצחק רבין כיהן בממשלת שמעון פרס כשר במשרד ראש הממשלה.

באותה תקופה עסק ביילין גם ביחסי ישראל עם יהודי העולם, וארצות הברית בפרט. הוא עורר עליו תרעומת רבה כאשר קרא לבחון מחדש את אופי היחסים, ואת מרכזיות התרומה הכספית לישראל בהם. במקביל הציע לייסד מפעל שיממן לכל צעיר יהודי מחוץ לישראל ביקור בישראל במסגרת מאורגנת כמתנת העם היהודי. בעקבות יוזמה זו הוקם בשנת 1999 פרויקט תגלית[2].

ביוני 1997 התמודד על ראשות מפלגת העבודה אך הגיע למקום השני אחרי אהוד ברק ולפני שלמה בן עמי ואפרים סנה. בתקופה זו החל לפעול למען יציאה חד-צדדית של צה"ל מלבנון, דבר שהתממש בתקופת ממשלת ברק. בממשלה שהרכיב ברק מונה לשר המשפטים, אף שהוא חסר השכלה משפטית. הוא התעמת עם נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק בצורה ששרי משפטים אחרים נמנעו ממנה. כתוצאה ממינוי זה התפטר מהכנסת על מנת לפנות מקום לבא אחריו ברשימה לכנסת אלי בן מנחם.

אחרי פרישת המפד"ל וש"ס מממשלת ברק הופקד גם על משרד הדתות, והצביע על הצורך בסגירתו (המשרד פורק לבסוף בממשלת שרון השנייה, אך הוקם מחדש בידי הממשלה שלאחריה). עם נפילת ממשלת ברק היה מראשי המתנגדים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, וייסד ביוני 2002 את תנועת שח"ר (שלום, חינוך, רווחה).

עזיבת העבודה ומעבר למרצ

לאחר שנבחר למקום שנחשב לא ריאלי ברשימת מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת השש עשרה, פרש מן המפלגה ביחד עם חברת הכנסת יעל דיין, והצטרף עם תנועתו לרשימת מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר. מרצ הציבה את ביילין, שהצטרף למפלגה לאחר הבחירות הפנימיות לקביעת הרשימה לכנסת, במקום ה-11 ברשימה המאוחדת, שלא נכנס לכנסת לאחר הבחירות.

בשנת 2003, לאחר תהליך ממושך בחסות בינלאומית, הגיעה קבוצת ישראלים בראשות יוסי ביילין להבנות עם אישים פלסטינים על מבנה אפשרי להסכם קבע בין ישראל ומדינה פלסטינית עצמאית שתקום ליוזמתם, הידועות בכינויין הבנות ז'נבה. טקס החתימה המתוקשר, והמסע הציבורי של יוזמת ז'נבה הצליחו לגרום ליוזמה להוות גורם משפיע על סדר היום הציבורי בישראל. בראיון שנתן דב וייסגלס ל"הארץ" הוא טען כי קיומה של היוזמה היווה את אחד הגורמים שהביאו את אריאל שרון ליזום את תוכנית ההתנתקות.

עם איחוד מרצ ושח"ר והקמת "יחד" התמודד על ראשות המפלגה נגד רן כהן בבחירות שהתקיימו בין כלל ציבור מתפקדי המפלגה החדשה. בהתמודדות עזר לו ההד הציבורי של הבנות ז'נבה שנשמר בזכות המנגנון של "יוזמת ז'נבה".

במסע הבחירות טען ביילין שעל המפלגה לשים דגש יותר על הצד המדיני ולהסתמך על בוחרי שמאל מסורתיים, לעומת כהן שטען שיש להמשיך לפעול בתחומים חברתיים, ולנסות להגיע לציבורים חדשים שלא הצביעו למרצ. בבחירות שנערכו ב-16 במרץ 2004 זכה ביילין בראשות המפלגה החדשה ברוב של 53 אחוז. עד לסיום הקדנציה בנה ביילין את מנהיגותו בצלו של מנהיג מרצ שקדם לו, יוסי שריד, שנותר חבר הכנסת עד 2006.

עם פרסום תוכנית ההתנתקות התנגד לה ביילין, וטען שאל לישראל לנקוט בצעדים חד-צדדיים, אלא לשאוף למשא ומתן, על פי רוח הבנות ז'נבה. עם הזמן שינה את דעתו והוביל את מפלגתו לתמיכה בתוכנית, ובהענקת "רשת ביטחון" לממשלת שרון. על רקע זה גם התעמת בפומבי עם יוסי שריד שבניגוד להחלטת הסיעה סירב להצביע בכנסת בעד צירוף מפלגת העבודה לממשלה.

על תפקודו של ביילין הועלו טענות קשות מתוך המפלגה, במיוחד על כך שהוא התמקד יתר על המידה בקידום יוזמת ז'נבה תוך נטישת יתר העקרונות של המפלגה[3][4].

עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה הביע תמיכה במלחמה. עם זאת התנגד לאחדות מהתקיפות על לבנון ולהכנסת כוחות הקרקע, במקום זה הוא סבר שיש לתקוף מטרות צבאיות בסוריה משום שזו מממנת ומחמשת את חזבאללה.

לאחר בחירות 2006 הודיעו רן כהן וזהבה גלאון כי יתמודדו מולו בפריימריז הבאים. בדצמבר 2007 הודיע חיים אורון שגם הוא יתמודד. בעקבות הצטרפותו של אורון למרוץ, פרש ביילין מהמרוץ וגם מראשות המפלגה, אך הכריז כי ימשיך בעיסוקיו הפוליטיים. ב-28 באוקטובר 2008, לקראת הבחירות לכנסת השמונה עשרה, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ומעבר לעסקים. ב-3 בנובמבר קיימה הכנסת ישיבת פרידה מביילין בנוכחות נשיא מדינת ישראל שמעון פרס וראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט. הוא הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימה.

