יוחנן כריסוסטומוס

יוחנן כריסוסטומוס (χρυσόστομος‏) מילולית - "פה הזהב" (347407) היה אחד הבישופים, המטיפים וההוגים הנוצריים הבולטים במאה הרביעית והחמישית בסוריה ובקונסטנטינופול. הוא ידוע במיוחד בזכות רהיטות דיבורו בציבור ובזכות גינויו לשימוש לרעה שעשתה הכנסייה בכוחה באימפריה הרומית באותה עת. כריסוסטומוס ידוע גם כמחבר דרשות חריפות במיוחד נגד היהדות, במאמץ לחדד את הבידול הטרי בין שתי הדתות.

כריסוסטומוס זכה לשם זה, שפירושו "בעל פה הזהב" אחרי מותו. הוא נחשב לאחד משלושת ההיררכים הקדושים של הכנסייה והוכר כקדוש גם על–ידי הכנסייה הקתולית. שרידיו נגנבו מקונסטנטינופול במהלך מסע צלב בשנת 1204 והובאו לרומא, אך הושבו בצו האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2004.

מוזאיקה של דמותו המשוערת באיה סופיה

חייו

כריסוסטומוס נולד באנטיוכיה. אביו היה קצין צבא בכיר שמת זמן קצר אחרי לידתו וכריסוסטומוס גודל על–ידי אמו הנוצרייה. כבר כנער רצה כריסוסטומוס להפוך לנזיר אולם אימו שיכנעה אותו שהיא זקוקה לעזרתו ורק אחרי מותה הקדיש עצמו לכנסייה. הוא נטבל בשנת 370 ומונה ל"קורא", אחת המשרות הנמוכות בכנסייה. הוא למד אצל המורה הפגני ליבניוס, ולאחר מכן המשיך ללמוד תאולוגיה נוצרית אצל דיודורוס מטרסוס, כריסוסטומוס הפך לנזיר, כשהוא מיישם ביחס לעצמו אסקטיות קיצונית. צעד זה לא היה די בו בעיניו והוא הפך בשנת 375 בערך לנזיר מתבודד ונותר כזה עד שבריאותו הרופפת כפתה עליו לשוב לאנטיוכיה.

באנטיוכיה הוסמך כריסוסטומוס כדיאקון בשנת 381 ואחר כך, בין השאר בעקבות ספר "נגד היהודאים" (יהודים-נוצרים) שכתב, זכה במינוי כפרסביטר בשנת 386. בשנים אלו זכה כריסוסטומוס לפופולריות רבה בזכות יכולת הדרשה שלו, ובמיוחד בזכות ניתוחיו המעמיקים לפסוקים בתנ"ך ודיוניו בענייני מוסר. באותה תקופה כתב גם שורה של דרשות (הומיליות) על ספרי התנ"ך השונים, שבהן התבטאה דאגתו לחייהם הפיזיים והרוחניים של העניים, ואיבתו לניצול לרעה של עושר ורכוש פרטי. לפי סוקרטס סכולסטיקוס[1] היה כריסוסטומוס חמור ורציני במזגו, והיו שאמרו כי נטה יותר לרתחנות מאשר לצניעות. חירות הדיבור שנטל ביחס לאחרים, ובמיוחד לנוהגם המוסרי של העשירים, קנה לו לא מעט אויבים. כריסוסטומוס עזב את חיי הנזיר כי חשב שתפקיד כהן דת חשוב יותר מאשר תפקיד נזיר. נזיר פונה אל תוך עצמו בעוד כוהן דת מדריך את הקהילה, דואג לאנשים זרים לו, משגיח גם על נשים וקורא אותן לסדר במידה והתנהגותן לא ראוייה. בורר ופוסק במחלוקות בין חברות וחברי הקהילה. מחלק את לחם הקודש ומונע אותו ממי שאינו ראוי לו.

בשנת 398, אחרי תריסר שנים שבהן כיהן כדרשן, נקרא כריסוסטומוס לתפקיד בישוף קונסטנטינופול. מינוי זה עורר איבה מצד תאופילוס, פטריארך אלכסנדריה שביקש להכפיף את בישופות קונסטנטינופול לסמכותו ושאף למנות לתפקיד את איסידור. בתקופה זו הייתה קונסטנטינופול נתונה בסערה, תחילה תחת שלטון הסריס אאוטרופיוס ואחר כך בשל התקוממות הגנרל הגרמני גאינס. בינתיים, הסתכסך תאופילוס עם דיוסקורוס ואיסידור, שהיה בין חסידיו והשניים נסעו לקונסטנטינופול והשמועות כי זכה ליחס אוהד מכריסוסטומוס העמיקו את איבתו של תאופילוס לבישוף קונסטנטינופול.

תאופילוס, שקודם לכן היה מקורב בדעותיו לאלו של אוריגנס, אך נאלץ לחזור בו בגלל התמרמרות כמריו, העמיד עתה פנים חסודות[2] ופנה לאפיפניוס מסלמיס, בישוף קפריסין, וביקשו לארגן ויעוד שיגנה את כתבי אוריגנס. אפיפניוס, ששש תמיד לרדוף אחר כל כופר, אמיתי ומדומה, נענה בהתלהבות וכתב גם לכריסוסטומוס בדרישה שיכנס אף הוא ויעוד גינוי כזה. תאופילוס המשיך בכינוס ויעוד דומה באלכסנדריה והחל שולח תביעות לכנס ויעוד דומה בקונסטנטינופול. מטרתו הייתה לסלק את כריסוסטומוס ממשרתו באמצעות ויעוד בקונסטנטינופול שיגנה את כריסוסטומוס והאוריגנסים.

לתאופילוס נמצאה עזרה בקרב הכמורה בקונסטנטינופול, שהתנגדה בחריפות לרטוריקה של כריסוסטומוס ולתביעותיו כי אנשי כמורה יכהנו בתפקידם ללא תשלום. עזר נוסף נמצא לו בדמות רבים בחצר הקיסר, שהתנגדו לבישוף העוין את העושר והראוותנות, שהרבה לגנות את עבירותיהם המוסריות של הנושאים במשרות בכירות באימפריה. בלטה כאן במיוחד אליה אודוקסיה, אשת קיסר המזרח ארקדיוס, שהניחה (אולי בצדק) כי גינויו ללבוש הנשי הראוותני כוון אליה.

