יוחנן

האם התכוונתם ל...

אישים יהודים
חז"ל
אישים בנצרות
אחר
  • יוחנן (קיסר) – קיסר רומא

ראו גם

בשורות

ספרי הבשורות, או האוונגליונים (מיוונית εὐαγγέλιον:‏ εὐ - טוב, αγγέλιον - מסר או בשורה) מהווים את החלק המרכזי של הברית החדשה, ספר הקודש של הנצרות (בספרות חז"ל: "הגיליונים" או "עוון גיליון" בלעג) ומופיעים לפני ספר מעשי השליחים.

הבשורות מתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו הנוצרי. על פי האמונה הנוצרית, ספרי הבשורות כולם נכתבו על ידי בני הדור הראשון של תלמידי ישו (מתי, יוחנן בן זבדי) או בני הדור השני, כלומר תלמידי תלמידיו (מרקוס המבשר, לוקאס). ספרים אלו נכתבו על ידי אנשים שהכירו בישו כמשיח והם מבוססים על הכרות אישית.

האוונגליונים מיוחסים לארבעה מתלמידיו-שליחיו של ישו, ועל שמם הם נקראים:

הבשורה על-פי מתי

הבשורה על-פי מרקוס

הבשורה על-פי לוקאס

הבשורה על-פי יוחנן

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

הבשורה על-פי יוחנן

הבשורה על-פי יוחנן היא הבשורה הרביעית בקנון של הברית החדשה. על פי המסורת, היא מיוחסת ליוחנן בן זבדי, הלא הוא יוחנן השליח.

כמו שלוש הבשורות הסינופטיות (הבשורות על-פי לוקס, מרקוס ומתי), היא מכילה תיאור של כמה ממעשיו ואמירותיו של ישו, אך היא שונה מהן בהדגשים התאולוגיים וברוחה. מטרת הבשורה על-פי יוחנן היא לשכנע שישו הוא המשיח ובן האלוהים.

חוקרים מודרניים מייחסים את כתיבת הבשורה ליוחנן כותב הבשורה.

מבין ארבע הבשורות, הבשורה על-פי יוחנן מציגה את הכריסטולוגיה הגבוהה ביותר, ומתארת את ישו כלוגוס (המילה היוונית ל"מילה", "רציונליות", "שפה" או "שיח") שהוא מקור הכול והיה קיים בראשית הבריאה, ועל פי רוב החוקרים גם מצביעה על ישו כאל. המושג "לוגוס" מופיע גם אצל חכמי האסכולה הסטואית הקדומה, ולכן ניתן להניח כי מי שחיבר ספר זה היה בקי בפילוסופיה יוונית.

לעומת הבשורות הסינופטיות, הבשורה על-פי יוחנן מדגישה כי משימתו של ישו היא הבאת הלוגוס אל תלמידיו. מתוך כל הבשורות, רק בבשורה על-פי יוחנן ישו מדבר באריכות על עצמו. אלמנטים מסוימים המצויים בבשורות האחרות (משלים, השבעות, והביאה השנייה) אינם מצויים בבשורה על-פי יוחנן.

מאז ביקורת המקרא במאה ה-19, היסטוריונים רבים התייחסו אל הבשורה על-פי יוחנן בתור מקור היסטורי בלתי מהימן. תיארוך הספר הוא ל-90-100 לספירה, ואין אישור לכך שהוא אכן נכתב בידי יוחנן.