לאחר הפרישה מהחיים הפוליטיים

בנובמבר 2009 זכה לעיטור אות לגיון הכבוד שהוענק לו בטקס בשגרירות צרפת בישראל[5].

בפברואר 2015 ולראשונה, הצהיר ביילין בארצות הברית על כוונותיו לעודד את רעיון הקונפדרציה הישראלית פלסטינית[6]. במאמר דעה שפרסם ב"ניו יורק טיימס" במאי 2015, קרא לנטוש את חזון שתי המדינות ולהקמת קונפדרציה ישראלית-פלסטינית משותפת, ללא "חלוקה מלאכותית". ישראל ופלסטין יהיו מדינות עצמאיות כחלק מהקונפדרציה, כשלכל אחת פרלמנט וממשלה משלה, אבל יהיו להן מוסדות משותפים שיעסקו בנושאים משותפים כמו מים, תשתיות, סביבה, משטר ושירותי חירום[7].

בבחירות לכנסת ה-19 הוצב ביילין ברשימת מרצ לכנסת במקום ה-118 הסמלי[8].

הוא ממייסדי חברת היזמות העסקית "ביילינק" ובעליה. בנוסף, הוא כותב דרך קבע מאמרי דעה בעיתון "ישראל היום".

יוסי ביילין מתגורר בתל אביב. הוא נשוי בשנית לדניאלה, ומגרושתו הלנה הוא אב לשני ילדים, הפרסומאים אורי וגיל, המשמשים כיועציו הפוליטיים והתקשורתיים לאורך הקריירה הפוליטית והעסקית שלו[9].

ספריו

  • מחירו של איחוד: מפלגת העבודה עד מלחמת יום הכיפורים, תל אביב: רביבים, 1985.
  • התעשייה העברית - שורשים, ירושלים: הוצאת כתר, 1987.
  • ישראל - 40 פלוס: פרופיל פוליטי של החברה הישראלית בשנות התשעים, תל אביב: ידיעות אחרונות, 1994.
  • לגעת בשלום, תל אביב: משכל, 1997.
  • המדריך ליציאה מלבנון, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • מותו של הדוד מאמריקה: יהודים במאה ה-21, תל אביב: משכל, 1999.
  • מסוציאליזם לסוציאליברליזם, תל אביב: עם עובד, תש"ס 1999.
  • מדריך ליונה פצועה, תל אביב: משכל, 2001.
  • אחד העם פינת הרצל: ביקור חוזר בארץ ישראל: בעקבות מאמרו של אחד העם אמת מארץ ישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2002.[10]
  • מהחולה עד ז’נבה, תל אביב: משכל, 2004.
  • "תגלית" חיי: סיפורו של מאבק בממסד היהודי, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מכתביו

הערות שוליים

  1. ^ חן קוטס­בר, שלום לאלוהים, באתר nrg‏, 15 בספטמבר 2002 - ראיון משותף של ביילין ואפי איתם.
  2. ^ יוסי ביילין, ‏כך הקמנו את "תגלית", באתר ישראל היום, 27 באפריל 2017
  3. ^ אלי סניור, כתבה בעיתון תל אביב, 10 בפברואר 2006 -גרסה מאורכבת מה-Internet Archive.
  4. ^ גדעון אלוןאבל למה יש כל כך מעט אנשים ב"ציבור הנבון", באתר הארץ, 15 בפברואר 2006
  5. ^ אטילה שומפלבי, ביילין: רה"מ יקפיא בנייה, הרשות תתנגד - ותקרוס, באתר ynet, 17 בנובמבר 2009
  6. ^ שיחה עם יוסי ביילין, באתר האינטרנט של מרכז וילסון, 9 בפברואר 2015
  7. ^ סוכנויות הידיעות, החזון של ביילין: "קונפרדציה ישראלית פלסטינית", באתר nrg‏, 15 במאי 2015.
  8. ^ רשימת מרצ
  9. ^ דליה נוימן, גיל ואורי ביילין מציגים: כך משווקים את משרד היזמות של אבא יוסי, באתר nrg‏, 19 ביוני 2009
    אספה פלד-אלימלך, הביילינים החדשים, ידיעות אחרונות, המוסף "7 ימים", 16 במאי 2008, עמ' 50-54
  10. ^ יזהר בארכל האמת על ארץ ישראל, באתר הארץ, 15 בדצמבר 2002
  11. ^ תום שגב"תוגת השמאל": תהליך השלום נכשל לא מפני שמוביליו אינם יהודים או מזרחים מספיק, באתר הארץ, 30 בינואר 2018
הקודם:
יוסי שריד
יושב ראש מרצ הבא:
חיים אורון
12 ביוני

12 ביוני הוא היום ה-163 בשנה (164 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 202 ימים.

ד' בסיוון

ד' בסיוון הוא היום הרביעי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

דורון קדמיאל

דורון קדמיאל (נולד ב-1949) הוא קצין צה"ל במילואים, בתפקידו האחרון שירת כקצין תותחנים ראשי בדרגת תת-אלוף.

קדמיאל התגייס לצה"ל בנובמבר 1967 ועשה את מרבית שירותו בחיל התותחנים. לאחר קורס משנים טכניים הוצב בגדוד איכון, שירת כתותחן בגדוד 402 וסיים קורס קצינים ב-1969. שירת בגדוד 334 כקצין סיור, קצין עמדה, מפקד סוללה וקצין מבצעים. במלחמת יום הכיפורים שירת כסגן מפקד גדוד מרגמות 120 מ"מ בחזית המצרית. בשנים 1974-1975 שירת כסגן מפקד גדוד 402, ואחר כך שירת כקצין אג"ם באגד ארטילרי 215. לאחר לימודים במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה מונה ב-1977 למפקד גדוד 402 ובהמשך שירת כקצין אג"ם במפקדת חיל התותחנים.