בינתיים, הגיע לקונסטנטינופול סווריאנוס, בישוף גבלה שבסוריה, שהיה נלהב לאפשרות לאסוף הון גדול מדרשות בפני הציבור בעיר. הוא התקבל בסבר פנים יפות על ידי כריסוסטומוס, אך עורר את איבתו של הדיאקון סרפיון. כאשר יצא כריסוסטומוס לאפסוס, כדי להסמיך שם בישוף חדש במקום זה שמת, תיאר לו סרפיון כיצד דרשותיו של סווריאנוס כובשות את לב הקהל בהיעדרו. כאשר שב כריסוסטומוס לקונסטנטינופול, הגיעו הדברים לעימות גלוי בין סרפיון לסווריאנוס. כריסוסטומוס נתלה באמתלה קלושה וגרש את סווריאנוס ממשרתו ומן העיר, אך נאלץ להשיבו לשם, ולבקשת אליה אודוקסיה התפייס עמו לכאורה.

הדחתו

ב-402 הגיע אפיפניוס מקפריסין, בידו כתב הגינוי לאוריגנס, ותבע מכריסוסטומוס לגנותו אף הוא. כריסוסטומוס סירב ואמר כי לא יגנה אדם שמת באופן מכובד לפני זמן כה רב (אוריגנס פעל בערך מאתיים שנה לפני כן) ושתורתו הייתה מקובלת על חכמי הכנסייה אחריו. אחרי חזרתו של אפיפניוס לקפריסין (הוא מת בדרכו לאי) למד כריסוסטומוס כי מי שחוללה את בואו הייתה אליה אודוקסיה, ובהיותו חם מזג נשא דרשה פומבית שבה גינה נשים באופן כללי. אליה אאודוקסיה ניצלה הזדמנות זו והורתה (כביכול בהוראת בנה, הקיסר הילד) לתאופילוס לארגן בלא שהיות ויעוד שיגנה את כריסוסטומוס. תאופילוס ליקט בחפזון מספר בישופים, אליה אאודוקסיה הורתה לאחרים להשתתף, ונוספו אליהם כמה מן הבישופים שכריסוסטומוס הדיח במסעו לאפסוס.

חבורת הבישופים התכנסה בכלכדון שבביתיניה (403), שם נישאו דרשות גינוי לכריסוסטומוס, והמשיכה משם לקונסטנטינופול. תאופילוס התאכסן באחד מארמונות הקיסר ומשם החל להשמיע מטר האשמות כנגד כריסוסטומוס, כעת בלי לאזכר כלל עניין הנוגע לאוריגנס. אחר כך, שבה חבורת הבישופים לכלכדון ושם קראה לכריסוסטומוס להתייצב בפניהם ולענות להאשמות. כריסוסטומוס סירב ארבע פעמים להתייצב בפניהם, באומרו כי לא יתייצב בפני מי שהכריזו על עצמם אויביו, ויתר הוויעוד גם על מראית עין של משפט והדיח את כריסוסטומוס ממשרת הבישוף משום שסירב לציית לזימון שלהם.

הקיסרית מיהרה להוציא צו לגירושו של כריסוסטומוס, וזה, ככל הנראה מחשש פן התקוממות עממית תקושר אליו, הסכים כעבור שלושה ימים להיענות לצו. המהומה וההתנגדות העממית לסילוקו הובילו את הקיסרית לזמנו מחדש כעבור זמן קצר. כריסוסטומוס שיכן עצמו בפרוורי העיר ואמר כי לא ישוב לתפקידו עד שלא יזוכה מההאשמות נגדו. בינתיים, המשיך תאופילוס לחרוש מזימות כנגד כריסוסטומוס. הוא טען כי הרקלידס, הבישוף שמינה כריסוסטומוס באפסוס, הכה אדם וגרר אותו בשלשלאות ברחבי העיר, והדיח אותו מתפקידו בלי שטרח כלל לשמוע את הרקלידס מגן על עצמו. בעקבות זאת התחוללה מהומה בקונסטנטינופול ותאופילוס המבוהל נמלט על נפשו ובעקבותיו הבישופים האחרים שהיו עמו.

זמן קצר אחרי כן, נוצק פסל כסף גדול של הקיסרית אאודוקסיה, סמוך לקתדרלה של קונסטנטינופול, ומשחקים החלו נערכים שם. ההתגרות הגלויה נשאה את הפירות הרצויים מבחינת הקיסרית: כריסוסטומוס נשא דרשה חריפה כנגד הנוהג לקיים משחקים שם, והקיסרית, שבחרה לפרש את הדרשה כהתקפה ישירה נגדה, הורתה על כינוס ויעוד נוסף נגד כריסוסטומוס. כאשר שמע על כך כריסוסטומוס, הוא החריף את המצב בדרשה בה אמר: "שוב הרודיאס משתוללת, שוב היא מוטרדת, שוב היא רוקדת, ושוב היא רוצה לקבל את ראשו של יוחנן על טס". הקישור בינה לבין הרודיאס, זו שתבעה את ראשו של יוחנן המטביל על טס, הכעיס את הקיסרית עוד יותר. בויעוד שכינסה גונה כריסוסטומוס שוב והודח מתפקידו, הפעם בעילה הפרוצדורלית שנהג כבישוף בעת בה הדחתו המפוקפקת על–ידי הויעוד הקודם הייתה עדיין בתוקף. הקיסרית אסרה על כריסוסטומוס להגיע לכנסייה או לשאת דברים ואחרי חודשיים (בערך באמצע שנת 404) גרשה אותו מקונסטנטינופול.

