יוחנן אהרוני

יוחנן אהרוני (ט' בסיוון תרע"ט, 7 ביוני 1919, פרנקפורט על האודר, גרמניהט' באדר א' תשל"ו, 9 בפברואר 1976, תל אביב) היה מן הארכאולוגים הבולטים בישראל, במיוחד בתחום הארכאולוגיה המקראית והגאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ ישראל.

יוחנן אהרוני
יוחנן אהרוני
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
ענף מדעי ארכאולוגיה
ארצות מגורים ישראל
תרומות עיקריות
חפירות באזור הגליל העליון, הנגב, מדבר יהודה, בקעת באר שבע, מערות בר כוכבא

קורות חייו

אהרוני נולד בשם יוחנן ארונהיים (Aronheim) בעיר פרנקפורט על האודר שבגרמניה של ויימאר בשנת 1919 להיינריך אהרונהיים, עורך דין, ואויגניה לבית סימון, אחיו הוא צבי אהרוני. עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933 עלה לארץ ישראל. היה תלמיד בית הספר הריאלי בחיפה, ובית הספר החקלאי מקווה ישראל. לאחר סיום לימודיו היה ממקימי קיבוץ אלונים.

למד באוניברסיטה העברית בירושלים והיה מתלמידיו של הארכאולוג בנימין מזר. אהרוני הצטרף לצוות המרצים של האוניברסיטה העברית בשנת 1954, וקיבל תואר דוקטור במאי 1957[1]. בשנת 1966 נתמנה פרופסור חבר במכון לארכאולוגיה. בשנת 1968 עבר לאוניברסיטת תל אביב[2], בה שימש ראש המכון לארכאולוגיה וראש החוג ללימודי המזרח התיכון הקדום[3] עד למותו. לאחר מלחמת ששת הימים נמנה עם התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אהרוני החל את דרכו הארכאולוגית בביצוע סקרים ארכאולוגיים בגליל העליון, באזור הנגב, במדבר יהודה, ובבקעת באר שבע, עם דגש על תקופת בית ראשון. הוא קבע ומיפה את ממצאי ההתנחלות של תקופת הברזל I ברחבי הארץ: בורות התנחלות, קנקני שפת הצווארון, ועוד. בנוסף ניהל חפירות ברמת רחל, תל-ערד, תל באר שבע, תל חצור, תל לכיש, ועוד. כמו כן השתתף בחפירת מערות בר כוכבא, וחקר דרכים עתיקות בנגב.

נפטר ממחלת הסרטן ב-1976.

ארכיונו מופקד בארכיון לתולדות אוניברסיטת תל אביב.

בבאר שבע נקרא רחוב על שמו.

אהרוני כארכאולוג

מבחינת דרכו הארכאולוגית ניתן לראות את אהרוני כחלק מזרם הארכאולוגיה המקראית. התייחסותו אל הממצא הארכאולוגי נבעה לרוב מתוך נקודת הייחוס המקראי, מתוך כוונה למצוא סימוכין בשטח לכתוב במקרא, ולהפך - למצוא בכתובים הוכחות לממצא זה או אחר בשטח. ואולם, הסקרים שאותם הוביל הביאו אותו לתמוך בגירסת "ההתנחלות השקטה", גישה שלא נתמכה על ידי הממסד הארכאולוגי באותה תקופה. יריבו הגדול יגאל ידין, איש "התלים הגדולים" (תל חצור, תל מגידו, תל גזר, ועוד) דגל בגרסת "הכיבוש המהיר" של שבטי ישראל, יחד עם רוב חוקרי הארכאולוגיה המקראית. הוויכוח הפך עד מהרה לוויכוח בין-אקדמי, כשאוניברסיטת תל אביב מאמצת את גישת אהרוני, והאוניברסיטה העברית תומכת בגישה המסורתית. כיום, בעקבות סקרים רבים שנערכו בכל רחבי הארץ, וכן בעקבות חפירות נוספות בתילים הגדולים, ספורים הם הארכאולוגים המאמינים בגרסת "הכיבוש המהיר".

