יומני כרמל

יומני כרמל (לאחר קום המדינה הפך היומן ל"יומן כרמל - הרצליה") היו יומני קולנוע באורך 7–12 דקות שצולמו בשחור לבן, מייסודו של נתן אקסלרוד בשנת 1935. הם הוקרנו באולמות הקולנוע בישראל בשנים 1935–1971, לפני סרטי הקולנוע העיקריים. החל מתחילת שנות ה-50 הוקרנו באולמות הקולנוע לסירוגין "יומן כרמל - הרצליה" ו"יומני גבע". בשנת 1971 הופסקו "יומני כרמל" בעקבות הקמת הטלוויזיה הישראלית והירידה בביקוש ליומני חדשות קולנועיים.

במשך 17 השנים הראשונות היו יומני כרמל היחידים בישראל שהציגו בפני הציבור באופן ויזואלי אירועים אקטואליים מהשבוע החולף, מן היישוב היהודי לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות.

יומני כרמל
לוגו יומן כרמל הרצליה שהופיע בתחילת כל יומן

היסטוריה

יומני כרמל הופקו לראשונה בשנת 1935 על ידי נתן אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע העברי בארץ ישראל, שהחל את דרכו בתחום זה בשנת 1927. בתחילת הקריירה שלו הפיק אקסלרוד עם שותפיו את "יומן מולדת", וכן סרטי תעודה, סרטוני פרסום וסרטי עלילה אילמים. משהחליט להפיק באופן עצמאי יומני קולנוע קבועים וסרטי עלילה, ייסד לשם כך בשנת 1935 חברה בשם "כרמל פילם" והקים מעבדת צילום בתל אביב.[1] באמצעות החברה, ובסיוע אשתו, לאה אקסלרוד, עורכת הקולנוע הראשונה בישראל,[2] הפיק אקסלרוד את יומני כרמל, שהיו יומן חדשותי ראשון בשפה העברית, שהוצג מדי שבוע בבתי הקולנוע בארץ ישראל, ובמדינת ישראל.

תחילה היו היומנים סרטים אילמים שהוצגו בקולנוע מגדלור. כעבור שנה רכשה החברה ציוד הקלטה והחלה להפיק יומנים קולנועיים מדברים,[3] ששודרו בבתי הקולנוע לפני תחילת הסרטים. במהלך השנים הראשונות לפעילותה נקלעה החברה לקשיים כלכליים, ובשנת 1938 התקשרה בהסכם עם קרן קיימת לישראל, לפיו האחרונה מזמינה מהחברה סרטים בתמורה לכיסוי חובות החברה.

היומנים היו סרטים קצרים שנמשכו 7–12 דקות ולוו במוזיקת רקע, שהולחנה על ידי משה וילנסקי ומלחינים אחרים. יומנים אלה צולמו בין היתר בידי משה אלפרט ותיעדו את המתרחש ביישוב היהודי בתחומי הביטחון, התיישבות, תרבות, בידור, כלכלה, טכנולוגיה ועוד. עם הקמת המדינה נהגו לסקר ביומנים את התפתחות צה"ל, ותיעדו את ההופעות של ראשי המדינה ומערכת הביטחון.[4] היומנים מומנו גם באמצעות כספים שהוזרמו לחברה מהמחלקה לעיתונות ולקולנוע במשרד הפנים. בתמורה שודרו בהם מסרים ותעמולה, שהיו מקובלים על ראשי המחלקה. ביומנים הוצגו המדינה ומוסדותיה באור חיובי.[5] בסוף שנות החמישים שונה שם היומנים ל"יומני כרמל-הרצליה", כשאולפני הרצליה החלו להפיק את היומנים.‬ היומנים גם סיפקו הצצה לתהליך צילום סרטים שהופקו באותן שנים.[6] שודרו בהם גם אירועים חשובים מרחבי העולם, כמו קבלת הפנים לאסטרונאוטים של אפולו 11 עם שובם מהירח.[7]