האפיפיור אינוקנטיוס הראשון מחה על הגירוש, אך ללא הועיל. כריסוסטומוס כתב מכתבים שעדיין הייתה להם השפעה רבה בקונסטנטינופול וכדי למנוע זאת גורש שוב, הפעם לפיטיאונט שבאבחזיה, לחופי הים השחור, אך מת בדרכו לשם.

הטפותיו

כריסוסטומוס הטיף כי כסף הוא כמו מים, אם אינו זורם הוא מבאיש. בכך ניסה לשכנע את עשירי הקהילה לתרום מכספם ולהיות נדיבים יותר.

לדבריו גם אדם המענה את גופו בצום חשוב פחות מאשר אדם התומך בזולתו.

הטיף להסתפקות במועט והימנעות מרכישת סחורות יקרות המובאות מארצות הים כי הסוחר והימאים מסכנים את עצמם בהפלגה לארצות הברברים בלי שתהיה לסכנה זו מטרה טובה יותר מאשר הבאת דברי מותרות. במקום זאת עדיף להוציא את הכסף לתמיכה בעניים.

לדבריו הקהילה הנוצרית הייתה יכולה לחסוך כסף על ידי בישול משותף, שהוא זול בהרבה מאשר בישול ביתי בכל בית בנפרד ואת החיסכון להעביר לנצרכים כך שגם הם לא ירעבו.

הטפותיו האשימו את הנשים ברדיפת המותרות של בעליהן הרוצים לרצותן, לרכוש להן תכשיטים ובגדים מפוארים. כשגינה את שמלות הפאר עורר עליו את רוגזן של נשות העשירים ושל הקיסרית.

דרשות נגד היהודים

בשנתו הראשונה ככומר באנטיוכיה (386–387), כריסוסטומוס כתב שמונה דרשות נגד היהודים והמתייהדים. דרשות אלו (adversus judaeos) הופנו בעיקר כלפי יהודים-נוצרים שעדיין אחזו במורשתם היהודית וכלפי נוצרים מקהילתו שנטלו חלק בפסטיבלים יהודים ומצוות יהודיות אחרות. הוא תקף לא רק את הוראת היהדות אלא גם[3] את דרך החיים ואת דעותיהם של יהודים בני זמנו אותם נוצרים באנטיוכיה ששיתפו פעולה עם יהודים בענייני דת, שמרו את השבת, את הצומות וחגים יהודים אחרים והשתתפו בעלייה לרגל למקומות קדושים ליהודים. כריסוסטומוס טען כי בשבתות ובחגים בית הכנסת של היהודים היה מלא בנוצרים, (נשים במיוחד), שאהבו את החגיגיות של התפילה היהודית ונהנו להקשיב לשופר בראש השנה. "החגים של היהודים האומללים עומדים לחול זה אחר זה, החל בראש השנה, חג הסוכות והצומות. רבים אשר בקרבנו, המתיימרים להיות משלנו, יוצאים לאתרי החג ועומדים באופן מופקר לחוג את החג וליטול חלק בצום. אולם כעת ברצוני להרחיק נוהג זה מהכנסייה."

הטון הפולמי, והעוינות הבוטה שבכתבים אלו שימשו במהלך השנים כלי יעיל בידיהם של אנטישמים כ"עדות" נגד היהודים, במיוחד בגלל השימוש המחוכם של כריסוסטומוס בכל עדות שלילית או ביקורת המצויה בדברי הנביאים בתנ"ך כ"הוכחה" לאופיים של היהודים.

מטרתו העיקרית של כריסוסטומוס הייתה להרתיע את הנוצרים באנטיוכיה מלהמשך או להתקרב למנהגיהם של היהודים במקום, שככל הנראה משכו תשומת לב ועניין רב בקרב הנוצרים. תזה אחרת, של רודני סטרק, יוג'ין פישר ואחרים, טוענת כי מטרתו הייתה להרתיע את היהודים הנוצרים ולכפות עליהם להיצמד בלעדית לכנסייה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי "היסטוריה אקלסטית" של סוקרטס סכולסטיקוס, ספר 6, פרק 3
  2. ^ לפי "היסטוריה אקלסטית" של סוקרטס סכולסטיקוס, ספר 6, פרק 10-11
  3. ^ JOHN CHRYSOSTOM בjewishvirtuallibrary
אטיקוס מקונסטנטינופול

אטיקוס מקונסטנטינופול (ביוונית: Ἀττικός; מת ב-10 באוקטובר 426) היה ארכיבישוף קונסטנטינופול אחרי מות ארסקיוס במרץ 406. הוא כיהן בתפקידו עד 10 באוקטובר 425 או 426. אטיקוס היה אויבו המר של יוחנן כריסוסטומוס והיה מעורב בהדחתו.

אטיקוס נולד בסבסטה שבארמניה ואימץ את חיי המנזר בגיל צעיר. הוא התחנך אצל נזירים מקדוניים על פי מה שסוזומנוס מכנה "הכפירה המקדונית". ככל הנראה היו הנזירים המקדוניים נובטינים. כאשר עבר לקונסטנטינופול נטש את תורת הכפירה הנוחה פחות, ואימץ את האמונה האורתודוקסית כדי להפוך לפרסביטר. אטיקוס זכה להערכה כתככן מיומן, ובעל יכולת רבה בנשיאת חן בעיני רבים, תוך התחמקות מזעמם של אחרים. כדרשן, היה בינוני ודרשותיו לא נחשבו ראויות (לפי סוזומנוס וסוקרטס סכולסטיקוס) להישמר בכתב.

אטיקוס היה אחד מאויביו המרים של יוחנן כריסוסטומוס. ייתכן ולא היה, כפי שטוען פלאדיוס אדריכל הקנוניה כולה, אך בוודאי שהיה שותף לה, שכן פוטיוס מספר כי העיד בפני סינוד האלון, הוויעוד שכונס להדיח את כריסוסטומוס, בזכות ההאשמה המופרכת כי ידו של כריסוסטומוס הייתה ב"מכירת השיש שנקטריוס הקצה לעיטור כנסיית סט. אנסטסיה". לאחר מכן, היה אטיקוס אחד מאלו ש"תבעו" מן הויעוד להחיש את גזר הדין הצפוי מראש, דבר המעיד על–כך שהייתה לו גם יד בארגון הויעוד.