ב-1982 קודם לדרגת אלוף-משנה ומונה למפקד אגד 209, עמו נלחם במבצע שלום הגליל כחלק מאוגדה 252. ב-1983 מונה למפקד התותחנים הפיקודי של פיקוד הדרום. יצא ללימודים במכללה לפיקוד של צבא ארצות הברית בפורט לוונוורת', ב-1986 מונה לראש מחלקת ארגון באגף התכנון וב-1989 מונה לקצין תותחנים ראשי, תפקיד בו שירת עד 1993.

לאחר שחרורו כיהן כמנכ"ל עיריית קריית גת, וכמנכ"ל המועצה לישראל יפה. ב-2004 מונה למנכ"ל תאגיד המיחזור אל"ה.

היה חבר בתנועת שח"ר בראשות יוסי ביילין ובמרצ והוא מראשי יוזמת ז'נבה. דובר מועדון האופנועים הישראלי.

באפריל 2012 יצא מישראל למסע סביב העולם על אופנוע והשלים את המסע לאחר 13 חודשים לאורך 75,000 ק"מ בנתיב שחצה את יבשות אסיה, צפון, מרכז ודרום אמריקה ואירופה. בכך הפך לישראלי הראשון שיצא על אופנוע אישי הרשום בישראל והשלים הקפה מלאה סביב העולם.

קדמיאל הצטרף ושובץ במקום השני ברשימה מקומית לרגל הבחירות למועצה המקומית פרדס חנה-כרכור.

הבנות ביילין-אבו מאזן

הבנות ביילין אבו מאזן (או הסכם ביילין אבו מאזן) הוא מסמך שנוסח בסוף חודש אוקטובר 1995 על ידי נציגיהם של יוסי ביילין ומחמוד עבאס (אבו מאזן), באשר להסדר קבע כולל עתידי בין ישראל למדינה הפלסטינית. ביילין שימש בתקופה זו שר בממשלתו השנייה של יצחק רבין, ועבאס שימש כסגנו של יאסר ערפאת, יושב ראש הרשות הפלסטינית.

השיחות נערכו בחסות שוודית החל מאוקטובר 1993 ונוהלו בפועל בעיקר בין יאיר הירשפלד ורון פונדק לבין חוסיין א-ע'רא ואחמד ח'אלידי. כמו כן, גם חסן עספור ונמרוד נוביק השתתפו בחלק מהפגישות.ההבנות התבססו על ההחלטות האו"ם 242 ו338 והציעו תוואי גבול חדש בין ישראל לבין המדינה הפלסטינית, המתבסס על קווי 67

תוך חילופי שטחים. המדינה הפלסטינית על פי ההסכם תקום ב-90% משטחי יו"ש. 10% הנותרים - שטחים המאכלסים אז כ-70% מהמתנחלים, יועברו לישראל בתמורה לשטחים בצפון הנגב - שיסופחו למדינה הפלסטינית. ההסכם קבע גם שבקעת הירדן ושטחים בצפון ים המלח יועברו בסוף שנת 2007 לידי הפלסטינים.

בנוגע לירושלים, ההסכם קובע חלוקה מנהלית בעיר. חלוקת הריבונות בירושלים תתרחש רק עם קביעתו של פתרון הקבע, אך נקבע שירושלים תישאר מאוחדת כשדגל פלסטין מונף מעל הר הבית. בירת המדינה הפלסטינית, שתקרא אלקודס, תהיה שכונת אבו דיס.

המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת, ויוסכם בעתיד על דרכים לאפשר מעבר בטוח בין רצועת עזה ליהודה ושומרון.ההסכם לא כולל הכרה מצד ישראל בזכות השיבה הפלסטינית, ומציע פתרון אלטרנטיבי לבעיית הפליטים הפלסטיניים. הפליטים יוכלו לממש את זכות השיבה בגבולות המדינה הפלסטינית. ההתנחלויות יוכלו להשאר בתנאי שלא יוגדרו כישובים ליהודים בלבד. כך תוכל ישראל להימנע מן הצורך לפנותם בכח. ההסכם לא כולל באופן מפורש (אם כי בוודאי באופן משתמע) את סוף הסכסוך בין ישראל והפלסטינים, אך הוא כולל הסדרי ביטחון למשך 12 שנה.

מעמדן של ההבנות אינו מחייב מכיוון שלא נחתמו באופן רשמי על ידי אף אחד מהצדדים. ההסכם היה אמור להיות מוצג לראש ממשלת ישראל תוך מספר ימים מחתימתו הראשונית ולהוות בסיס להסדר קבע עתידי. אולם, ימים בודדים אחרי השגת ההבנות נרצח רבין והמהלך נקטע. שמעון פרס אשר החליף את רבין בתפקידו לאחר הרצח דחה את מסמך ההבנות. מאוחר יותר, במהלך השיחות על הסדר הקבע לקראת ועידת קמפ דייוויד, דחה אותן גם אהוד ברק. ביילין התבטא מאוחר יותר כמתחרט על שהשלים עם החלטתו של פרס ולא נאבק לניצול ההזדמנות.ההסכם נחשף בתקשורת בחודש מרץ 1996, כאשר זאב שיף כתב אודותיו בעיתון הארץ.

