יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

יוחנן המטביל
Baptism-christ
יוחנן מטביל את ישו על פי פיירו דלה פרנצ'סקה
לידה בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס
עין כרם, האימפריה הרומית
פטירה 30 לערך
מכוור, האימפריה הרומית
קדוש עבור כל הכנסיות
חג 24 ביוני (לידה), 29 באוגוסט (הוצאה להורג), 7 בינואר (נצרות אורתודוקסית)
תכונות צלב, שה, בגד מעור גמל
פטרון של ההוספיטלרים, פירנצה, ירדן, ניופאונדלנד ולברדור, ג'נובה, פוארטו ריקו ועוד
Geertgen tot Sint Jans 004
יוחנן המטביל על פי גירטגן טוט סין ג'נס
St. John the Baptist in the Mountains IMG 0808
כריתת ראשו של יוחנן המטביל. מימין עומדות הורודיה ושלומית. ציור בכנסיית יוחנן בהרים. ככל הנראה הציור מעשה ידי אל גרקו או תלמידיו.

ייחוסו המשפחתי

יוחנן המטביל בן זכריה היה יהודי שנולד למשפחת כוהנים מיוחסת ממשמרת אביה (אחת ממשמרות הכהונה במקדש השני). אביו זכריה בן ישראל שירת ככוהן בבית המקדש ואמו אלישבע הייתה אף היא מזרע הכהונה, והיא ידועה כבת דודתה של מרים, אם ישו. על פי המסורת הנוצרית, יוחנן נולד וחי בכפר עין כרם הסמוך לירושלים, בו פעלה באותה עת קהילה יהודית.

הורתו ולידתו

סיפור הורתו ולידתו של יוחנן אפוף נסים, והוא שואב את עיקר פרטיו מערבוב של סיפורי מקרא שונים. כך למשל סיפור הורתו, המורכב מסיפורם של יצחק ושמשון:

"כֹּהֵן הָיָה בִּימֵי הוֹרְדוֹס מֶלֶךְ אֶרֶץ יְהוּדָה זְכַרְיָה שְׁמוֹ מִמִּשְׁמֶרֶת אֲבִיָּה וְלוֹ אִשָּׁה מִבְּנוֹת אַהֲרֹן וּשְׁמָהּ אֱלִישָׁבַע... וְלָהֶם אֵין וָלָד כִּי אֱלִישֶׁבַע עֲקָרָה וּשְׁנֵיהֶם בָּאוּ בַיָּמִים. וַיְהִי הַיּוֹם בְּכַהֲנוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים בְּסֵדֶר מִשְׁמָרוֹ... וְהִנֵּה מַלְאַךְ ה' נִרְאָה אֵלָיו עֹמֵד מִימִין מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וַיַּרְא זְכַרְיָה וַיִּבָּהֵל וְאֵימָה ִנָפְלָה עָלָיו. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמַּלְאָךְ אַל תִּירָא זְכַרְיָהוּ כִּי נִשְׁמְעָה תְּפִלָּתֶךָ וֶאֱלִישֶׁבַע אִשְׁתְּךָ תֵּלֵד לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ שְׁמוֹ יוֹחָנָן וְהָיָה לְךָ לְשִׂמְחָה וָגִיל וְרַבִּים יִשְׂמְחוּ בְּהִוָּלְדו, כִּי גָדוֹל יִהְיֶה לִפְנֵי ה'. וְיַיִן וְשֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ יִמָּלֵא מִבֶּטֶן אִמּו, וְרַבִּים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל יָשִׁיב אֶל ה' אֱלֹהֵיהֶם... וַיֹּאמֶר זְכַרְיָה אֶל הַמַּלְאָךְ בַּמָּה אֵדַע אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי אֲנִי זָקַנְתִּי וְאִשְׁתִּי בָּאָה בַיָּמִים? וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי גַבְרִיאֵל הָעוֹמֵד לִפְנֵי הָאֱלֹהִים... וְהִנְּךָ נֶאֱלָם וְלֹא תוּכַל לְדַבֵּר עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר יָקוּם הַדָּבָר הַזֶּה תַּחַת כִּי לֹא הֶאֱמַנְתָּ לִדְבָרַי וְהֵם יִמָּלְאוּ בְּמוֹעֲדָם."

בשל חוסר אמונתו איבד זכריה את כושר דיבורו, וזה חזר אליו רק בעת עריכת ברית המילה לבנו הרך שנולד תשעה חודשים לאחר מכן. שמחתו של האב על הולדת בנו ועל שיבת כוח דיבורו הייתה כה רבה, עד כי הוא פצח מיד בשיר הלל לאל:

"בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כִּי פָקַד אֶת עַמּוֹ וַיִּשְׁלַח לוֹ פְּדוּת, וַיַּצְמַח לָנוּ קֶרֶן יְשׁוּעָה בְּבֵית דָּוִד עַבְדּוֹ... לַעֲשׂוֹת חֶסֶד עִם אֲבוֹתֵינוּ וְלִזְכֹּר אֶת בְּרִית קָדְשׁוֹ, אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם אָבִינוּ לְהַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ לְעָבְדוֹ בְּלִי פָחַד... וְאַתָּה הַיֶּלֶד נְבִיא עֶלְיוֹן יִקָּרֵא לָךְ כִּי לִפְנֵי ה' תֵּלֵךְ לְפַנּוֹת אֶת דְּרָכָיו וּלְהוֹרוֹת דֶּרֶךְ הַיְשׁוּעָה לְעַמּוֹ בִּסְלִיחַת חַטֹּאתֵיהֶם."

