יום הכיפורים בבית המקדש

תכלית עבודת יום הכיפורים בבית המקדש לכפר על חטאיהם של כל איש ואיש מישראל ולטהר את המקדש מכל חטא. לדעת רבים יום זה היה נקודת השיא בעבודת ה' של עם ישראל בזמן שבית המקדש היה קיים. ועבודת הכהנים שנעשתה על ידי הכהן הגדול ביום הכיפורים הייתה העבודה החשובה ביותר שנעשתה במקדש במהלך השנה. ככלל הכהן הגדול עשה את כל העבודות במקדש ביום זה, אך ישנם מספר חריגים.

יום זה הוא הפעם היחידה בשנה שבה הותרה כניסה לקודש הקודשים, וזאת לכהן הגדול בלבד. עבודות היום התבצעו על ידי הכהן הגדול לפי סדר מוגדר, ובמקרה של סטייה מהסדר המדוקדק הקבוע בהלכה, חלק גדול מהעבודות היו נפסלות.

מצוות עבודת יום הכיפורים
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק ט"ז
משנה מסכת יומא
תלמוד בבלי מסכת יומא
תלמוד ירושלמי מסכת יומא
משנה תורה הלכות עבודת יום הכיפורים
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה מ"ט
ספר החינוך, מצווה קפ"ה
מקורות נוספים ערוך השולחן העתיד קנ"ז-קס"ב
The Jewish tabernacle and priesthood (1874) (14781643342)
כהן גדול בבגדי לבן במהלך פעולת הזאת הדם על מזבח הזהב

ההכנות לעבודה

במשנה מתואר כי שבעה ימים לפני יום כיפור היה פורש הכהן הגדול מביתו ללשכת פלהדרין. חובת הפרישה נלמדת מהפסוק בפרשת צו: "כאשר עשה ביום הזה צווה ה' לעשות לכפר עליכם"[1]. יש שכתבו שמטרת הפרישה היא שהכהן הגדול יכין את עצמו רוחנית ויתקדש בימים אלו (ערוך השולחן). כדי למנוע את פסילת הכהן הגדול מעבודת בית המקדש בשל טומאה היה הכהן הגדול פורש מאשתו בימים אלו (כשבעת ימי טומאת בועל נדה). במשך שבעת הימים האלה היה הכהן הגדול לומד יחד עם זקני הסנהדרין את דיני עבודת יום הכיפורים, ומתאמן בביצוע העבודות. הוא גם היה עושה חלק ניכר מעבודות המקדש השוטפות. החזרות המרובות נועדו על מנת שלא יהיה שום פגם בעבודת יום הכיפורים. בנוסף, היו ממנים לכהן הגדול מחליף למקרה שהכהן הגדול ייטמא או לא יוכל לעבוד מסיבה אחרת. לדעת רבי יהודה (ואין הלכה כמותו) היו מוצאים לו אשה נוספת למקרה שאשתו תמות, זאת כדי שיוכל להתפלל על אשתו ולקיים "וכפר בעדו ובעד ביתו".

ערב יום הכיפורים

על פי המתואר במשנה במסכת יומא, זקני הכהנים היו משביעים את הכהן הגדול שלא ישנה מהסדר המקובל. טעם השבעה זו היא המחלוקת שבין הצדוקים והפרושים על הקטרת הקטורת ביום הכיפורים בתוך קודש הקודשים. בעוד הפרושים פירשו את הפסוק 'כי בענן אראה על הכפורת' - שיש להניח את הקטורת על הגחלים בתוך קודש הקודשים, פירשו הצדוקים פסוק זה, שעל הכהן הגדול להניח את הקטורת על הגחלים קודם שייכנס לקודש הקודשים. מכיוון שאין אדם רשאי לשהות בתוך ההיכל בזמן הקטרת הקטורת, ואין איש רואה את הכהן הגדול במעשיו, השביעו את הכהן הגדול בערב יום כיפור. במעמד זה של ההשבעה הכהן הגדול היה בוכה, כיוון שחשדו בו שהוא צדוקי ולכן עלול לשנות את הסדר, וזקני הכהונה היו בוכים, שמא חשדו בכשרים.

כמו כן בערב יום הכיפורים היו מעמידים את הכהן הגדול בשער המזרח ומעבירים לפניו את קרבנות היום כדי שיהיה רגיל בהם.[א]

ליל יום הכיפורים

בליל יום הכיפורים לא היו נותנים לכהן הגדול לישון שמא יראה קרי וייפסל לעבודה. כדי שלא ירדם, היה הכהן הגדול מלמד תורה כל הלילה, ואם לא היה חכם דיו כדי ללמד, היו מלמדים אותו. אם הוא היה מתנמנם, פרחי כהונה צעירים היו מעירים אותו, ואומרים לו לשים את רגליו על הרצפה (בבית המקדש לא נועלים נעליים, ורצפת המקדש הייתה קרה) או שהיו מכים לפניו באצבע צרידה, ומעסיקים אותו בדרכים שונות עד שיגיע תחילת זמן העבודה.

מחצות הלילה ואילך היו תורמים את הדשן - מסלקים מעל המזבח את אפר הקורבנות שהוקרבו מאתמול. יש הסוברים שגם עבודה זו, ככל עבודות יום הכיפורים, הייתה נעשית רק על ידי הכהן הגדול, והסיבה שהיו מקדימים את זמנה של עבודה זו מזמנה הרגיל שהיה סמוך לעלות השחר היא כדי להעסיק את הכהן הגדול בלילה, וכדי שינוח בין עבודה זו לתחילת עבודות היום[2]. לעומת זאת, יש סוברים שהעבודה יכולה להעשות בכהן הדיוט, ולדעתם היו עורכים פיס לקבוע איזה כהן יזכה בעבודה זו[ב][3].

