יוחנן הורקנוס הראשון

יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן; ביוונית Ιωάννης Υρκανός[1];‏ 164 לפנה"ס בערך - 104 לפנה"ס) היה נשיא יהודה וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס עד 104 לפנה"ס.

יוחנן
John Hyrcanus
מטבע מימי הורקנוס. בצד שמאל רשום בכתב עברי עתיק: "יהוחנן כהן גדול()חבר היהודים"
לידה 164 לפנה"ס בערך
פטירה 104 לפנה"ס
מדינה ממלכת החשמונאים
שושלת החשמונאים
תואר נשיא וכהן גדול
אב שמעון התרסי
צאצאים יהודה אריסטובולוס הראשון, אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, אבשלום, ובן נוסף ששמו לא נודע
נשיא
134 לפנה"ס104 לפנה"ס
(כ־30 שנים)
כהן גדול
134 לפנה"ס104 לפנה"ס
(כ־30 שנים)

רקע היסטורי עד עלייתו לנשיאות

יוחנן היה בנו של שמעון החשמונאי, ונכדו של מתתיהו הכהן. אביו ביסס את שלטון בית חשמונאי, והיה האחרון מבני מתתיהו הכהן שנותרו בחיים. תחת שלטון שמעון החליטה אספת העם על מינויו של שמעון לכהן גדול ולנשיא, וכן החליטה כי משרה זו תעבור בירושה. שמעון ואחיו עשו רבות לביסוס המדינה היהודית העצמאית, תוך שהם נלחמים בממלכה הסלאוקית ובתושבי יהודה שאינם יהודים. השנים שבין 167 לפנה"ס, שנת פרוץ מרד החשמונאים, ובין ירושת יוחנן את כיסא אביו היו שנות מאבק צבאי בלתי פוסק, ובצידן בנייה והתחדשות.

עוד בחיי אביו נשלח יוחנן עם אחיו יהודה להכות בצבא הממלכה הסלאוקית אשר נשלח לכבוש את ארץ יהודה. המלך אנטיוכוס סידטס שלח שליחים אל אביו של יוחנן, שמעון, אשר היה כהן גדול ונשיא (הראשון מבית חשמונאי שנשא בשתי משרות אלו), ודרש את החזרתם של כיבושי שמעון (מצודת החקרא, גזר ויפו) לידי הסלאוקים. משסירב לכך שמעון, נשלח שר הצבא קנדביוס ועמו חיל גדול לכבוש את הערים האלו. ליד עקרון הביס צבאם של יוחנן ואחיו יהודה את צבאו של קנדביוס.

אך הניצחון על צבאו של קנדביוס לא הסיט את אנטיוכוס סידטס ממטרתו לפגוע בשלטון בית חשמונאי ביהודה. בעורמה יצר קשר קושרים ובו שיתף את חתנו של שמעון, תלמי בן חבוב, שליט יריחו, אשר פיתה את שמעון ושני בניו יהודה ומתתיהו אל משתה בעירו, ושם רצח אותם, בחודש שבט 134 לפנה"ס. יוחנן היה בעת האירוע עם צבאו בגזר.

עלייתו לנשיאות וביסוס שלטונו

כאשר שמע יוחנן על מותו של אביו, מיהר לירושלים. כחלק מן המזימה שלח תלמי בן חבוב שליחים אל אנטיוכוס ודרש עזרה צבאית, אך זו בוששה לבוא. משראה כי לא יזכה לעזרה חיצונית התבצר תלמי במצודת דגון בקרבת יריחו (לרגלי הרי יהודה, במקום בו מצוי הכפר נועיימה). יוחנן, אשר הוכרז בינתיים לנשיא במקום אביו, הטיל מצור על המצודה. המצור נמשך זמן רב, שכן תלמי החזיק באמו של יוחנן ובאחד מאחיו הנותרים, ועינה אותם מעל החומה, בכל עת שחשש כי יוחנן יהדק את המצור. לבסוף רצח תלמי את אמו ואחיו של יוחנן, ונמלט לעיר פילדלפיה (רבת עמון).