הבשורה כוללת ביטויי עוינות חריפים ליהודים וממוינת לעיתים כאנטי-יהודית ביותר בכל הברית החדשה. סגנון זה הביא בעבר חוקרים רבים לסבור כי הכיתה הנוצרית הקדומה מתוכה יצאו מחברי הספר ("נצרות יוחננית", שאנשיה כתבו גם את אגרות יוחנן וחזון יוחנן) הייתה מורכבת מגויים או לכל הפחות מיהודים מתיוונים מאוד. ניתוח ספרותי וגילויים חדשים הפכו את המסקנות, וכיום מקובל כי הבשורה היא דווקא "היהודית ביותר", כי ככל הנראה נתחברה במקור בארמית ורק אז תורגמה ליוונית וכי חוגי סופריה היו מקורבים או זהים עם הכיתות היהודיות-נוצריות כמו האביונים. חוקרים כמו ויין א. מיקס שיערו כי הטון החריף שלה וההתייחסות אל "היהודים" לעומת ראיית המחברים את עצמם כשארית "ישראל" שייוושע, משקפים את גירוש הכיתה מבתי-הכנסת והקאת הנוצרים בכלל בימי התגבשות היהדות הנורמטיבית על ידי סנהדרין יבנה. הבשורה גדושה בתיאורי חקירות ומשפטים, המשקפים כנראה את מעמדם של היוחננים בימיהם, וגם בגינויים משתמעים לנוצרים מתונים יותר שנותרו בתוך הקהל היהודי הרחב.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

חז"ל

חז"ל (בראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יוחנן אהרוני

יוחנן אהרוני (ט' בסיוון תרע"ט, 7 ביוני 1919, פרנקפורט על האודר, גרמניה – ט' באדר א' תשל"ו, 9 בפברואר 1976, תל אביב) היה מן הארכאולוגים הבולטים בישראל, במיוחד בתחום הארכאולוגיה המקראית והגאוגרפיה-ההיסטורית של ארץ ישראל.

יוחנן הורקנוס הראשון

יוחנן הוּרקנוס הראשון (או יהוחנן; ביוונית Ιωάννης Υρκανός;‏ 164 לפנה"ס בערך - 104 לפנה"ס) היה נשיא יהודה וכהן גדול בשנים 134 לפנה"ס עד 104 לפנה"ס.

יוחנן המטביל

יוחנן המטביל (בין 6 לפנה"ס ל-2 לפנה"ס? – 36 לערך?) הוא דמות המופיעה בברית החדשה. לפי המסופר, היה יהודי בן תקופת בית שני, מורה רוחני, קרוב משפחתו של ישו. הוא מתואר כמבשר בואו של ישו וכמטבילו, ומכאן כינויו. האבטיפוס לדמותו הוא אליהו הנביא, שמתואר בספר מלאכי כאדם שעתיד לבשר על בוא המשיח. במאות הראשונות לספירה היו כתות שהאמינו ביוחנן ולא בישו. אחת מהן ששרדה עד ימינו היא כת המנדעים שהיגרה לדרום עיראק.

יוחנן פאולוס השני

יוחנן פאולוס השני (בלטינית: Ioannes Paulus II;‏ 18 במאי 1920 – 2 באפריל 2005), נולד בשם קרול יוּזף ווֹיטילה (בפולנית: Karol Józef Wojtyła להאזנה (מידע • עזרה)) בוודוביצה שבפולין. ב-16 באוקטובר 1978 נבחר לתפקיד האפיפיור, בישוף העיר רומא וראש הכנסייה הקתולית.

יוחנן פאולוס השני היה האפיפיור הראשון זה כ-400 שנה שאינו ממוצא איטלקי, והאפיפיור הראשון ממוצא סלאבי.

תקופת כהונתו הייתה השנייה באורכה (אחרי פיוס התשיעי), והיוותה ניגוד לכהונתו של קודמו, יוחנן פאולוס הראשון, אשר כיהן רק 33 ימים (ולזכרו בחר יוחנן פאולוס השני את שמו הרשמי). שניהם נקראים על שם שני קודמיהם, יוחנן העשרים ושלושה ופאולוס השישי.

בתקופתו של יוחנן פאולוס כונן הוותיקן קשרים עם מדינת ישראל, בשנת 2000 ערך האפיפיור מסע היסטורי לארץ. יחסיו עם העולם היהודי היו טובים במידה חסרת תקדים. נמל התעופה הבינלאומי בקרקוב אשר בפולין נקרא על שמו.

ישו

יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus; לפי המשוער סביב 4 לפנה"ס – סביב 30 לספירה) הוא הדמות המרכזית בנצרות, שבה הוא נחשב למשיח ולבן האלוהים.