הבשורה על פי לוקאס, שם

סיפור מקראי נוסף שנקשר בהורתו ולידתו של יוחנן הוא גזירת פרעה על הזכרים במצרים: על פי הבשורה על פי מתי, שמע המלך הורדוס מחוזי הכוכבים שלו כי בקרוב ייוולד ביהודה מושיע ליהודים. בעקבות כך ציווה המלך להמית את כל הבנים הרכים, דבר שהביא את אלישבע ההרה לנוס אל ההרים ולהסתתר. גם לאחר שילדה את יוחנן המשיכה אלישבע להתחבא בהרים, עד שיום אחד גילו אותה החיילים וביקשו להמית את בנה. היא ברחה מפניהם, וכשהגיעה למבוי סתום צעקה אל הסלע: "הו הר! קבל את האם והילד!" ואז פתח ההר את פיו והסתיר אותה ואת יוחנן בתוכו.

משנתו ופעילותו

על פי לוקאס, פרק ג, פסוק 1, יוחנן החל את פעילותו בשנת 29, היא השנה ה-15 לשלטונו של הקיסר טיבריוס, תקופה בה היה פונטיוס פילטוס נציב יהודה והורדוס שליט הגליל.

יוחנן גדל במשפחת כהונה אריסטוקרטית, אך בחר לעצמו דרך חיים בלתי שגרתית, רחוקה ממעמד וסדר: הוא הסתובב בהרים ומזונו כלל חגבים ודבש בר. תודעתו האפוקליפטית התבטאה בקריאה לאנשים לחזור בתשובה לפני יום הדין הקרב ובא במילים בוטות וישירות. לדוגמה:

"אַתֶּם יַלְדֵי הַצִּפְעוֹנִים! מִי הִשְׂכִּיל אֶתְכֶם לְהִמָּלֵט מִפְּנֵי הַקֶּצֶף הַבָּא? לָכֵן עֲשׂוּ פְרִי רָאוּי לַתְּשׁוּבָה וְאַל תְּדַמּוּ בְנַפְשְׁכֶם לֵאמֹר: "אַבְרָהָם הוּא אָבִינוּ" כִּי אֲנִי אֹמֵר לָכֶם אֲשֶׁר מִן הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה יָכֹל הָאֱלֹהִים לְהָקִים בָּנִים לְאַבְרָהָם, וּכְבָר הוּשַׂם הַגַּרְזֶן עַל־שֹׁרֶשׁ הָעֵצִים וְהִנֵּה כָל־עֵץ אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ עֹשֶׂה פְּרִי טוֹב יִגָּדַע וְהֻשְׁלַךְ בָּאֵשׁ!"

הבשורה על פי לוקאס, פרק ג'

כחלק מתהליך ההיטהרות הטביל יוחנן את מאמיניו בנהר הירדן, ומכאן כנויו "המטביל". הוא אף הטביל את קרוב משפחתו, ישו, אירוע הנחשב למרכזי בחיי שניהם, ותיאורו הציורי מופיע רבות באמנות הדתית-נוצרית. נהוג לזהות את מקום ההטבלה של יוחנן עם בית עברה שליד קאסר אל-יהוד, כ-8 קילומטרים מצפון לים המלח.

דמותו הכריזמטית של יוחנן סחפה אחריה מאמינים רבים, אך גם עוררה את דאגתם של השלטונות הרומיים מפני "המטיף בשער" שביקש לא פעם לערער את הסדר הציבורי. הוא לא חסך את שבט לשונו מההנהגה הפרושית ומן הכהונה הצדוקית ואף מן המלך, דבר שהיה בסופו של דבר בעוכריו (להלן).

בעבר נטו חוקרים לקשור את יוחנן עם כת מדבר יהודה בקומראן, וזאת על פי הקבלות שנמצאו בין רעיונותיו בנושאי טהרה והכנה לקראת יום הדין, לבין רעיונות דומים בכתבי האיסיים במגילות ים המלח. המחקר המודרני אינו מאשש טענות אלה, ונראה כי מדובר בספקולציה בלבד.

אחריתו

Bernardino Luini - Salome Receiving the Head of St John the Baptist - WGA13771
שלומית מציגה את ראשו של יוחנן המטביל. ציור של ברנרדינו משנת 1527 ממוזיאון הלובר בפריס

יוחנן מתח ביקורת נוקבת מעל במות העיר על הטטרארך הורדוס אנטיפס שנישא (בניגוד להלכה היהודית) להרודיאס, שהייתה קודם נשואה לאחיו הורדוס (הבשורות מתייחסות להורדוס בשם פיליפוס, וייתכן כי הן מחליפות בינו לבין פיליפוס המוכר גם כהורדוס פיליפוס השני). דבריו של יוחנן עוררו את חמתה של הרודיאס שאילצה את הורדוס לאסור את יוחנן:

"וַיִּתְפֹּס אֶת יוֹחָנָן וַיַּאַסְרֵהוּ בְּבֵית הַסֹּהַר בִּגְלַל הוֹרוֹדְיָה אֵשֶׁת פִילִפּוֹס אָחִיו אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה, כִּי יוֹחָנָן אָמַר אֶל הוֹרְדוֹס: אֵשֶׁת אָחִיךָ אֵינֶנָּה מֻתֶּרֶת לָךְ! וְתִּשְׂטֹם אוֹתוֹ הוֹרוֹדְיָה וַתְּבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ."