סדר העבודה

בגדי הכהן הגדול

העבודה הייתה נעשית על ידי הכהן הגדול בשני סוגים של בגדים: בגדי זהב, ובגדי לבן. בגדי הזהב היו שמונת הבגדים הרגילים שהכהן הגדול לובש כל השנה בבית המקדש, ואילו בגדי הלבן היו בגדים מיוחדים לעבודת יום הכיפורים הדומים מעט יותר לבגדי יתר הכהנים. את העבודות המיוחדות ליום הכיפורים[ג] הכהן הגדול היה עושה בבגדי הלבן, ואת שאר עבודות המקדש השוטפות היה עושה בבגדי הזהב. בכל החלפת בגדים היה הכהן הגדול טובל ומקדש ידיו ורגליו לכבוד כל סט בגדים לפני פשיטתם ולאחר לבישתם, סך הכל היה הכהן הגדול טובל חמש פעמים ביום הכיפורים, ומקדש את ידיו ורגליו עשר פעמים (לפני ואחרי כל טבילה כשהוא לבוש). בשונה מקידוש ידיים ורגליים של כל יום במי הכיור, ביום הכיפורים היו מביאים לכהן הגדול מים מן הכיור בספל זהב מהם היה מקדש ליד מקום הטבילה בבית הפרוה (מלבד הטבילה הראשונה מן החמש שהייתה נעשית בחול בכניסה לעזרה כפי שמחויב כל הנכנס לעזרה בכל יום). את העבודה עצמה ניתן לחלק, באופן כרונולוגי, על פי סוג הבגדים שלבש הכהן הגדול בכל שלב.

סוג הבגדים תיאור העבודה באותו שלב
זהב עבודת התמיד. הטבת הנרות והקטרת הקטורת. עבודת המוסף.
לבן עבודת היום - הוידויים, עבודת הקטורת, הגורלות, ההזאות.
זהב קרבנות: שעיר בחוץ, איל, אמורי הפר והשעיר, תמיד של בין הערביים.
לבן הוצאת כלי הקטורת מקודש הקדשים.
זהב קטורת של בין הערביים, הדלקת נרות, מנחת התמיד ונסכו, מנחת חביתין.

עבודת התמיד בבגדי זהב

קצת לאחר עלות השחר, היה יוצא הכהן הגדול לטבול - בצניעות[ד] במקווה שהיה על גג שער המים[ה], וטובל בפעם הראשונה. לאחר הטבילה היה לובש את בגדי הזהב, ומקדש ידיו ורגליו. בבגדים אלו הוא היה נכנס למקדש ועושה את כל עבודות היום-יום, הקרבת תמיד של שחר, הקטרת הקטורת, הטבת נרות המנורה והקרבת מנחת החביתין. לאחריהם היה מקריב את קורבנות היום - פר העולה ושבעה כבשים של מוסף.

עבודת היום בבגדי לבן

הוידוי הראשון

משסיים עבודות אלה, הלך וטבל (במקווה שהיה על גג לשכת הפרווה) והחליף בגדיו לבגדי לבן. משם פנה אל פר החטאת[ו] שהיה עומד בין האולם למזבח[ז] ואמר עליו את הווידוי הראשון (עליו ועל משפחתו), שכלל אמירת השם המפורש[ח]. בסך הכל הזכיר הכהן הגדול את השם המפורש עשר פעמים במהלך יום הכיפורים[ט]. כשהיו הכהנים והעם שבעזרה שומעים את ה"שם" היו כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

ההגרלה על שני השעירים

לאחר שהתוודה על הפר, הלך הכה"ג אל צדה המזרחי של העזרה, צפונית למזבח, שם המתינו לו שני שעירים[י]. הכה"ג טרף שני גורלות בקלפי (ארגז קטן מעץ), והעלה גורל אחד בכל יד. לשעיר אחד העלה גורל "לה'" ולשעיר השני העלה גורל "לעזאזל", ועל פי הכרזת אב בית הדין וסגן הכה"ג, הקדיש את השעיר ל"ה'". על שני השעירים קשר לשון של זהורית (חוט אדום) על השעיר לה' - בצוואר, ועל השעיר לעזאזל - בין קרניו.

הוידוי השני על הפר

משסיים את ההגרלה, שב הכה"ג אל הפר והתוודה עליו את פעם נוספת (וידוי על הכהנים)[י"א]. לאחר הווידוי שחט את הפר וקיבל את הדם, ונתן לכהן אחר למרס (לערבב) את הדם כדי שלא יקרוש. משם הלך אל המזבח החיצוני ומילא מחתת זהב בגחלים לצורך הקטרת הקטורת בקודש הקדשים[י"ב], כמו כן הוציאו לו מחתה מלאה קטורת דקה מן הדקה[י"ג], והכהן חפן מלא חופניו קטורת ושם בכף.

הקטרת הקטורת בקודש הקדשים

Holman The Mercy Seat
הכהן הגדול מקטיר קטורת בקודש הקודשים ומתפלל מול הכפורת. איור מספר תנ"ך, 1890.

הכהן היה לוקח את המחתה עם הגחלים ביד ימין, ואת הכף עם הקטורת ביד שמאל, והולך בהיכל לכיוון קודש הקודשים, עד שהגיע אל הפרוכות שהבדילו בין הקודש לקודש הקודשים[י"ד]. הוא עבר את הפרוכת הראשונה מדרום, הלך בין שתי הפרוכות עד לצד צפון ועבר את הפרוכת השנייה.

הכהן היה מניח את המחתה על הרצפה של קודש הקדשים בין בדי הארון. בבית שני, שבו לא היה ארון, היה הכהן הגדול מניח את המחתה על אבן השתייה, במקום בו בעבר היה "בין הבדים". הכהן היה מעביר את כל הקטורת שבכף לתוך ידיו[ט"ו] ושם אותה על המחתה, מחכה עד שקודש הקודשים יתמלא עשן ויוצא. לאחר שיצא הכהן הגדול מקודש הקודשים, התפלל תפילה קצרה. וכך הייתה תפילתו של כהן גדול: "יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה"[5].