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים (2013–2014)

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בתקופת ממשלת נתניהו השלישית היה משא ומתן ישיר וגלוי בין ישראל לרשות הפלסטינית שמטרתו הייתה להביא לחתימה על הסדר קבע ובכך לקדם את השלום בין ישראל, הפלסטינים והעולם הערבי ובכך להביא לקיצו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני והסכסוך הישראלי-ערבי. משך המשא ומתן נקבע לתשעה חודשים, בין אוגוסט 2013 ועד מאי 2014.

המשא ומתן נפתח לאחר שלוש שנים ללא שיחות רשמיות או מגעים גלויים בין הצדדים, מאז המשא ומתן בשנת 2010. תהליך המשא ומתן התנהל באמצעות מגעים חשאיים, והושהה באפריל 2014.

הסכם לונדון (פרס-חוסיין)

הסכם לונדון נחתם ב-11 באפריל 1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.

ההסכם, אשר נחתם בחשאי ונוסח כהבנה הכפופה לאישור שתי הממשלות, התווה מסגרת לוועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ולסוגיה הפלסטינית באמצעות ועדות בילטרליות, שבאחת מהן תדון ישראל מול נציגות ירדנית-פלסטינית.

ההסכם נועד לקדם את "האופציה הירדנית", כלומר את הרעיון שלפיו ממלכת ירדן תחזור לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים במתכונת כלשהי, ובמקביל תחתום על חוזה שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית לוועידה הבינלאומית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בוועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה עם חוסיין, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את "האופציה הירדנית", שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שוועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה כפי שהוא ראה אותם.

עם שובו לארץ, עדכן פרס את ראש הממשלה שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו של פרס, להעביר לראש הממשלה עותק של ההסכם "מחשש להדלפות". בעוד פרס קידם את ההסכם ופנה לאמריקנים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר החליט לטרפד את המהלך. הוא שלח את איש אמונו משה ארנס לארצות הברית להיפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ, על מנת להבהיר לו כי ישראל רואה בניסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום ניסיון פסול להתערבות בענייניה הפנימיים. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, העדיף הממשל האמריקאי שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג בפני הקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו. פרס עוד ניסה לקדם את "האופציה הירדנית", אולם המלך חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמיכתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו אז בראש שני הגושים הפוליטיים היריבים בישראל. יצחק שמיר עמד בראש מפלגת הליכוד, ובראש הגוש הפוליטי הימני, בעוד שמעון פרס עמד בראש מפלגת העבודה ובראש הגוש הפוליטי השמאלי. על אף זאת, שני המנהיגים החליטו לשתף פעולה ולכונן ממשלת אחדות לאומית לאחר הבחירות ב-1984, כיוון שמפלגת העבודה לא הצליחה להשיג רוב קואליציוני, ואילו מפלגת הליכוד אמנם הצליחה לכונן קואליציה צרה, אך בתנאים גרועים מבחינתה. הסכם לונדון סימן את לב המחלוקת בין המנהיגים, ואת גבול יכולתם לשתף פעולה. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית. בשנת 1990, עקב כישלונו של פרס להפיל את הממשלה, בה הוא כיהן, ולהקים במקומה ממשלת שמאל וחרדים צרה, במה שכונה לימים "התרגיל המסריח", הקים שמיר ממשלת ימין צרה יחד עם החרדים. ממשל בוש הוסיף ללחוץ על שמיר להסכים לכינוס ועידה בינלאומית לשלום, ובסופו של דבר הסכים שמיר לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991. זאת בתנאי שהוועידה תהיה טקסית, וכי המשא ומתן שיתקיים בעקבותיה יהיה עם כל מדינה ערבית בנפרד, ולא במסגרת הוועידה. ועידת מדריד אימצה את העיקרון שהותווה בהסכם לונדון שעל-פיו הפלסטינים ייוצגו במסגרת משלחת ירדנית-פלסטינית משותפת, וכי אנשי אש"ף לא ייכללו בה. ישראל זנחה את העיקרון הזה לאחר הקמתה של ממשלת ישראל העשרים וחמש ב-1992 והחלטתה להכיר באש"ף.

הקרן לשיתוף פעולה כלכלי

הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (באנגלית: Economic Cooperation Foundation - ECF) - ארגון לא ממשלתי ללא כוונות רווח (NGO) שהוקם ב-1991 על ידי יוסי ביילין, יאיר הירשפלד, נואף מסאלחה ורון פונדק על מנת לקדם שיתוף פעולה ישראלי-ערבי, ובפרט ישראלי-פלסטיני.

הקרן משמשת בראש ובראשונה כ"צוות חשיבה" ("think tank") שמעלה רעיונות ומנסח ניירות עמדה בנושאים שונים הנוגעים ליחסים בין ישראל לפלסטינים. מיד עם ביטול החוק לאיסור מפגשים עם אנשי אש"ף במסגרת זו הוכנו מחקרים וניירות עמדה בנושא הסדר קבע עתידי.

בין מטרות הקרן "עידוד הקהילה האירופית להתערבות בתהליך השלום בין ישראל למדינות ערב".

הקרן משתתפת בפרויקטים שונים לשיתוף פעולה בין גורמים ישראלים לפלסטינים בתחומי הבריאות, איכות הסביבה ונושאים מוניציפליים, ובפרויקטים לקידום מעמד הערבים אזרחי ישראל.

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה וקריסת תהליך השלום, הרחיבה הקרן את פעולותיה, ועסקה בניהול משברים ותכנון מדיני וכלכלי ארוך-טווח. במהלך ההתנתקות מרצועת עזה, יצרה הקרן מנגנון שאיפשר לחקלאים הישראלים ברצועה להעביר החממות שבבעלותיהם לידיים פלסטיניות תוך קבלת תשלום מתורמים בינלאומיים.