בתקופת המנדט הבריטי היו היומנים כפופים לצנזורה מחמירה של רשויות המנדט. לאחר הקמת המדינה היו היומנים כפופים לביקורת וצנזורה של המועצה לביקורת סרטים ומחזות ולעיתים נוצרו מחלוקות. בשנת 1962 ביקשו מפיקי היומנים לכלול בהם צילומים של פינוי אלים על פי צו ההוצאה לפועל, שהתרחש בשכונת סומייל בתל אביב. הקטע נפסל לשידור על ידי המועצה בנימוק שהוא "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". עתירה שהוגשה לבג"ץ בבקשה לבטל את החלטת הפסילה התקבלה, ובג"ץ קבע בפסק דין נודע ועקרוני כללים חשובים לחופש הביטוי בישראל.[8] יומני כרמל שימשו בסיס לסרט התיעודי הישראלי עץ או פלסטיין, שהופק בשנת 1962 ובוים בידי אקסלרוד ואחרים.

בתחילת שנות החמישים התכנים של היומנים לא היו תמיד לרוחו של ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון, מאחר שהושפעו מעמדת משרד הפנים, שהיה אז בשליטה חלקית של הפועל המזרחי. מסיבה זו תמך דוד בן-גוריון בהפקת יומנים מתחרים.[9] כך נוצרו "יומני גבע" בשנת 1952, שהתחרו עם יומני כרמל, ושודרו לסירוגין בבתי הקולנוע. אקסלרוד הפסיק להפיק את היומנים בשנת 1971, עקב קשיים כלכליים ובשל התחרות הקשה מצד שידורי הטלוויזיה הישראלית.[10]

ליומנים נודעה חשיבות רבה, בשל היותם מקור היסטורי מהמעלה הראשונה לתולדות היישוב, והם היוו עדות ויזואלית כמעט יחידה למתרחש ביישוב לקראת הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות. לכן היה למדינה אינטרס חשוב לשמר אותם ולהציג אותם לציבור.

למרות חשיבותם, הסרטים הישנים של אקסלרוד הוחזקו במרתף החברה בתנאים ירודים והיו נתונים לסכנה כליה. כדי להציל את הארכיון ולאפשר את הקרנת הסרטים, נערך משא ומתן מורכב בין אקסלרוד לממשלה. לבסוף נחתם ביניהם בשנת 1960 הסכם, שלפיו הוענקה לממשלה הרשאה בלתי חוזרת להעתיק את הארכיון בעצמה, בשלמותו או חלקים ממנו, והרשות להציג את הסרטים בהצגות פומביות אך לא מסחריות, מטעם המדינה או מטעם הסוכנות היהודית. פרויקט העתקת הסרטים נמשך זמן רב, והסתיים רק בסוף שנות השמונים. אז התברר שגנזך המדינה אינו ערוך מבחינה מקצועית ותקציבית לנהל בצורה מתקבלת על הדעת את האוסף, והוחלט להעביר את האוסף להפקדה ארוכת טווח בארכיון הסרטים הישראלי של סינמטק ירושלים,,[11] המחזיק בסרטים ומציג אותם עד היום.[12]

קטעים מיומני כרמל משודרים בסדרה פלאשבק, שמשודרת בערוץ הטלוויזיה החינוכית הישראלית.[13]

בשנת 2014 נחנך ערוץ יוטיוב חדש שמכיל אוסף מיומני כרמל.[14]

ראו גם

  • היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים
  • יומני גבע

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ "שבעים וחמש שנה ליומני כרמל" באתר של סינמטק תל אביב
  2. ^ מרב יודילוביץ', לאה אקסלרוד הלכה לעולמה, באתר ynet, 25 באוגוסט 2011
  3. ^ "נתן אקסלרוד (1905-1987)" באתר סינמטק ירושלים
  4. ^ "חיילים יצאו לדרך - מבחר כתבות על צהל בעשור הראשון מתוך יומני כרמל" באתר סינמטק ירושלים
  5. ^ שיר ישראלי ארכיון - ‫ישראל - היו זמנים‬ - יומני כרמל באתר "שיר ישראלי"
  6. ^ קולנוע ישראלי - שנות השישים והשבעים ישראל - הסיפור המתועד בלוג ארכיון המדינה - המהדורה העברית
  7. ^ ישראל הסיפור המתועד אתר בלוג ארכיון המדינה - המהדורה העברית
  8. ^ אולפני הסרטה בישראל בע"מ נ' לוי גרי ואח', באתר העין השביעית, 9 בדצמבר 1962
  9. ^ אריאנה מלמד, יש דברים שכן אפשר לטייח, באתר ynet, 18 בינואר 2008
  10. ^ עוד 1971 פרק 24 של הסדרה פלאשבק באתר הטלוויזיה החינוכית
  11. ^ משה מוסק, סיפור הצלתו של ארכיון הסרטים של נתן אקסלרוד, באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010
  12. ^ אוסף יומני נתן אקסלרוד באתר סינמטק ירושלים
  13. ^ "פלאשבק" באתר הטלוויזיה החינוכית הישראלית
  14. ^ עופר אדרתהמנדט הבריטי וגן החיות של תל אביב מגיעים ליוטיוב, באתר הארץ, 4 באפריל 2014
אוטובוסים בישראל