אחר כך יצא הכהן הגדול מההיכל, קיבל את דם הפר ששחט קודם מהכהן ששמר עליו שלא יקרש, וחזר פנימה אל קודש הקודשים להזות את דמו כנגד הארון, פעם אחת למעלה ושבע למטה[6][7].

לאחר הזאת דם הפר, הניחו הכהן הגדול על כן בהיכל, שחט את השעיר שעלה עליו גורל של "שם" ונכנס להזות את דמו בקודש הקודשים, באותה צורה - הזאה אחת למעלה ו-7 למטה, כנגד הארון.

לאחר שיצא הכהן הגדול מקודש הקודשים, לקח שוב את דם הפר והזה אותו כנגד הפרוכת המבדילה בין קודש הקודשים להיכל, הזאה אחת למעלה ו-7 למטה, כנגד הפרוכת. לאחר ההזאה מדם הפר, הזה הכהן הגדול בצורה דומה את דם השעיר כנגד הפרוכת. לאחר ההזאות על הפרוכת עירב הכהן את שני הדמים[8], והזה מהם 4 הזאות על 4 קרנות מזבח הזהב, ועוד 7 הזאות על הצד העליון של מזבח הזהב. שאריות הדם נשפכו לנקב מיוחד בפינה הדרום מערבית של המזבח החיצון.

השלכת השעיר לעזאזל

לאחר גמר ההזאות בקודש הקודשים ובהיכל, הלך הכהן הגדול אל השעיר המשתלח, שהיה מוכן כנגד שער המזרח, שדרכו יצא אל המדבר, והתוודה עליו וידוי שלישי ואחרון, על חטאי עם ישראל. לאחר הווידוי מסר הכהן הגדול את השעיר ליד האיש שליווה את השעיר למדבר. לפי המסורת נהגו הכהנים לשלחו תמיד ביד כהן, אף שגם ישראל כשר לשילוח השעיר לעזאזל, וכן יש מסורת שמלווה השעיר לעזאזל היה מת בתוך אותה שנה. השעיר לעזאזל ומלווהו יצאו למסע של כ-12 קילומטר למדבר יהודה, עד לצוק שהשעיר הושלך ממנו לעזאזל. מכיוון שהדרך הייתה ארוכה וקשה היו לכל אורך הדרך כ-10 סוכות, שבהן היו מציעים למוליך השעיר לאכול או לשתות, ומלווים אותו מסוכה לסוכה וזאת כדי להרגיעו שבכל רגע יוכל לאכול ולשתות. לפי המסורת, מעולם לא נצרך מלווה השעיר לאכול, וההצעה לשבור את הצום הייתה תאורטית בלבד[9]. משהגיעו לצוק, זרק המלווה את השעיר מאחוריו אל הצוק התלול, והוא התרסק ונעשה איברים איברים לפני שהגיע לחצי ההר.

קריאה בתורה ושריפת הפר והשעיר

לאחר שילוח השעיר לעזאזל למדבר, לא היה הכהן הגדול רשאי להמשיך בשום עבודה עד שיגיע השעיר למדבר. כדי להודיע שהגיע השעיר למדבר וניתן להמשיך בעבודות היום, היו מגדלים קטנים בכל סוכה, בהם היו מנופפים בסודרים אלו לאלו, לסימן שהגיע השעיר למדבר.

הכהן הגדול היה קורא בתורה בבימה מוגבהת בעזרת הנשים את פרשיות התורה העוסקות ביום הכיפורים. את פרשת עבודת יום הכיפורים שבפרשת אחרי מות, ואת מצוות היום שבפרשת אמור, היה קורא מתוך ספר תורה. ואת מוספי היום שבפרשת פנחס היה קורא בעל פה כדי שלא להטריח את הציבור בגלילה של הספר. מאחר שקריאת התורה אינה ממש עבודה, היה רשאי הכהן לקרוא גם בבגד לבן משלו.

בו בזמן שהיה הכהן הגדול קורא בתורה, היו נשרפים מחוץ לירושלים הפר והשעיר ל"שם", שדמם הוזה בקודש הקודשים ובהיכל, ככל הקורבנות שדמם מוזה בפנים ההיכל.

הקרבת קורבנות בבגדי זהב

לאחר הקריאה הכהן הגדול טובל, מחליף לבגדי זהב, מקדש את ידיו ורגליו ומקריב את האיל שלו ואת איל העם ואת אמורי הפר והשעיר הנשרפים.

הוצאת כלי הקטורת בבגדי לבן

לאחר הקרבת המוספים, הכהן הגדול היה מחליף את בגדי הזהב ששימשו אותו להקרבת קרבנות המוספים לבגדי לבן, בטקס שכלל קידוש ידיים ורגליים מכלי של זהב בעת הפשיטה, טבילה במקווה, ושוב קידוש ידיים ורגליים בעת לבישת בגדי הלבן. בבגדים אלו היה נכנס שוב לקודש הקודשים, כדי להוציא את כף הקטורת ומחתת הגחלים שהכניס שם בשעת הבוקר.

סיום העבודות בבגדי זהב

לאחר הוצאת המחתה מקודש הקדשים, הכהן הגדול היה מחליף שוב את בגדיו לבגדי זהב, בטקס הכולל קידוש ידיים ורגליים בעת הפשיטה של הבגדים הלבנים, טבילה, ושוב קידוש ידיים ורגליים בעת לבישת בגדי הזהב. כדי לסיים את העבודות השייכות לשעת בין הערביים בבית המקדש. שכללו קרבן תמיד הקטרת קטורת של בין הערביים והדלקת הנרות. לאחר מכן היה שוב מקדש ידיו ורגליו בעת פשיטת בגדי הזהב ולובש בגדי חול. משם היו מלווים אותו לביתו ושם היה עושה סעודה לאוהביו על שזכה לסיים את עבודות יום הכיפורים בשלום.