על אף שהקרן אינה מפרסמת ניירות עמדה תחת שמה, חוקרים הנמנים בצוות החשיבה של הקרן מפרסמים מאמרים על דעת עצמם. בין הבולטים שבהם הם שאול אריאלי ויונתן תובל.

הקרן ופרויקטים שלה ממומנים מתרומות. אחד מהתורמים הגדולים לקרן, בנוסף לארגונים בינלאומיים ולתורמים פרטיים, הוא האיחוד האירופי, עובדה שגוררת ביקורת כנגד ביילין, וטענות על התערבות כביכול של ממשלה זרה בעניינים הפנימיים של ישראל. יואב יצחק חשף כי פעילות ציבורית ופוליטית של יוסי ביילין בעת שהיה חבר כנסת, מומנה בידי הקרן.

השמינייה (מפלגת העבודה)

השמינייה הוא כינוי לחבורה של שמונה פוליטיקאים במפלגת העבודה שכללה את חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, יעל דיין, יוסי ביילין, נוואף מסאלחה, חגי מרום וניסים זווילי. תחילת השימוש במושג לקראת הבחירות לכנסת ה-12, בה שימשו שבעתם כח"כים מטעם העבודה.

חברי "השמיניה", אשר נחשבו כממשיכי חוג הכפר הירוק, פעלו בשיתוף פעולה וסימנו את הדור הבא במפלגת העבודה אחרי שמעון פרס ויצחק רבין. הצפי היה שחיים רמון יתפוס את ראשות המפלגה כאשר האחרים יעמדו מאחוריו.

באותה תקופה, היוותה השמינייה את הסמן השמאלי של המפלגה ודעותיהם היו מקובלות ודומיננטיות במיוחד לקראת הבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, ולקראת הבחירות לכנסת ה-13, בשנת 1992. אחת הסיבות העיקריות להתפתחותה של השמינייה הייתה המעבר של בחירת הנציגים לכנסת במפלגת העבודה מוועדה מסדרת לבחירות פנימיות במרכז המפלגה. שיטה זו גיבשה את השמינייה לעבוד יחדיו ולנסות לייצג את הדור הצעיר במפלגה. למרות שההערכות היו שחיים רמון יתפוס את ראשות המפלגה, היו גם שטענו כי דווקא בורג הוא שיעמוד בראשות העבודה, אך ככל הנראה רמון ובורג החליטו שלא להתמודד זה נגד זה, במקרה שיאלצו לכך. ברבות הימים היה זה דווקא עמיר פרץ שכיהן כיו"ר המפלגה, בין השנים 2006 ל-2007

נכון לשנת 2018, חברי השמינייה ברובם אינם עוד במערכת הפוליטית ובפרט לא במפלגת העבודה:

חיים רמון שימש כשר מטעם העבודה בממשלות רבין, פרס, ברק ושרון. כמו כן כיהן כיו"ר ההסתדרות באמצע שנות התשעים, לאחר שהביס בבחירות ב-1994 בראש רשימה עצמאית את רשימת העבודה. בפריימריס לראשות המפלגה שנערכו ב-2002, הפסיד לעמרם מצנע. ב-2005 פרש מהמפלגה, עבר לקדימה ונכלל ברשימתה לכנסת, מונה לשר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, אך התפטר באוגוסט 2006, עם הגשת כתב אישום נגדו בגין מעשה מגונה. ביולי 2007 חזר לממשלת אולמרט בתפקיד המשנה לראש הממשלה, במקום הנשיא הנבחר, שמעון פרס. הוא נחשב לאחד השרים המשפיעים בממשלה זו. ב-2009 נבחר לכנסת ה-18 וכיהן בה עד להתפטרותו ב-29 ביוני 2009. אחרי התפטרותו כיהן עד 2012 כיו"ר מועצת מפלגת קדימה, והתפטר מתפקידו ופרש מהמפלגה אחרי שציפי לבני לא נבחרה שוב ליו"ר קדימה. בשנים 2012–2015 שימש כיושב ראש קבוצת הכדורגל הפועל תל אביב.

אברהם בורג כיהן כיושב ראש הכנסת ה-15. בספטמבר 2001 נבחר ליו"ר מפלגת העבודה, אך בבחירות חוזרות שנערכו שלושה חודשים אחר כך עקב זיופים הפסיד לבנימין בן-אליעזר. הוא פרש מהחיים הפוליטיים במהלך כהונתו כחבר הכנסת ה-16. בורג נשאר פעיל גם לאחר פרישתו, אולם לאחר הסכמתה של המפלגה לשבת בממשלה אחת עם ישראל ביתנו, החליט להשעות את חברותו בה. כיום משמש בתפקידים בכירים בארגוני השמאל הקרן החדשה לישראל ומולד - המרכז להתחדשות הדמוקרטיה.

עמיר פרץ נבחר לכנסת בשנת 1988 מטעם העבודה. בשנות התשעים כהן כסגנו של רמון בהסתדרות, ולאחר מכן כיו"ר עד שנת 2006. במהלך התקופה נותר חבר כנסת ופרש ב-1999 ממפלגת העבודה לטובת מפלגה עצמאית שהקים, עם אחד. אולם בשנת 2005 שבה והתאחדה מפלגתו עם העבודה, ביוזמת יו"ר העבודה דאז, שמעון פרס. בניגוד להצהרותיו, התמודד פרץ מול פרס על ראשות המפלגה - וניצח. בבחירות לכנסת ה-17 זכתה המפלגה ב-19 מנדטים הצטרפה לממשלת קדימה, ופרץ מונה לשר הביטחון. ב-2007 הפסיד לאהוד ברק בבחירות על ראשות המפלגה, והתפטר מתפקיד שר הביטחון. כיהן כח"כ מטעם העבודה בכנסת ה-18, אך בבחירות לכנסת ה-19 הצטרף לציפי לבני בסיעת התנועה ומונה לשר לאיכות הסביבה בממשלת נתניהו. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 הצטרפה מפלגת התנועה לרשימת המחנה הציוני ביחד עם מפלגת העבודה. פרץ נבחר לחבר כנסת מטעם רשימה זו, ומאוחר יותר הכריז על חזרה למפלגת העבודה. ב-2017 התמודד פעם נוספת על ראשות המפלגה ועלה לסיבוב השני מול השר לשעבר אבי גבאי שהצטרף למפלגה, אך הפסיד לו בסיבוב זה, ומאוחר יותר נבחר לכנסת ה-21 שוב מטעם מפלגת העבודה במקום השישי ברשימתה. לקראת הבחירות לכנסת ה- 22 נבחר פרץ לראשות מפלגת העבודה בשנית.