בסמוך לאחר מכן שלח אנטיוכוס סידטס את צבאו ליהודה, במטרה לכבוש אותה. לנוכח כוחו העדיף, יוחנן התבצר בירושלים אשר אנטיוכוס צר עליה בראש צבא רב. המצור נמשך כשנתיים (132-134 לפנה"ס), והסתיים כאשר יוחנן הציע להגיע להסדר. בתמורה למסירת בני ערובה, לכסף, החזרת יפו ואזורים שבינה ובין יהודה כגזר ופגי, ולהבטחת נאמנות, סר אנטיוכוס מעל העיר (132 לפנה"ס) והסכים לתת מעמד של שליט וסאל ליוחנן. הכסף נחשב כפיצוי על תשלומי מיסים שנגבו באזורי הכיבוש החשמונאיים מחוץ ליהודה (כמו יפו), על פי יוסף בן מתתיהו הכסף נלקח מקבר דוד המלך. הבטחת הנאמנות כללה את ניתוץ חומות ירושלים כסמל לערעור ריבונותה של יהודה והשתתפות הצבא החשמונאי במלחמותיו של המלך הסלאוקי (כפי שעשו קודמיו). הר כותב כי "עובדת היותה של [המדינה החשמונאית] מציאות מדינית קבועה זכתה להכרה ברורה, גם מצדו של שליט סלאוקי שאפתן וחזק."[2]

אנטיוכוס הסכים לתנאים אלו שכן המרד של הפרתים היה בעדיפות גבוהה, והוא היה זקוק למימון ולחיילים לשם מלחמה עם הפרתים במסופוטמיה. חייליו של הורקנוס השתתפו במלחמה זו, ועל פי יוספוס כל המחנה הסלאוקי עצר על מקומו יומיים לרגל חג השבועות היהודי. אף שמלחמה זו הסתיימה בניצחון הסלאוקים, ובחזרתם בשלום של החיילים היהודים, לאחר מכן בהתקפת נגד של הפרתים נהרג אנטיוכוס בשנת 129 לפנה"ס. ליורשיו כבר לא היה הכוח לצאת למלחמת כיבוש כנגד יהודה, והעננה שעמדה מעל יוחנן בימיו הוסרה. אז ניצל יוחנן הורקנוס הראשון את ההזדמנות והטביע בשנת 127 לפנה"ס, מטבעות ראשונים אי פעם למדינה יהודית עצמאית. הפרוטה הראשונה הוטבעה על פי דגם יוני, עם קרן השפע, סמל שהופיע על מטבעותיו של אנטיוכוס סידטס.

השגיו הצבאיים של יוחנן

Judea Johannes Hyrcanus-hebrew
ממלכת החשמונאים תחת שלטונו של יוחנן
  מצב ב-134 לפנה"ס
  שטחים שנכבשו על ידי יוחנן הורקנוס

מותו של אנטיוכוס סידטס הוביל את הממלכה הסלאוקית לסחרור. בתחילה עלה על מקומו דמטריוס ניקטור, הוא אחיו, ולאחר מכן נרצח ניקטור ובמקומו עלה בנו של המתחזה אלכסנדר באלאס, הוא אלכסנדר השני זבינס. במקביל דרשה את השלטון אשתו של דמטריוס קלאופטרה תיאה, לאחר שרצחה את בנה, סלאוקוס, אשר רצה לרשת את אביו. קלאופטרה שלטה בחלקים נרחבים של האימפריה כשלצידה בנה הנער אנטיוכוס גריפוס, עד שקצה בו וניסתה להרעילו, אך הוא עמד על המזימה, והורה לה לשתות בעצמה את כוס התרעלה, ולאחר מכן פתח במלחמה כנגד אחיו אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס, כל אלו העסיקו את השליטים הסלאוקים משנת 127 לפנה"ס ואילך.

על-אף שהיה יכול לכאורה לצאת לכיבושיו כבר בשנת 127 עם מותו של אנטיוכוס השביעי סידטס בשנת 128 לפנה"ס בפרתיה, יצא הורקנוס לכיבושיו ככל הנראה רק בשנת 112 ואילך.[3] הוא החל בכיבושה של אדום, בעיקר את שתי עריהם המרכזיות - מרשה ואדורה, ובגיורם של האדומים. גיורם של העמים שנכבשו על ידי יוחנן, בניגוד לגירושם (כפי שעשה שמעון ליושבי יפו וגזר) נועד להוסיף כוח ועוצמה לממלכה החשמונאית. ישנם הסוברים[דרושה הבהרה] שהוכח כי עמים ממוצא שמי כאדומים וכיטורים יכולים להשתלב בעם ישראל, לקבל עליהם את מצוות היהדות, ולהביא תועלת לממלכה. לימים ישב אדם ממוצא אדומי, הוא הורדוס, על כס ממלכת יהודה.