סדר העבודה בטבלה

בגדים מקום זמן עבודת הכהן הגדול
בגדי עצמו לשכת פלהדרין שבוע קודם יום הכיפורים מפרישים את הכהן הגדול ללשכה ומלמדים אותו את סדר העבודה.
בית המקדש משך השבוע שלפני יוה"כ עובד עבודות מסוימות במקדש, על מנת להתרגל בהן
שער המזרח ערב יום הכיפורים מעבירים לפניו את כל הבהמות שבהן נעשית העבודה.
לשכת בית אבטינס משביעים אותו שיקטיר כהלכה את הקטורת בקודש הקדשים (אחרי וידוי שני למחרת).
מזבח העולה חצות ליל יום הכיפורים לדעת בעל המאור, היה כהן גדול תורם את הדשן. רוב הראשונים סוברים שעבודה זו נעשתה על ידי כהן שנבחר בפיס.
לשכת בית אבטינס[10] ליל יום הכיפורים לומד עד הבוקר.
בית הטבילה שמעל שער המים עלות השחר טובל טבילה ראשונה.
בגדי זהב בית המטבחיים שוחט את התמיד וזורק את הדם על המזבח (הכהנים מנתחים את האיברים ומניחים אותם על הכבש).
ההיכל מיטיב חמישה נרות במנורת שבעת הקנים.
ההיכל מקטיר את הקטורת על מזבח הזהב.
ההיכל מיטיב את שני הנרות הנוספים במנורה.
מזבח העולה מעלה את איברי קורבן התמיד מהכבש ומקטיר אותם על המזבח.
מעלות האולם מברך ברכת כהנים עם שאר הכהנים.
מזבח העולה מקריב את המנחות ומנסך את היין. שוחט ומקריב את מוספי החג.
גג לשכת הפרווה טובל טבילה שנייה ומחליף את בגדי הזהב לבגדי לבן.
בגדי לבן בין האולם ולמזבח מתוודה וידוי ראשון על הפר – על עצמו.
מזרח העזרה מגריל על שני השעירים וקובע על ידי הגורל שעיר אחד לה' ואחד לעזאזל.
בין האולם ולמזבח מתוודה וידוי שני על הפר – על כל בית הכהונה.
בין האולם ולמזבח שוחט את הפר, נותן את הדם לכלי ומעביר את הכלי לאחר כדי שימרס בו ברובד רביעי של היכל.
מזבח העולה מקבל מחתה, עולה למזבח וחותה גחלים לוחשות מהפנימיות, ומניחה על הרובד הרביעי שבעזרה.
העזרה מקבל כף ריקה ומחתה מלאה קטורת. מעביר מלוא חפניו קטורת מהמחתה אל הכף.
קודש הקדשים נכנס עם מחתת הגחלים בימינו וכף הקטורת בשמאלו, מניח את המחתה בין בדי הארון (ובבית שני על אבן השתייה), ומקטיר את הקטורת בתוך קודש הקדשים. ביציאתו החוצה בסמוך לפרוכת אומר תפילה קצרה.
רובד רביעי של היכל לוקח את דם הפר ממי שהיה ממרס בו, ונכנס לקודש הקדשים.
קודש הקדשים מזה מדם הפר בין בדי הארון לכיוון הכפורת.
צפון למזבח מניח את דם הפר על כן של זהב בהיכל והולך לצפון המזבח, מקבל את השעיר לה', שוחטו ונותן את דמו לתוך מזרק ולוקח את הדם לקודש הקדשים.
קודש הקדשים מזה מדם השעיר בין בדי הארון לכיון הכפורת.
ההיכל מניח את דם השעיר על כן הזהב השני. מזה מדם הפר לכיוון הפרוכת. מזה מדם השעיר לכיוון הפרוכת. לבסוף מערב את הדמים זה בזה.
מזבח הקטורת מזה מדם התערובת על ארבע קרנות המזבח. מזיז את הגחלים שעל גג המזבח לצדדים ומזה שבע הזאות על גגו. את שיירי הדם שופך על יסוד מערבי של מזבח העולה.
דרום העזרה מתוודה וידוי שלישי על עם ישראל, על השעיר הנשלח לעזאזל. משם שולחים את השעיר לעזאזל.
סמוך למזבח מפריד את אמורי הפר והשעיר שנשחטו, ומייעד אותם להקטרה על המזבח לאחר שיודיעוהו ששעיר הגיע לעזאזל, שולח את שאר הבשר לשריפה במקום שפך הדשן מחוץ לעיר לאחר שיקלעום כהנים במקלעות.
עזרת הנשים קורא בתורה (לאחר שהשעיר הגיע לעזאזל).
גג לשכת הפרווה טובל טבילה שלישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב.
בגדי זהב מזבח העולה בין הערביים מקריב שעיר, שני אילים, אמורי הפר והשעיר, ותמיד של בין הערביים.
גג לשכת הפרווה טובל טבילה רביעית ומחליף את הבגדים לבגדי לבן.
בגדי לבן קודש הקדשים נכנס להוציא את המחתה ואת כף הקטורת.
גג לשכת הפרווה טובל טבילה חמישית ומחליף את הבגדים לבגדי זהב.
בגדי זהב ההיכל מקטיר את הקטורת במזבח הזהב.
ההיכל מדליק את הנרות במנורת שבעת הקנים.
מזבח העולה מקריב את מנחת התמיד ומותר מנחת חביתין ומנסך את היין.
גג לשכת הפרווה מקדש ידיו ורגליו בפעם העשירית והאחרונה, פושט את בגדי הזהב ולובש את בגדיו שלו.
בגדי עצמו הביתה צאת הכוכבים הולך הביתה תוך שמלווים אותו לביתו קהל רב.

