יוהאן סבסטיאן באך

יוהאן סבסטיאן בַּאךגרמנית: Johann Sebastian Bach (מידע • עזרה); 31 במרץ 1685[1]28 ביולי 1750) היה מלחין גרמני מתקופת הבארוק, הנמנה עם נגני העוגב והמלחינים הגדולים ביותר בכל הזמנים. יצירותיו של באך, הכתובות תוך מיצוי אמנותי וטכני של טכניקת הקונטרפונקט, נודעות בעומקן האינטלקטואלי וביופיין האמנותי ועל כן רבים רואים בבאך את המלחין שהביא לשיאה את המוזיקה הפוליפונית. בתקופתו נודע בעיקר כנגן עוגב וירטואוז, ולאחר מותו דעכה תהילתו, אך היא הושבה לתודעת הציבור במאה ה-19 ולא פסה מאז. בין יצירותיו החשובות והמוכרות ביותר: טוקטה ופוגה ברה מינור, הפסנתר המושווה, וריאציות גולדברג, מתאוס פסיון, יוהנס פסיון, הקונצ'רטי הברנדבורגים, המנחה המוזיקלית, אמנות הפוגה, המיסה בסי מינור ועוד. יצירותיו של באך זכו וזוכות עד היום לפופולריות רבה מאוד והוא נחשב לדעת רבים לאחד המלחינים הגדולים בהיסטוריה.

יוהאן סבסטיאן באך
Johann Sebastian Bach
Johann Sebastian Bach
דיוקן מ-1748
לידה 31 במרץ 1685
האימפריה הרומית הקדושה אייזנך, דוכסות סקסוניה-אייזנך
פטירה 28 ביולי 1750 (בגיל 65)
האימפריה הרומית הקדושה לייפציג, נסיכות הבוחר מסקסוניה
מספר יצירות ידוע 1127
זרם בארוק
חתימה
חתימה

(מולטימדיה)

ישו, משוש לבב אנוש
ישו, משוש לבב אנוש, עיבוד לפרק העשירי מתוך הקנטטה לב ופה ומעשה וחיים, רי"ב 147
טוקטה ופוגה ברה מינור
הפוגה הקטנה
הפוגה הקטנה, רי"ב 578
הפסנתר המושווה
הפסנתר המושווה, פרלוד מס' 1 בדו מז'ור, רי"ב 846
סוויטה ללאוטה במי מינור
סוויטה ללאוטה במי מינור, רי"ב 996, פרק חמישי
סוויטה לצ'לו מס' 1
סוויטה לצ'לו מס' 1 בסול מז'ור, רי"ב 1007
קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור
קונצ'רטו לשני כינורות ברה מינור, פרק שני, רי"ב 1043
קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 3
קונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 3, פרק ראשון, רי"ב 1048
אריה על מיתר סול
לעזרה בהפעלת הקבצים

ביוגרפיה

באך נולד ב-1685 בעיירה אייזנך, בירת דוכסות סקסוניה-אייזנך (כיום בתורינגיה שבגרמניה), בן זקונים ליוהאן אמברוסיוס באך ולמריה אליזבטה לאמרהירט. אביו היה נגן העוגב של כנסיית גאורג הקדוש, וכן כנר וויולן מצוין, שהדריך את יוהאן הצעיר ביסודות הנגינה בכינור ובצ'מבלו. משפחת באך כולה הוציאה מתוכה במשך כמה דורות עשרות מוזיקאים מקצועיים (כמו נגני חצר, עוגבני כנסייה ומלחינים). דודו, יוהאן כריסטוף, היה מפורסם במיוחד והציג בפניו את אמנות הנגינה בעוגב. באך היה גאה במורשת המשפחתית, ומאוחר יותר, ב-1735, חיבר גניאולוגיה על אודותיהם: "Ursprung der musicalisch-Bachischen Familie“. במאי 1694 נפטרה אמו, ולאחר פחות משנה, בתחילת 1695, נפטר גם אביו.

באך, שטרם מלאו לו עשר שנים, עבר אל חסותו של יוהאן כריסטוף באך, אחיו בן ה-24. זה הביא אותו לביתו באורדורף, שם עבד כנגן עוגב. באך החל אז את לימודיו בבית הספר ועשה חיל בלטינית, ביוונית עתיקה, בחשבון ובשירה. בנוסף, עסק בהעתקה, לימוד וביצוע מוזיקה וייתכן שאף בתחזוקת העוגב. מאחיו קיבל הדרכה רבת ערך, שכללה נגינה בקלאוויכורד, ונחשף למלחינים רבים בני ארצו, כמו יוהאן פכלבל (שהיה מורו של יוהאן כריסטוף) ויוהאן יאקוב פרוברגר, וכנראה גם למוזיקה של מלחינים מצפון גרמניה, למלחינים צרפתים כמו לולי, לואי מרשאן ומרן מארה ולמלחין המקלדת האיטלקי ג'ירולאמו פרסקובלדי. לא עבר זמן רב עד שהאח הקטן שלט בכל הידע שהקנה לו האח הגדול. יוהאן סבסטיאן הפציר באחיו ללמדו מוזיקה מתקדמת יותר, אולם יוהאן כריסטוף סבר, שבאך הצעיר עדיין אינו בשל לכך.