לעומת זאת, הסורים ההלניסטים ששכנו בערי הארץ נותרו בדתם האלילית ובסכסוך דמים עם היהודים. יוחנן ניצל את חולשת הערים ההלניסטיות שלא נתמכו על ידי גורמים מחוץ לתחומיהן. הדבר בלט בהשתלטות יוחנן על הערים ההלניסטיות המרכזיות בשנת 107 לפנה"ס. בשנה זו כבש והחריב כליל את העיר שומרון היא סמריה, לאחר מצור כבד בן שנה תמימה. יוחנן השתלט על ארצם של השומרונים, והחריב את המקדש שעל הר גריזים כדי לחזק את מרכזיותו של המקדש בירושלים. כן כבש את העיר מידבא אשר בעבר הירדן.

יוחנן הסתער על העיר בית שאן היא סקיתופוליס וכבש אותה. במקביל החל משתלט על חלקים נרחבים מצפון הארץ, לרבות עמק יזרעאל והגליל התחתון. יוחנן פעל כאן גם מתוך כוונה לשבור את ברית הערים ההלניסטיות (הפולאיס), שמנעה את התפשטות הממלכה החשמונאית צפונה ואת התאחדותה עם הגליל.

מדיניות חוץ

מדיניות החוץ של יוחנן שאפה לארגן כח נגדי לממלכה הסלאוקית, אויבתה העיקרית של הממלכה החשמונאית. לצורך כך פעל יוחנן, מצד אחד, לאחד תחתיו (אם בברית ואם בכיבוש צבאי) את העמים השכנים (כגון האדומים, הנבטים והיטורים) ומצד שני לשתף פעולה עם אויבי הממלכה הסלאוקית הגדולים יותר - מצרים ורומא.

עוד בראשית ימי נשיאותו, בשנת 134 לפנה"ס, חידש את הברית עם רומא שכרתו קודמיו. הוא שיגר לצורך כך לרומא שני שליחים מכובדים מטעמו. הללו, כדי לשמן את גלגלי הברית, מסרו לרומאים מגן זהב במשקל רב, וזכו לחידוש הברית, כתעודת-ביטוח מול הסלאוקים. במסגרת הברית אף הבטיחו הרומאים להגן על נמלי יהודה. נראה שהברית לא הרתיעה את אנטיוכוס מלתקוף את יהודה, אך יש המשערים כי הדבר מיתן את אנטיוכוס בסיום המלחמה. מתקופתו של יוחנן מאוזכרות שלוש תעודות רומיות. בראשונה חידוש ברית עם עלותו לשלטון, בשנייה חידוש הברית לאחר מות אנטיוכוס השביעי, ובשלישית החלטת סנט הדורשת מאנטיוכוס התשיעי להחזיר ליוחנן את המצודות והנמלים שכבש מידם.[4]

יוחנן הורקנוס חידש גם את הקשרים עם בית תלמי המצרי, ויוסף בן מתתיהו מעיד אף על ידידות שנרקמה בין הורקנוס לבין נסיכות פרגמון ואף לודקיה שבאסיה הקטנה. מגמה זו מלמדת גם על יהודים שנטלו חלק בפעילות דיפלומטית ענפה, ותפסו מקום בין ידידיה ובעלי בריתה של רומא. הבריתות עם הרומאים ועם התלמיים סייעו לחיזוק מעמדו של יוחנן הורקנוס, ואף להצלחת מבצעיו הצבאיים והמדיניים. אולם, לטווח הרחוק הם פתחו את הפתח למעורבות גוברת והולכת של רומא ביהודה, ובסופו של דבר להשתלטות על יהודה.

מדיניות הפנים של יוחנן

עוד לפני עליית יוחנן החלה בעם היהודי פעולת הכתות. הפרושים, הצדוקים, האיסיים וכתות אחרות מתועדים עוד מימי יונתן החשמונאי.

