יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השנייוונית Υρκανός[1];‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

יוחנן הורקנוס השני
Hyrcanus II
יוחנן הורקנוס השני, איור משנת 1553
לידה ?
פטירה 30 לפנה"ס
מדינה ממלכת החשמונאים
שושלת החשמונאים
מלך
67 לפנה"ס67 לפנה"ס
אתנארך
63 לפנה"ס40 לפנה"ס
(כ־23 שנים)
כהן גדול
76 לפנה"ס40 לפנה"ס
(כ־36 שנים)
Hasmoneese Kingdom
ממלכת החשמונאים בשיא התפשטותה

עלייתו של הורקנוס אל המלוכה, וויתורו עליה לאחר מות אמו

הורקנוס השני היה בנם של אלכסנדר ינאי ושלומציון. לאחר מות אביו, החלה אמו משתפת אותו בשלטון, ומסרה לידיו את כהונת הכהן הגדול. שלומציון הייתה אישה, והאישה היחידה (פרט למלכה עתליה בימי בית ראשון) אשר הייתה למלכה. כאישה הייתה מנועה מלכהן ככהן הגדול, משרה שהייתה בסיס כוחם הדתי והחילוני של מלכי בית חשמונאי, ומשום כך מסרה משרה זו לידי הורקנוס. לטענת יוסף בן מתתיהו היה הורקנוס "רפה ידיים" וזו הסיבה לכך שאמו סמכה עליו לכהונת הכהן הגדול, בעוד שחששה מעזות רוחו של בנה הצעיר אריסטובולוס השני אשר לדברי יוסף בן מתתיהו הייתה לו "נפש לוהטת", וחששה כי אם תתן בידיו את הכהונה הגדולה, ישתמש בכך על מנת לסלקה כליל מן השלטון.

כאשר חלתה, בימיה האחרונים, החל אריסטובולוס לאסוף את כוחו. הוא העביר לצדו את כל מפקדי המצודות והכריז על עצמו למלך. כאשר התלונן הורקנוס על כך בפני אמו, כלאה זו את אשת אריסטובולוס ואת בניו במצודת אנטוניה, אך לא הספיקה להביא מהלך זה לידי סיום ולדכא את מרידת אריסטובולוס בטרם מתה בשנת 67 לפנה"ס.

לאחר מותה קיבל הורקנוס את המלכות, אך לא החזיק במשרה זו זמן רב. אריסטובולוס וצבאו עלו על ירושלים. הורקנוס החזיק אומנם בבני משפחתו של אריסטובולוס שהיו שבויים באנטוניה, אך נרתע מלהשתמש בבני הערובה שבידיו על מנת להסיט את אריסטובולוס ממזימותיו. האחים נפגשו, וכרתו ברית בבית המקדש לפיה ניתנה המלוכה לאריסטובולוס, והכהונה הגדולה להורקנוס. על מנת לחזק את הברית השיא הורקנוס את בתו אלכסנדרה לאלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס.

השפעת אנטיפטרוס האדומי, ומלחמת האזרחים

בזמן זה החל הורקנוס להיות נתון תחת השפעת אנטיפטרוס. אנטיפטרוס היה אדומי נכבד, בן למשפחה שהתגיירה בימי יוחנן הורקנוס הראשון, ואביו, אנטיפס היה לנציב אדום מטעם אלכסנדר ינאי. אנטיפטרוס היה ליועצו הקרוב של הורקנוס, ותחת השפעתו החליט הורקנוס לחזור בו מהסכמותיו עם אריסטובולוס, ולשוב ולדרוש את המלוכה. הורקנוס ואנטיפטרוס נמלטו אל חרתת, מלך הנבטים והבטיחו לו את נחלות החשמונאים בארץ הנבטים בתמורה לסיוע כנגד אריסטובולוס.

חרתת וצבאו, ועמם הורקנוס ואנטיפטרוס, עלו על ירושלים, וצרו עליה, בשנת 64 לפנה"ס. בימי הפסח, כאשר ביקשו הנצורים קורבנות לשם עבודת המקדש, קיבלו הורקנוס ואנשיו תשלום, ובתמורה הבטיחו לספק לכוהנים כבשים לשם הקרבת הקורבנות. הורקנוס ואנשיו העלו אל חומת הר הבית סלים ובהם חזירים. כן תבעו אנשי הורקנוס מן הצדיק חוני המעגל, אשר היה ידוע בכך שתפילתו נענית, ובכך שהצליח להביא גשם בימי בצורת, כי יקלל את אריסטובולוס, ומשסירב לכך הרגוהו.