באחד הימים הביא עמו אחיו ספר עבה גדוש בתווים למוזיקה כנסייתית. באך הצעיר הפציר בו שיתן לו לנגן מעט מן המוזיקה הזו, שנראתה בעיניו נפלאה, אך שוב דחה אותו אחיו, בטענה כי הגיעה העת לישון. יוהאן סבסטיאן ציית אך כשראה שאחיו נרדם, שב לחדר, נטל משם את הספר ופנה לחדרו. במשך שישה חודשים היה מתגנב ונוטל עמו את הספר. את הלילות היה מבלה בהעתקת התווים לתוך מחברותיו, ובמשך היום היה עייף ורדום, בדרך כלל. הוא ניסה להתאזר בסבלנות עד שאחיו יצא את הבית. בקושי שלט בעצמו, ויוהאן כריסטוף לא הצליח להבין על שום מה אחיו הצעיר נרגש כל כך. כך נמשכו הדברים עד שיום אחד הפתיעו אחיו הגדול בעצם המלאכה. הוא החרים מידיו את מחברותיו, פרי עמל של חצי שנה, ואסר עליו לנגן עד שיתבגר. ייתכן שהדבר נבע מערכן הרב של מחברות התווים באותה עת.

בשנת 1700 החל בלימודי המוזיקה בבית הספר היוקרתי מיכאל הקדוש, בעיר לינבורג, והשתכר למחייתו מזמרה במקהלת הכנסייה הצמודה עד שהתחלף קולו. לצד השירה המשיך להתאמן בנגינת עוגב, כינור וצ'מבלו. בנוסף ללימודיו המוזיקליים, רכש באך השכלה מקיפה (תאולוגיה, היסטוריה, פיזיקה וכו'), וכנראה למד גם איטלקית וצרפתית. השהות בלינבורג נמשכה 3 שנים ובזכותה זכה באך להכיר את מגוון התרבות האירופית, מה שלא היה אפשרי בשבילו בעיר מולדתו. בית הספר היוקרתי אפשר לו להכיר בני אצולה מצפון גרמניה. הוא ניהל קשר משמעותי עם נגני העוגב בעיר, במיוחד עם המלחין גאורג בהם, נגן עוגב בכנסיית יוחנן הקדוש, ואף פגש נגני עוגב מהמבורג הסמוכה, שהייתה אחת הערים הגדולות בצפון אירופה. קשרים אלו הקנו לו גישה לכלים הטובים ביותר שהזדמנו לו עד אז. סביר להניח שאז גם למד להכיר את אסכולות העוגב הגרמניות, את כתביהם (המוזיקליים והתאורטיים) של מוזיקאים אלו, ובמיוחד את עבודותו של דיטריך בוקסטהודה. עם כל אלה, התפתח בלינבורג לעוגבאי ברמה גבוהה.

תחילת הקריירה המוזיקלית

עם סיום לימודיו, בינואר 1703, הועסק באך כמוזיקאי חצר בקאפלה של הדוכס יוהאן ארנסט בוויימאר, עיר גדולה בתורינגיה. נראה שמשרתו שם לא הייתה מוזיקלית ביותר, אך המוניטין שלו כנגן מקלדת נודעו בכל זאת ברבים. הוא הוזמן לחנוך את העוגב החדש בכנסיית בוניפציוס הקדוש ("הכנסייה החדשה") בארנשטאדט, העיר העתיקה ביותר בתורינגיה עמה קיימה משפחת באך קשר קרוב. בכירי הכנסייה התרשמו מנגינתו, והוא זכה במשרת נגן העוגב שלה. הייתה זו משרה קלה יחסית ונדיבת שכר, ולרשותו עמד עוגב חדיש בעל מערכת מודרנית, המאפשרת שימוש בסולמות רבים. כך פנה באך להלחנה רצינית של פרלודים לעוגב במסורת הצפון גרמנית: וירטואוזיים ואלתוריים. כבר אז ניכרה בפרלודים שכתב שליטה בפיתוח מוטיבי ועם זאת עדיין לא בשלו יכולותיו בארגון בקנה מידה רחב ובקונטרפונקט.

באוקטובר 1705 ניתנה לו חופשה בת חודש, אותה ניצל לעריכת מסע רגלי בן כ-400 קילומטרים לליבק שבצפון גרמניה, כדי להאזין לדיטריך בוקסטהודה, מלחין ונגן עוגב מפורסם. באך האריך לשהות בעיר שלושה חודשים, דבר המעיד על השפעתו הגדולה ורבת הערך של בוקסטהודה. נראה שבאך ראה בו דמות-אב לעוגבנים הגרמנים, וסגנונו היווה יסוד ליצירותיו המוקדמות. באך חזר לארנשטאדט רק בפברואר 1706, לאחר שהתפטר בשל חילוקי דעות בינו לבין בכירי הכנסייה לגבי צורת נגינתו ורמת הזמרים במקהלה.

נראה שבאך הבין שעליו לברוח מחיק המשפחה על מנת לקדם את הקריירה שלו, ולכן קיבל עליו ב-1707 משרה רווחית יותר כנגן העוגב בכנסיית דיווי בלאסי (Divi Blasii) במילהאוזן, עיר צפונית גדולה וחשובה. ארבעה חודשים לאחר הגעתו נשא באך לאישה את דודניתו מדרגה שנייה, מריה ברברה באך מארנשטאדט. עיריית מילהאוזן והכנסייה שלה היו בוודאי גאות במנהל המוזיקלי החדש שלהן. ראשי העיר והכנסייה ששו לממש את תוכניתו לחידוש העוגב בכנסייה, ומרוב התלהבותם מהקנטטה החגיגית, BWV 71, שכתב לכבוד חנוכת המועצה החדשה ב-1708, שילמו לו ביד נדיבה על פרסומה. הם רצו לשלם לו גם כדי שינצח עליה בעתיד, אך בינתיים הוצעה לו משרה מפתה יותר.