יוחנן נכלא במרתף מבצרו של הורדוס במכוור (עבר הירדן), אך לא היה בכך די להרודיאס. היא חיכתה לשעת הכושר להינקם בו, וזו הגיעה על ידי בתה שלומית ביום הולדתו של הורדוס:

"וַיְהִי... כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הוֹרְדוֹס מִשְׁתֶּה בְּיוֹם הֻלֶּדֶתו לִגְדוֹלָיו וּלְשָׂרֵי הָאֲלָפִים וּלְרָאשֵׁי הַגָּלִיל, וְתָּבֹא בַת הוֹרוֹדְיָה וַתְּרַקֵּד וַתִּיטַב בְּעֵינֵי הוֹרְדוֹס וּבְעֵינֵי הַמְסֻבִּים עִמּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַנַּעֲרָה: שַׁאֲלִי מִמֶּנִּי אֶת־אֲשֶׁר תַּחְפְּצִי וְאֶתֵּן לָך!... וַתֵּצֵא וַתֹּאמֶר לְאִמָּהּ: מָה אֶשְׁאָל? וַתֹּאמֶר: אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל! וַתְּמַהֵר מְאֹד לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַתִּשְׁאַל לֵאמֹר: רְצוֹנִי שֶׁתִּתֵּן לִי עַתָּה בַקְּעָרָה אֶת רֹאשׁ יוֹחָנָן הַמַּטְבִּיל... וּמִיָּד שָׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחַד הַטַּבָּחִים וַיְצַוֵּהוּ לְהָבִיא אֶת רֹאשׁוֹ. וַיֵּלֶךְ וַיִּכְרֹת אֶת רֹאשׁוֹ בְּבֵית הַסֹּהַר, וַיְבִיאֵהוּ בַּקְּעָרָה וַיִּתְּנֵהוּ לַנַּעֲרָה, וְהַנַּעֲרָה נָתְנָה אֶל אִמָּהּ."

הבשורה על פי מרקוס, שם

סצנת המוות הקשה הפכה לאחד האירועים המסופרים ביותר בתרבות הנוצרית, וזכתה ברבות הימים לביטוי רב בספרות ובאמנות; אוסקר ויילד כתב את המחזה "שלומית" (במקור "Salomé"), ששימש בסיס לליברית של אופרה באותו שם מאת ריכארד שטראוס. קטע מפורסם באופרה הוא "ריקוד שבעת הצעיפים" של שלומית, שנחשב לאחד הקטעים האירוטיים הידועים ביותר במוזיקה הקלאסית.

בספרו של יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מופיע קטע המתייחס ליוחנן המטביל ובו כתוב כי חורבן צבאו של הורדוס בא כעונש על כך שהרג את יוחנן.[1]

אתרים הקשורים ביוחנן

PikiWiki Israel 15014 Qasr al - Yahud
כנסיית יוחנן המטביל בצד הירדני של קאסר אל יהוד
  • כנסיית יוחנן בהרים - כנסייה קתולית בבעלות הפרנציסקנים, השוכנת בעין כרם ומשמרת על פי המסורת את מקום הולדתו של יוחנן.
  • כנסיית יוחנן המטביל - כנסייה יוונית אורתודוקסית בעין כרם המוקדשת לחייו ולפועלו של יוחנן.
  • מנזר יוחנן במדבר - ממוקם מערבית לירושלים, סמוך למושב אבן ספיר, במורד ההר, על צוק גבוה בגדתו המזרחית של נחל שורק, בין המושב לנחל, כשמעיינות הסטף בגדה שממול. הכנסייה מוקדשת לזכר פעילות ההטבלה של יוחנן במדבר יהודה. מיקומה של הכנסייה דווקא פה ולא במדבר מקורו בקושי ביטחוני של הנוצרים עוד בתקופה הצלבנית להקים כנסייה מבודדת במדבר. עד שנת 2003 נחכר המקום על ידי הנוצרים היוונים-קתולים, אך הם אולצו לעזוב, ואת מקומם תפסו בעלי המקום - הפרנציסקנים.
  • כנסיית הביקור - אף היא כנסייה פרנציסקנית בעין כרם, המשמרת את המקום בו נפגשו מרים אם ישו ובת דודתה אלישבע אם יוחנן, בעת שהיו שתיהן הרות. המקום גם משמר את המקום אליו ברחה אלישבע עם בנה מפני החיילים הרומאים.
  • בית עברה או בית עניה מעבר לירדן הוא המקום בו פעל יוחנן המטביל ובו הטביל את ישו. בית עברה שוכנת על הגדה המזרחית של נהר הירדן, מול קאסר אל-יהוד שבישראל, כ-8.5 ק"מ צפונית למקום שפכו אל ים המלח וכתשעה קילומטרים ממזרח למרכז העיר יריחו.
  • סבסטיה - מסורת ימי-ביניימית מצביעה על בירת השומרון כמקום קבורת ראשו של יוחנן, כפי שמופיע במפות צליינים מן התקופה.
  • מערת יוחנן המטביל - שוכנת בין מטעי קיבוץ צובה. מדובר בבור מים חצוב, גדול מאוד ואחד המשוכללים מסוגו, ששינה את תפקודו לאורך השנים. בימי בית ראשון שימש הבור לאגירת מים לצרכים חקלאיים ולתעשיית כלי חרס; לאחר חורבן בית ראשון וחידוש היישוב היהודי במקום לאחר שיבת ציון שינה הבור את תפקודו והפך למקווה טהרה. לצורך התאמתו למקווה טהרה הוגבהה רצפת הבור. במאה הרביעית הפך המקום לאתר עליה לרגל ופולחן ליוחנן המטביל, ועל קירותיו נחרתו ציורים הקשורים ליוחנן או לנצרות. עם כיבוש האזור על ידי המוסלמים ננטש המקום והפך למזבלה לחקלאי האזור. בין השנים 2000–2004 התקיימו במקום עונות חפירה על ידי ד"ר שמעון גיבסון ואוניברסיטת קרוליינה הצפונית בשארלוט. בשנת 2004 נחשף המקום לציבור ויש המבקשים לראות בו את המקום שבו נהג יוחנן המטביל להטביל את הנוהים אחריו.
  • מנזר גאנדזסאר - שוכן בנגורנו קרבאך ומחזיק לפי האמונה שרידים שהשתייכו ליוחנן המטביל ואביו זכריה.