אחרי הדחתו של כריסוסטומוס ב-10 ביולי 404 עלה לכס הארכיבישוף בקונסטנטינופול ארסקיוס הישיש, שמת ב-5 בנובמבר 405 ואחרי מספר חודשים של תככים נבחר אטיקוס למשרה.

מיד עם בחירתו החל לפעול יחד עם תאופילוס ארכיבישוף אלכסנדריה ופורפיריוס מאנטיוכיה כדי למחוץ את חסידי כריסוסטומוס. צו מטעם הקיסר אפשר להם לרדוף אחרי חסידיו בכל עוז, אך למרות העונשים שנקבעו למסרבים לקבל את סמכותו של אטיקוס, רוב הבישופים וכן חלק גדול מהכמורה מאנו לקבלה. חמור מזה, לתפילות שערכו חסידי כריסוסטומוס נהר קהל גדול בהרבה מזה שביקר בכנסיות. מצב זה לא השתנה אחרי מות כריסוסטומוס בשנת 407 ואטיקוס נאלץ להוסיף את שמו אויבו הגדול לרשומות הכנסייה ולתפילות הרשמיות כדי לשכך את המהומה.אטיקוס השקיע חלק ניכר ממאמציו בניסיון לשמר ולהרחיב את סמכות הכס האפיסקופלי של קונסטנטינופול, תוך עימות עם האפיפיור בוניפקיוס הראשון. הוא קיבל מתאודוסיוס השני קיסר ביזנטיון הסמכה לספח את שטחי איליריה לפרובינקיה המזרחית, אך בגלל התנגדות בוניקפיוס וקיסר המערב, הונוריוס, לא בוצע הצו. שיטה אחרת הייתה התערבות שלו כדי להפוך עצמו למאשר בחירתם של בישופים בפרובינקיה, כפי שמעיד אישור בחירת בישוף פיליפוליס סילבנוס.

אטיקוס היה פעיל במיוחד גם בניסיונות להמיר דתם של יהודים לנצרות וסיפורים על ניסים שחולל הוא אישית או שחוללו בישופים ביהודים הופצו ברבים. כמו כן, נפוץ בתקופתו הנוהג לשלם ליהודים כדי שיטבלו לנצרות, פעולה שפיתתה נוכלים לשוב ולהטבל עשרות פעמים כדי לצבור הון. פעולתו של אטיקוס הייתה חריפה הרבה פחות משל מקביליו כאן, כמו קיריליוס מאלכסנדריה שגרש את היהודים מאלכסנדריה והחרים את רכושם והנוצרים באינמסטר שבסוריה שהחרימו את רכושם של היהודים.

אטיקוס עשה הרבה לרדוף אחר כופרים, בעיקר מן המסליאנים והפלגיאנים. לעומת זאת, ביחס לנובטינים או אנשי "הכפירה המקדונית" גילה אטיקוס הבנה רבה ויחס אוהד. במקרה אחד, כאשר תאודוסיוס בישוף סינדה פתח במסע נגד הכפירה המקדונית, שהיה מסווה דק למאמץ להעשיר את עצמו באמצעות החרמת רכושם, הודח תאודוסיוס על ידי הקיסר תאודוסיוס. כאשר בא זה לאטיקוס להתלונן על–כך, ייעץ לו אטיקוס, כפי שכותב סוקרטס סכולסטיקוס "לאמץ אל ליבו בלב שלו את חיי הפרישה, ובכך להקריב את עניינו הפרטי לטובת תועלת הציבור" ולבישוף הנובטיני אגאפיוס שלח מכתב המרגיע אותו מפני סכנת רדיפות מצד תאודוסיוס. התנהגות זו והימנעותו של אטיקוס מרדיפת הנובטינים הייתה חריגה, שכן קיריליוס מאלכסנדריה, שירש על כס הבישוף שם את תאופילוס, ואינוקנטיוס הראשון ואחריו קלסטינוס הראשון על כס האפיפיור שדדו את כנסיות הנובטינים בחסות נימוק דומה של רדיפה אחר "כופרים".

אטיקוס מת ב-10 באוקטובר, ככל הנראה בשנת 426, זמן קצר אחרי ששב מניקיאה במסע לחיזוק סמכות הבישופות בקונסטנטינופול באזור זה.

אינוקנטיוס הראשון

אִינוֹקֶנְטִיוּס הראשון (בלטינית: Innocentius I; מת ב-12 במרץ 417) היה האפיפיור בין השנים 402 ו-417, וירש את כס האפיפיור מאנסטסיוס הראשון. לפי כותב הביוגרפיה שלו ב"ספר האפיפיורים", ה"ליבר פונטיפיקליס" הוא היה בנו של אדם בשם אינוקנטיוס מאלבנו, אך לפי עדות בן התקופה הירונימוס אביו היה האפיפיור אנסטסיוס. הוא נולד, כמובן, לפני שאביו נטל על עצמו את נדר הפרישות.

בתקופת כהונתו התרחש המצור על רומא בידי אלאריק הויזיגותי בשנת 408. לפי זוסימוס היו הרעב והמגיפות כה כבדים, שניתנה רשות להקריב קרבנות ולהתפלל לאלוהויות הפגניות של רומא. אינוקנטיוס, מכל מקום, נעדר אז מן העיר בשליחות אל הקיסר הונוריוס ברוונה בזמן ביזת העיר בשנת 410.