עדויות חיצוניות

לעדות של חז"ל במקורות היהודיים, מתווספת עדות אפשרית של הקונסול הרומי מרקוס (ככל הנראה מרקוס אמביבולוס), ששהה בירושלים בסוף תקופת קיומו של בית שני ונכח בטקסי יום-הכיפורים. העדות מובאת לראשונה בספר שבט יהודה מאת שלמה אבן וירגה (1460 - 1554), כהעתק ממכתב שנשלח מירושלים לרומא:[11]

שבעת ימים קודם היום ההוא, יום מיוחד שקורים כפור, והוא האדיר להם מכל הימים, היו מכינים בבית הכהן הגדול מושב וכיסאות לאב בית דין ולנשיא ולכהן גדול ולסגן הכוהנים ולמלך, ולבד אלה שבעים כיסאות של כסף לשבעים סנהדרין. והזקן מן הכוהנים היה קם על רגליו ואומר לפניו דברי כבושים ותוכחה, ואומר לו: ראה לפני מי אתה נכנס, ודע שאם תאבד הכוונה מיד תיפול ותמות ותאבד כפרת ישראל, והנה עיני כל ישראל תלויות בך, וחפש דרכיך שמא יש בך עוון אפילו קל, כי יש עוון שקול כנגד כמה מצות, ושקול זה הלא הוא ביד אל דעות, גם חקור באחיך הכוהנים וטהר אותם, שים נגד פניך כי לפני מלך מלכי המלכים היושב על כיסא דין ומורה בעיניו כל רע אתה בא, ואיר תבוא והאויב עמך?

ואומר להם שכבר חפש [קנ] ועשה תשובה ממה שנראה שיש בידו עוון, גם כל אחיו הכוהנים קרבם בעזרת המקדש והשביעם במי ששכן שמו שם, שכל אחד יאמר מה שיודע בחבירו או מה שיודע בעצמו, ושנתן להם לכל דבר ודבר התשובה הראויה. גם המלך אומר לו דברים טובים, ומבטיחו לכבדו בצאתו בשלום מן הקדש.

אחר זה היו מכריזים ואומרים איך הכהן הגדול יוצא והולך ללשכה שלו אשר במקדש, ואז יוצאים כל העם ללוותו, והולכים לפניו כסדר, וכן ראיתי בעיני: ראשונה הולכים לפניו כל שהוא מזרע מלכי ישראל, כי הקרב הקרב אל הכהן הוא יותר חשוב, ואחריהם כל אותם שהם ממלכי בית דוד, וכולם כסדר נכון זה אחר זה, וכרוז לפניהם אומר: תנו כבוד לבית דוד! ואחריהם היה בא בית הלוי והכרוז אומר: תנו כבוד לבית הלוי!

שלשים אלף וששת אלפים היו, וכל סגניהם היו לובשים באותה שעה בגדי משי תכלת, והכוהנים - משי לבן, וארבעה ועשרים אלף היו, ואחריהם המשוררים, ואחריהם המנגנים, ואחריהם תוקעי חצוצרות, ואחריהם השוערים, ואחריהם עושי הקטורת, ואחריהם עושי הפרוכות, ואחריהם השומרים, ואחריהם האמרכלים, ואחריהם כת אחת נקראת קארטופילוש, ואחריהם כל אנשי המלאכה ממלאכת הקדש, ואחריהם שבעים הסנהדרין, ואחריהם מאה כוהנים וגזרי כסף בידם לעשות דרך, ואחריהם הכהן הגדול, ואחריו כל זקני הכהונה - שנים שנים, ובראש כל חוצות היו ראשי ישיבות עומדים ואומרים: איש כהן גדול, בואך לשלום! התפלל ליוצרנו שיחיינו לעסוק בתורתו!

ובהגיעם לפתח הר הבית, היו מתפללים שם על קיום מלכי בית דוד, ואחר זה - על הכוהנים ועל המקדש, והיה הקול כל כך חזק מריבוי העם בענותם "אמן", עד שהעופות הפורחים היו נופלים לארץ, ואז הכהן הגדול משתחווה לכל העם, ופורש בבכיה ויראה, ושני סגני כהונה מוליכים אותו ללשכה שלו, ושם פורש מכל אחיו הכוהנים, וזה בכניסתו.

אבל בצאתו היה הכבוד כפלים, כי כל העם אשר בירושלם היו עוברים לפניו, ורובם באבוקות של שעוה לבנה דולקות, וכולם לובשים בגדי לבן, וכל החלונות מעוטרים ברקמה ומלאים נרות, וספרו לי הכוהנים, כי הרבה מהשנים לא היה כהן גדול יכול להגיע לביתו קודם חצות הלילה מפני דוחק העם העובר וריבוי הגדול, שאף על פי שהיו [קנא] כלם מתענים לא היו הולכים לבתיהם עד יראו אם יוכלו להגיע לנשק ידי הכהן הגדול.

וביום שאחריו היה עושה סעודה גדולה, ומזמן לאוהביו וקרוביו, ויום טוב היה עושה לפי שיצא בשלום מן המקדש, אחר זה היה מצווה לצורף שיעשה לוח מזהב ויפתח בה זו הלשון: אני פלוני כהן גדול בן פלוני הכהן גדול שמשתי בכהונה גדולה בבית הגדול והקדוש לעבודת מי ששכן שמו שם, והיה זה שנת כך וכך ליצירה, מי שזכני בעבודה זו הוא יזכה בני אחרי לעמוד לשרת לפני ה'!