במערך התחבורה הציבורית בישראל פועלים (נכון לסוף 2013) מעל ל-14,000 אוטובוסים מתוך כ-17,000 אוטובוסים, והם משמשים ככלי התחבורה הציבורית העיקרי. מספר הנסיעות בתחבורה הציבורית באוטובוסים נאמד בשנת 2009 בכ-654 מיליון.

אילת

אֵילַת היא העיר הדרומית ביותר במדינת ישראל והיחידה בה לחופי הים האדום, והיא משמשת כעיר נמל ותיירות מרכזית. העיר שוכנת בדרום הערבה, שייכת למחוז הדרום, ומתגוררים בה כ-65,000 תושבים.

בתקופת המנדט שכנו במקום יישוב בדואי קטן בשם אום א-רשראש (בערבית: أم الرشراش) ונקודת משטרה בריטית. בימי קדם שכנה בסמוך למקומה של אילת העיר עציון גבר, הנזכרת רבות בתנ"ך. ב-1949 נכבש המקום במסגרת מלחמת העצמאות, ושימש בעיקר כמחנה צבאי. אילת נוסדה כיישוב אזרחי בשנת 1952, והוכרזה כעיר בשנת 1959.

העיר נקראת על שם העיר המקראית אֵילַת (גם: אֵילוֹת), הנזכרת מספר פעמים בתנ"ך, לצד עציון גבר, בתקופות ממלכת ישראל המאוחדת וממלכת יהודה כעיר נמל יהודית על שפת ים סוף - "תחנת הצי המסחרי של העם העברי". בדיון בוועדה הגאוגרפית (שקדמה לוועדת השמות הממשלתית) על שמה של העיר, הייתה התלבטות אם לקרוא לעיר "אילת החדשה" או "עציון גבר". אף על פי שהיה ברור כי אין מדובר באילת המקראית, בכל זאת הוחלט לקרוא לעיר בשם "אילת", מאחר שהשם כבר נטמע בציבור.מדרום לאילת נמצאת העיירה טאבה, שבשליטת מצרים, וממזרח לה נמצאת העיר עקבה, שבשליטת ירדן. שטח השיפוט של אילת הוא 84,789 דונם, והיא העיר הרביעית בגודל שטח שיפוטה בישראל. משנת 1985 מוגדר אזור אילת כ"אזור סחר חופשי", הפטור ממע"מ (פרט למוצרים בודדים) וממיסים נוספים.

החיבור בין העיר אילת לשאר חלקי ישראל מתקיים באמצעות כביש 90, לאורך הערבה, וכן באמצעות כביש 40, העובר באזורי המישר, מכתש רמון והר הנגב. ניתן להגיע ממרכז הארץ לנמל התעופה רמון גם בטיסה האורכת בממוצע כ-35 דקות.

בנייני האומה

בנייְני האומה (שמו הוסב למרכז הקונגרסים הבינ"ל בנייני האומה ירושלים- ICC) הוא מבנה הכנסים הגדול בירושלים, המארח בכל שנה עשרות כנסים, מופעים ואירועים בינלאומיים. המבנה נחנך ב-1956 בסמוך לקריית הממשלה בגבעת רם. במהלך השנים הורחב המתחם ושופץ מספר פעמים. שטח הקומפלקס הבנוי כ-34,000 מ"ר.