יוחנן, אשר היה נכדו של הכהן מתתיהו ממודיעין נטה בתחילה אל הפרושים (שלא כחשמונאים מאוחרים יותר, כדוגמת אלכסנדר ינאי), אך קירב אליו את אנשי שתי הכתות, תוך שהוא מנסה לשמור על איזון ביניהן. היה מקובל על הכול כי שלטונו החילוני של הורקנוס, ואף הכהונה הגדולה שבידו, הם לטובה, וכי הוא ניחן אף בנבואה, שכן בעת אחת המלחמות שניהל, בעודו עובד את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, שמע בת קול אשר סיפרה לו על ניצחון שניצחו בניו בקרב.

עם זאת, חלק מן הפרושים לא ראו בהחזקת הכהונה הגדולה בצוותא עם הנשיאות כדבר רצוי. הפרושים התקשו לראות את הכהן הגדול, שליחו של האל, מבצע פעולות שנדרשות משליט חילוני, כגון גיוס שכירים זרים לצבאו. על פי תפיסתם אדם הנושא בשתי המשרות חייב לשמור את הדת על כל פרטיה ודקדוקיה, בעוד שיוחנן ראה עצמו, על פי דגם המלכים שראה בסביבתו, כשליט יחיד אוטוקרטי, בעל סמכות חילונית, וזאת מעבר לחובותיו הדתיים. אחד מן הקיצונים שבפרושים, אלעזר בן פועירא, החל מפיץ שמועה כי אמו של יוחנן הייתה שבויה בעת שנולד, ולפיכך הוא "חלל" ופסול מלכהן בכהונה הגדולה (סיפור זה מופיע בתלמוד[5] בשינויים מסוימים ומיוחס לאלכסנדר ינאי). משהעמידו יוחנן בפני משפט הסנהדרין, נדון בן פועירא לשלושים ותשע מלקות. יוחנן ציפה לעונש חמור בהרבה, וראה בעונש הקל שהוטל על בן פועירא משום עלבון כלפיו מן הפרושים, אשר היו הרוב בסנהדרין. על פי השקפת העולם הפרושית, לא היה הבדל בין השליט ובין אזרחיו מבחינת החובות והזכויות הדתיות שעל פיהן דנו. יוחנן סבר כי המוציא דיבת המלך רעה שונה מהמוציא דיבה על כל אדם אחר. על רקע זה החל, בשנותיו האחרונות, לרדוף את הפרושים ולגרשם מעמדות הכוח שלהם בכהונה, בסנהדרין ובבתי הדין.

הייתה זו תחילתו של קרע היסטורי, שיגיע לשיאו במלחמת אזרחים גלויה בימי בנו של יוחנן, אלכסנדר ינאי, ותחילתו של תהליך בו הפכו בני חשמונאי ממשפחת כוהנים השולטת על פי הסכמה עממית נרחבת, למשפחת מלכים ושליטים חילוניים השולטת בכוח הזרוע, כדוגמת המלכים ההלנים.

מותו של יוחנן וירושתו

יוחנן מת בשנת 104 לפנה"ס לאחר שלושים ואחת שנות נשיאות, והוא כבן שישים. הוא הותיר אחריו חמישה בנים - יהודה אריסטובולוס הראשון, אנטיגונוס הראשון, אלכסנדר ינאי, אבשלום, ובן נוסף ששמו לא נודע.

היה זה השליט החשמונאי הראשון שמת במוות טבעי. על פי יוספוס, יוחנן "ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה".[6]

לפני מותו מינה את אשתו לכהונת המושלת, ואת בנו אריסטובולוס מינה לכהונה הגדולה. אך לאחר מותו כלא אריסטובולוס את אמו ואת אחיו (פרט לאנטיגונוס, אשר אותו מינה לשר צבאו), ולקח לידיו את שתי הכהונות.