ההתערבות הרומאית

המצור הסתיים כאשר הגנרל הרומי פומפיוס אשר היה במסע מלחמה במזרח, שלח את מפקד צבאותיו סקאורוס לדמשק. אנשי שני הצדדים הגיעו אל סקאורוס וביקשוהו כי יסייע בידם. אריסטובולוס שילם לסקאורוס שוחד כספי משמעותי, וזה הגיע לירושלים ודרש מן הנבטים כי יסירו את המצור. הנבטים נענו לדרישה, אך משחזרו לעירם התקיפם אריסטובולוס בדרך והרג רבים מהם.

בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס, ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור.[3] יוסף בן מתתיהו כותב כי אריסטובולוס רצה בתחילה להיכנע לצבאו של פומפיוס, אך תומכיו סירבו להכניס את פומפיוס אל העיר. פומפיוס אסר את אריסטובולוס, וכבש את העיר ואת בית המקדש, לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. העיר עמדה כנגד כוחותיו של פומפיוס בגבורה, אך פומפיוס ניצל את מנוחת מגיני העיר בשבת,[4] בנה סוללה על פני הערוץ העמוק שהפריד בין צפון העיר ובין חומותיו הצפוניים של הר הבית, וכבש את העיר.[5] באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים.

לאחר כיבוש בית המקדש חילל פומפיוס את קודש הקודשים מקום בו הורשה רק הכוהן הגדול לשהות. פומפיוס נמנע מלבזוז את אוצרות המקדש, ויום לאחר כיבוש המקדש, הורה לטהר את המקום שחולל, ולהמשיך בעבודת המקדש.[6]

כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את ראשיתה של התקופה הרומית בארץ ישראל ובמקביל דעיכתה של הריבונות היהודית - ממלכת החשמונאים, בארץ ישראל, תחילה ליהודה כמדינת חסות רומית (63 לפנה"ס - 6 לספירה), עם מצבי ביניים שנעו בין עצמאות חלקית לשעבוד ולאחר מכן למדרגת פרובינקיה.

על יהודה לא הושם נציב. פומפיוס הכריז על הורקנוס כאתנארך ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"),[7] שליט בובה והכוח האמיתי בממלכה ניתן בידי אנטיפטרוס האדומי, השליט בפועל, שנוא העם - הכפיף את האינטרס היהודי לאינטרס הרומאי, ואדוניו הרומאים. מס הושת על יהודה וערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הוופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה.

עד 62 לפנה"ס ניהל סקאורוס מלחמה בנבטים והסתייע בחיילים ששלח אנטיפטרוס. לאחר מכן הגיע תפס את מקומו בסוריה הנציב גביניוס.

מרד אלכסנדר השני

בשנת 58 לפנה"ס נמלט אלכסנדר השני, בנו של אריסטובולוס, מכלאו ברומא, והגיע ליהודה. הוא אסף אנשים חמושים, והכריז על עצמו כמלך. הורקנוס נאלץ להמלט מירושלים, ולפנות לגביניוס לקבלת עזרה. גביניוס דיכא את המרד, שבה את אלכסנדר, והחזיר את הורקנוס לירושלים. מכל משרותיו נותרה עתה ביד הורקנוס רק משרת הכהן הגדול. גביניוס חילק את הארץ לחמישה מחוזות אוטונומיים, ושם בראש כל אחד מהם "סנהדרין" המורכבת מנכבדי המקום. פעולה זו כמעט ואיינה את כוחו של השלטון המרכזי שאמור היה להיות ביד הורקנוס.

בשנת 54 לפני הספירה הגיע מרקוס ליקיניוס קראסוס לארץ, ושדד את אוצרות המקדש. הרומאים המשיכו לרדוף את תומכיו של אריסטובולוס בארץ והרסו את העיר טריכיי שלחוף הכנרת.

בימי יוליוס קיסר

עלייתו של יוליוס קיסר לשלטון העליון ברומא נתנה הזדמנות אחרונה לאריסטובולוס ולאנשיו. בית הורקנוס נתמך עד עתה בידי אנשיו של פומפיוס, שהיו נתונים במלחמת אזרחים עם הכוח העולה של יוליוס קיסר. אריסטובולוס הושם בראש שני לגיונות, אך בטרם הספיק לפעול, הורעל על ידי אנשי פומפיוס ומת. בנו אלכסנדר השני נערף במצוותו של פומפיוס.