יעל דיין עזבה את מפלגת העבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-16 לאחר כישלונה בפריימריז של המפלגה, ועברה למרצ, אך לא הצליחה להיבחר מטעמה לכנסת. היא עמדה בראש רשימת מרצ תל אביב-יפו לעירייה ב-2003. המפלגה זכתה ב-5 מנדטים ודיין כיהנה כסגנית ראש העיר. לאחר שב-2008 לא הצליחה להיבחר מחדש לראשות הרשימה, עברה לרשימתו של ראש העירייה, רון חולדאי, ונבחרה מטעמה ליו"ר המועצה העירונית. לקראת הבחירות המוניציפליות ב-2013 הדיח חולדאי את דיין מרשימתו, והיא הפסיקה בקריירה הציבורית.

יוסי ביילין גם הוא עבר למרצ עם דיין, ולאחר שלא נבחר מטעמה בבחירות לכנסת ה-16, ניצל את פרישתו של יוסי שריד מתפקיד היו"ר ונבחר לראש המפלגה. בתווך היה מיוזמי הבנות ז'נבה. ביילין הוביל את מרצ-יחד בבחירות לכנסת ה-17, אך מספר המנדטים שקיבלה ירד משישה לחמישה. ב-2008 החליט שלא להתמודד על כהונה נוספת, וחיים אורון נבחר במקומו. בנובמבר אותה שנה פרש מהכנסת ומהחיים הפוליטיים.נואף מסאלחה פרש מהחיים הפוליטיים לאחר הפריימריז בעבודה לקראת הבחירות לכנסת ה-16, בהם הפסיד לראלב מג'אדלה בהתמודדות על המקום המשוריין לערבי.חגי מירום עבר למפלגת המרכז ולאחר התפוררותה פרש מהפוליטיקה לקראת הבחירות לכנסת ה-16. ב-2006 נבחר על ידי תנועת העבודה הציונית לשמש כגזבר הסוכנות היהודית. נכון ל-2009 משמש לעיתים כפרשן פוליטי.נסים זווילי הצטרף אף הוא למפלגת המרכז, ולאחר התפוררתה מונה באוקטובר 2002 לתפקיד שגריר ישראל בצרפת.

יוזמת ז'נבה

יוזמת ז'נבה (הסכם) היא הצעה להסכם קבע ישראלי-פלסטיני שאותו ניסחו צוותים לא רשמיים בראשות יאסר עבד-רבו ויוסי ביילין בפיקוח ובתמיכה של ממשלת שווייץ. המסמך נחתם בשנת 2003 והוא מתבסס לדברי יוזמיו על מתווה קלינטון מדצמבר 2000. היזמה לא אושרה בידי גורמים רשמיים.

יוסי שריד

יוסי שריד (23 באוקטובר 1940 – 4 בדצמבר 2015) היה פוליטיקאי, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומשורר ישראלי. היה חבר הכנסת בתשע כנסות מטעם מפלגת העבודה, רצ ומרצ, ושר בשלוש ממשלות. בין השאר שימש כשר החינוך למשך שנה (1999–2000) וכראש האופוזיציה (2001–2003). במסגרת פעילותו הפוליטית עסק רבות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובמאבק נגד כפייה דתית והיה ממנהיגיו של מחנה השמאל בישראל.

ישעיהו בן-פורת

ישעיהו (שייקה) בן פורת (13 בפברואר 1927 - 10 בנובמבר 2007) היה עיתונאי ישראלי.

כתב נוער

כתב נוער הוא ילד, או נער, המשתתף בכתיבת עיתון ילדים ונוער. המונח "כתב נוער" (בראשי תיבות: כ"נ) שימש בשבועון "מעריב לנוער", ובעיתוני ילדים אחרים היו מונחים דומים. כך למשל, המקבילה ב"הארץ שלנו" הייתה "עיתונאי קטן" (ע"ק), ב"ראש אחד", "כתב צעיר" (כת"צ), וב"כולנו", "עיתונאי צעיר" (ע"צ). גם בטלוויזיה, בתוכניות אקטואליה לילדים (למשל בתוכנית האקטואליה "חמש וחצי" ששודרה בערוץ הילדים), משתתפים לעיתים כתבים צעירים.

בשבועון "מעריב לנוער" כתבו במרוצת השנים מאות כתבי נוער, מה שהיווה את תחילת דרכם בעולם התקשורת. ביניהם ניתן למנות את אורי אלוני, חנן עזרן, צחי הנגבי, עמנואל רוזן, יוסי ביילין, שרה נתניהו, מנחם בן, יעקב אילון, יואל אסתרון, יגאל גלאי, יאיר בן-דוד,יקיר אביב, אמיר גבע, אבשלום קור, עופר טלר, עופרה עופר, סמדר שיר, רפי מן, ירון פריד, גיא בכור וכן את האחים בלפור והרצל חקק.