מנכ"לית בנייני האומה החל משנת 2001 היא מירה אלטמן.

הפועל

הפועל הוא איגוד ספורט אשר הוקם כאיגוד של הסתדרות העובדים הכללית בארץ ישראל, ומטרתו טיפוח תרבות הגוף, הבריאות והספורט בקרב הפועלים. המשורר עמנואל הרוסי חיבר את המנון הפועל, אשר הולחן על ידי מרדכי זעירא.

ויצו

ויצו (WIZO – ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי, Women's International Zionist Organization) הוא ארגון נשים יהודיות בישראל ובעולם.

חובש

חובש הוא מונח המשמש במספר מדינות לתיאור אדם המיומן ומומחה במקצוע רפואת החירום, אשר מוכשר בנוהלי העבודה הקלינית והמנהלית. החובש עובד בעיקר במסגרת שירותי עזרה ראשונה, והוא מוכשר להגיב במהירות למצבי חירום בתחומי הרפואה, פציעות טראומתיות וזירות תאונה.

בישראל, פועלים החובשים בעיקר במסגרת ארגוני רפואת חירום דוגמת מגן דוד אדום או איחוד הצלה, וכן במסגרת חיל הרפואה בצה"ל. מגיש עזרה ראשונה נקרא בטעות לעיתים חובש, אף כי הראשון זוטר ממנו בסולם הדרגות המקובל ברפואת החירום.

יום העצמאות

יום העצמאות הוא חג לאומי ומועד ממלכתי במדינת ישראל, המציין את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בתום המנדט הבריטי. יום העצמאות חל בתאריך העברי ה' באייר (או בסמוך לתאריך זה; ראו פירוט), מיד בצאת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ביום שישי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), בשעה 16:00, כ-8 שעות לפני סיום המנדט הבריטי, בהתאם להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, הכריז יושב ראש מנהלת העם, דוד בן-גוריון, בטקס חגיגי על הקמת מדינת ישראל, ונחתמה מגילת העצמאות. ההכרזה הוקדמה לצהרי יום ו', מספר שעות קודם לפקיעתו הרשמית של המנדט (15 במאי בשעה 00:00) בשל כניסת השבת והרצון להימנע מחילול שבת. התאריך העברי בו נערכה ההכרזה נקבע ליום העצמאות.

יום העצמאות מתבטא בשורת טקסים ואירועים רשמיים, ובהם טקס הדלקת המשואות, לצד מנהגים ואירועים עממיים שהתפתחו במהלך השנים. יום העצמאות הוא יום שבתון, ואנשים רבים מנצלים אותו לנופש, פיקניקים ומנגלים, טיולים וביקור בתערוכות צה"ל ובאתרים שונים.

יומני גבע

יומני גבע היו יומני קולנוע שהפיקה חברת "סרטי גבע" והוקרנו בבתי הקולנוע בישראל כיומני חדשות לפני הסרט העיקרי בשנים 1970-1952.

את "סרטי גבע" הקימו חלוצי הקולנוע הישראלי, המפיקים מרדכי נבון ויצחק אגדתי, אחיו של ברוך אגדתי. יומני הקולנוע של האולפנים הוקרנו בבתי קולנוע טרם ההצגה הראשית, לסירוגין עם יומני הקולנוע של המתחרה, "יומני כרמל". למרות שאולפני גבע היו חברה פרטית, והיומנים היו יוזמה מסחרית, ברקע להפקת היומנים גם מעורבות פוליטית של דוד בן-גוריון, אשר דחף להפקת היומנים המתחרים ל"כרמל" לאחר שאלה האחרונים היו בשליטה חלקית של שרי הפנים של הפועל המזרחי. היומנים היו למעשה המשך של סדרת יומנים קודמת, שהופקה על ידי קולקטיב האמנים החולוני "קולון-גבע" בין 1950 ל-1952 והיוזם הראשי של יומנים קדומים אלה, שאול גוסקינד, המשיך לפעול להפקת יומני גבע.

בין הקריינים של יומני גבע בלטו קרייני קול ישראל גדעון לב-ארי ואלימלך רם. רבים מן היומנים בוימו על ידי הבמאי נתן גרוס והצלמים אדם גרינברג ודוד גורפינקל התחילו את דרכם ב"גבע".