מפרסומיו

פרסם עשרות מאמרים חשובים. בין ספריו:

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוקטור לפילוסופיה, חרות, 2 במאי 1957
  2. ^ העלאות ומינויים בסגל האוניברסיטה של ת"א, מעריב, 13 באוגוסט 1969
  3. ^ אברהם תירוש, פיזור כוחות המחקר המרובים בארכיאולוגיה כיום - רצוי ומועיל, מעריב, 1 בספטמבר 1968
אמורי (עם)

הָאֶמוֹרִי (או אָמוּרוּ) הוא עם שמי ששכן ממערב לנהר פרת, החל מחציו השני של האלף השלישי לפנה"ס. נזכר גם במקרא כאחד מעמי כנען שנכבשו על ידי שבטי ישראל, ובהתאם למצוות מחיית שבעה עממין, נצטוו בני ישראל להכרית כל צאצא האמורי. ואילו מחוץ למקרא, השימוש במונח אמורו אינו קבוע; הוא יכול לציין שבטים שמיים מערביים, או שבטים שמיים מזרחיים, לעיתים משמש כמונח גאוגרפי מדיני המציין ממלכות שונות בסוריה ובארץ ישראל.

אמנחותפ השני

אמנחותפ השני פרעה מצרי מתקופת הממלכה החדשה המלך השביעי של השושלת ה-18. היה בנו של תחותמס השלישי. יצא למספר מסעות מלחמה לכנען וסוריה. בתקופתו נוצר איזון בין ממלכת מיתני ומצרים לגבי אזורי השליטה של שתי האימפריות. תקופת שלטונו מתוארכת לשנים 1450 – 1425 לפנה"ס (על פי הכרונולוגיה המצרית הגבוהה).

אפק

האם התכוונתם ל...

בורות לוץ

בורות לוֹץ הוא מקבץ של 17 בורות מים בהר הנגב המפוזרים על פני שטח של 2 קמ"ר, בקרבת הר רמון.

ליד הבורות נמצא גם מערכת מאגורה. במטרה למנוע את סתימת הבורות בסחף נחצבו בורות שיקוע. כ-8 מהבורות עדיין מתמלאים במים בעונות החורף. באתר הבורות נמצאת גם אלה אטלנטית עתיקה. באזור פריחה רבה בחודשי החורף והאביב, בעיקר עקב הקרבה למקורות מים.

הבורות היו אתר שלא הוביל אליו כביש עד תחילת שנות ה-80 והישראלים כמעט ולא הגיעו אליהם. האתר נבדק על ידי נלסון גליק בשנות ה-50 של המאה ה-20. בשנת 1980, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, התגברה ההתעניינות בנגב, נפרץ כביש 171 אל אתר הבורות והתקיימו במקום חפירות ארכאולוגיות ועבודות ניקיון ושחזור בשיתוף בני מושבים. עד חפירות אלו ההנחה הרווחת של יוחנן אהרוני הייתה שהבורות נחפרו בתקופת שלמה במאה ה-10 לפנה"ס ושהם היו פעילים עד גלות בבל. אולם בעקבות גילוי עתיקות מהתקופה הכנענית באתר, החלה להתגבש הסברה שהבורות עתיקים יותר.

כיוון שהאזור הוא אחד המבודדים בישראל וכמות זיהום האור בו מזערית, הוא מהווה אתר פופולרי לתצפיות אסטרונומיית חובבים.

דרך אדום

דרך אדום המקראית או דרך מדבר אדום היא נתיב קדום שחיבר את יהודה עם אדום. הדרך שמשה מתקופת הברזל ועד התקופה הביזנטית לפחות כנתיב מרכזי ושימוש מקומי לצורכי בדואים המשיך עד אמצע המאה העשרים, כיום משמשת הדרך לטיולי מדבר,

הנתיב המרכזי של הדרך ירד ככול הנראה מירושלים לחברון, תל ערד, נחל קינה ונחל חמר עד ים המלח, משם עקפה הדרך ככול הנראה את ים המלח מדרום והמשיכה לכיוון הרי אדום, לאורך הדרך נבנו מספר מצודות אשר שמרו על העוברים בדרך ומקורות מים לשימושם.