ויימאר

ב-1708, לאחר פחות משנה במילהאוזן, חזר באך לוויימאר בעקבות דרישתו של הדוכס מוויימאר לנגן לפניו. הוא התמנה לעוגבאי ומנהל קונצרטים בבית התפילה הדוכסי. שם עמדו לרשותו מוזיקאים מקצועיים וכן הכנסה גבוהה יותר. המשפחה עברה לגור בסמוך לארמון הדוכס, וכעבור שנה נולד בנם הבכור, ואל משק ביתם הצטרפה אחותה המבוגרת והלא נשואה של מריה ברברה, כדי לסייע לה בגידול משפחתה. בסך הכל נולדו לזוג שבעה ילדים, אבל רק ארבעה הגיעו לבגרות. שניים מהם, ילידי ויימאר, וילהלם פרידמן באך וקארל פיליפ עמנואל באך היו למלחינים חשובים בסגנון הרוקוקו, שבא לאחר הבארוק.

בוויימאר השיג באך רמה טכנית, ביטחון כלכלי והשראה מספיקים כדי להרחיב את המבנים היצירתיים הקיימים ולשלב בהם השפעות מחוץ לארץ, וכך חיבר את יצירותיו הגדולות הראשונות למקלדת ולתזמורת. השפעתם של מוזיקאים איטלקיים כקורלי, טורלי, ובעיקר ויוואלדי ניכרת באופי הבהיר והנינוח של יצירותיו, במקצביהן הדינמיים, בפתיחות דרמטיות ובתבניות הרמוניות החלטיות. אחת משיטות הלימוד העצמי של באך הייתה תעתוק (transcription) קונצ'רטי של ויוואלדי ליצירות לצ'מבלו ועוגב (יצירות שעודן אהודות בקונצרטים). ייתכן ששאב רעיון זה מהנסיך יוהאן ארנסט, אחד ממעסיקיו, שהיה מוזיקאי מקצועי. בנוסף, ניגן באך מוזיקה קונצטרטנטית מגוונת עם האנסמבל של הדוכס. ב-1713 חזר הדוכס מטיול בארצות השפלה ובאמתחתו אוסף גדול של פרטיטורות. באך נמשך במיוחד למבנה האיטלקי של קונצ'רטו גרוסו: תחלופה לסירוגין בין קבוצה של כלי סולו (concertino) לתזמורת שלמה (tutti). מאפיינים איטלקיים אלה אפשר לשמוע ביצירותיו המאוחרות יותר, כמו הסוויטה האנגלית מספר 3 (כאשר התחלופה היא בין המנעד הנמוך למנעד הגבוה של הצ'מבלו) והקונצ'רטי הברנדנבורגיים, המבוססים חלקית על מבנה זה. בתקופה זו החל באך בכתיבת הפוגות שלו, הנשענות על שליטתו הטובה בהלחנה קונטרפונקטית. עיקר יצירתו בתקופה זו הייתה לעוגב. הוא החל באותה עת בכתיבת הספרון לעוגב עבור בנו הבכור, וילהלם פרידמן. הספר כלל כוראלים לותרניים (מזמורים) מעובדים בצורות מורכבות לצורך הדרכת נגני עוגב, וכן הרמוניה וקונטרפונקט (והם משמשים למטרה זו מאז ואילך). באופן כללי ניגן והלחין מוזיקה רבה לעוגב - הן חינוכית והן חופשית - ומעטים יכולים להתחרות בתרומתו לכלי נגינה זה.

לאחר תשע שנות עבודה בוויימאר החל באך לחפש עבודה יציבה יותר, שתאפשר לו לחקור ולפתח את רעיונותיו המוזיקליים. הוא נענה להזמנת הנסיך לאופולד מאנהלט-קטן (Anhalt-Cöthen) להתמנות למנהל מוזיקלי (Kapellmeister), אך הדוכס מוויימאר סירב לשחרר את באך ממשרתו, ואף שלח את באך בנובמבר 1717 לכלא, שממנו שוחרר לחופשי בדצמבר, ועבר לקטן. הנסיך לאופולד, שהיה בעצמו מוזיקאי, העריך את כשרונותיו של באך, שילם לו כהלכה והעניק לו חופש ניכר בהלחנה ובנגינה. מאחר שהנסיך היה גם קלוויניסט הוא לא נזקק למוזיקה דתית מסובכת ולכן מרבית יצירתו של באך באותה עת הייתה חילונית. הוא חיבר את הסוויטות התזמורתיות, את שש הסונאטות והפרטיטות לכינור, את שש הסוויטות לצ'לו, את הקונצ'רטי הברנדנבורגיים, וכן חלק מיצירותיו למקלדת.

ביולי 1720 בזמן ששהה מחוץ לארצו, בקרלסבאד, לצד הנסיך לאופולד, פקדה אותו טרגדיה: אשתו, מריה ברברה, מתה באופן פתאומי. אולם תוך שנה וחצי, בדצמבר 1721, נשא תחתיה את אנה מגדלנה וילקה, הצעירה ממנו ב-17 שנים. אנה מגדלנה הייתה זמרת סופרן מחוננת בחצרו של הנסיך, בתו של חצוצרן העיר. נולדו להם 13 ילדים (מה שלא מנע את המשך עיסוקיה כזמרת), מהם שרדו שישה עד בגרות: שלושה בנים שהיו למוזיקאים חשובים - גוטפריד היינריך, יוהאן כריסטוף פרידריך באך ויוהאן כריסטיאן באך, ושלוש בנות - אליזבט יוליאנה פרידריכה, יוהאנה קרולינה, ורגינה סוזאנה.