ימי חגו

בכנסייה הקתולית מקובלים שני ימי חג: ה-24 ביוני בו מציינים את יום לידתו (Nascita di san Giovanni Battista), וה-29 באוגוסט בו מציינים את הוצאתו להורג.

בנצרות האורתודוקסית מציינים רק את ה-7 בינואר כיומו של יוחנן הקדוש.

הנצרות הקופטית חוגגת את יום הפיכתו למרטיר ביום השני לחודש הראשון (Thout 2), כלומר ב-12 בספטמבר.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • משה עמירב, דוד הראל ובניה בן-נון, עין כרם - מסע אל הכפר הקסום, הוצאת כתר, 2004
  • תמר הירדני, "מי טבל בכנסיית יוחנן המטביל בעין כרם?" בכתב העת של מכון יד בן צבי, עתמול 187, מאי 2006, הוצאת יד בן צבי
  • אפי זיוהצופן הנוצרי באמנות, אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, 2015, עמ' 195–204, ISBN 978-965-566-137-8

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 119-116.
אווה מריה

אָווה מריה (Ave Maria; "שלום לך, מרים") היא תפילה קתולית שפונה אל מרים, אם ישו בבקשה שתתפלל לאלוהים עבור המשמיע. מילות חלקה הראשון של התפילה שאובות מברכתו של המלאך גבריאל למרים כפי שמתוארת בספר הבשורה על-פי לוקאס, פרק א' פסוק כ"ח. מקורו של המשפט השני בתפילה בברכתה של אלישבע, אם יוחנן המטביל אל מרים בלוקאס א' מ"א-מ"ב. הגרסה הלטינית הקתולית של הטקסט מוכרת במיוחד, אך נוסחים מוקדמים התקיימו כבר במאה השישית בארמית. "שלום לך, מרים" היא העתירה הנפוצה והפופולרית ביותר אל הבתולה הקדושה.

אורה

אוֹרָה הוא מושב הנמצא דרומית מערבית לירושלים אשר נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי תימן ויוצאי מרוקו אשר עלו יחד והתערבבו עם השנים. השם אורה הוא סמלי, צורה עברית ממגילת אסתר ומהתפילה על פי צליל שמו של הכפר הערבי אל-ג'ורה (בערבית: الجورة) שהיה במקום עד מלחמת העצמאות.

במהלך השנים עברו חברי המושב מעיסוק בחקלאות לעיסוקים אחרים. החל משנת 2008 פעלה רשות מקרקעי ישראל למנוע זאת מהם בטענה שהקרקעות במושב הוקצו לחקלאות ולמגורים ולא לעסקים אחרים.

המושב שוכן על הר אורה שגובהו 848 מטרים מעל פני הים, אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים. בשטח ההר מתחם לשלוש הדתות שנבנה ביוזמת מיס קרי. שמו הערבי של ההר היה ראס א-רב, כלומר - הר האדון. הנוצרים מכנים אותו "הר הביקור", על שם ביקורה של מרים אמו של ישו את אלישבע, אמו של יוחנן המטביל. המקדש של מיס קרי נמצא כיום בשטח בסיס צבאי.

במושב נמצא מוסד "מסילה" לנערות בסיכון.

אלישבע, אם יוחנן המטביל

אלישבע (בלועזית: אליזבת) היא קדושה נוצריה. על פי המסופר בברית החדשה הייתה רעייתו של זכריה הכהן ואימו של יוחנן המטביל.

הביקור

הביקור בנצרות (איטלקית Visitazione della Beata Vergine Maria) הוא הביקור שערכה מריה הקדושה אצל בת דודתה ואם יוחנן המטביל אלישבע, מיד לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי הרתה לרוח הקודש וכי גם אלישבע הרה. לפי הברית החדשה היו יוחנן המטביל וישו קשורים בקשרי משפחה, בני אותו גיל (יוחנן המטביל מבוגר מישו בשישה חודשים), ומעשה נס הביא ללידת שניהם - במקרה של ישו התעברה אמו מרוח הקודש, ובמקרה של יוחנן המטביל הייתה אמו עקרה ובאה בימים:

כנסיית הביקור בעין כרם, שלפי המסורת היא "עיר יהודה" בה התגוררה אלישבע, מנציחה את האירוע בשמה.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

המדונה והילד

המדונה והילד (איטלקית Madonna col Bambino) הוא נושא מסורתי באמנות הפלסטית הנוצרית, המציג את מרים, אם ישו עם ישו הילד, וכמעט תמיד היא נושאת אותו בזרועותיה. תיאור זה מדגיש את אימהותה של הבתולה, ופעמים רבות קיים קשר עין בין האם לבנה.