הדרך זוהתה בשנות החמישים על ידי יוחנן אהרוני. שמה מופיע במקרא בספר מלכים ב', פרק ג', פסוק כ'.

המכון לארכאולוגיה (אוניברסיטת תל אביב)

המכון לארכאולוגיה על שם סוניה ומרקו נדלר באוניברסיטת תל אביב ממוקם בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב. המכון הוקם בשנת 1966 על ידי פרופסור יוחנן אהרוני. כיום משמש המכון את החוקרים, עמיתי המחקר ותלמידי המחקר מהחוג לארכאולוגיה ותרבויות המזרח הקדום באוניברסיטת תל אביב. המכון מתמקד במגוון גדול של תחומים ותקופות; החל מן התקופות הפרהיסטוריות, דרך המקראיות, התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית וכלה בימי-הביניים.

במסגרת מחקרי המכון מתקיימים בכל שנה מספר רב של חפירות וסקרים ארכאולוגיים. בין אלה ניתן לציין את החפירות במערת קסם, נחל זהורה, תל בית שמש, תל מגידו, תל בית ירח, יבנה ים, אפולוניה-ארשף ועוד.

החל משנות ה-90 של המאה ה-20, עורך המכון חפירות הצלה מגוונות בכל רחבי הארץ באמצעות המכון ישראלי לארכאולוגיה. אלה חפירות חוזיות. עם סיום החפירות, משוחרר בדרך כלל השטח בידי רשות העתיקות להמשך פיתוחו בידי היזם.

חרושת הגויים

חרושת הגויים הוא אתר מקראי בקרבת נחל קישון. הוא מוזכר בספר שופטים בתור מקום מושבו של סיסרא, שר הצבא של יבין מלך חצור.

וכך כתוב במקרא: "וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת. וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם. וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה." (ספר שופטים, פרק ד', פסוקים א'-ג').

הייתה הערכה כי התל המכונה היום "תל קשיש", בגובה של 56 מטר מעל פני הים, והחולש על נחל קישון, היה במקור "חרושת הגויים" המקראית. אמנון בן-תור שחפר בתל קשיש הציע לזהותה עם "דבשת", יוחנן אהרוני הציע לזהותה עם "חלקת".

ינועם

ינועם (ינעמ במצרית קדומה) הוא שמה של עיר בכנען המופיעה בכתובות עתיקות ובטקסטים מתקופת הברונזה המאוחרת, על גבי פפירוסים במצרים העתיקה.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

מכתבי ערד

מכתבי ערד הם 91 אוסטרקונים שנחשפו על ידי הארכאולוג יוחנן אהרוני בתל ערד בין השנים 1962–1964, במהלך חפירות מסודרות באתר.

בתל נחשפו שרידים של מצודה שנבנתה בתקופת הברזל והמשיכה להתקיים לכל אורך תקופת קיומה של ממלכת יהודה כולל התקופה הפרסית. השימוש במצודה היה כתחנת צידה שסיפקה לעוברים בדרך שהיו בשליחות השלטון, מזון שעיקרו היה שמן, קמח ויין. בעת קרב או מלחמה נדרשה המצודה לספק גם לוחמים.

מכתבי תל ערד הופנו אל "אלישיב בן אשיהו" שתפקידו היה ממונה על המחסנים של המצודה הממלכתית. המכתבים כוללים הוראות ובקשות למסירת צידה. במקום נמצאו בנוסף גם שלוש חותמות הנושאות את שמו של אלישיב. המכתבים נשמרו בארכיון של המצודה.

בנוסף ל-91 האוסטריקונים נמצאו בשכבה IV ‏ 17 מכתבים בעברית שיוחסו לסוף תקופת בית ראשון. מתוכם 9 מכתבים שהיו כמעט שלמים. ממצאים נוספים היו גם מכתבים הכתובים ארמית מן התקופה הפרסית. גם במכתבים אלו מופיע שמו של המפקד אלישיב. בשל כך יש הסוברים [דרוש מקור] שגם המכתבים העבריים הם מן התקופה הפרסית, כאשר חיילים יהודיים שירתו תחת דגל פרס.