לפי האמונה הנוצרית והמסופר בברית החדשה, ישו היה יהודי ונצר לבית דוד שנולד בבית לחם לאמו מרים כשהיא בתולה, לאחר שהתעברה באורח נסי מרוח הקודש. בימי חייו סבב בין תושבי הגליל ויהודה, נטבל על ידי יוחנן המטביל, עמד בפיתויי השטן, גייס את שנים-עשר השליחים כתלמידיו וחולל נסים. ישו הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. לאחר בואו לירושלים סעד עם השליחים בפעם האחרונה, ואז נבגד על ידי יהודה איש קריות ונמסר לרשויות. ישו נשפט על ידי הסנהדרין והוסגר לידי המושל הרומאי פונטיוס פילאטוס, שבלחץ ההמון הורה להוציאו להורג בצליבה. בעינויים שסבל רואה הנצרות קורבן שבא לכפר על המין האנושי כולו ולהושיעו מחטאיו, בתנאי שיקבל את היות ישו אלוהי וגואל. על פי הברית החדשה, ביום השלישי לאחר מותו קם ישו לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר שסבב על הארץ זמן מה עלה השמימה בגופו כדי לשבת לימין האל. הוא אמור לשוב באחרית הימים ולשפוט את החיים והמתים.

טבעו, מהותו ומסריו של ישו הם נושא יסוד בתאולוגיה הנוצרית וליבתה של הדת: התפישה המסורתית ברוב המוחלט של הכנסיות השונות, היא שישו הוא ההתגלמות הגשמית של האל הבן, אחד ממרכיבי השילוש הקדוש, שהתקיים עם אלוהים האב ורוח הקודש מטרם הבריאה והתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; לצד טבעו האלוהי לגמרי היה גם אנושי לגמרי, והדבר אפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלוהים ולקרב אותם לבורא. הקביעה ששני טבעים אלה התקיימו כאחד היא עיקר אמונה עליון עבור רוב הכנסיות מאז ועידת כלקדון ב-451, אם כי יש כנסיות הטוענות שהיה לישו רק טבע אחד מושלם. ישנו גם מיעוט קטן הדוחה את רעיון השילוש. מלבד יסודות אלו, פרשנות מסריו, היחס בין האלוהי לאנושי באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את מושיע האנושות, וחייו ותורתו מצוינים בחגיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם. הטקס המרכזי "סעודת האדון" מוקדש לאכילת יין ולחם ההופכים באופן נסי לדמו ובשרו או לפחות מסמלים אותם. גם לאחר תהליך החילון במאות האחרונות, בעולם הנוצרי עדיין נתפש ישו כמורה מוסרי וכדמות מופת, למרות היחלשות או דחיית האמונה ביסודות העל-טבעיים שבדת. הוא דמות חשובה ביותר בתרבות המערבית ובתרבות העולם בכלל.

חז"ל תפסו את ישו כאדם שלילי ושנוא, ולעומת זאת בקרב המוסלמים הוא נערץ ומקובל בתור עיסא, אחד מנביאי האסלאם. מציאותו ומעשיו של ישו ההיסטורי, מחוץ למסגרת האמונה הדתית, שנויים במחלוקת קשה בעולם האקדמי. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם ישו אכן התקיים בפועל והפיץ בשורה רוחנית, אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו בכתבי הקודש הנוצריים ובמסורת הכנסייה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל היה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש ישו על ידי מאמיניו כגילום האל אלא כמשיח ונביא בלבד.

עין כרם

עין כרם (בערבית: عين كارم; ההגייה הרשמית של השם העברי היא עֵין כֶּרֶם, אך ההגייה הנפוצה היא עֵין כָּרֶם, בעקבות הערבית) היא שכונה בפאתיה הדרום-מערביים של ירושלים. המקום היה מיושב כבר מן התקופה הכנענית; בין המאה ה-14 ועד למלחמת העצמאות שכן במקום כפר ערבי שננטש במהלך המלחמה. בבתים הריקים יושבו עולים חדשים, ובמסגרת הרחבתה של ירושלים הוכרז הכפר כשכונה של העיר. גם כיום יש לשכונה עדיין אופי כפרי, בשל ניתוקה היחסי מהעיר והיותה מוקפת הרים, עמקים ויערות. עין כרם נחשבת גם למקום מקודש לנצרות ואתר צליינות לעולי רגל, מהיותה נודעת כמקום הולדתו של יוחנן המטביל; יש במקום מספר כנסיות ומנזרים, אותם פוקדים תיירים רבים.