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ אמנם לא היו מעבירים לפניו את שעירי החטאת, שמא תחלש דעתו כשייזכר בחטאים עליהם באים השעירים לכפר.
  2. ^ לשיטתם הסיבה שהיו מקדימים את תרומת הדשן לחצות היא "מתוך שהעבודות המוטלות על כ"ג מרובות תרמינן מחצות כדי שלא יאירו פני המזרח ונהיה עדיין צריכין לתרום המזבח ונמצא טרחו של כ"ג מתרבה שהעבודות יהיו תכיפות עליו לפיכך תורמין קודם לכן ולכשיאיר המזרח מיד נוריד כ"ג לבית הטבילה ולא יהא היום קצר והמלאכה מרובה."
  3. ^ אלו המופיעות בפרשת אחרי מות.
  4. ^ בינו לבין העם היו פורסים סדין של בוץ.
  5. ^ אם המים במקווה היו קרים, והיה קשה לכהן הגדול לטבול בהם, היו מכניסים לתוכם מים חמים שהוחמו מערב יום כיפור, או חתיכות של ברזל מלובן על מנת לחמם אותם.
  6. ^ פר החטאת הזה נועד לכפר על הכהן הגדול ועל הכהנים, ונקנה מכספו הפרטי של הכהן הגדול.
  7. ^ הפר עמד כאשר ראשו לדרום (הגוף מופנה מצפון לדרום), ופניו הופנו למערב.
  8. ^ נוסח הוידוי היה כזה: אנא ה"שם" חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי. אנא ה"שם" כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.
  9. ^ שלוש פעמים בכל אחד משלושת הוידויים, ועוד פעם בעת ההגרלה על שני השעירים.
  10. ^ השעירים היו בגיל של לפחות שלושים יום, ויש אומרים שנה[4], ולכתחילה היו צריכים להיות שווים במראה ובקומה ובדמים (בשווי הכספי שלהם) ולהקנות ביחד. בדיעבד אפילו אם הם לא זהים הם כשרים.
  11. ^ נוסח הוידוי היה כזה:אנא ה"שם" חטאתי עויתי ופשעתי לפניך אני וביתי ובני אהרון עם קדושך. אנא ה"שם" כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ובני אהרון עם קדושך ככתוב בתורת משה עבדך כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה תִּטְהָרוּ.
  12. ^ את הגחלים הוא לקח ממערכה מיוחדת שהודלקה ביום הכיפורים בשביל לקיחת הגחלים. המערכה הייתה ממוקמת בצידו המערבי של המזבח.
  13. ^ בשונה מכל יום, בה מספיק שהקטורת תהיה "דקה", ביום הכיפורים יש חובה שהקטורת תהיה "דקה מן הדקה". על מנת לדאוג לכך, היו כותשים את הקטורת לצורך הכהן הגדול פעם נוספת בערב יום הכיפורים.
  14. ^ פרוכות אלו נקראו אמה טרקסין, והיו רק בבית המקדש השני. בבית המקדש הראשון הפריד קיר בין ההיכל להקודש הקודשים, והכהן הגדול עבר את הפרוכת שהייתה באמצעו.
  15. ^ על פי הגמרא, זו הייתה אחת העבודות הקשות שבמקדש, מכיוון שהכהן היה צריך להעביר את כל הקטורת שבכף לתוך שתי ידיו, בלי שיישפך אפילו קצת.

הערות שוליים

  1. ^ ספר ויקרא, פרק ח', פסוק ל"ד; על פי הגמרא במסכת מסכת יומא, דף ב', עמוד א'
  2. ^ בעל המאור על הרי"ף במסכת יומא דף כו עמוד ב.
  3. ^ הרמב"ן במלחמות ה' על דברי בעל המאור במסכת יומא דף כו עמוד ב, וכשיטתו סברו רוב הראשונים.
  4. ^ ראו מחלוקת המפרשים על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק א', הלכה י"ד
  5. ^ נוסח התפילה על פי סדר "אתה כוננת".
  6. ^ "ולא היה מכוון להזות לא למעלה ולא למטה אלא כמצליף" (משנה יומא ג, ה) ההסבר הוא שהכהן היה מזה תמיד לאותו מקום אבל בהזאה למעלה היה מפנה את גב ידו למטה ובהזאה למטה היה מפנה את גב ידו למעלה
  7. ^ וכך היה מונה: אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, אחת וארבע, אחת וחמש, אחת ושש, אחת ושבע. (משנה יומא ג,ה)
  8. ^ שפך את דם הפר לתוך דם השעיר ואז שפך בחזרה את שני הדמים לתוך הבזך של דם הפר.
  9. ^ אולם להלכה אם המשלח צריך הוא יכול לאכול (משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודת יום היפורים, פרק ג', הלכה ז').
  10. ^ אין אזכור מפורש איפה נמצא הכהן הגדול בשלב זה, אולם יש להניח שנשאר במקום שהשביעו אותו על הקטורת.
  11. ^ שבט יהודה, השמד הששים וארבעה ורשה, תרפ"ח, באתר דעת.
אשרי יושבי ביתך

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (בקיצור אשרי או תְּהִילָּה לְדָוִד) הוא קטע תפילה הנאמר פעמיים בתפילת שחרית (בפסוקי דזמרה ולפני קדושה דסידרא, ובשבת ויום טוב שאין אומרים קדושה דסידרא בשחרית, אומרים אותו לפני הכנסת ספר תורה), וכן בתחילת תפילת מנחה, וברוב הקהילות פתיחת הסליחות. עיקר התפילה הוא מזמור קמ"ה בספר תהילים, בתוספת פסוקים לפניו ואחריו.

ברכת הלבנה

ברכת הלבנה (בנוסח אשכנז: קידוש לבנה) היא ברכה מיוחדת הנאמרת בחציו הראשון של החודש העברי, אל מול פני הלבנה ההולכת וגדלה בתקופה זו של החודש. נוהגים להוסיף אחרי הברכה פרקי תהילים וטקסטים אחרים.

וידוי (יהדות)

וידוי הוא אחד מחלקי התשובה, והוא מצווה מן התורה להתוודות על פשע או חטא שביצע האדם כשעבר על מצוות לא תעשה, או ביטל מצוות עשה.