כקודמיו על כס האפיפיור, עסק גם אינוקנטיוס בניסיונות להרחיב ולהעמיק את שליטת הכס ברומא על–פני כל הנוצרים. הוא נידה מן הכנסייה את ויקטריקיוס מרואן, אקסופריוס מטולוז, אלכסנדר מאנטיוכיה ואחרים, וכמו כן פעל בעקבות פניותיו של יוחנן כריסוסטומוס כנגד תיאופילוס מאלכסנדריה — פעולות המצביעות על כך שהיו עילות רבות לנידוי. הוא נקט עמדה במחלוקת פלאגיוס, ואישר את החלטות הויעוד (סינוד) בקרתגו משנת 416 שנשלחו אליו וכתב ברוח זו לאבות הנומידים של ויעוד מילבה שעמם נמנה אוגוסטינוס שפנו אליו.

אני מאמין (תפילה נוצרית)

תפילת הקְרֵדו (Credo) או תפילת אני מאמין היא הצהרת האמונה הנוצרית והיא חלק מסעודת האדון, או המיסה הנוצרית. בעבר היו לתפילה גרסאות קצרות שהיו כהצהרת אמונים לפני הטבילה. היום ישנן שתי גרסאות של התפילה: האחת נקראת "נוסח השליחים" והיא קצרה יותר; השנייה נקראת "נוסח ועידת ניקאה" והיא ארוכה יותר. כשנאמר קרדו הכוונה היא יותר לנוסחה של הכנסייה הקתולית.

ארסקיוס מטרסוס

ארסקיוס מטרסוס (בלטינית: Arsacius of Tarsus) היה ארכיבישוף קונסטנטינופול אחרי גירושו של יוחנן כריסוסטומוס, הארכיבישוף הקודם, בשנת 404.

בר אבא

בר אבא, או ישוע בר-אבא, הוא דמות בברית החדשה, המוזכר כמורד במלכות וכרוצח או כשודד, אשר פונטיוס פילאטוס שיחרר לחופשי בחג הפסח, לדרישת ההמון, במקום לשחרר את ישוע מנצרת.

העונש הצפוי לבר-אבא היה מוות בצליבה, אולם לפי ארבע הבשורות הקאנוניות וכן לפי הבשורה על פי פטרוס, נהג נציב יהודה לחון פושע אחד מדי שנה בחג הפסח. הפושע שזכה לחנינה היה נבחר על פי העדפת ההמון (ochlos). פילאטוס שאל את ההמון שהתאסף לפני ארמונו אם רצונם שישחרר את ישוע מנצרת או את בר-אבא, וההמון קרא לו לשחרר את בר-אבא ולצלוב את ישוע מנצרת. בגרסה המובאת בבשורה על פי מתי מסופר גם כי ההמון קיבל על עצמו את האחריות למות ישוע במלים "דמו עלינו ועל בנינו".

לסיפור על בר-אבא ניכרת חשיבות היסטורית, שכן נעשה בו שימוש כדי להטיל את האשם בצליבת ישו על היהודים, וכדי להצדיק אנטישמיות. עם זאת, כבר יוחנן כריסוסטומוס הדגיש כי אין מדובר באחריות קולקטיבית וכי בין היהודים שצעקו "דמו עלינו ועל בנינו" היה גם פאולוס עצמו. כל הטלת אשמה כזו התבטלה מאז ועידת הוותיקן השנייה ב-1962 בטענה שאי אפשר להטיל את האחריות על כל היהודים מכיוון שלא כולם צאצאי היהודים שלקחו על עצמם ועל צאצאיהם אחריות למות ישו. בספר שפרסם בשנת 2011, דחה האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר פרשנות זו, המכונה "רצח האל על ידי היהודים", והטיל את האשם על חטאי האנושות ואת האחריות על ההמון שהתקבץ במקדש בלבד.

המאה ה-5

המאה ה-5 היא התקופה שהחלה בשנת 401 והסתיימה בשנת 500. היא המאה החמישית של המילניום הראשון.

העיבור ללא חטא

העיבור ללא חטא (לטינית Immaculata Conceptio) הוא דוֹגמה נוצרית-קתולית, ומתייחס לעיבורה של מרים ברחם אמה, חנה, וזאת כשהיא נקייה מהחטא הקדמון.

מושג זה שונה מהמושג לידת הבתולין, המתייחס ללידת ישו, שהוא אלוהים וקדם לכל דבר, לאחר שהתאנש (לא התעבר) ברחמה של הבתולה באמצעות רוח הקודש.

ב-8 בדצמבר מדי שנה מציינים הקתולים את חג העיבור ללא חטא של מרים. החג נקבע לראשונה על ידי האפיפיור סיקסטוס הרביעי ב-1476, אך זו לא הייתה דוֹגמה מחייבת שהפכה את מפיריה למינים. ב-1854 קבע האפיפיור פיוס התשיעי את ההתעברות ללא חטא כדוֹגמה מחייבת. במספר ארצות, כדוגמת אוסטריה, שווייץ, ספרד, איטליה, פורטוגל, ואמריקה הצפונית והדרומית יום זה הוא יום חופשה.

חג העלייה

חג העלייה (בלטינית: Ascensionis Domini - "עליית האדון") הוא חג נוצרי הנחוג 40 יום לאחר חג הפסחא (ולכן חל תמיד ביום חמישי, ולעיתים נחוג בזמן שונה בכנסייה הקתולית ובכנסייה האורתודוקסית). החג מציין את עלייתו השמיימה של ישו (המתוארת בספר מעשי השליחים מתוך הברית החדשה), שהתרחשה, על פי המסורת הנוצרית, 40 יום לאחר תחייתו מן המתים.

בכנסייה הקתולית, חג העלייה הוא אחד מ"חגי החובה" (Holy Days of Obligation), שבהם חובה על כל המאמינים להיות נוכחים במיסה ולהימנע מעבודה. בכנסייה האורתודוקסית נחשב החג לאחד משנים-עשר "החגים הגדולים". בחלק מהמדינות הנוצריות, בגרמניה ובמדינות סקנדינביה למשל, חג העלייה הוא יום שבתון כללי.