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

מקורות מודרניים

  • רומן וילק, יוחנן הורקנוס הראשון ומגילת המקדש, שנתון למקרא, ט בעריכת מ. ויינפלד, תשמ"ה.
  • ב' בר כוכבא, כיבוש העיר שומרון בידי יוחנן הורקנוס: העילה להטלת המצור היישוב היהודי בחבל עקרבא, והריסת העיר סמאריה, קתדרה 106, 2003, עמ' 34-7

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: יואנס הורקנוֹסמלרע - ההטעמה בהברה האחרונה).
  2. ^ משה דוד הר, "היסטוריה מדינית של יהודה החשמונאית : חלק ג', ההיסטוריה של ארץ-ישראל", יד יצחק בן-צבי; כתר הוצאה לאור, 1985-1981
  3. ^ כפי שהוכיח זה מכבר בר"ג במאמרו ב-Israel Numismatic Journal 12 1992
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיפים 255-247.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ו, עמוד א'
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגום שמואל חגי), ספר א, פרק ב, פסקה 8 (סעיף 68); עמ' 28-27.
100-109 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 109 - 100 לפנה"ס

130-139 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 139 - 130 לפנה"ס, ג' תרכ"א - ג' תר"ל

אלכסנדר

האם התכוונתם ל...

אלכסנדר ינאי

יהונתן אלכסנדר ("ינאי") (127 לפנה"ס - 76 לפנה"ס) היה מלך וכהן גדול נצר לשושלת המלוכה היהודית של החשמונאים, וכיהן בתקופת הבית השני בין השנים 103 לפנה"ס עד מותו בשנת 76 לפנה"ס. עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים. מדיניות הפנים שלו והעדפתו את הצדוקים גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד.

אנטיוכוס השביעי

אנטיוכוס השביעי (איומנס) (כונה אנטיוכוס סידטס, כלומר "אנטיוכוס מסידה", על שם העיר בחוף אנטליה; ? - 129 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 138 ל-129 לפנה"ס.

אנטיוכוס השביעי היה המלך הסלאוקי האחרון בעל חשיבות היסטורית כלשהי. הוא היה אחיו של דמטריוס השני, ועלה למלוכה לאחר שדמטריוס נפל בשבי הפרתים. הוא גם נשא לאשה את אשתו של דמטריוס, קלאופטרה תאה, ולפיכך בנם, אנטיוכוס התשיעי, היה גם אח-למחצה וגם בן-דוד של סלאוקוס החמישי ושל אנטיוכוס השמיני.

אנטיוכוס השביעי הביס את המורד דיודוטוס טריפון ובשנת 134 לפנה"ס הטיל מצור על ירושלים, אז, על-פי האגדה, קנה המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון הסכם-שלום עמו בעזרת אוצרות שחפר מקברו של דוד המלך.

המצור על ירושלים תואר לראשונה ככל הנראה על ידי טימוכארס, היסטוריון חצר של אנטיוכוס.

בהמשך תקף אנטיוכוס את הפרתים, וכבש מחדש את מסופוטמיה לזמן קצר לפני שנהרג במארב. בשלב זה כבר שוחרר אחיו דמטריוס השני, אולם מהממלכה הסלאוקית נותרה כעת סוריה בלבד.

ידועה תשובתו של שמעון החשמונאי (שכבש את יפו ואת גזר) לשליח אנטיוכוס השביעי שבא אליו בדרישות טריטוריאליות: "לא ארץ נוכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העיתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו".

אריסטובולוס הראשון

אריסטובולוס הראשון (ביוונית: Ἀριστόβουλος, ידוע גם בשם יהודה אריסטובולוס; ? - 103 לפנה"ס) היה מלך יהודה והכהן הגדול בין השנים 103-104 לפני ספירת הנוצרים. היה בנו הבכור של יוחנן הורקנוס והראשון שהכתיר עצמו למלך מאז שיבת ציון.

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

גיור האדומים

גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.

בשנת 125 לפנה"ס השלים המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם. קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יהושע בן פרחיה

יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין בימי יוחנן כהן גדול. בן זוגו של נתאי הארבלי, ששימש לצידו כאב בית דין. הם הזוג השני בתקופת הזוגות.

יוחנן

האם התכוונתם ל...

יוחנן הורקנוס השני

יוחנן הורקנוס השני (ביוונית Υρκανός;‏ ? - 30 לפנה"ס) היה כהן גדול ומלך יהודה מבית חשמונאי.