כתבי הנוער מאוגדים תחת "ארגון העיתונאים הצעירים", הדואג לזכויותיהם.

ממשלת ישראל העשרים וחמש

ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992 (י"ב בתמוז תשנ"ב), והתפזרה ב-22 בנובמבר 1995 (כ"ט בחשוון תשנ"ו), לאחר רצח ראש הממשלה. הממשלה זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.

מעריב לנוער

מעריב לנוער הוא שבועון מבית ציבלין הוצאה לאור, הפונה לבני נוער. השבועון ראה אור לראשונה בשנת 1957, בהוצאות "מעריב" ונחשב למגזין הראשון בישראל שיועד לבני נוער.

בשנות השמונים, כאשר העורך היה אמנון בירב, הגיע השבועון לשיא התפוצה בכל הזמנים: כ-100,000 עותקים, והיה אחד משני המגזינים הנפוצים בישראל (לצד "לאשה"). בשנת 2006 הפסיד השבועון את הבכורה למתחרהו, ראש1 (זאת לפי נתוני סקר קוראים).

עם עורכיו הקודמים נמנים ראובן ינאי (עד 1971), אמנון בירב (עד 1993), אבי מורגנשטרן (עד 1998), גדי חגאי (עד 2008) ואלון צרפתי (עד 2010, ומ-2012 עד 2014). העורך האחראי במעריב לנוער כיום הוא אורן ציבלין. עורכת המגזין היא גייל זאבי ציבלין.

חלק מהכתבות בעיתון נכתבות בידי בני-נוער המכונים כ"נים (כתבי נוער), המועסקים בתשלום על ידי העיתון, זאת לצד עיתונאים בוגרים, סלבריטאים אורחים ובעלי מקצוע. מאות כתבי נוער כתבו בעיתון במרוצת השנים, מה שהיווה בעצם את תחילת דרכם בעולם התקשורת ובהם אורי אלוני, חנן עזרן, צחי הנגבי, עמנואל רוזן, יוסי ביילין, שרה נתניהו, רפי רוזנפלד, מנחם בן, יעקב אילון, יואל אסתרון, יגאל גלאי, יקיר אביב, אמיר גבע, אבשלום קור, עופר טלר, עופרה עופר, דורית לנדס, אילן שחורי, שהיה "כתב נוער" לתחום הספורט, רפי מן, ירון פריד, גלעד פדבה, גיא בכור, האחים בלפור, הרצל חקק ורבים אחרים. כמו כן סופרי ילדים רבים התחילו את דרכם בעיתון, בהם פוצ'ו (ישראל ויסלר), סמדר שיר, משה יהלום ואדיר צבי.

ביולי 2015 רכש ציבלין את "מעריב לנוער" מ"תכלת תקשורת", והושק אתר האינטרנט של המגזין, כערוץ בתוך אתר "mako".

במאי 2017, המגזין המתחרה "ראש אחד" נסגר, וכיום "מעריב לנוער" הוא עיתון הנוער השבועי היחידי בישראל.

מרצ

מרצ היא מפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית ציונית ישראלית. המפלגה הורכבה בשנת 1992 מאיחוד של המפלגות רצ, מפ"ם וחלק משינוי. השם מרצ מורכב מהאותיות מ' ורצ, אותיות שהופיעו על פתקי ההצבעה של המייסדות, מפ"ם ורצ. המפלגה הייתה בשיאה בכנסת ה-13, כשזכתה ל-12 מנדטים.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים התאחדה מרצ עם ישראל דמוקרטית ועם התנועה הירוקה, לרשימה המשותפת המחנה הדמוקרטי. בראש הרשימה עומד יו"ר מרצ, ניצן הורוביץ, ושותפיו להנהגה הם ח"כ סתיו שפיר וראש הממשלה לשעבר אהוד ברק.

מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר

מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר הייתה רשימה מאוחדת למפלגות מרצ, הבחירה הדמוקרטית ותנועת שח"ר שהתמודדה בבחירות לכנסת ה-16 וזכתה לשישה מנדטים.

משרד הכלכלה והתכנון

משרד הכלכלה והתכנון היה משרד ממשלתי שפעל בישראל בין השנים 1995-1981. המשרד הוקם עם כינונה של הממשלה ה-19, בשם "משרד הכלכלה והתיאום הבין-משרדי", ולתפקיד מונה יעקב מרידור. במהלך כהונתו של גד יעקבי במשרד, הוחלף שמו למשרד הכלכלה והתכנון.

על אף שמו, מדיניותה הכלכלית של הממשלה לא נקבעה בו, כי אם במשרד האוצר, אם כי היו שנים בהן היה שותף להכנת התקציב השנתי. עיסוק מרכזי של המשרד היה הכנת תשובות הממשלה לדו"חות מבקר המדינה. יחידות נוספות במשרד כללו את הרשות לתכנון כלכלי לאומי ואת המטה לייעול המשק הציבורי.

כאשר מונה לתפקיד יוסי ביילין, ביולי 1995, הוא סבר כי אין הצדקה לקיומו של המשרד ופתח במהלך לביטולו. עם כינונה של הממשלה ה-26 בסוף אותה שנה, לא מונה שר חדש לתפקיד זה, והמשרד פורק.

ב-2009, ראש הממשלה בנימין נתניהו מינה עצמו לשר לאסטרטגיה כלכלית. תפקיד שלא הוגדר בבירור, אולם יש המשווים את תפקידו לתפקיד שר הכלכלה והתכנון בעבר.

שמאל פוליטי בישראל

מחנה השמאל בישראל תומך מבחינה מדינית בפתרון שתי המדינות ומבחינה כלכלית בסוציאל-דמוקרטיה ומדינת רווחה.