במכתבים נזכרים שמות של יישובים מקראיים שונים בצפון הנגב ובדרום הר חברון, ובהם ערד, קינה, רמות נגב, מעון, זיף וענים.

ממלכת כוש

ממלכת כוש הייתה ציוויליזציה שהתרכזה בצפון נוביה (כיום צפון סודאן), והייתה אחת מהתרבויות המוקדמות ביותר שהתפתחו סביב עמק הנילוס. המדינה הכושית הגיעה לכוחה לפני שליטת המצרים הקדמונים. אנשי הממלכה נקראו בשם כושים. בירתה הדרומית הייתה העיר מרואה.

סכות (עבר הירדן)

סֻכּוֹת הייתה עיר מקראית בנחלת שבט גד בעבר הירדן, בסמוך לנחל יבוק ולמעבר הירדן, ועל יד הערים צרתן ואדם.

קרב מגידו (המאה ה-15 לפנה"ס)

קרב מגידו הוא קרב שנערך במאה ה-15 לפנה"ס בין תחותמס השלישי פרעה מצרים וברית של ערי-מדינה כנעניות בלבנט בראשות מלך קדש, אשר שכנה על גדות נהר האורונטס, ובתמיכת ממלכת מיתני. למרות שהדיווח ההיסטורי היחיד שבידינו הוא זה של הצד המצרי, כפי שמופיע במספר כתובות: כתובת שנחקקה על גבי מקדש אמון בכרנך ואסטלה שנתגלתה בג'בל ברקל שבנוביה, קרב זה נחשב לעימות המתועד המהימן הראשון בהיסטוריה.

רמות גלעד

רָמוֹת גִּלְעָד, בכתיב המקרא: רָמֹת גִּלְעָד; נקראה גם רמות, רמה, רָאמֹת בַּגִּלְעָד, הייתה עיר בגלעד בעבר הירדן המזרחי. בתקופה הישראלית, התפתחה בסביבתה חקלאות מפותחת, שכללה תבואה, צמחי בושם ורפואה: הצֳרי והמור, ומטעי זית, גפן, תמר ואפרסמון.

תל באר שבע

תל באר שבע הוא גן לאומי אשר נמצא באזור המפגש של נחל חברון עם נחל באר שבע, מזרחית לעיר באר שבע, ממערב לתל שבע הבדווית, צפונית לנבטים ומדרום לעומר. זהו תל השוכן על הצטלבות הדרכים המובילות צפונה להר חברון, מזרחה למדבר יהודה וים המלח, מערבה לכיוון מישור החוף, ודרומה לרמת הנגב וים סוף. החפירות הארכאולוגיות בתל התקיימו בשנים 1969-1975 בניהולו של פרופ' יוחנן אהרוני ומשנת 1976 בניהולו של פרופ' זאב הרצוג. התל מזוהה עם העיר המקראית 'באר שבע', אולם יש המשייכים אותו לעיר המקראית 'שבע' הסמוכה לה.

תל משוש

תל משוש (בערבית: خربة المشاش- ח'רבת אל משאש) הוא אתר ארכאולוגי בנגב הצפוני, כ-12 ק"מ מזרחית לבאר שבע. תל משוש הוא למעשה מקבץ אתרים שונים המפוזרים סביב הבארות באזור. היותו של המקום מוקד משיכה להתיישבויות בתקופות שונות מצביעה על חשיבותו הגאוגרפית. התל הוא מן האתרים הגדולים והחשובים שנמצאו באזור בקעת באר שבע, ובעת שגשוגו במאה ה-11 לפנה"ס היה שטחו כ-60 דונם. באתר התקיימו שלוש עונות חפירה ארכאולוגית; הראשונה ב-1972, השנייה ב-1974, והשלישית ב-1975. החפירות נערכו על ידי משלחת ישראלית-גרמנית בראשותם של יוחנן אהרוני, אהרן קמפינסקי מאוניברסיטת תל אביב וו. פריץ מאוניברסיטת מיינץ גרמניה.