יששכר איש כפר ברקאי

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

ממלכת החשמונאים

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

מתתיהו אנטיגונוס הראשון

אנטיגונוס הראשון (ביוונית: Αντίγονος;‏ ? - 104 לפנה"ס) היה מצביא חשמונאי, בנו של יוחנן הורקנוס.

אנטיגונוס היה אחד מחמשת בניו של יוחנן הורקנוס. בחיי אביהם שיתפו פעולה הוא ואחיו הבכור, יהודה אריסטובולוס הראשון, במלחמה בצוותא בכיבוש השומרון. משעלה אריסטובולוס לשלטון, הוא הרג את אימו על ידי הרעבתה בבית הסוהר וכלא את כל משפחתו פרט לאנטיגונוס, שהפך למצביא מהולל שלו ושרת אותו בנאמנות. אף על פי כן שמר אריסטובולוס, שבריאותו הייתה מעורערת, על חשדנותו. הוא חשש שמא אחיו איש הצבא הצעיר יתפוס את מקומו ולפיכך הורה שזה לא יבוא אליו מזוין בנשק. בנוסף אף ציווה שכל מי שיבוא למלך חמוש ייהרג לאלתר.

המלכה ששטמה את אנטיגונוס הורתה לספר לו שאחיו רוצה לראות אותו עם כל כלי נשקו, כיאות לגיבור מנצח. כך הוא אכן בא אל אחיו המלך, וכצפוי הרגו אותו השומרים.

האשמה שחש על מות אחיו הגבירה את חוליו של יהודה אריסטובולוס, ואף מסופר שכשהחל לפלוט דם מפיו, נתגלגלו העניינים כך שדם זה נשפך בדיוק היכן שנשפך דם אחיו, מה שהבעיתו מאוד. בסופו של דבר הוא מת מחוליו ומאשמתו.

הישגו הגדול של אנטיגונוס בעת שלחם למען אחיו היה בכיבושם וגיורם של היטורים, שבט ערבי צפוני.

מתתיהו אנטיגונוס השני

מתתיהו אנטיגונוס השני (ביוונית: Αντίγονος) היה אחרון מלכי בית חשמונאי. שלט על יהודה בתקופת בית שני בין השנים 40 לפנה"ס ל-37 לפנה"ס.

צדוקים

הַצַּדּוֹקִים (צְדוֹקִים) היו כיתה יהודית מרכזית בימי בית המקדש השני. עקב מיעוט מקורות ידוע עליהם מעט בוודאות, אך מוסכם כי החזיקו בפרשנות שונה למקרא, דחו את התורה שבעל פה בפרשנותה הפרושית ושללו את האמונה בתחיית המתים. הם היו מזוהים עם האריסטוקרטיה ומעמד הכהונה, ונראה שהיו קרובים מאוד ואולי זהים עם כיתת הביתוסים. הם היו יריביהם העיקריים של הפרושים ובין הכיתות החשובות ביהודה בתקופת בית שני ומיד אחריו, לצד האיסיים, הנוצרים וקבוצות אחרות.

קוסטובר

קוסטובר (בלטינית: Costobarus;‏ ? - 27/28 לפנה"ס), היה מושל אדום ועזה בזמן מלכותו של הורדוס.

קוסטובר (עיוות לטיני של השם האדומי "קוסגבר" בעל התחילית התיאופורית קוס) היה יהודי ממוצא אדומי. מוצאו היה ממשפחת אצולה בעלת עושר השפעה גדולה באדום ואבותיו היו כוהני הדת האלילית האדומית שאולצו להתגייר עם כיבושה של אדום על ידי החשמונאים בזמן שלטונו של יוחנן הורקנוס הראשון.

קוסטובר היה מתומכיו של הורדוס; כשזה פלש לממלכת יהודה בשנת 37 לפנה"ס בעזרת הצבא הרומאי והצליח לכבוש את הממלכה מידיו של המלך החשמונאי האחרון מתתיהו אנטיגונוס השני, קוסטובר היה מפקד בצבאו של הורדוס והשתתף בכיבוש ירושלים, לאחר מכן הוא הופקד על ביעור תומכי החשמונאים, וכאשר הצבא הכובש טבח בתושבי העיר המקורבים לחשמונאים הגן קוסטובר על בני בבא, שלהם הייתה משפחתו מקורבת.