השמאל תומך בנסיגה מחלקים מיהודה ושומרון, המוחזקים צבאית על ידי ישראל, במסגרת הסכם שלום עם הפלסטינים. השמאל הציוני רואה במהלכים אלו הכרחיים להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. זאת מאחר שביהודה ושומרון חיים בין 2.5 ל-3 מיליון פלסטינים וסיפוחם למדינת ישראל עלול להביא לסופה של ישראל כמדינת לאום יהודית או כדמוקרטיה והפיכתה למדינה דו לאומית. בעקבות זאת תומך השמאל בעיקרו בפינוי חלק מהתנחלויות הממוקמות מעבר לגדר ההפרדה.

מבחינה כלכלית-חברתית ובדומה לתנועות ומפלגות השמאל בשאר העולם, מרבה השמאל הישראלי להעלות על נס את ערכי השוויון והליברליזם החברתי. מבחינה כלכלית, נוקט השמאל בישראל לרוב בתפיסת עולם סוציאל-דמוקרטית או סוציאליסטית, לעומת הימין הנוקט לרוב בגישה קפיטליסטית יותר. כמו כן השמאל הישראלי, דוגל בחלקו בהפרדת דת ומדינה, השרשת ערכי הפמיניזם, תמיכה בקהילת הלהט"ב, בזכויות אדם ובזכויות המיעוטים.

תנועת שח"ר

תנועת שח"ר (ראשי התיבות של שלום, חינוך ורווחה), היא תנועה שהוקמה ביוני 2002 על ידי יוסי ביילין במטרה לאחד את תנועות השמאל תחת הנהגתו. ביילין הקים את התנועה לאחר שהתאכזב ממדיניות העבודה בה היה חבר, ובמיוחד מחברותה בממשלת האחדות הלאומית בראשות אריאל שרון.

למרות הקמת התנועה לא פרש ביילין מהעבודה ואף התמודד בפריימריס לקביעת רשימתה לבחירות לכנסת ה-16 בדצמבר 2002, ואולם כשל להשיג מקום ריאלי. עקב כך פרש מהמפלגה עם יעל דיין, שכשלה אף היא בפריימריס והצטרפה לשח"ר. ימים ספורים לאחר מכן הודיעו השניים על ריצה משותפת עם מרצ והבחירה הדמוקרטית, ושוריינו להם המקומות ה-11 וה-12 ברשימה המאוחדת. המיקום הנמוך לו זכו נבע מכך שהשניים הצטרפו לאחר שכבר נקבעה רשימת מרצ לכנסת.

תנועת שחר התמודדה עם מפלגת מרצ-הבחירה הדמוקרטית בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2003, מלבד בחמש ערים - באר שבע ובית שאן שם התנועה לא נכנסה למועצת העיר, בחדרה ובמודיעין המפלגה זכתה לשני מנדטים כל אחת ובעיילבון שם התמודדה התנועה עם הבחירה הדמוקרטית ללא מרצ, אך כנציגי מרצ והרשימה המשותפת זכתה למנדט אחד.

ביילין ודיין לא נבחרו לבסוף לכנסת לאחר שהרשימה המשותפת זכתה בשישה מנדטים בלבד, כישלון שבעקבותיו הודיע יו"ר מרצ יוסי שריד על התפטרותו. לאחר הבחירות התאחדו המפלגות מרצ ושח"ר והקימו את תנועת יחד, וב-17 במרץ 2004 נבחר ביילין לעמוד בראשה.

לקראת הבחירות לכנסת ה-17 גברה במפלגה המאוחדת אי הנחת מהשם החדש, שלא זכה להכרה מספקת בציבור, ועלו דרישות לחזור ולשנותו ל"מרצ". היו"ר ביילין התנגד לכך, וכפשרה הוחלט לשנות את שם המפלגה ל"מרצ-יחד".

מזכירי ממשלות ישראל
זאב שרףכתריאל כ"ץיעל עוזאימיכאל ארנוןגרשון אבנראריה נאורדן מרידור • יוסי ביילין • אליקים רובינשטייןשמואל הולנדרדני נוהגדעון סעריצחק הרצוג • אהרון לישנסקי (בפועל) • ישראל מימוןעובד יחזקאלצבי האוזראביחי מנדלבליט • אריה זהר (מ"מ) • צחי ברוורמן סמל מדינת ישראל
שרי הדתות בממשלות ישראל
שרי הדתות (1948–2003) יהודה לייב מימוןחיים משה שפיראיעקב משה טולידאנוזרח ורהפטיגיצחק רפאלחיים יוסף צדוקאהרן אבוחציראיוסף בורגשמעון פרסזבולון המראבנר שאקייצחק רביןשמעון שטריתבנימין נתניהואלי סויסהיצחק לוייצחק כהן • יוסי ביילין • אשר אוחנהאריאל שרון סמל מדינת ישראל
השרים לשירותי דת
(2008 ואילך):
יצחק כהןיעקב מרגינפתלי בנטדוד אזולאייצחק וקנין
שרי הכלכלה והתכנון בממשלת ישראל
יעקב מרידורגד יעקבייצחק מודעידוד מגןשמעון שטרית • יוסי ביילין סמל מדינת ישראל
שרי המשפטים בממשלת ישראל
פנחס רוזןדב יוסףחיים כהןיעקב שמשון שפיראחיים יוסף צדוקמנחם בגיןשמואל תמירמשה נסיםיצחק מודעיאברהם שרירדן מרידורדוד ליבאייעקב נאמןבנימין נתניהוצחי הנגבי • יוסי ביילין • מאיר שטריתיוסף לפידציפי לבניחיים רמוןדניאל פרידמןאיילת שקדאמיר אוחנה סמל מדינת ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.