לאחר תבוסתו של פומפיוס בקרב פארסלוס הפגינו הורקנוס ויועצו אנטיפטרוס את תמיכתם בקיסר, ואף השפיעו על יהודי מצרים להצטרף אל הלוחמים למען קיסר. קיסר הכיר בכהונתו של הורקנוס, מינה אותו לאתנארך על היהודים, ומינה את אנטיפטרוס לאפוטרופוס על ארץ יהודה. יפו הוחזרה לשטח הממלכה, קיסר התיר להורקנוס לבצר את חומות ירושלים ויהודה שוחררה מחובת הגיוס לצבא רומא.

הריב עם הורדוס

אנטיפטרוס מינה את הורדוס בנו למושל הגליל, וזה לכד את המורד חזקיהו והוציא אותו ואת אנשיו להורג ללא משפט. הורקנוס נאלץ, בניגוד לרצונו, להורות על העמדתו של הורדוס למשפט הסנהדרין בגין רצח זה. אל המשפט הופיע הורדוס כשהוא לבוש בבגדי ארגמן, חגור בנשק, ושומרי ראש מקיפים אותו מכל עבר. אנשי הסנהדרין והורקנוס ביניהם נדהמו מפחד, ונראה היה כי הורדוס יצא זכאי בדינו. אך נאום תקיף של שמאי (ויש אומרים של שמעיה), היטה את הכף לרעתו של הורדוס. משראה הורקנוס כי הורדוס עומד לצאת חייב בדינו, הורה על דחיית המשפט למחרת, והורדוס נמלט בלילה אל דמשק. הורדוס מונה למושל חילת-סוריה, והפך לאויבו המושבע של הורקנוס.[8] זמן מה לאחר מכן הורעל אביו של הורדוס, הוא אנטיפטרוס, בידי אחד מאנשי הורקנוס, מליכוס.[9] על מנת לרצותו, השיא לו הורקנוס את נכדתו, בת בתו אלכסנדרה, היא מרים החשמונאית.

עלייתו של אנטיגונוס השני

שנים אלו היו שנים סוערות באימפריה הרומית. רציחתו של יוליוס קיסר הביאה בעקבותיה זעזועים, מלחמות ומרידות. אויביה של האימפריה ניצלו שעת כושר זו, והפרתים התקדמו מערבה והגיעו עד לארץ ישראל. בשנת 40 לפנה"ס הגיע מתתיהו אנטיגונוס השני, בנו הצעיר של אריסטובולוס[10] עם הפרתים לארץ, והכריז על עצמו כמלך. הורדוס הצליח להמלט, אך אחיו פצאל והורקנוס נפלו בשבי הפרתים. פצאל התאבד, ואילו הורקנוס הוגלה לבבל. על מנת שלא יוכל עוד לכהן ככוהן הגדול, קצץ אנטיגונוס את אוזניו, שכן אדם בעל מום פסול לכהונה הגדולה.[11][12] חיתוך האזניים בוצע אמנם בעידודו של אנטיגונוס, אולם על פי ההיסטוריון הרומאי טקיטוס,[13] נראה כי הנוהג לכרות את אזניו של יריב היה מקובל אצל הפרתים, כדי להשפילו ובו בזמן גם לחוס על חייו.[14]

חייו בצילו של הורדוס, והכחדת בית חשמונאי

בשנת 37 לפנה"ס הצליח הורדוס להשתלט על הארץ, ובחסותו של מרקוס אנטוניוס מושלו הרומאי של המזרח, הכריז על עצמו כמלך. הורקנוס היה אמנם בגלות בבבל, אך הורדוס ידע כי אם יצליח הורקנוס להטות לטובתו את ליבה של הקהילה היהודית העשירה ורבת העוצמה שבבבל, יהווה סכנה גדולה לשלטונו. לפיכך זימן אותו בדברי חלקות לשוב לירושלים, ושם חלק לו כבוד, אך שמר על כל צעדיו.

נכדו של הורקנוס, אחיה של מרים החשמונאית, הוא אריסטובולוס השלישי שהה בירושלים, והיה היורש הלגיטימי האחרון לשלטון בית חשמונאי. שניים אלו, הורקנוס ונכדו, היוו סכנה של ממש להורדוס, ועל מנת לבסס את שלטונו היה עליו להסיטם מן הדרך.

בתחילה נתן הורדוס לאריסטובולוס השלישי, הנער בן ה-17 את הכהונה הגדולה, אך מיד לאחר מכן המית אותו בטביעה, בארמונו אשר ביריחו תוך שהוא מסווה את הרצח בתאונה תוך כדי משחק. הדבר קומם על הורדוס את אשתו, מרים, חותנתו רבת הכוח, אלכסנדרה, ואת הורקנוס. הורדוס העליל על הורקנוס עלילת שווא, לפיה ניסה זה להרעילו, והוציאו להורג,[15] בשנת 30 לפנה"ס. יוסף בן מתתיהו מציין שהורקנוס היה במותו "בן שמונים שנה ומעלה", אולם בהנחה שמת בשנת 30 לפנה"ס, לא ייתכן שנולד בשנת 110, כאשר הוריו נישאו זמן קצר לאחר שנת 103 לפנה"ס.