יום הכיפורים

יום הכיפורים (מכוּנה גם יום כיפור או בקצרה כיפור) הוא אחד ממועדי ישראל. הלכתית הוא חמור יותר מיום טוב אך פחות משבת, אך מצד סגולתו למחילת עוונות, והמצוות, האיסורים, והמנהגים הרבים הקשורים בכך, הוא נחשב לקדוש במיוחד.

יום הכיפורים חל בעשרה בתשרי ובמוקדו עומדות התשובה והסליחה, ועל פי ציווי התורה נדרש להתענות בו עינוי הנפש. חז"ל מפרשים במשנה את מהות העינוי הכולל חמישה עינויים: הימנעות מ: אכילה ושתייה, סיכה (סיכת הגוף בשמן), רחיצה, נעילת הסנדל (נעילת נעל עור) ותשמיש המיטה (קיום יחסי אישות).

מצוות התענית, התפילה וההימנעות ממלאכה, זוכות לאחוזי שמירה מהגבוהים ביותר בקרב היהודים, מבין מצוות היהדות. על אף שיום הכיפורים הוא יום צום ותענית, אין אלו מפני אבלות או צרה כבתעניות ציבור אלא בשל קדושתו הרבה של היום. למעשה הוא זכור ונחשב ליום שמח מכיוון שעל פי המקרא וחז"ל, לאחר שמשה רבנו חזר פעם נוספת ושהה בהר סיני 40 יום, שהחלו מראש חודש אלול, נמחל ונסלח לישראל על חטא העגל, ומשה ירד מההר ביום הכיפורים עם לוחות הברית השניים. בעקבות כך למדו ישראל ממשה את דרכי הסליחה והכפרה הציבוריים באמצעות התפילה ועבודת המקדש ונקבע יום זה כיום המסוגל במיוחד לסליחה וכפרה. מאז שימש מדי שנה כאחד המועדים הבולטים באירועי עבודת המקדש והיווה מעמד לאומי מרכזי בימים בו היה קיים בית המקדש.

יום הכיפורים מכונה במקרא "שבת שבתון", ומקרא קודש, ובמשנה מוזכר כאחד מהימים הטובים שהיו לישראל (ביחד עם ט"ו באב).

לך אלי תשוקתי

לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי הוא פיוט אשר חיבורו מיוחס לרבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) בן המאה ה-12, אם כי יש המייחסים אותו לרבי יהודה הלוי..

פיוט זה נאמר ביום כיפור על ידי כל הקהל כאיש אחד, על ידי החזן וקהל המתפללים לסירוגין או על ידי החזן בלבד. נהוג לומר את הפיוט בישיבה (אף על פי שהוא ממלא את מקומו של הווידוי, ועל פי ההלכה יש לעמוד בשעת אמירת הווידוי, ואכן יש שהצריכו מטעם זה לומר את הפיוט בעמידה).

לשנה הבאה בירושלים

לשנה הבאה בירושלים הבנויה היא תפילה הנאמרת בסוף תפילת יום הכיפורים בבית הכנסת ובסוף ליל הסדר. מטרת הקריאה להראות שכל יהודי רוצה לעלות לירושלים, ואם הוא לא הצליח עדיין להגיע לירושלים, הוא מקווה ומתפלל לכך שבשנה הבאה יזכה להגיע אליה.

חלק מהאשכנזים (בעיקר יוצאי מזרח אירופה) נוהגים לומר בסיום תפילת נעילה "לשנה הבאה בירושלים". ויש המוסיפים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ברוב עדות ישראל (כולל קהילות האשכנזים במערב אירופה) לא נהוג מנהג זה כלל, אם כי במחזור "אהבת הקדמונים" כמנהג יהודי פס מובא המנהג לומר "לשנה הבאה בירושלים" בתפילת ערבית של ליל כיפור.

מונבז השני

מונבז השני או מונבז המלך, היה בנם של הלני המלכה ומונבז הראשון, מלך חדייב. הוא התגייר כמו אמו ואחיו הצעיר, איזטס השני.

לאחר מותו של אחיו איזטס, בערך בשנת 55 לספירה, מונבז הפך למלך חדייב. תאריך מותו אינו ידוע, אך ידוע שהוא שלט כמלך בזמן המרד הגדול ברומאים (70-66 לספירה), ואף נתן סיוע למורדים היהודים נגד האימפריה הרומית.

ההיסטוריון דיו קסיוס מזכיר בספרו את מונבז, אולם בדומה לטקיטוס, אינו מזכיר את התיהדותה של שושלת המלוכה של חדייב.

במשנה מסופר שמונבז עשה ידיות מזהב לכל כלי יום הכיפורים בבית המקדש.

בגמרא במסכת בבא בתרא מסופר על צדקותו הגדולה במצוות צדקה, הון עתק שירש מאבותיו בזבז עבור כך, ונימק: אבותי חסכו למטה ואני למעלה, אבותי חסכו לאחרים ואני חסכתי לעצמי, אבותי שימרו במקום שניתן לגנוב ואני שימרתי במקום שלא ניתן לגנוב.

ממלא מקום

ממלא מקום (בראשי תיבות: מ"מ) הוא אדם המאייש משרה מסוימת באופן זמני, אם משום שהאדם המאייש משרה זו באופן קבוע נעדר זמנית, ואם משום שלממלא המקום אין את הכישורים הדרושים לאיוש תקני של המשרה. בדרך כלל איתור ממלא מקום נעשה כאשר נודע הצורך בו, אך במשרות מסוימות מוגדר דרך קבע ממלא מקום (למשל: ממלא מקום ראש הממשלה), והוא ממלא פונקציה זו בעת שמתעורר הצורך.

דוגמאות:

כאשר עובדת יוצאת לחופשת לידה מאוישת משרתה בידי ממלא מקום, עד לחזרתה מחופשת הלידה. מילוי מקום במקרים מסוג זה נעשה על ידי עובד מתוך הארגון או על ידי עובד זמני של קבלן כוח אדם.