עם הקמת הטלוויזיה הישראלית ב-1969 ירד הביקוש ליומני חדשות קולנועיים, ויומני גבע הופסקו. הסרט "שגעון של מולדת" מ-1980 מכיל אסופה של קטעי יומני גבע מן השנים 1953 ועד להפסקת שידורם.

התמלוגים מהקרנת יומני גבע היו מוקד לסכסוך משפטי בין השותפים לשעבר בחברת האולפנים המאוחדים (עזבונו של נבון המיוצג על ידי חברת "ברקי פטה המפריס" מחד ואולפני הרצליה, מפיקיהם של יומני כרמל מאידך).

כותנה

כותנה היא סיב רך הצומח סביב זרעי צמח הכותנה. סיב זה משמש לרוב לטווית חוטים ואריגתם לבד רך ונושם.

כותנה היא גידול נציל מאוד - רק כ-10% מהחומר הגולמי אובד במהלך עיבודה. כאשר נוקתה והוסרו ממנה שאריות של שעווה וחלבונים, נותר פולימר טבעי של תאית טהורה. פולימר זה מאורגן במבנה סיבי הנותן לו כוח, עמידות וגמישות יוצאי דופן. כל סיב מורכב מעשרים עד שלושים שכבות תאית המאוגדות במבנה דמוי קפיצים.

כינוס הפועל

כינוס הפועל היה אירוע ספורט לאומי ובינלאומי שהיה נערך אחת לארבע שנים בחסותו של נשיא מדינת ישראל. בראש המועצה הציבורית של הכינוס עמד המזכיר הכללי של הסתדרות העובדים הכללית. הכינוס הראשון נערך בשנת 1928, והכינוס ה-15 והאחרון נערך בשנת 1995.

כתב האמנה

כתב הַאֲמָנָה הוא מכתב רשמי מראש מדינה אחד לראש מדינה אחר, המודיע על מינוי שגריר או נציג דיפלומטי. הנציג הממונה מוסר את כתב ההאמנה לראש המדינה המארחת בטקס מיוחד, שמבשר את כניסת המינוי לתוקפו.

שגריר או ראש משלחת דיפלומטית נמצא במעמד מיוחד המעוגן במסורות שונות של המשפט הבינלאומי ובאמנת וינה בדבר יחסים דיפלומטיים. עד למסירת כתב ההאמנה ראש המשלחת הדיפלומטית אינו יכול למלא את חובותיו ואינו יכול ליהנות מהזכויות המיוחדות המוקנות לו בתוקף תפקידו (למשל, חסינות דיפלומטית מהעמדה לדין). כמו כן, הוותק של ראש המשלחת הדיפלומטית נקבע על-פי המועד שבו מסר את כתב ההאמנה. באירועים רשמיים מסוימים, מוזמן הסגל הדיפלומטי כולו, כלומר כלל השגרירים וראשי המשלחות הדיפלומטיות המתארחים במדינה. באירועים כאלה מקובל שהוותיק ביותר מבין חברי הסגל הדיפלומטי נושא נאום או נוטל חלק בטקסים. מועד מסירת כתב ההאמנה הוא הקובע לעניין זה.

מדינה יכולה למנות נציג אחד מטעמה לכמה מדינות בו-זמנית. במקרה כזה על הנציג למסור כתבי האמנה לכל אחד מראשי המדינות שהוא נשלח אליהן בנפרד, והוא ייחשב חבר בסגל הדיפלומטי של כל אחת מהמדינות האלה בלי קשר לחברותו בסגל הדיפלומטי של מדינה אחרת.