בסמוך לאחר מכן, הוציא הורדוס להורג אף את אלכסנדרה ואת מרים, האחרונה לבית חשמונאי, בשנת 29 לפנה"ס. הטרגדיה המשפחתית הסתיימה רק שנים לאחר מכן כאשר הרג הורדוס אף את ילדיו ממרים, אלכסנדר ואריסטובולוס.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: הורקנוֹס במלרעהטעמה בהברה האחרונה).
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, pp. 352-353
  3. ^ תיאור האירועים מופיע גם אצל דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 37, פרק 15, סעיף 2 - פרק 16, סעיף 4.
    הוא מספר שהאחים כינו את מלוכתם "כהונה". זיהויו את הכהונה הגדולה עם המלוכה נובע מכך שבממלכה החשמונאית אותו אדם היה בדרך כלל גם הכהן הגדול וגם השליט.[2]
  4. ^ על המנוחה בשבת בזמן המצור, ראו גם: סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיף 40. דיו קסיוס סבור שהרומאים יכלו להרוס את החומה בשבתות ללא הפרעה, אולם הוא טועה: לאחר זמנו של מתתיהו החשמונאי, היהודים נהגו להגן על עצמם כאשר הותקפו על ידי אויב. לכן, דבריו לגבי פעולות הרומאים בשבת, יכולים להיות נכונים רק אם משמעותם עבודות-עפר להרמת הסוללה ולא התקפה ממש - כפי שהדבר מתואר אצל יוסף בן מתתיהו.[2]
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 63-58.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 73-71.
  7. ^ הורקנוס הוחזר רק למשרתו ככהן גדול ובמסמכים רשמיים מתקופת יוליוס קיסר הוא נזכר בפירוש כ"אתנארך". עם זאת, לעיתים יוחס לו תואר המלוכה.[2]
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ט, פסקאות ב-ה, סעיפים 180-158.
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יא, פסקה ד, סעיפים 283-280.
  10. ^ דיו קסיוס טעה כשציין שהפרתים המליכו במקום הורקנוס את אריסטובולוס (ספר 48, פרק 26, סעיף 2), שכבר היה מת, אולם בנו אנטיגונוס נזכר כמלך בהמשך דבריו (ספר 48, פרק 41, סעיפים 5-4; ספר 49, פרק 22, סעיפים 3, 6).
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק יג, פסקה ט.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק יג, פסקה י, סעיפים 369-365.
  13. ^ טקיטוס, ספרי השנים, ספר יב, פרק 14.
  14. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 423, הערה 6.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, פרק ו, פסקאות א-ד, סעיפים 182-164.
אלכסנדר ינאי

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.

אריסטובולוס הראשון

אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος, ידוע גם בשם יהודה אריסטובולוס; ? - 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 103-104 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

גנאיוס פומפיוס מגנוס

גנאיוס פומפיוס מגנוס (בלטינית: Gnaeus Pompeius Magnus‏, 29 בספטמבר 106 לפנה"ס - 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) היה מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יהודה המכבי

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית.

יוחנן הורקנוס הראשון

יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן; ביוונית Ιωάννης Υρκανός;‏ 164 לפנה"ס בערך - 104 לפנה"ס) היה נשיא יהודה וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס עד 104 לפנה"ס.

יונתן הוופסי

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

מזמורי שלמה

מזמורי שלמה הוא אחד מן הספרים החיצוניים לתנ"ך, שנכתב ככל הנראה בארץ ישראל בין השנים 70 ו-45 לפני הספירה. בספר 18 מזמורים, הדומים למזמורי התהלים.

מרים החשמונאית

מרים החשמונאית (ביוונית Μαριάμη; ‏לפני 53 לפנה"ס — 29 לפנה"ס) הייתה אשת הורדוס מלך יהודה, האחרונה לבית חשמונאי.

מתתיהו אנטיגונוס הראשון

אנטיגונוס הראשון (ביוונית: Αντίγονος;‏ ? - 104 לפנה"ס) היה מצביא חשמונאי, בנו של יוחנן הורקנוס.