לייפציג

Statue of Johann Sebastian Bach at the St. Thomas Church in Leipzig
פסל של בך לפני כנסיית תומאס הקדוש בלייפציג

בשנת 1723 הגיש באך את מועמדותו לתפקיד מנהל המוזיקה בכנסיית תומאס הקדוש הלותרנית (Thomaskirche) בלייפציג, שהתפנה עם מותו של יוהאן קונאו. למשרה ניגשו עוד ארבעה מועמדים והיה עליהם לעמוד במבחנים קשים. כראיה חותכת לכושרו, ניצח באך בפברואר על שתי קנטטות: רי"ב 22 ורי"ב 23 וזכה בחודש מאי במשרה: הקנטור של בית הספר (Thomasschule) הנספח לכנסייה הראשית, ומנהל מוזיקלי של כמה כנסיות מרכזיות בעיר. היה זה תפקיד יוקרתי בעיר-מסחר מובילה בסקסוניה (שכנתה של תורינגיה), תפקיד ממשלתי ראשון לבאך מאז תחילת הקריירה שלו - תעסוקתו הקצרה בארנשטאט ומילהאוזן - שהרי בוויימאר וקטן שרת בני אצולה. בתפקידו בלייפציג החזיק 27 שנים עד יום מותו.

במסגרת התפקיד למד להכיר את ההליכים הפוליטיים של מעסיקתו, מועצת לייפציג, שהייתה מפולגת בין האבסולוטיסטים, נאמני מלך סקסוניה שבדרזדן, אוגוסטוס החזק, לבין העירוניים (City-Estate), מייצגי האינטרסים של מעמד הסוחרים והאצולה הזעירה. באך היה מועמד הפלג הראשון ובמיוחד של ראש העיר דאז, גוטליב לנג, עורך דין ששרת בחצר בדרזדן. בתמורה למינוי באך ניתנה לפלג העירוני שליטה בבית-הספר, ובאך נאלץ לקבל כמה פשרות כתנאי להעסקתו. באך ראה עצמו כראש המוזיקה הכנסייתית בעיר ואילו הפלג העירוני ראה בו את ראש בית-הספר וניסה לצמצם את הדגש על מוזיקה מתוחכמת הן בבית-הספר והן בכנסיות, דבר שהוביל למתח מתמיד ביניהם, על אף ההכרה בגדולתו המוזיקלית. המועצה לא כיבדה את הבטחתו של לנג בראיון למשכורת נאה של 1000 טלרים לשנה, אך עם זאת סיפקה לבאך הכנסה סבירה ודירה טובה בפאתי בניין בית-הספר, אשר שופץ בעלות גבוהה ב-1732.

תפקידו של באך כלל הן חינוך והן הלחנה. הוא הדריך את תלמידי בית-הספר בשירה, וכן לימד לטינית, אך לשם כך היה רשאי להעסיק תחתיו עוזר. כמלחין היה עליו לספק מוזיקה מדי שבוע לשתי הכנסיות הראשיות בלייפציג, של תומאס הקדוש ושל ניקולאס הקדוש. במטלה זו עמד בפרץ יצירתיות מרשים, שבא לביטוי בחמישה מחזורי קנטטות (שניים מהם אבדו כנראה) בתוך שנתיים במהלך שש שנותיו הראשונות בעיר. עבודות אלו מקיפות את כתבי הבשורה לכל יום ראשון ויום חג בשנה הלותרנית, ורבות מהן שאבו השראה ממזמורים כנסייתיים מסורתיים. במהלך החזרות והביצוע של יצירות אלו בכנסייה באך ניגן בצ'מבלו או בעוגב או עמד מול המקהלה. במקרה האחרון החליפו אותו במקלדת נגן העוגב של הכנסייה או אחד משני בניו הבכורים (מאשתו הראשונה).

המועצה העמידה לו שמונה נגנים קבועים בלבד, מה שהוביל לחיכוך מתמשך עם באך, שנאלץ לגייס כ-20 נגנים נוספים לביצוע אותם לחנים, המתוזמרים להרכב בינוני ומעלה. זמרי הסופרן והאלט הגיעו מבית הספר ואילו הטנורים והבאסים מבית-הספר או מהעיר. הרכבים אלה התפרנסו בנוסף גם מנגינה בחתונות ולוויות וכנראה למטרה זו, ולצורך אימון בבית-הספר, כתב באך מספר מוטטים (חלקם למקהלה כפולה). בעבודתו השוטפת בכנסייה ביצע באך מוטטים של האסכולה הוונציאנית ושל גרמנים כגון היינריך שיץ. אלה היוו מודלים למוטטים שלו. מאחר שבילה חלק ניכר משנות העשרים של המאה ה-18 בהלחנת קנטטות, צבר רפרטואר עצום של מוזיקה כנסייתית עבור הכנסיות הראשיות בעיר. עם זאת שאף להרחיב את דרכי ההבעה שלו וליצור מוזיקה שאינה דתית.

במרץ 1729 לקח באך על עצמו את ניהול ה-Collegium Musicum, הרכב חילוני שייסד ב-1701 מכרו הוותיק, המלחין הנודע גאורג פיליפ טלמן. היה זה מוסד פרטי נפוץ בערים גדולות של דוברי-גרמנית, שתפס בהדרגה מקום חשוב בתרבות המוזיקלית הציבורית. בדרך-כלל הקימו את ההרכבים הללו תלמידי אוניברסיטאות פעילים מוזיקלית והובילו אותם מוזיקאים מקצועיים בולטים בעיר. כריסטוף וולף תיאר את קבלת ההנהלה על ידי באך כמהלך פיקחי, אשר "ביסס את אחיזתו האיתנה של באך במוסדות המוזיקליים העיקריים בלייפציג". רוב ימות השנה ערך ההרכב קונצרט בן שעתיים מדי שבועיים. אולם גדול הועמד לרשותם ומספר כלי נגינה נרכשו לשימושם. סביר להניח, שרבות מיצירות באך מאז ועד מותו נכתבו עבור ה- Collegium Musicum ובוצעו על ידו, למשל חלקים מה-Clavier-Übung ומרבית הקונצ'רטי לכינור ולצ'מבלו. בסוף שנות השלושים הוחלף באך בניהול ההרכב על ידי תלמידו לשעבר, קרל גותהלף גרלך.