לעיתים מופיעות דמויות נוספות ביצירה:

יוסף הקדוש - במקרה זה הנושא מכונה המשפחה הקדושה.

יוחנן המטביל, בן דודו מדרגה שנייה של ישו, המבוגר ממנו בשישה חודשים בלבד, יחד עם אימו אלישבע או בלעדיה.

אנה הקדושה, אמה של הבתולה, ולעיתים גם יואכים אביה.

קדושים נוצרים אחרים, בהתאם לתקופת היצירה ומיקומה הגאוגרפי, ולעיתים גם מזמין היצירה או מממנה.קיימות הבחנות נושאיות נוספות:

"המדונה המניקה" - הבתולה נראית כשהיא מניקה את ישו.

"השיחה הקדושה" (איטלקית - sacra conversazione) הוא תיאור של המדונה והילד מנהלים שיחה בענייני דת עם קבוצת קדושים.

"המדונה של הצניעות" או "המדונה הצנועה" - תיאור של הבתולה כשהיא ישובה על הקרקע, ללא כתר לראשה, וכשהיא אוחזת בילד כשהוא עירום.

"המראה את הדרך" (יוונית - Οδηγήτρια, אודיגיטריה) - תיאור מקובל באמנות הביזנטית בה נראית המדונה מצביעה על ישו בידה החופשית, כמקור הגאולה למין האנושי.

"נושאת הניצחון" (יוונית - ניקופאה) - תיאור אורתודוקסי מקובל נוסף, בו נראית הבתולה מלפנים, כשהיא יושבת זקופה על כס, ואוחזת בילד היושב על ברכיה בשתי ידיה.

כנסיית יוחנן בהרים

כנסיית יוחנן בהרים היא כנסייה נוצרית קתולית השוכנת במעלה הגבעה בצפונה של שכונת עין כרם שבירושלים. הכנסייה מכונה "יוחנן בהרים" על מנת להבדילה מ"מנזר יוחנן במדבר" ונקראת על שמו של יוחנן המטביל, אשר על פי המסורת הנוצרית נולד במבנה שהיה ממוקם במקום בו נבנתה הכנסייה.

כנסיית יוחנן המטביל (ירושלים)

כנסיית יוחנן המטביל בירושלים, היא כנסייה יוונית-אורתודוקסית קטנה ברובע הנוצרי. הכנסייה מצויה בדרום הרובע הנוצרי בפינת רחוב הנוצרים ורחוב דוד (רחוב השוק) והכניסה אליה היא מתוך שער בין החנויות בקצה הדרומי של רחוב הנוצרים. חלק מהכנסייה מתוארך לתקופה הביזנטית והיא מהכנסיות הקדומות ביותר בעיר העתיקה. הכנסייה קרויה על שמו של יוחנן המטביל ומכונה גם פרודרומוס, כינויו של יוחנן המטביל בשפה היוונית.

מתחת לרצפת הכנסייה מצויה קריפטה אליה יורדים בגרם מדרגות צדדי, בקריפטה מצויים שרידי כנסייה מהתקופה הביזנטית (המאות ה-4 - ה-6 לספירת הנוצרים) או הצלבנית מהמאה ה-11 (יש חוקרים שרואים בשרידים מבנה רומי מתקופת אליה קפיטולינה). בתקופה הצלבנית הייתה הכנסייה ברשותו של מסדר ההוספיטלרים אשר אימץ את יוחנן המטביל כפטרונו. גם לאחר קרב קרני חיטין אשר בו איבדו הצלבנים את אחיזתם בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, נשארו מספר נזירים על מנת להשגיח על הכנסייה.

הכנסייה חרבה בשנת 1244 ושוקמה מחדש בשנת 1842. אז גם הוקמה כנסייה חדשה יותר המצויה מעל הכנסייה הקדומה. בבניין הכנסייה החדשה יותר מצויות בשימוש משני אבנים מתקופות קדומות. כמו כן מצויה בכנסייה החדשה עצם המיוחסת לגולגלתו של יוחנן המטביל. אחד מקדושי הכנסייה הוא סנט פאנאיוקיס שהגיע לירושלים בשנת 1820 בבגדים מסורתיים יוונים, נכלא על ידי העות'מאנים במצודה והוצא להורג. עצמותיו שמורות בכנסייה. בכנסייה איקונוסטאזיס מפואר שהוא בין הארוכים ביותר בארץ.

הכנסייה מצויה ברשותה של הפטריאכיה היוונית-אורתודוקסית. והיא מצויה בתוך חצר. בחצר יש עץ הדר ובור מים. על חוליית הבור מצויה כתובת קדומה בשפה היוונית.