תוכנו של כתב ההאמנה הוא רשמי וסטנדרטי, ובדרך כלל אין לתוכן חשיבות, אלא בכך שהוא מעיד על המינוי. בכל זאת, אופי ניסוח הפנייה אל ראש המדינה עשוי להעיד על אופי היחסים בין המדינות בזמן מסירת המכתב. לדוגמה, לאחר שאיטליה כבשה את אתיופיה הוכרז מלך איטליה כקיסר אתיופיה. באותה תקופה נשאו כתבי ההאמנה של שגרירי המדינות השונות פניות אל מלך איטליה בתארים שונים: המדינות שהכירו בשלטון האיטלקי על אתיופיה כינו את המלך: "מלך איטליה וקיסר אתיופיה". לעומת זאת, המדינות שראו בשלטון איטליה על אתיופיה כיבוש בלתי-חוקי הסתפקו בתואר "מלך איטליה" בלבד. מצב מוזר נוצר עקב העובדה שג'ורג' השישי כיהן באותה תקופה כמלך בריטניה וכמלך אירלנד בעת ובעונה אחת. בריטניה סירבה להכיר בשלטון איטליה על אתיופיה, ולפיכך בכתב ההאמנה של שגריר בריטניה באיטליה פנה ג'ורג' השישי אל מקבילו האיטלקי בתואר "מלך איטליה". לעומת זאת, בכתב ההאמנה של השגריר האירי, הופיעה הפנייה "מלך איטליה וקיסר אתיופיה" כיוון שממשלת אירלנד הכירה בשלטון איטליה על אתיופיה.

ממשלות קנדה, אוסטרליה וניו זילנד מכירות במלכה אליזבת השנייה כמלכת מדינותיהן. כיוון שמושבה של המלכה בלונדון, בירת בריטניה, היא מיוצגת בכל אחת מהמדינות האלה על ידי אזרח מקומי המחזיק במשרת המושל הכללי. עד לאחרונה מקובל היה שעל כתבי ההאמנה של קנדה, אוסטרליה וניו זילנד חתומה המלכה אליזבת השנייה, אולם בשנת 2005 החליטה קנדה שעל כתבי ההאמנה שלה תחתום המושלת הכללית. בעקבות זאת החלו גם אוסטרליה וניו זילנד לשלוח כתבי האמנה חתומים בידי המושלים הכלליים שלהן במקום בידי המלכה אליזבת השנייה. צעד זה עורר מחאות בקרב תומכי המלוכה במדינות האלה, והם מנסים להפוך את ההחלטה.

בישראל מופקד נשיא המדינה על קבלת מכתבי ההאמנה של השגרירים המוצבים בישראל, ועל חתימה על מכתבי ההאמנה שמגישים שגרירי ישראל בחו"ל. לנשיא אין סמכות להחליט אם לקבל או לכתוב כתב האמנה, והוא חייב לקבל את המלצת הממשלה בעניין זה. טקסי מסירת מכתבי ההאמנה לנשיא המדינה מתקיימים במשכן נשיאי ישראל בירושלים. השגרירויות הזרות בישראל אינן נמצאות ברובן בירושלים עקב המחלוקת הבינלאומית לגבי מעמדה של העיר, והיעדר הכרה בינלאומית בהיותה בירת מדינת ישראל. על אף זאת כל הנציגים הדיפלומטיים הזרים מוכנים לקיים את טקס מסירת כתב ההאמנה בירושלים. בירושלים נמצאות קונסוליות שאינן מואמנות לנשיא המדינה, כלומר ראשי הקונסוליות לא הגישו כתבי האמנה לנשיא ואינם כפופים לשגרירות מדינתם בישראל. קונסוליות אלה מייצגות בדרך-כלל את האינטרסים של מדינותיהם בעיר ירושלים ובשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. מדינת ישראל מקבלת את המצב הזה, אף שהיא רואה את ירושלים כבירתה וכחלק משטחה הריבוני.

מכבי אש

מכבי אש הוא ארגון חירום הנלחם בשריפות ובהתפשטות אש בלתי מבוקרת, ופועל לחילוץ והצלת לכודים במתארים שונים כגון תאונות דרכים, מפולות והרס, חילוץ מבורות, חילוץ מגובה, ממים, ממעליות, חילוץ בעלי חיים ועוד. תפקידים נוספים שבאחריות מכבי האש הם אירועים בהם מעורבים חומרים מסוכנים.

מדור נוסף בו עוסק מכבי האש הוא מדור בטיחות אש שאמון על סידורי בטיחות האש בכל מבנה או מקום שמוקם בארץ (מגורים, תעשייה, מסחר, פארקי מים, מנהרות, אצטדיונים וכו').