ב-1733 הגיש באך לנסיך הבוחר של סקסוניה את התווים לכמה חלקים מהמיסה בסי מינור, כדי לשכנע את השליט למנותו למלחין חצר מלכותי. מאוחר יותר הרחיב את עבודתו למיסה קתולית שלמה, אשר מרבית המוזיקה שלה נשאלה בשלמות ממיטב פרקי הקנטטות שלו. יצירה זו, שלא בוצעה כנראה במהלך חייו, נחשבת לאחד משיאי המוזיקה הכוראלית שלו. באך מונה למלחין חצר ומבחינתו היה זה, ככל הנראה, שלב במאבק הממושך להגדיל את כוח המיקוח שלו מול מועצת העיר.

באך ניהל קשרים פעילים עם כמה חברי סגל של האוניברסיטה בלייפציג. ראויים לאזכור יחסיו הפוריים עם המשורר פיקנדר. הזוג באך קיבל בביתו חברים, בני משפחה, ומוזיקאים עמיתים מכל רחבי הממלכות הגרמניות. מוזיקאי-חצר מדרזדן ומברלין, בהם טלמן, ערכו אצלו ביקורים תדירים או החליפו עמו תכתובות. אבל דווקא עם גאורג פרידריך הנדל לא הזדמן לו להיפגש. הם נולדו באותה שנה ועיר מולדתו של הנדל הייתה קרובה ללייפציג. הנדל חי אומנם באנגליה באותה תקופה, אך ערך בכל זאת מספר טיולים לגרמניה, אולם באך לא הספיק לפגוש אותו, דבר שכנראה התחרט עליו עמוקות (יש המספרים, שבאך יצא ברגל לפגוש את הנדל מבלי ליידע אותו, אך הנדל עזב עד שהגיע באך).

סוף חייו

בערוב ימיו הלחין באך שתיים מהיצירות המורכבות ביותר שלו מבחינה פוליפונית. ב-1747, בזמן ביקור בפוטסדאם בארמונו של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ניגן המלך, שהיה מוזיקאי חובב, מנגינה קצרה, ואתגר את באך לאלתר עליה פוגה בשישה קולות. מאחר שהייתה זו מנגינה בעייתית לקונטרפונקט, הסתפק באך באותו זמן בפוגה בשלושה קולות. לאחר שחזר לביתו, נענה באך לאתגר המקורי והרחיב אותו קמעה. הוא שחזר מהזיכרון את מה שניגן מול המלך, הוסיף פוגות וקאנונים על בסיס "הנושא המלכותי", וכן, בעזרת שינוי מזערי, יצר ממנו פוגה בשישה קולות. הוא שלח את התווים למלך בכותרת המנחה המוזיקלית. היצירה השנייה, אמנות הפוגה, גם היא סדרה של פוגות מורכבות וקאנונים על בסיס נושא פשוט יותר. סביר שהיצירה נכתבה מספר שנים לפני מותו של באך, ודעה מקובלת היא שהוא לא השלים את הפוגה האחרונה בה (באופן שהיה ממצה באופן עילאי את יכולותיו), אך היא התפרסמה רק אחרי מותו. בשל השימוש היצירתי בפיתוחי נושא ובטכניקות קונטרפונקטיות מסובכות ביותר, רואים ביצירה זו לעיתים קרובות את פסגת ההלחנה הפוליפונית.

בריאותו של באך הידרדרה במהלך 1749. כבר באמצע השנה החלו אבות העיר לחפש יורשים לתפקיד הניהול המוזיקלי שלו. באך הלך והתעוור, עד שנאלץ לעבור ניתוח מידי רופא-העיניים הבריטי המהולל, ג'ון טיילור, שניתח גם את הנדל, כשזה ביקר בלייפציג ב-1750, אך ללא הועיל. ייתכן שהניתוח אף הזיק – עיתון מקומי תלה את סיבת מותו של באך בהשלכות הניתוח הכושל (אגב, גם הניתוח שביצע בהנדל כשל). באך נפטר ב-28 ביולי בן 65. היסטוריונים משערים, שהמוות נגרם משבץ, שהוחמר על ידי דלקת ריאות. היצירה האחרונה אותה השלים באך הייתה פרלוד על כוראל, לעוגב, שהוכתבה לחתנו, יוהאן אלטניקול, על ערש דווי, שהרי עיניו של באך חשכו לקראת מותו. תווי הקדנצה המסיימת מאייתים ראשי התיבות "JSB". כוראל זה מנוגן לעיתים לאחר הפוגה הארבע עשרה הבלתי-גמורה מ"אמנות הפוגה", בה מופיעים תווי מוטיב "BACH", כמו ביצירות שונות של המלחין.