לאחר ביסוס שלטונו, מינה הורדוס את קוסטובר למושל אדום ועזה (37 לפנה"ס), וכדי לחזק את קשריו אליו הוא חיתן אותו עם אחותו שלומית בשנת 34 לפנה"ס. אולם למרות נישואיו לשלומית לא היה קוסטובר נאמן לגיסו הורדוס, וחיפש את תמיכתה של קלאופטרה השביעית מלכת מצרים – שהייתה מאהבתו של מרקוס אנטוניוס שליט המזרח מטעם רומא – בתוכניתו להפוך את אדום לממלכה ברשותו שתהיה כפופה למצרים. לפי יוסף בן מתתיהו, מניעיו היו, בנוסף לתאוות השלטון, רצון להפריד את האדומים מהיהודים ולחדש את ימיה של הדת האלילית העתיקה באדום שנכחדה עם כיבוש המחוז על ידי החשמונאים.

ניסיונה של קלאופטרה להוציא לפועל את תוכניתו של קוסטובר על ידי שכנועו של אנטוניוס לא צלח וקוסטובר עצמו חדל מחתירתו תחת שלטו הורדוס לאחר מותם של קלאופטרה ואנטוניוס במצרים בשנת 30 לפנה"ס. אולם שלומית רבה עם קוסטובר והתגרשה ממנו, חזרה לחצרו של אחיה הורדוס והתלוננה בפניו על כך שקוסטובר הוא חלק מקנוניה שמטרתה להסית את העם ולהמרידו כנגד שלטונו ושהוא נתן מקלט לאויביו. כתוצאה מכך, הוציא הורדוס להורג את קוסטובר בשנת 27/28 לפנה"ס.

שמעון התרסי

שמעון התרסי (או שמעון הַתַּסִּי לפי ספר החשמונאים וגם שמעון התטי לפי יוסף בן מתתיהו בספר קדמוניות היהודים; ? - 134 לפנה"ס) היה כהן גדול ונשיא היהודים החל משנת 143 לפנה"ס. הוא היה בן לשושלת החשמונאים, בנו השני של מתתיהו הכהן.

כהנים גדולים בולטים לפי תקופתם
משכן משה אהרןאלעזר הכהןפינחס Kohen Gadol (Bible Card)
המשכן בשילה אבישוע בן פנחס • בקי בן אבישוע • עזי בן בקי • עלי הכהןאחיטוב (נכד עלי)אחיה בן אחיטוב
משכן נוב אחימלך בן אחיטובאביתר בן אחיטוב
תקופת בית ראשון צדוקאחימעץ בן צדוקעזריהו בן צדוקאמריהויהוידע הכהןזכריהו בן יהוידע • עזריהו הכהן • אוריה הכהן • עזריהו הכהן (השני) • שלום הכהן • חלקיהו בן שלוםשריה הכהןיהוצדק הכהןצפניה בן מעשיה
תקופת בית שני (תחת שלטון ממלכת פרס) יהושע בן יהוצדקיהויקים בן יהושעאלישיב בן יהויקים • יהוידע הכהן (בית שני) • יוחנן • ידוע הכהן • יוחנן הכהן
בתקופה ההלניסטית חוניו הראשוןשמעון הראשון • אלעזר בן חוניו • מנשה אחיו של חוניו • חוניו השנישמעון השניחוניו השלישי
כהנים מתיוונים ואחרים יאסון מנלאוסאלקימוסחוניו הרביעי
כהנים גדולים מבית חשמונאי יונתן כהן גדולשמעון מכבי • יוחנן הורקנוס הראשון • אריסטובולוס הראשוןאלכסנדר ינאיהורקנוס השניאריסטובולוס השנימתתיהו אנטיגונוס השניאריסטובולוס השלישי
תחת ממשלת רומא מתתיהו בן תיאופילוס (הראשון)יוסף בן עליםחנן בן שתישמעאל בן פיאבייוסף קיפאיונתן בן חנןתיאופילוס בן חנןחנניה בן נדבאיחנן בן חנןיהושע בן גמלאמתתיהו בן תיאופילוס (השני)פינחס בן שמואל מכפר חבתא • רבי אלעזר בן חרסוםיששכר איש כפר ברקאי • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.