רב כהנא (השני)

רב כהנא (השני) היה אמורא, בן הדור השני לאמוראים, תלמידו של רב. פעל בבבל ובארץ ישראל.

לפי מסורת הגאונים, רב כהנא היה בנו החורג של רב מאשתו השנייה. חרף שמו, הוא לא היה כהן. ויש סוברים כי היה כהן.

במסכת ברכות מסופר שרב כהנא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק בתשמיש המיטה. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך". עוד בהקשר זה מסופר במסכת שבת (קנב, א) שרב כהנא הקריא לרב את פסוקי פרק יב בספר קהלת, העוסקים בזקנה, וכאשר הקריא את המילים "ותפר אביונה", שפירושן תתבטל חדוות המין, נאנח רב. אמר רב כהנא: "שמע מיניה בטל ליה חמדיה דרב", כלומר נובע מכך (מהאנחה) שבטלה אצלך חדוות המין.

במסכת בבא קמא מסופר שבעת שלמד רב כהנא אצל רב הגיע לשם מלשין, והצהיר בפני רב על כוונתו למסור ממון ישראל לגויים. לאחר שלא נענה לדבריו של רב שלא לעשות כן ואף הכריז ברמה על כוונתו הברורה למסור, קם עליו רב כהנא והרגו וזאת על פי ההלכה שמותר ואף מצווה להרוג אדם שהוא מוסר. רב הורה לרב כהנא לברוח לארץ ישראל, ושם לא להקשות בשיעוריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים. שמע רב כהנא בעצתו, והגיע לישיבתו של ריש לקיש, ושם הראה כמה גדול כוחו בתורה. הלך ריש לקיש לרבי יוחנן ואמר לו: "ארי עלה מבבל". למחרת הושיבו את רב כהנא בשורה הראשונה בבית מדרשו של רבי יוחנן. רב כהנא קיים את עצת רב, ושתק במשך כל לימודו של רבי יוחנן, וכיוון שכך, הזיזוהו לאחור, שורה אחר שורה, עד לשורה השביעית האחרונה. אמר רבי יוחנן לריש לקיש: "ארי שאמרת נעשה שועל". אמר רב כהנא בלבו: יהי רצון ששבע השורות שהזיזוני יחשבו לי לשבע השנים שאמר רב. קם והקשה קושיות על רבי יוחנן, וזה לא מצא להן מענה. הסתכל רבי יוחנן ברב כהנא וסבר שהוא מחייך חיוך ניצחון, חלשה דעתו ומיד מת רב כהנא. למחרת אמרו חכמים לרבי יוחנן שרב כהנא לא חייך, אלא זהו מראה פניו. התחרט רבי יוחנן והלך למערת הקבורה של רב כהנא. ראה נחש שומר על פתח המערה. אמר לו: "נחש, נחש, פתח פיך וייכנס הרב אצל תלמיד", ולא פתח; "ייכנס חבר אצל חבר", ולא פתח; "ייכנס תלמיד אצל הרב", פתח לו. ביקש עליו רחמים והחזירו לחיים. שאל רבי יוחנן את רב כהנא את כל הספקות שהיו לו, ורב כהנא פתר אותן. זהו שאמר רבי יוחנן בכמה מקומות: "דילכון אמרי, דילהון היא", כלומר: "מה שאני אומר לכם, שלהם (של בני בבל) הוא".

רב כהנא חזר לבבל, ושם למד אצל רב הונא רב יהודה. עם תלמידיו, שמסרו דברים בשמו, נמנו רבה ורב יוסף. על בניו נמנה רב מרי בריה דרב כהנא.מתואר כיפה באופן מיוחד, יופיו היה כעין יופיו של רבי אבהו שיופיו היה כעין יופיו של יעקב אבינו.עלה שוב לארץ ישראל ובה נפטר.