כנסיית סן זכריה

כנסיית סָן זָכָּרִיָה (באיטלקית: Chiesa di San Zaccaria) היא כנסייה בוונציה המוקדשת לזכריה הקדוש (סן זכריה) - אביו של יוחנן המטביל. על פי האמונה הנוצרית, בכנסייה מצויה גופתו של זכריה.

הכנסייה ממוקמת בכיכר סן זכריה (הקרויה על שם הכנסייה), בסמוך לכיכר סן מרקו ולבזיליקת סן מרקו.

מגניפיקט

מַגְנִיפִיקָט (בלטינית: Magnificat - "תגדל"; נהגה כשהטעם על ההברה השנייה) הוא שמו של מזמור נוצרי, הידוע גם בשם שירת מריה. המזמור כתוב בנוסח פרק תהילים, ועל פי המסורת הנוצרית הוא שיר הלל ששרה מריה הקדושה כשביקרה את בת דודתה אלישבע אמו של יוחנן המטביל לאחר שנתבשרה על ידי המלאך גבריאל כי היא נושאת את יוחנן המטביל ברחמה. הטקסט לקוח מהבשורה על-פי לוקאס, פרק א', פסוקים 46–55. מגניפיקט הוא גם שמן של יצירות מוזיקליות רבות שנכתבו על פי אותו הטקסט, בעיקר בתקופות הרנסאנס, הבארוק והמאה ה-20.

מנדעים

מנדעים הם בני קבוצה אתנו-דתית בעלת דת ולשון ייחודים השוכנים בעיקר בדרום עיראק. דתם דוגלת בהשקפת עולם דואליסטית-גנוסטית. במרכז דתם עומדת הטבילה. המנדעים רואים באדם, הבל, שת, אנוש, נח, שם וארם קדושים, ומעריצים בעיקר את יוחנן המטביל. הם מתארים את אברהם, משה, ישו ומוחמד כנביאי שקר. מנדעים מאמינים כי יוחנן המטביל הוא הנביא החשוב ביותר.

המנדעים יושבים בעיקר בדרום עיראק ובמחוז האיראני ח'וזסתאן, וכן ישנה פזורה קטנה באירופה, אוסטרליה וצפון אמריקה. מספרם הכולל אינו עולה על 50 עד 70 אלף איש. בשל רדיפות בעיראק ובאיראן היגרו כמה אלפים לשוודיה, לירדן ולאוסטרליה, ומספר המנדעים בפזורה עלה מאוד בעקבות מלחמת האזרחים השנייה בעיראק.

חלק מההיסטוריונים סבורים כי המנדעים הם למעשה קבוצה שנפרדה מעם ישראל, או מעין "נגזרת" מתוך עם זה - בדומה לשומרונים - בשל היותם מחזיקים בכתבי קודש הכוללים תוכן רב יחסית, מהתנ"ך העברי והברית החדשה, וכן, היותם דוברים ניב ארמי הדומה לזה של התלמוד הבבלי, והיות התפילה שלהם מכוונת ירושלים. אך היום, לאחר פרסומים נוספים כגון "גאריתא הרן" ומחקרים נוספים על המנדעים, הם עצמם מזהים את עצמם כבנים של ארם בן שם, והם עצמם ארמים אשר חיו בארץ כנען והוגלו אחרי חורבן בית ראשון. זה מסביר את הדמיון, ומסביר את התנגדותם החריפה ליהדות כי לדעתם אברהם, משה והנביאים הם נביאי שקר, וכך גם ישו.[דרושה הבהרה]

מנזר יוחנן במדבר

מנזר יוחנן במדבר (בערבית דיר אל-חביס, קרי, "מנזר ההתבודדות") הוא מנזר השוכן על צלע המצוק הדרום-מזרחי של נחל שורק. הוא ממוקם מתחת לבתי מושב אבן ספיר וצופה אל הסטף. המנזר קרוי על שמו של יוחנן המטביל, שנולד בעין כרם, והחל את התבודדותו במקום זה, קודם שירד אל מדבר יהודה. במנזר מתגוררים כיום מספר נזירים פרנציסקנים.

סמל פוארטו ריקו

שלט האצולה של פוארטו ריקו הוענק לראשונה על ידי פרננדו, המלך הקתולי בשנת 1511, והוא השלט הישן ביותר שעדיין בשימוש בעולם החדש. הוא אומץ מחדש באופן רשמי, על ידי ממשלת פוארטו ריקו בשנת 1976.

בשלט, הרקע הירוק מסמל את צמחיית האי. הטלה ("שה האלוהים" - אחד מכינויי ישו) והדגל, שניהם של יוחנן המטביל, בעוד הספר בעל שבעת החותמים, עליו יושב הטלה, מייצג את ספר ההתגלות, שבדרך כלל מיוחס ליוחנן כותב הבשורה. המסגרת מורכבת ממספר אלמנטים: טירות ואריות, המייצגים את שלטי האצולה של הממלכות הספרדיות קסטיליה ולאון, ושלט האצולה של ממלכת אראגון, כולל דגל המסמל את איחוד הממלכות למדינת ספרד. צלב ירושלים מייצג את הדת הקתולית. האות F והעול מייצגים את פרננדו השני, מלך אראגון, בעוד האות Y והחצים מייצגים את איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה, אשר העניקו את שלט האצילים המקורי. המימרה הלטינית "Joannes Est Nomem Ejus" (ציטוט מהוולגטה של הבשורה על-פי לוקס 1:63) פירושה "יוחנן הוא שמו", שכן סאן חואן, או סנט ג'ון, היה שמו המקורי של האי.