מורשתו של באך

בשנות חייו האחרונות וכן לאחר מותו, ירדה הפופולריות של באך כמלחין וכנגן. יצירתו החלה להיחשב כמיושנת בהשוואה לסגנון הקלאסי שהחל להופיע באירופה, אולם על אף הדעיכה בהערצה אליו, היה באך רחוק מלהישכח לגמרי, ולו רק בזכות ילדיו (ובעיקר קרל פיליפ עמנואל באך) שהיו מוזיקאים בפני עצמם ונשאו את שמה המוזיקלי של שושלתם. יצירותיו של באך לכלי מקלדת המשיכו להוות דוגמת מופת ליכולות הטכניות של הכלים השונים. ב-1774 התוודע שגריר ממלכת הבסבורג בברלין, גוטפריד ואן סוויטן, ליצירותיו של באך, שלא היו מוכרות לו לפני כן. עם שובו לווינה ב-1777 הביא עמו דפי תווים של באך (והנדל) והמריץ את מוצרט ומאוחר יותר את בטהובן להכיר ולנתח את עבודתו של באך. כך הפכו מוצרט ובטהובן למעריציו של באך וכתבו יצירות ברוחו.[2]

תחייתה של הערצת הציבור לבאך התרחשה כאשר בשנת 1829 העלה המלחין הגרמני, פליקס מנדלסון-ברתולדי בפעם הראשונה מאז מותו של באך את אחת מיצירותיו הגדולות ביותר: המתאוס פסיון. בעקבות הקונצרט החל גל של התעוררות וסקרנות בקרב אנשי אירופה בעקבותיו הוקמה ב-1850 "חברת באך" (Bach Gesellschaft) שעסקה בפרסום יצירותיו של המלחין. ב-1854 טבע פטר קורנליוס את המושג שלושת ה-B כדי לציין את שלושת המלחינים הגדולים בהיסטוריה להשקפתו ששמותיהם מתחילים באות B: יוהאן סבסטיאן באך, לודוויג ואן בטהובן והקטור ברליוז.

הפופולריות שצבר באך בעקבות הקונצרט בברלין לא פסקה מאז לרגע, ובמהלכה של המאה ה-20 המשיכו חוקרי המוזיקה לגלות עוד ועוד רבדים ביצירותיו, חלקם בעלי ערך לימודי רב לעוסקים בלימודי המוזיקה. ההערצה לבאך תרמה באופן משמעותי גם לתנועה שהתהוותה במאה ה-20 וקראה לביצוע יצירות באופן אותנטי, עם כלים עתיקים ובעיבודים המקוריים כפי שנכתבו על ידי המלחין.

יצירותיו של באך הן מהיצירות הקלאסיות המצוטטות ביותר במוזיקה פופולרית. לדוגמה ג'ת'רו טאל להקת הרוק מתקדם מצטטים קטעים שלו במספר יצירות וכמוהם גם להקת הפרוג מטאל דרים ת'יאטר. היצירה אריה על מיתר סול הייתה השראה לליווי האורגן בלהיט של פרוקול הארום

"בהיר יותר מחוורון" והבסיס ללהיט הפופ "Everything's gonna be alright" משנת 1997.

בקולנוע נעשה שימוש נרחב בטוקטה ופוגה ברה מינור - לדוגמה כקטע הפתיחה בסרט המצויר "פנטסיה" של דיסני משנת 1940, כפס הקול לכל סצנת הפתיחה של הסרט "רולרבול" משנת 1975 וכפתיח של סדרת הטלוויזיה "היה היה - האדם".

יצירות

באך נמנה עם מספר מלחינים מצומצם אשר עבודתם לא קוטלגה בשיטת האופוסים, אלא ברשימה מיוחדת. רשימת יצירותיו של באך (רי"ב או BWV) מסודרת על פי סוג היצירה וכלי הנגינה לו מיועדת. בגסות ניתן לומר שכחמש מאות המספרים הראשונים הם למוזיקה קולית, כחמש מאות הבאים לכלי מקלדת שונים וכמאה האחרונים לכלים אחרים, הרכבים קאמריים ותזמורתיים.

חלוקה יותר מפורטת היא: 1-222 - קנטטות, 225-248 - מוזיקה מקהלתית בהיקף גדול, 250-524 - כוראלים ושירים, 525-748 - יצירות לעוגב, 772-994 - יצירות לכלי מקלדת, 995-1012 - יצירות לכלי מיתר, 1013-1040 - מוזיקה קאמרית, 1041-1071 - מוזיקה תזמורתית, 1072-1126 - קאנונים ופוגות אחרים. כדאי לציין שבמחקר המודרני נמצאו או שוחזרו יצירות רבות של באך שלא נכללו ברשימה המקורית וכן נתגלה שיצירות רבות שנכללו ברשימה המקורית לא נכתבו על ידי באך. ראו רשימת יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך.

Ricercare a 6 from The Musical Offering
ריצ'רקר בשישה קולות מתוך המנחה המוזיקלית, בכתב-ידו של באך.

בין יצירותיו הנודעות:

מחקר קונטרפונקטי
קנטטות
  • "לב ופה ומעשה וחיים" (Herz und Mund und Tat und Leben), רי"ב 147, ובמיוחד הפרק האחרון שלה, "Jesu, Joy of Man's Desiring".
מוזיקה קולית
מוזיקה תזמורתית
מוזיקה לעוגב
  • טוקטה ופוגה ברה מינור רי"ב 565
  • פרלוד ופוגה במי מינור "קטנה" רי"ב 533
  • פנטזיה ופוגה בסול מינור "גדולה" רי"ב 542
  • פסקליה ופוגה בדו מינור רי"ב 582
  • פרלוד לכוראל "התעוררו, הקולות קוראים לנו" (Wachet auf, ruft uns die Stimme) רי"ב 645
מוזיקה לכלי מקלדת (צ'מבלו/קלאוויכורד)
מוזיקה לכלי סולו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל

פורטל המוזיקה הקלאסית מהווה שער לחובבי המוזיקה הקלאסית בפרט, ולחובבי המוזיקה בכלל, ולמתעניינים בתחום המוזיקה הקלאסית. בפורטל תוכלו למצוא מידע על מלחינים חשובים ודומיננטיים, על התקופות השונות במוזיקה הקלאסית, על יצירות מופת קלאסיות שונות ועוד.