כאשר עובד פרש מתפקידו וטרם הוחלט על עובד שיאייש משרה זו באופן קבוע, מאוישת המשרה על ידי ממלא מקום, עד לקבלת החלטה על המאייש הקבוע. ראו להלן על גישה זו במשרות שלטוניות בישראל.

כאשר יש צורך למנות עובד למשרה מסוימת, אך לעובד זה חסרים כישורים נדרשים, כגון השכלה או ותק, העובד מוגדר כממלא מקום, למשל "ממלא מקום ראש מדור הדרכה", וכאשר הוא משלים את הכישורים הנדרשים מוסרות המילים "ממלא מקום" מתוארו.

למשרות שלטוניות שונות מוגדר מראש ממלא מקום, למקרה שהנבחר או הממונה הקבוע למשרה שלטונית זו לא יוכל למלא את תפקידו. דוגמה: בסעיף 92 לחוקת רוסיה נקבע שבכל מקרה שבו נבצר מנשיא הפדרציה הרוסית למלא את תפקידיו, מבצע אותם באופן זמני ראש ממשלת הפדרציה הרוסית (ראו: ממלא מקום נשיא רוסיה).

סעודה מפסקת

סעודה מפסקת היא הסעודה האחרונה הנאכלת לפני יום תענית מלא ביהדות. ישנן רק שתי תעניות המתקיימות יממה שלמה, משקיעת החמה עד צאת הכוכבים למחרת: יום כיפור ותשעה באב. לשתי הסעודות מאפיינים שונים לגמרי, בהתאם לשוני בין תענית יום הכיפורים ותענית תשעה באב. הסעודה המפסקת נקראת כך מכיוון שהיא ה'מפסיקה' את האכילה, ולאחריה מתחיל צום.

פרשת אחרי מות

פרשת אַחֲרֵי מוֹת היא פרשת השבוע השישית בספר ויקרא. היא מתחילה בפרק ט"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק י"ח, פסוק ל'. המילים הפותחת את הפרשה מתייחסות לאירועי פרשת שמיני: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן..."

בדרך כלל קוראים את פרשת אחרי מות בשבת שאחרי פסח. בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת "אחרי מות" ביחד עם פרשת "קדושים".

קודש הקודשים

קודש הקודשים או הדְּבִיר היה החדר הפנימי, המערבי, החשוב והקדוש ביותר במשכן ובבית המקדש.

שופר

השופר הוא כלי נשיפה עשוי מקרן חלולה של חיה בעלת קרניים. בימי קדם שימש השופר ככלי להשמעת רעש, לנגינה, להעברת מסרים ולהתרעה מפני סכנות. המילה "שופר" מקורה בתנ"ך, והיא משמשת בעיקר בהקשר הדתי שלה. ביהדות השופר משמש לקיום מצוות כתקיעת שופר בראש השנה ועוד, וכן הוא סמל לחירות בשנת היובל ובבוא המשיח, וככזה הפך השופר לסמל יהודי בכל העולם.

תפילה זכה

תפילה זכה היא תפילה שנהוג לאומרה ברבות מקהילות אשכנז בפתיחת תפילות יום הכיפורים, קודם תפילת כל נדרי.

תפילה לשלום המדינה

תפילה לשלום המדינה היא תפילה הנאמרת בשבתות ובחגים בבתי הכנסת בישראל ובתפוצות, שמתפלליהם נמנים עם החוגים הדתיים לאומיים. בתפילה מובעת בקשה להשראת הברכה על מדינת ישראל והצלחתה, לסיוע מן השמים למנהיגי המדינה, ולקיבוץ גלויות לתוכה. תפילה זו היא למעשה הגרסה הישראלית של תפילה לשלום המלכות, שהייתה נהוגה בגלויות השונות.

תפילה לשלום המלכות

תפילה לשלום המלכות, המוכרת גם לפי פתיחתה הנותן תשועה למלכים, היא תפילה יהודית הנאמרת בציבור לכבוד המלך ומשפחת המלוכה.

תפילת ערבית

תְּפִלַּת עַרְבִית או מַעֲרִיב היא אחת משלוש תפילות יומיות ביהדות, הנערכת בערב לאחר צאת הכוכבים. התפילה מורכבת משני חלקים עיקריים, קריאת שמע וברכותיה ותפילת שמונה עשרה, וכן מהפיוט עלינו לשבח שאותו נוהגים לומר בסוף כל אחת מתפילות היום.

תפילת שבע

תפילת שבע היא תפילת העמידה שנאמרת בתפילות שחרית, מנחה וערבית בשבת ויום טוב, וכן בתפילת מוסף בכל זמן (למעט תפילת מוסף של ראש השנה).

תפילה זו כוללת את שלוש הברכות הראשונות והאחרונות מתפילת שמונה עשרה, וברכה מיוחדת באמצע המחליפה את חלק הברכות האמצעי.

סדר תפילות יום הכיפורים על פי ההלכה היהודית כיום
טרם החג כפרותתפילת מנחהסעודה מפסקת Kol Nidrei
ערבית לך אלי תשוקתי/תפילה זכהכל נדריתפילת שבע עם וידויסליחותוידוי
שחרית תפילת שבע עם וידויוידויאבינו מלכנוקריאת התורה והפטרהתפילה לשלום המדינה או תפילה לשלום המלכותונתנה תוקף
מוסף תפילת שבע עם וידויעלינו לשבחסדר העבודהברכת כהניםסליחותוידוי
מנחה אשרי יושבי ביתךקריאת התורהתפילת שבע עם וידויסליחות
תפילת נעילה אשרי יושבי ביתךתפילת שבע עם וידויחזרת הש"ץוידוי וברכת כהניםסליחותתקיעת שופרלשנה הבאה בירושליםתפילת ערביתברכת הלבנה
שונות יום הכיפורים בבית המקדש • שעיר לעזאזלעבודת כהן גדולחמשת העינוייםעשוראאיהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.