סן חואן

סן חואן או בשמה המלא סן חואן באוטיסטה (בספרדית: San Juan Bautista) היא בירת הטריטוריה האמריקאית פוארטו ריקו. ב-1508 הקים חואן פונסה דה ליאון את היישוב המקורי, כפארה (כיום פואבלו חייבו בעיר גואנבו). שנה לאחר מכן הוחלט להעתיק את היישוב למיקום שהיה ידוע אז כפוארטו ריקו. שמה הנוכחי של העיר ניתן לה רשמית ב-1521, והיא נקראת על שמו של יוחנן המטביל.

לאחר מותו של דה ליאון, העיר התחזקה ובנתה ביצורים על מנת להגן על עצמה מפני התקפות של ארופאים מכיוון הים או החוף. במשך הזמן הפכה העיר למרכז כלכלי והמסחר בכותנה, תבלינים, סוכר וטבק פרח. אך עם זאת, גדל גם הסחר בעבדים אפריקניים. כמו כן התושבים, בעיקר אנשי המעמד הבינוני והחקלאים, החלו להשתלט על העיר ואט אט השתחררו מהשלטון הספרדי.

במאות ה-18 וה-19 החלה להתגבש הזהות הלאומית החדשה של הפורטוריקנים, עד שהעיר נכבשה מידי הספרדים על ידי ארצות הברית בשנת 1898.

בשנת 1917, קיבלו תושבי העיר ביחד עם כל תושבי האי אזרחות אמריקאית כדי שיוכלו להתגייס לצבא האמריקאי ולהשתתף במלחמת העולם הראשונה.

אסונות טבע והשפל הכלכלי בשנות העשרים פגעו בכל האי בכלל, ובסן חואן בפרט. הודות לכסף שהזרימה ארצות הברית בשנות ה-30 החלה העיר לצמוח בשנית ובשנים 1933-34, שופצה העיר והבניינים הישנים שוחזרו. בעקבות כך, הפכה העיר למרכז תיירותי.

בשנת 1983 הוכרזו האתר ההיסטורי הלאומי בסן חואן ומצודת סן חואן כאתר מורשת עולמית.

עין כרם

עין כרם (בערבית: عين كارم; ההגייה הרשמית של השם העברי היא עֵין כֶּרֶם, אך ההגייה הנפוצה היא עֵין כָּרֶם, בעקבות הערבית) היא שכונה בפאתיה הדרום-מערביים של ירושלים. המקום היה מיושב כבר מן התקופה הכנענית; בין המאה ה-14 ועד למלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי שננטש במהלך המלחמה. בבתים הריקים יושבו עולים חדשים, ובמסגרת הרחבתה של ירושלים הוכרז הכפר כשכונה של העיר. גם כיום יש לשכונה עדיין אופי כפרי, בשל ניתוקה היחסי מהעיר והיותה מוקפת הרים, עמקים ויערות. עין כרם נחשבת גם למקום מקודש לנצרות ואתר צליינות לעולי רגל, מהיותה נודעת כמקום הולדתו של יוחנן המטביל; יש במקום מספר כנסיות ומנזרים, אותם פוקדים תיירים רבים.

פלורין איטלקי

פלורין איטלקי או, פשוט, פלורין (באיטלקית: Fiorino, מילולית: פרח קטן) היה מטבע שנטבע בפירנצה בין השנים 1252 ו-1523. בתקופה זו היה המטבע, יחד עם הדוקט הוונציאני (שהיה שווה-ערך לו), הילך חוקי בכל רחבי אירופה. היה זה ההילך הראשון ממנו נטבעה כמות מספיק גדולה של מטבעות, שאיפשרה הפיכתו לבעל משמעות בכלכלה העולמית. תפוצתם של סניפי בנקים מפירנצה ברחבי העולם הפכו את המטבע להילך העיקרי בסחר הבינלאומי. ערכו של המטבע ועיצובו כמעט ולא השתנו לאורך השנים. פלורין זהב (fiorino d'oro) היה עשוי מ-54 גריין זהב טהור. המטבע שימש כתקן, אמת מידה אחידה לחליפין וערכם של מטבעות שונים נקבע ביחס אליו. כך, בעוד שבשעת הפקתו היה שוויו זהה ללירת כסף אחת, ב-1500 שולמו תמורתו שבע לירות, דבר המשקף את קצב האינפלציה.

במהלך המאות ה-14 וה-15 טבעו כ-150 ישויות מדיניות שונות באירופה גרסה משלהן לפלורין. בהן הפורינט של ממלכת הונגריה, הגילדר ההולנדי (ששמו קוצר מ"פלורין זהב", guilder florin בהולנדית, ל-"מוזהב" בלבד), הגולדן של נסיכויות גרמניה השונות ושל אוסטריה, הזלוטי הפולני (שגם פירוש שמו הוא "מוזהב") ועוד. מדינות קולוניאליות אלה טבעו גרסאות מקומיות של פלורין במושבותיהן מעבר לים. במאה ה-15 אומץ ה"רייכסגולדן" (גרמנית: Reichsgulden) כהילך החוקי של האימפריה הרומית הקדושה.