הערות שוליים

  1. ^ 21 במרץ 1685 לפי הלוח היוליאני
  2. ^ אלפרד איינשטיין, מוצרט: אפיו ויצירתו, תרגם יצחק הירשברג, הוצאת עידית 1957 עמ' 168-172
גדל, אשר, באך

גדל, אשר, באך, או בשמו המלא "גדל, אשר, באך: גביש בן אלמוות: פוגה מטאפורית על נפשות ומכונות ברוח לואיס קרול" (Gödel, Escher, Bach: an Eternal Golden Braid: A metaphorical fugue on minds and machines in the spirit of Lewis Caroll), הוא ספר עיון מאת דאגלס הופשטטר, העוסק בשאלות מתמטיות ופילוסופיות, אך גם בנושאים רבים הנוגעים לאמנות, לוגיקה, מוזיקה ומדעי המחשב. הספר יצא לאור באנגלית ב-1979, בהוצאת "Basic Books", ויצא מחדש ב-1999 עם הקדמה חדשה של המחבר במלאת 20 שנה להוצאה המקורית. לעיתים מתייחסים לספר בראשי התיבות של שמו: GEB.

על פני הדברים זהו ספר המראה איך הישגיהם של הלוגיקן קורט גדל, האמן מ. ק. אשר והמלחין יוהאן סבסטיאן באך משולבים וקשורים זה בזה, כפי שכותב המחבר: "שמתי לב שעבורי, גדל אשר ובאך הם רק צללים שהוטלו מכיוונים שונים על ידי מהות מרכזית אחת. נסיוני לשחזר את אותה ישות הוליד את הספר הזה".

אך הנושא המרכזי בספר מופשט ועמוק יותר. הופשטטר שואל "האם מילים ומחשבות שומרות על חוקיות פורמלית או לא?". בהקדמה למהדורה החדשה שיצאה לכבוד 20 שנה למקורית, הופשטטר מצר על כך שספרו נתפס כגיבוב של חידודים לשוניים פילוסופיים ומתמטיים ללא נושא אחיד. הוא כותב: "הספר הוא ניסיון אישי ביותר להסביר איך חיים יכולים להיווצר מחומר דומם. מהי הכרה עצמית? ואיך היא נוצרת מחומר מחוסר הכרה עצמית כמו אבן או שלולית?".

הספר זכה בפרס פוליצר בשנת 1980 בקטגוריית "ספרי עיון כלליים" (General Nonfiction).

בסוף שנת 2011 יצא לאור תרגום לעברית.

המנחה המוזיקלית

המנחה המוזיקלית, רי"ב 1079 (במקור הגרמני: Musikalisches Opfer) היא יצירה שהולחנה על ידי יוהאן סבסטיאן באך והוקדשה לפרידריך השני, מלך פרוסיה. היצירה מורכבת מריצ'רקרים, קאנונים וטריו סונאטה, אשר כולם מבוססים על נושא מאת המלך פרידריך השני.

הפסנתר המושווה

הפסנתר המושווה (Das wohltemperirte Clavier; גרמנית מודרנית: Das Wohltemperierte Klavier), מספרים 846–893 ברי"ב (רשימת יצירות באך, או BWV), היא אחת מיצירות המופת החשובות ביותר של יוהאן סבסטיאן באך.

הפסנתר המושווה

תרגום מדויק יותר של השם המקורי, הוא "(כלי) המקלדת המכוונת היטב". אלו שתי יצירות קוהרנטיות (בנויות ממספר יצירות קטנות) לכלי מקלדת; בשימוש הנפוץ כיום מתייחס השם לשני כרכים, שבכל אחד מהם 24 פרלודים ופוגות - פרלוד ופוגה בכל אחד מן הסולמות.

הכרך הראשון (מספרים 846–869 ברי"ב) הופיע לראשונה בשנת 1722, אך לפחות אחד-עשר קטעים מתוכו קיימים גם בגרסאות מוקדמות יותר. הספר השני נכתב ב-1742 (מספרים 870–893 ברי"ב) בשם "24 פרלודים ופוגות דרך כל הטונים וחצאי הטונים"; השם "הפסנתר המושווה II" הוא מודרני, ולפיכך לא מדויק להתייחס לשני הספרים כיצירה אחת, אף כי הם כתובים בפורמט זהה. אם כי קיימים העתקים רבים בכתב-יד מזמנו של באך, היצירה יצאה לאור בדפוס רק ב-1801, חצי מאה לאחר מות המלחין.

לא ידוע לאיזו מטרה נכתבו שני הספרים, אולם רוב היצירות האחרות של באך למקלדת הן דידקטיות ונכתבו עבור תלמידיו, ולכן יש יסוד להניח שגם לספרים אלו הייתה מטרה דומה. שמו של הספר הראשון מרמז, כמובן, על סוגיה בנושא כוונון (טמפרמנט), וייתכן מאוד שהוא נכתב כדי להדגים את יתרונותיו של כוונון כלשהו המאפשר נגינה בכל הסולמות. אין אנו יודעים בבירור באיזו שיטת כוונון השתמש באך, אך רוב המוזיקולוגים תמימי דעים שלא היה זה דווקא כוונון מושווה (ולכן השם העברי המקובל מטעה – ומטעה כפליים, משום שהיצירה אינה כתובה כלל לפסנתר). בסביבתו של באך השתמשו בכוונוני בארוק שונים, כולל כוונונים שנודעו בשם wohltemperirt. בכוונון כזה לכל סולם אופי שונה מעט, כיוון שבכל סולם קומבינציה שונה של מרווחים טהורים ומרווחים פחות טהורים. צ'מבליסטים המנגנים את היצירות בימינו מכוונים בדרך-כלל בכוונון לא מושווה.