רבי אליעזר בן הורקנוס

רבי אליעזר בן הוּרקנוּס (במקורות חז"ל - רבי אליעזר או רבי אליעזר הגדול) היה מגדולי התנאים בדור השני, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, ומבכירי תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, אשר כינה אותו "בור סוּד שאינו מאבד טיפה" בשל יכולות הלימוד שלו. היה עמיתו וגיסו של רבן גמליאל דיבנה ובר הפלוגתא של רבי יהושע בן חנניה. ישב בעיר לוד ועמד בראש ישיבה ובית דין בה.

רבי יוחנן

רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא; 180 - שנת 280) היה גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני. היה ראש ישיבת טבריה (הישיבה הגדולה והכמעט היחידה בארץ ישראל באותה תקופה) שנים רבות - שמונים או שישים שנה. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאת את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי היא גולת הכותרת של חייו.

רבי יוחנן זכה לאריכות ימים, ולכן עם תלמידיו נמנים אף גדולי האמוראים בדור הרביעי לאמוראים.

רבן יוחנן בן זכאי

רבן יוחנן בן זכאי (חי במאה ה-1 לספירה) היה, לפי מסורת חז"ל, מגדולי התנאים בתקופה שסביב חורבן בית שני. נמלט מירושלים הנצורה ושיכנע את אספסיאנוס להתיר לו להקים את הסנהדרין מחדש ביבנה. שם הנהיג את שרידי החכמים, שיקם את חיי התורה בארץ ישראל, והיה מהראשונים שתיקנו תקנות המתאימות למציאות ללא מקדש. המחקר המודרני ממעיט מאוד בהשפעה שהייתה לאנשי יבנה בפועל על יהודי ארץ ישראל. לפי המסורת, התואר "רבן" ניתן לו משום שכיהן תקופה מסוימת כנשיא הסנהדרין, על אף שלא השתייך למשפחת נשיאי בית הלל הזקן. הוא היה תלמידם של הלל ושמאי, ועל פי המסופר במדרש חי מאה ועשרים שנה.

ריש לקיש

ריש לקיש או רבי שמעון בן לקיש (בר"ת: ר"ל או רשב"ל) היה מגדולי אמוראי ארץ ישראל.

פעל בטבריה בדור השני לאמוראים, במחצית השנייה של המאה השלישית לספירה, ושימש כתלמיד חבר ובר פלוגתא מרכזי של גיסו, רבי יוחנן.

רעב

רָעָב היא תחושה הפוקדת אדם או חיה כאשר לא מסופק לה מזון במידה הנדרשת. שיכוך הרעב הוא צורך בסיסי הקיים אצל כל בעלי החיים, אך האדם יכול לשלוט על צורך זה יותר מבעלי החיים.

שנים-עשר השליחים

שנים-עשר השליחים הם תלמידיו של ישו שנשלחו לאחר מותו להפיץ את תורתו ברחבי העולם. כל השליחים, למעט יוחנן בן זבדי, לא מתו מוות טבעי.

ההתייחסות אליהם כשליחים מתוארת בבשורה על פי לוקס כך: "ועם אור הבוקר קרא אליו את תלמידיו ובחר מהם שנים-עשר בכנותו אותם שליחים" (לוקס, ו', 13)

כמו כן קיימים אזכורים לעובדת היותם שליחים בבשורה על פי מרקוס ובבשורה על פי מתי.

על פי הבשורות, 12 השליחים הם אלו שנכחו בסעודה האחרונה בה ישו אמר לתלמידיו לאכול מהלחם שמסמל את בשרו שנבצע עבורם, ולשתות את היין המסמל את הברית החדשה בדמו, וזאת ביקש לעשות לזכרו.

תנאים

תַּנָּאִים הוא כינוי לחכמי ישראל בתקופה שמימות אנשי כנסת הגדולה והזוגות ועד לחתימת המשנה, כלומר במאה ה-1 וה־2 במשך כ-160 שנה החל מתלמידי הלל ושמאי ועד לרבי יהודה הנשיא. רבים מהתנאים היו שותפים ביצירת המשנה. לאחר תקופת התנאים החלה תקופת האמוראים שהם היו חכמי הגמרא.

המילה תנא פירושה שנה, למד, כלומר למסור את התורה שבעל פה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.