לאונטי מרובלי

לֶאוֹנְטִי מְרוֹבֵלי (בגאורגית: ლეონტი მროველი) היה היסטוריון (כותב רשומות) גאורגי מהמאה האחת עשרה וכפי הנראה גם אקלסיולוג, שכתב מספר חלקים מהכרוניקות הגאורגיות, בהן את כַּרתליס צחוֹברֶבה (ქართლის ცხოვრება. מרובלי איננו שם משפחה אלא תואר השם לבישופים מרואיסי. תרגום אנגלי מודרני אחר מציע את השם "לאונטיוס מרואיסי".

מחוץ לפירושים מאוחרים לכתבי-היד המכונים בשם "הרשומות הגאורגיות" או "הכרוניקות הגאורגיות", אוזכר לאונטי בכתובים על ידי הארכיבישופים של רואיסי שלוש פעמים: בכתב-יד מן המאה האחת עשרה מהר אתוס; בתרגום הפירוש של יוחנן כריסוסטומוס לבשורה על-פי מתי שנעשה על ידי אכוותימה מאתוס; ובכתב-יד משנת 1066 ממערות טרחווי שבמרכז גאורגיה, שבו התייחסות ספציפית אליו. כתב יד זה הפריך את ההשערה כי לאונטי היה בן המאה השמינית או תחילת המאה העשירית.

ידוע כי בשנת 1103 הוא כבר לא כיהן כבישוף רואיסי, היות שלא אושר על ידי המלך דוד הבנאי, בעת כינוס הסינוד הכנסייתי הגאורגי ברואיסי ובקתדרלה הסמוכה אורבניסי. יש היסטוריונים הזוקפים לזכותו של לאונטי את כתיבתם של מספר פיסות בתקציר הרשומות הגאורגיות מימי הביניים, ואילו היסטוריונים אחרים מחשיבים אותו רק כמי שאסף טקסטים מוקדמים יותר. כך או אחרת העביר לאונטי את מוקד שיווי המשקל של הספרות הגאורגית מדתי לחילוני.

מבין ההיסטוריונים המוקדמים רק לאונטי והיסטוריון אלמוני של תמר המלכה, הציגו רשימה מלאה של בני מעמד האצולה אריסתאווי.

לוגוס

לוגוס (ביוונית: λόγος) הוא מונח יסוד בפילוסופיה יוונית, שמשמעותו רחבה ומורכבת ומתייחסת כללית להגיון, תבונה, דיבר ושיח ולשכנוע באמצעותם. מושג הלוגוס הושאל על ידי התאולוגיה הנוצרית כדי לתאר את מערכת היחסים בין ישו, שלפני ואחרי האינקרנציה, לאל האב בתוך השילוש הקדוש.

מונופיזיטיזם

המונופיזיטיזם (מיוונית: מונוס=אחד, פיזיס=טבע/מהות) הוא השקפה כריסטולוגית לפיה הטבעים האנושי והאלוהי של ישו התאחדו לאחד בו. המונופיזיטיזם הוכרז כמינות הן על ידי הנצרות האורתודוקסית והן על ידי הנצרות הקתולית, עוד לפני הסכיזמה ביניהן.

מורי הכנסייה

מורי הכנסייה (בלטינית: Doctores ecclesiae) הוא תואר הניתן לקבוצה מצומצמת של תאולוגים שזכו להכרתן של כנסיות נוצריות ככאלה אשר נודעה להם השפעה מכרעת על התפתחות הנצרות.

התואר בולט במיוחד בכנסייה הקתולית, בה הוכרזו שלושים ושלושה אישים (נכון ל-2006) כ"מורי הכנסייה". עם זאת, קיימים "מורי כנסייה" גם בכנסייה האורתודוקסית, הארמנית, האשורית וקיימת התייחסות לתואר אף בלותרניות.

בימי הביניים התייחס התואר לארבעה מאבות הכנסייה: גרגוריוס הגדול, אמברוזיוס, אוגוסטינוס והירונימוס. מעמדם של הארבעה נקבע רשמית בצו של בוניפקיוס השמיני משנת 1298. באותו תקופה קיבלו במזרח מעמד דומה שלושה חכמי דת: יוחנן כריסוסטומוס, בזיליוס הגדול וגרגוריוס מנזיאנזוס. ב-1568 נוספו לרשימה במערב ארבעת מורי הכנסייה של המזרח, שכללו, בנוסף לשלושת הנזכרים לעיל, גם את אתנאסיוס.

המועמדים לתואר הם חכמי דת שאינם עוד בין החיים ושהוכרזו קדושים, אך לא מתו כמרטירים. כן חייבים להתמלא שלושה תנאים: השכלה יוצאת דופן (eminens doctrina), קדושה יוצאת דופן (insignis vitae sanctitas) והכרזה של הכנסייה (Ecclesiae declaratio - עד כה תמיד בצו של האפיפיור). אין בהענקת התואר לקדוש משום הכרה גורפת באורתודוקסיה של כתביו. שלושת השמות האחרונים שנוספו לרשימה הם של נשים: ב-1970 נוספו תרסה מאווילה וקתרינה מסיינה, וב-1997 תֵרֵז מליזְיֶה.

פוטיוס

פוטיוס ה-1 (ביוונית: Φώτιος;‏ Photios או Photius;‏ 810 לערך - 893 לערך) היה הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול בין השנים 858—867 ו-877—886. בנצרות האורתודוקסית הוא מוכר כסנט פוטיוס הגדול.

פוטיוס נחשב כפטריארך החזק והמשפיע ביותר של קונסטנטינופול מאז יוחנן כריסוסטומוס, וכאינטלקטואל החשוב ביותר של זמנו. הוא היה דמות מרכזית בהמרת דתם של הסלאבים לנצרות ובפילוג הפוטיאני .