אנטיגונוס היה אחד מחמשת בניו של יוחנן הורקנוס. בחיי אביהם שיתפו פעולה הוא ואחיו הבכור, יהודה אריסטובולוס הראשון, במלחמה בצוותא בכיבוש השומרון. משעלה אריסטובולוס לשלטון, הוא הרג את אימו על ידי הרעבתה בבית הסוהר וכלא את כל משפחתו פרט לאנטיגונוס, שהפך למצביא מהולל שלו ושרת אותו בנאמנות. אף על פי כן שמר אריסטובולוס, שבריאותו הייתה מעורערת, על חשדנותו. הוא חשש שמא אחיו איש הצבא הצעיר יתפוס את מקומו ולפיכך הורה שזה לא יבוא אליו מזוין בנשק. בנוסף אף ציווה שכל מי שיבוא למלך חמוש ייהרג לאלתר.

המלכה ששטמה את אנטיגונוס הורתה לספר לו שאחיו רוצה לראות אותו עם כל כלי נשקו, כיאות לגיבור מנצח. כך הוא אכן בא אל אחיו המלך, וכצפוי הרגו אותו השומרים.

האשמה שחש על מות אחיו הגבירה את חוליו של יהודה אריסטובולוס, ואף מסופר שכשהחל לפלוט דם מפיו, נתגלגלו העניינים כך שדם זה נשפך בדיוק היכן שנשפך דם אחיו, מה שהבעיתו מאוד. בסופו של דבר הוא מת מחוליו ומאשמתו.

הישגו הגדול של אנטיגונוס בעת שלחם למען אחיו היה בכיבושם וגיורם של היטורים, שבט ערבי צפוני.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

מתתיהו הכהן

מתתיהו הכהן (נפטר ב-166 לפנה"ס) (מכונה גם מתתיהו החשמונאי או "מתתיהו בן יוחנן כהן גדול") היה כהן ממשפחת חשמונאי, מנהיג ומצביא. הוא החל את מרד החשמונאים כנגד הממלכה הסלאוקית ושליטה אנטיוכוס הרביעי, והיה אבי השושלת של שליטי ממלכת החשמונאים.

פרה אדומה

בהלכה היהודית, פרה אדומה היא פרה שצבע שערה חום אדמדם, ומשתמשים באפרה לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת, לאחר תהליך המתואר במקרא, בתחילת פרשת חוקת, הכולל בין היתר: שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מי מעיין, והזאה (התזה) בעזרת אזוב ביום השלישי וביום השביעי על ידי איש טהור ממי הנידה על הטמא שנהפך בסיום התהליך לטהור. וגם לאחר ההזאה האדם עדיין טמא עד שיטבול במקווה, ובערב הוא חוזר להיות טהור.

פרובינקיה יודיאה

פרובינקיה יוּדַיְאָה (יהודה; ביוונית: Ἰουδαία, Ioudaia; בלטינית: Iudaea) הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה על חלק מהאזורים שהשתייכו לפני כן לממלכת החשמונאים ולממלכה ההרודיאנית.

לדברי ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, יהודה הפכה לפרובינקיה רומית מיד לאחר פטירת הורדוס, כך שבנו הורדוס ארכלאוס מונה לנשיא העם בלבד, ולנציב הרומי הוענקה סמכות לגזור עונש מוות. על האוכלוסייה הכללית הוטל מס ששולם לרומא. בשנות קיומה של פרובינקיה יודיאה נצלב ישו בין השנים 30 ל-33 לסה"נ, החל המרד הגדול של יהודה ברומא בשנת 66, הוטל המצור על ירושלים ונחרב בית המקדש השני על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. בעקבות המרד, הטילה רומא על האוכלוסייה היהודית באימפריה כולה מס מיוחד.

לאחר מרד בר כוכבא (132–135 לספירה) שינה הקיסר הרומי אדריאנוס את שם הפרובינקיה לסוריה פלשתינה ואת שמה של ירושלים לאיליה קפיטולינה, במטרה לנתק את הזהות בין הפרובינקיה ובין העם היהודי.

שלומציון המלכה

שלומציון אלכסנדרה (140 לפנה"ס - 67 לפנה"ס) הייתה מלכת יהודה בתקופת הבית השני משנת 76 לפנה"ס ועד מותה.

על פי התלמוד, שלומציון הייתה אחותו של שמעון בן שטח.

שמעון התרסי

שמעון התרסי (או שמעון הַתַּסִּי לפי ספר החשמונאים וגם שמעון התטי לפי יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות היהודים; ? - 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השניחוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבייוחנן הורקנוס הראשוןאריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השניאריסטובולוס השנימתתיהו אנטיגונוס השניאריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.