תל עובדיה

תל עוּבֵּדִיָה או אל-עוּבֵּידִיָה (בערבית: العبيدية, Ubeidiya) הוא תל בין המושבה מנחמיה לקיבוץ בית זרע. הארכאולוג יוחנן אהרוני הציע לזהות את התל עם העיר ינועם המוזכרת בכתבים מצריים עתיקים מתקופת הברונזה המאוחרת.

תל ערד

תֵּל עֲרָד הוא אתר ארכאולוגי בנגב המזרחי, כ-10 ק"מ מערבית לעיר ערד. התל שוכן בבקעת ערד ממזרח לבקעת באר שבע, וגובהו 576 מטר מעל פני הים. תל ערד נמצא על צומת דרכים חשוב מתקופת הברונזה הקדומה ועד ימינו. בתקופת הברזל הגנה ערד על הדרך המרכזית שעברה מירושלים, חברון, ערד לכיוון חורבת עוזה וים המלח.

באתר נערכו חפירות במשך 18 עונות חפירה, מתוכן 14 עונות חפירה בעיר תקופת הברונזה הקדומה, בראשותה של רות עמירן. משלחת ראשונה בשנים פעלה במקום בשנים 1962–1966, והשנייה בין 1971–1980. החפירות בתל המצודות נערכו ברובן על ידי יוחנן אהרוני. כיום האתר מוכרז כגן לאומי המופעל על ידי רשות הטבע והגנים.

תל ערד מזוהה לדעת יוחנן אהרוני וחוקרים אחרים עם ערד המקראית הנזכרת כעיר כנענית חזקה בנגב המזרחי, שלא ברור אם נכבשה על ידי שבטי ישראל (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים כ"ד-כ"ה; כא א; לג מ; ספר יהושע, פרק י"ב, פסוק י"ד; ספר שופטים, פרק א', פסוק י"ז; דברי הימים א 42). כמו כן נזכרת ערד, ככל הנראה, ברשימת ערי הנגב של יהודה אגב שיכול אותיות - "עדר" במקום "ערד" (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק כ"א).

בסמיכות לתל ערד נמצא בסיס הטירונים של חטיבת הנח"ל.

תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל

תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל. הייתה זו תקופת השלטון המצרי בכנען, תקופה הנקראת בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה של תקופה זו במצרים היא בשנת 1550 לפנה"ס, אז הודח שלטון החיקסוס במצרים על ידי יעחמס הראשון ומצרים אוחדה מחדש תחת שלטון נא אמון. בתקופת האימפריה שלטו שושלות 18, 19 ו-20. סופה של התקופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי; בתקופתו נחלשה מצרים ונסוגה הדרגתית מהאזור, ובמקביל אירעה פלישת שבטי ישראל וגויי הים לכנען.

בעקבות איחוד השלטון במצרים חודשה האחיזה המצרית בכנען. במשך כל התקופה, כארבע מאות שנים, הייתה כנען חלק מהאימפריה המצרית. שלטונה של מצרים היה ישיר, ובכנען השלטון היה באמצעות ערי מדינה ששילמו מס למצרים. בתקופה זו חל כרסום במעמד העיר הכנענית. זו גם תקופה של מאבקים בין מצרים וממלכות צפוניות, ממלכת מיתני בסוריה וממלכת החתים באנטוליה. במקביל הייתה זו תקופה של קשרי מסחר בינלאומיים והתפתחות הסחר בכל האגן המזרחי של הים התיכון שכנען נטלה בו חלק פעיל. מבחינה תרבותית הושפעה כנען ממצרים במיוחד במנהגי הקבורה, וקשרי הסחר הבינלאומיים הביאו להשפעות על התרבות המקומית. בין שני הקצוות הללו פיתחה כנען תרבות מיוחדת שהגיעה לשיאה בתקופה זו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.