פוטיוס היה איש משכיל מאד ממשפחת אצולה בקונסטנטינופול. דוד-רבא שלו, טראסיוס , היה גם הוא הפטריארך של קונסטנטינופול. פוטיוס התכוון להיות נזיר, אולם במקום זאת בחר להיות מלומד ומדינאי. בשנת 858, מיכאל השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, הדיח את הפטריארך איגנטיוס , ופוטיוס, שהיה עדיין הדיוט, מונה במקומו. בתוך מאבקי הכח בין האפיפיור והקיסר הביזנטי, איגנטיוס הוחזר למשרתו. עם מותו של איגנטיוס בשנת 877, חזר פוטיוס לכהן במשרה בהוראת הקיסר הביזנטי. האפיפיור החדש, יוחנן השמיני, אישר את הצבתו מחדש של פוטיוס במשרה. הקתולים רואים במועצה הרביעית של קונסטנטינופול (קתולית) כמנדה את פוטיוס, כחוקית. האורתודוקסים מחשיבים מועצה שנייה ושמה המועצה הרביעית של קונסטנטינופול (אורתודוקסית) , שהפכה את החלטות קודמתה כחוקית. המועצות העולמיות שבמחלוקת מציינות את סוף האחדות שיוצגה על ידי שבע המועצות האקונומיות הראשונות .

פולחן ביזנטי

פולחן ביזנטי (בלטינית: Ritus Byzantinus, ברוסית: Візанті́йський обря́д, ברומנית: Rit bizantin' אוקראינית: Візантійський обряд) הוא פולחן ליטורגי בשימוש באופן שוטף בנצרות האורתודוקסית ובכמה כנסיות קתוליות מזרחיות. הוא ידוע גם כ"פולחן יווני" או "פולחן קונסטנטינופול", אך אינו משתמש בשפה היוונית מחוץ לקהילות הדתיות היווניות. לעומת זאת המוזיקה הליטורגית היא ביזנטית.

פולחן זה התפתח במהלך המאה השלישית בקונסטנטינופול ובימינו הוא הפולחן הנפוץ ביותר בעולם אחרי הפולחן הרומי.

הפולחן מורכב מההליטורגיה הקדושה, השעות הקנוניות, סדרי הסקרמנטים, טקסי המעבר, התפילות ,הברכות וטקסי גירוש השדים שפותחו בכנסיית קונסטנטינופול.

הפולחן הביזנטי מתאפיין גם בצביון אדריכלי, אמנותי - איקונין, מוזיקלי - המוזיקה הביזנטית הליטורגית, תלבושות כהני הדת ומסורות אחרות שהתפתחו במהלך מאות השנים של קיומו.

באופן מסורתי קהל המתפללים עומד לאורך כל עבודת הקודש כשאיקונוסטאזיס מפריד בין ארון הקודש לבין ספינת הכנסייה. הקהל פעיל מאוד בפולחן, כורע ברכיים ומשתחווה תכופות, ומרגיש חופשי להתנועע בתוך הכנסייה במהלך עבודת הקודש.

באופן מסורתי הכמרים הבכירים והנזירים אינם מגלחים את שיערם ואת זקניהם.

כתבי הקודש - הביבליה הנוצרית - ממלאים תפקיד חשוב בפולחן, לא רק על ידי קריאה יומית אלא גם באמצעות ציטוטים מתוכם במהלך התפילה. כל שבוע נקרא כל מחזור התהלים, בעת הצום הגדול פעמיים בשבוע.

הצום הוא מחמיר לעומת המנהגים במערב. בימי הצום המאמין מוותר לא רק על אכילת בשר, אלא גם על דברי חלב ובימי צום רבים אינו אוכל אף דגים ויין ואינו משתמש בשמן בבישול.

הפולחן הביזנטי מקיים ארבע תקופות של צום: הצום הגדול, צום המולד, צום השליחים וצום הדורמיציון או של הבטולה הקדושה.

בנוסף במהלך השנה רוב ימי הרביעי והשישי הם ימי צום ובהרבה מנזרים מוסיפים גם את היום השני.

פלגיאניזם

הפלגיאניזם הייתה השקפת עולם נוצרית קדומה לפיה החטא הקדמון לא השחית כליל את הטבע האנושי וכי האדם מסוגל לבחור מרצונו בטוב גם ללא חסד האל שיסייע בעדו. הכנסייה סימנה את הפלגיאניזם כמינות.

מנסחה של פילוסופיה זו היה פלגיוס, נזיר שהגיע מרומא לארץ ישראל ב-409. הוא יצא נגד תפיסתו של אוגוסטינוס, שטבע והגדיר את רעיון החסד האלוהי. אוגוסטינוס גרס כי מקורן של נטיותיו הרעות של האדם בחטא הקדמון של אדם הראשון, חטא תאוותו עם חוה. בני האדם, צאצאיהם של אדם וחוה, שותפים לאשמה ורק בחסדו המיוחד בן האלוהים הם יכולים להינצל מטבעם. פלגיוס ביקש להגן על הבחירה והגאולה באמצעות מעשים טובים. הוא כתב כי חוקי האל והסקרמנטים מטהרים את האדם. הוא כפר בחטא הקדמון וטען, כי "האוכל בוסר תקהינה שיניו, אך לא שיני בניו". בנוסף הוא טען כי כשמטילים על האל את חטאות האדם גורמים להתנוונות הטבע הפנימי של האדם.

ב-415 הזהיר אוגוסטינוס את הירונימוס מפני דעותיו של פלגיוס. בעקבות הוויכוחים הרבים נערך סינוד מזרחי שבו זוכה פלגיוס, אולם במועצה באפריקה שנערכה לאחר מכן בהשפעת אוגוסטינוס, הוכרזה דעתו של פלגיוס ככפירה והאפיפיור אינוקנטיוס תמך בה.

עם מות האפיפיור ותפיסת מקומו על ידי זוסימוס, זוכה פלגיוס מאשמת הכפירה, אולם הקיסר הונוריוס נזף באפיפיור החדש וזה חזר בו. בסופו של דבר בוועידת אפסוס, בשנת 431, הוקעה ההשקפה הפלגיאנית, שהאדם יכול להיות טוב גם ללא עזרת האל, והוכרזה מינות.

פלוויאנוס הראשון מאנטיוכיה

פלוויאנוס הראשון מאנטיוכיה (לטינית: Flavianus; ‏סביבות 320? – סביבות 404?) היה בישוף אנטיוכיה בין השנים 381 ו-404.