הצבע המזוהה ביותר עם מכבי האש הוא אדום, וזהו לרוב צבע רכב הכיבוי ופנס האזהרה המהבהב שעליו. צבע מדי מכבי האש הוא צהוב, אדום או כחול-אפרפר כהה.

בעבר, הגיעו כוחות מכבי האש אל מקום האירוע בעזרת כרכרה, אך עם התפתחות הטכנולוגיה ובניית מכוניות ומשאיות חדישות, מתניידים מכבי האש במשאיות מיוחדות - כבאיות, הללו מצוידות בזרנוק מים כדי לכבות אש, סולם להגיע לאזורים גבוהים ובלתי נגישים, וסירנה רועשת לפינוי התנועה שבדרך.

בתחנת מכבי האש צוות אנשים במשמרות, כך שבכל עת יהיה צוות שיוכל לעזור לכשיקרא. לעיתים, כאשר יש להציל אנשים הכלואים בבניין ובסביבותם אש ועשן, לובשים על גופם מכבי האש חליפות מיוחדות המונעות שאיפת עשן ושריפה.

ממגורה

ממגורה היא מבנה לאחסון חומרים בתפזורת ובמקרים מסוימים אף לנוזלים. ממגורות משמשות בעיקר בתחומי החקלאות והתעשייה. ממגורות נבנות על פי רוב ממתכת או מבטון. הן בעלות צורות שונות, אך הצורה הנפוצה ביותר היא גלילים צרים וגבוהים. לממגורות פתח מילוי עליון ופתח ריקון תחתון.

בין החומרים הנפוצים המאוחסנים בממגורות ניתן למצוא גרעיני דגנים, פחם, מלט ועוד. במקרים מסוימים עבודה בממגורה עלולה להיות מסוכנת.

ממגורות שימשו את האנושות משחר ההיסטוריה. בחפירות תל צף נמצאו שרידים של שש ממגורות שנבנו על בסיס ממספר שכבות של לבנים, וקיר היקפי מלבנים בגובה 2-3 מטר. על הקירות החיצוניים התגלו שרידי טיח סיד לבן.

מעברה

מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה.

המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: "בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם."; בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.

משטרה

משטרה היא ארגון שכפוף לרשות המבצעת, האחראי על אכיפת החוק ושמירת הסדר הציבורי.

כדי שתוכל לפעול ביעילות ובדחיפות המתבקשת ממטלותיה, המשטרה מאורגנת כארגון צבאי למחצה, בעל היררכיה ומשמעת פנימית. תקנות המשטרה מחייבות את השוטרים, ועבירה עליהן היא עבירה משמעתית.

בעוד הצבא עוסק בהגנה על אזרחי המדינה מפני אויבים חיצוניים, המשטרה ממונה על ביטחונם של האזרחים מפני עבירות המתבצעות בתוך תחומי המדינה או העיר (כשמדובר במשטרה עירונית) בקרב אזרחי אותה המדינה.

נעמת

נעמת (ראשי תיבות: "נשים עובדות ומתנדבות"), הוא שמה הנוכחי של מועצת הפועלות, תנועת הנשים שנוסדה מטעם הסתדרות העובדים הכללית. התנועה נוסדה בשנת 1921 והיא תנועת הנשים הגדולה בישראל. בשנת 2008 זכתה התנועה בפרס ישראל בתחום מפעל חיים עבור תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.

יו"ר נעמת החל ממאי 2019 היא חגית פאר.

עדלאידע

עדלאידע (עדלידע) היא תהלוכה היתולית הנערכת בחג פורים או בחג שושן פורים. עריכת העדלאידע היא מסורת שראשיתה בראשית ימיה של תל אביב, ב-1912. היא הייתה לאירוע המוני בתקופת היישוב וחודשה בימי המדינה.

פרדס

פרדס הוא מטע שבו גדלים עצי פירות הדר. בישראל, התקיימו בעבר פרדסים רבים, כחלק מכלל החקלאות שהייתה נפוצה בארץ. כיום בעקבות תיעוש ופיתוח פחתו שטחי הפרדסים, אך עדיין קיימים שטחי פרדסים רבים ברחבי הארץ.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.