על המטבע הפלורנטיני המקורי נטבעו פלר דה ליס (פרח החבצלת, שהקנה למטבע ולעיר פירנצה את שמם) בצד אחד ודמותו של יוחנן המטביל, עוטה אדרת שיער, בצדו השני. במהדורות שונות הוחלף ה"פלר דה ליס" בסמל הרלדי של הישות המנפיקה. גם דמותו של יוחנן המטביל הוחלפה בגרסאות מקומיות לקדוש הפטרון של הישות המנפיקה, כגון לסלו הקדוש, מלכהּ של הונגריה ופטרונה על הפורינט.

צובה

צוֹבָה או פַּלְמָ"ח צוֹבָה (ובעבר נקרא גם צובא) הוא קיבוץ הממוקם בפרוזדור ירושלים, ליד מבשרת ציון. הקיבוץ נמצא על שלוחת הר שגובהה 730 מטר מעל פני הים, ולידו נמצא תל צובה שגובהו 769 מטר.

הקיבוץ הוקם ב-19 באוקטובר 1948 על ידי חיילים משוחררים יוצאי הפלמ"ח. לקיבוץ הוקצו כ-4,102 דונם, משטחו של הכפר הערבי ס'וּבַּא אשר שכן באתר עד מלחמת העצמאות ושטחים נוספים בשפלה.

המייסדים חברי הפלמ"ח, רצו לקרוא לקיבוץ בשם: "משגב פלמ"ח"; אך הוועדה לקביעת שמות יישובים ואתרים סרבה, ודרשה לשמר את שם המקום. כפשרה נבחר השם "פלמ"ח צובה".

ענפי הכלכלה של הקיבוץ הם: תעשייה (מפעל "אורן" לשמשות בטיחות לרכב ושמשות נגד ירי), חקלאות (הכוללת מטעים, כרמים, שלחין, לולים ורפת). בקיבוץ וסביבתו ישנן אטרקציות רבות כגון: עין צובה והנקבה באורך 50 מטר, ומערת יוחנן המטביל. ענף התיירות, כולל את פארק השעשועים "קיפצובה" לילדים, ומלון כפרי "צובה". בנוסף קיים בקיבוץ גם אולפן לעברית.

קאסר אל-יהוד

קאסר אל-יהוד (בערבית: قصر اليهود, תעתיק מדויק: קצר אליהוד; מילולית: "ארמון היהודים") הוא המקום שבו, על פי המסורת היהודית[דרוש מקור], חצו בני ישראל את נהר הירדן בכניסתם לארץ כנען. בבית עברה השוכנת מול קאסר אל-יהוד, על הגדה המזרחית של נהר הירדן, הטביל, על פי המסורת הנוצרית, יוחנן המטביל את ישו ואת מאמיניו, ואתר הטבילה נחשב כשלישי בקדושתו בעולם הנוצרי, לאחר כנסיית המולד בבית לחם וכנסיית הקבר הקדוש בירושלים. עוד מקובל לזהות באתר את המקום בו נפרד אליהו מאלישע ועלה במרכבות האש השמיימה.

קאסר אל-יהוד שוכן בחלקו הדרומי של נהר הירדן, 10 ק"מ מזרחית ליריחו ודרומית לגשר אלנבי. השם "קאסר אל-יהוד" הוא אחד השמות שניתנו לכנסיית יוחנן המטביל שבאתר, על שום צורתה המפוארת, אך הוא משמש את המתחם כולו. המתחם משתרע על פני שטח של 329 דונם השייכים לכנסייה היוונית אורתודוקסית.

קתדרלת אמיין

קתדרלת אָמִייָן, או בשמה המלא קתדרלת גבירתנו באמיין (בצרפתית: Cathédrale Notre-Dame d'Amiens), היא קתדרלה גותית באמיין שבמחוז פיקרדי, צרפת (כ-100 ק"מ צפונית לפריז).

הקתדרלה באמיין נחשבת למופת לאדריכלות הגותית בשיאה (באנגלית תקופה וסגנון אלו ידועים כ-High Gothic), ותוכניתה הוותה השראה והשפיעה על קתדרלות וכנסיות נוספות, בהן קתדרלת קלן, אחת הקתדרלות הגותיות החשובות בגרמניה בפרט ובאירופה בכלל. סדנאות הפיסול של אמיין היו פוריות ואמניהן נדדו בין הקתדרלות הגדולות של אותה תקופה, ביניהן נוטרדאם דה ריימס ונוטרדאם דה פריז.

הקתדרלה מכילה לכאורה את ראשו של יוחנן המטביל. שריד קודש זה הובא מקונסטנטינופול בידי ואלון דה סרטון (Wallon de Sarton) כאשר חזר ממסע הצלב הרביעי.

ב-1981 צורפה הקתדרלה לרשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו. מצגת אורקולית מאירה את החזית בערבי קיץ ובראש השנה האזרחית, דבר המקרב את הצבעים המקוריים שצבעו את הפסלים.

מלבד חשיבותה מבחינה אמנותית, קתדרלת אמיין היא אחת הקתדרלות הגדולות בצרפת. זו הקתדרלה השלמה בעלת נפח חלל הפנים הגדול ביותר בצרפת, המוערך ב-200,000 מטר מעוקב. גובה קמרונותיה הוא 42.3 מטר, הגבוהים ביותר בצרפת. צריח המצלב שלה, ה"פלש", מתנשא לגובה 112.7 מטר.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקניתנצרות אורתודוקסיתנצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולה • יוחנן המטביל • השליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.