קדוש (נצרות)

בנצרות, הקדושים הם בני אדם שעברו קאנוניזציה (הוכרזו כקדושים) על ידי רשויות הכנסייה לאחר מותם, בזכות הקשר החריג שלהם עם האל, מעשיהם המיוחדים או הצטיינותם המוסרית. בני אדם חיים אינם יכולים להיחשב קדושים, משום שכל עוד הם חיים הם עלולים לחטוא. אולם זרמים מסוימים בנצרות הפרוטסטנטית, לעומת יתר הכנסיות (הקומוניונים הקתולי, האורתודוקסי והאוריינטלי), אינה מכירה בפולחן קדושים ומכנה בשם "קדושים" את כל המאמינים הנוצרים.

קטכיזם

קטכיזם (מיוונית: κατηχισμός, ובהמשך מלטינית של ימי־הביניים: catechismus) הוא מדריך אמונה בזרמים השונים של הדת הנוצרית, הבנוי במתכונת של שאלות ותשובות. מטרתו העיקרית של הקטכיזם היא להדריך את המאמינים בתורת הדת, לשכנע את המפקפקים ולהציג את עקרי האמונה הדתית.

מדריכי אמונה נוצרו כבר בימי אבות הכנסייה כמו האנריכידיון של אוגוסטינוס מהיפו, יוחנן כריסוסטומוס וקירילוס מירושלים

. על בסיס אלו, ובתוספות שונות, נוצרו מדריכי אמונה רבים נוספים בימי־הביניים, בהם תפס מקום מרכזי הדיון המשולש באמונה (הקרדו, הסימבולום אפוסטולורום), תקווה (תפילת פאטר נוסטר) והאהבה או החסד (עשרת הדיברות). במדריכי האמונה המאוחרים יותר יש גם דיונים בנושאים אלו ובנושאים נוספים.

הקטכיזם קיבל חשיבות רבה הרבה יותר אחרי התפשטות השימוש בדפוס במהלך המאה ה-16, כאשר הזרמים השונים בפרוטסטנטיות ובכנסייה הקתולית הוציאו שורה של קטכיזמים המבוססים על מדריכי האמונה מימי־הביניים, שמצידם הלכו בעקבות כתבי אבות הכנסייה, ובמיוחד אוגוסטינוס.

הקטכיזם החשוב ביותר של תקופת הרפורמציה במאה ה-16 היה הקטכיזם הקטן (בגרמנית: Der Kleine Katechismus) של מרטין לותר (1529). בקטכיזם זה נוספו לדיון בעשרת הדיברות, הקרדו ותפילת האדון גם דיונים בטבילה, הוידוי והאוכריסטיה (Sakrament des Altars). לותר כתב גם קטכיזם גדול (Der Große Katechismus), שיועד בעיקר לאנשי דת ולא לציבור הרחב.

תאולוגיה נוצרית

התאולוגיה הנוצרית היא תאולוגיה או שיח, המתייחסת לישו וקורותיו כאל "דבר האל" (יוונית עתיקה: λόγος θέου \ logos theou, לטינית: "Verbum Dei") ומהווה ניסיון לברר את "טעם האמונה הנוצרית".

התאולוגיה הנוצרית היא תחום השיח בנוגע לאמונה הנוצרית. העוסקים בה מחולקים על פי פלגי האמונה הנוצרית. תאולוגים נוצרים משתמשים בניתוח רציונלי וטיעון לוגי על מנת להבין, להסביר, לבחון, לבקר, להגן או לקדם את הדוקטרינה הנוצרית. התאולוגיה הנוצרית מאפשרת הבנת התפיסה הנוצרית יותר לעומק, לערוך השוואה בין הנצרות לבין דתות ותרבויות אחרות, להגן על הנצרות מפני ביקורת, לאפשר רפורמות, לסייע בהפצת הנצרות, לבחון את מקורות התרבות הנוצרית וליתן מענה לסוגיות וצרכים עכשוויים. במילותיו של אנסלם מקנטרברי, תאולוגיה נוצרית היא Fides Quaerens Intellectum, כלומר, אמונה המחפשת הסבר לעצמה.

לתאולוגיה הנוצרית הייתה השפעה חשובה על תרבות המערב, בעיקר באירופה בתקופה הפרה-מודרנית.

יש המחלקים את העיסוק בתאולוגיה כדיסציפלינה אקדמית לארבעה תחומים עיקריים שונים:

תאולוגיה של כתבי הקודש הנוצריים (כלומר, הניסיון לנתח את הכתבים)

תאולוגיה שיטתית

ניתוח היסטורי

תאולוגיה פרקטית (הטיפול בבעיות יום יום)חלוקות אחרות מתמקדות בהוגי דעות נוצריים ובפילוסופיה שלהם; או בזרמים שונים בנצרות.

תאולוגיה נוצרית
תומאס מאקווינס, מחשובי התאולוגים הנוצריים
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
האלוהות

השילוש הקדוש · האל האב · ישו · רוח הקודש
קרדו · ומן הבן · אריאניות
הסבליאניות · המקדוניות

כריסטולוגיה

לוגוס · אינקרנציה
דיופיזיטיות · מונופיזיטיזם/מיאפיזיטיות
דונאטיזם · מונותליטיזם · נסטוריאניזם
הלידה הבתולית · עליית ישו · הביאה השנייה

האדם והאל

החטא הקדמון · כפרה · פלגיאניזם
חטא · שבעת החטאים · חסד · גאולה
פרדסטינציה · יוסטיפיקציה · קדוש
הסקרמנטים · טרנסובסטנציאציה

תאולוגים חשובים

טרטוליאנוס · אוריגנס · פוליקרפוס
אתנסיוס · בזיליוס הגדול · גרגוריוס מנזיאנזוס
הירונימוס · אמברוזיוס · אוגוסטינוס
יוחנן כריסוסטומוס · קירילוס האלכסנדרוני
ברנאר מקלרבו · תומאס אקווינס · אנסלם
לותר · צווינגלי · קלווין · וסלי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.