שני הכרכים הללו מהווים דוגמה מאלפת לטכניקת הקונטרפונקט, המגיעה לשיאה בפוגות. היצירה המוכרת ביותר מתוך הספרים היא הפרלוד בדו מז'ור מהכרך הראשון (אולי בגלל השימוש שעשה הקומפוזיטור שארל גונו ביצירה, כשהשתמש בה כליווי למנגינה "אווה מריה"). פרלוד זה מתוך הפסנתר המושווה זכה לעיבודים רבים לכלי סולו: לצ'לו, כינור, ועוד כלים. הוא שימש גם את שלמה גרוניך בשירו "אל נא תלך". היצירות בכרך השני מודרניות יותר בסגנונן, ופרקים רבים כתובים בסגנון גאלאנט ובצורת הסונאטה הבארוקית הדו-חלקית.

היצירה זכתה לביצועים רבים המוכרים ביותר של גלן גולד, פרידריך גולדה, אנג'לה יואיט, סביאטוסלב ריכטר, אדווין פישר, ואנדרש שיף (פסנתר), וונדה לנדובסקה, כריסטוף רוסה, גוסטאב לאונהארדט, קנת' גילברט, בוב ון אספרן וטון קופמן (צ'מבלו).

הקונצ'רטי הברנדנבורגיים

הקונצ'רטי הברנדנבורגיים (רשימת יצירות מאת יוהאן סבסטיאן באך 1046-1051) הם אוסף של שישה קונצ'רטי מסוג קונצ'רטו גרוסו אשר נכתבו על ידי יוהאן סבסטיאן באך בזמן שהותו בקֶתֶן בשנים 1718-1720, והוקדשו למרקיז מברנדנבורג ב-1721.

וריאציות גולדברג

וריאציות גולדברג, רי"ב 988, הוא קובץ של אריה ו-30 וריאציות לצ'מבלו מאת יוהאן סבסטיאן באך. היצירה יצאה לאור לראשונה בשנת 1741 כסדרה, שבאך קרא לה Clavier-Übung ("תרגילים למקלדת") והיא נחשבת לאחת הדוגמאות החשובות ביותר לצורת הווריאציה. היא קרויה על שם יוהאן גוטליב גולדברג, ואפשר שהוא היה הראשון לבצע אותה.

חברת באך

חברת באך (בגרמנית: Bach Gesellschaft) הייתה אגודה שהתקיימה בגרמניה ומטרתה הייתה להוציא לאור את כל יצירותיו של המלחין מתקופת הבארוק, יוהאן סבסטיאן באך. האגודה הוקמה ב-1850 על ידי מוריץ האופטמן, מנצח המקהלה של כנסיית תומאס הקדוש בלייפציג, משרה שבה נשא בעבר באך עצמו. עמו השתתפו גם המלחינים רוברט שומאן, פרנץ ליסט, איגנץ מושלס, לואי שפור וכן אישים נוספים שעסקו במוזיקה כגון אוטו יאן (Otto Jahn), שכתב ביוגרפיה על מוצרט וקארל פרדיננד בקר (Carl Ferdinand Becker).

פרסומה הראשון של החברה היה ב-1851 והוא כלל את רי"ב 1-רי"ב 10. למעשה, סדר ההוצאה לאור השפיע באופן כמעט מוחלט על מספור היצירות המקובל היום. המהדורות יצאו לאור על ידי ברייטקופף והרטל, בית הוצאה למוזיקה ותיק בלייפציג ויוהנס ברהמס נכלל בסגל המערכת של ההוצאה לאור. עד 1900 הוציאה החברה לאור את כל יצירות באך ב-46 חלקים ופורקה לאחר מכן באופן עצמאי. מיד לאחר מכן הוקמה "חברת באך החדשה" שמטרתה היא להגביר את הפופולריות של יצירות באך בכל העולם. פעילותה העיקרית היא קיום "פסטיבל באך", אירועים גדולים במקומות שונים בעולם, בהם מתקיימים קונצרטים של יצירות באך. כמו כן מקיית החברה מחקר על היצירות ומפרסמת יצירות חדשות שלא נמצאו עד כה.

טוקטה

טוקטה (toccata, באיטלקית: 'מנוגנת') היא יצירה קלאסית, בדרך כלל לכלי מקלדת, המדגישה את יכולותיו של הנגן. לעיתים השם ניתן ליצירות למספר כלים (למשל הפתיחה של האופרה 'אורפיאו' של קלאודיו מונטוורדי).

הטוקטה המפורסמת ביותר מופיעה בטוקטה ופוגה ברה מינור לעוגב, BWV 565, של יוהאן סבסטיאן באך.

טוקטה ופוגה ברה מינור

טוקטה ופוגה ברה מינור, רי"ב 565, היא מיצירותיו הנודעות ביותר של המלחין הגרמני יוהאן סבסטיאן באך, וקרוב לוודאי היצירה המוכרת ביותר שנכתבה אי פעם לעוגב. היצירה נכתבה כנראה בין השנים 1703 – 1707, כשבאך שהה בארנשטאט, והיא מיצירותיו המוקדמות ביותר.

טוקטה (באיטלקית: "מנוגנת") היא יצירה וירטואוזית לכלי מקלדת שמטרתה להדגים את יכולותיו הטכניות של נגן.

הפוגה (מלטינית: "לברוח" או "לרדוף") היא יצירה בה נע לכל אורך המנגינה מוטיב מוזיקלי המכונה "נושא" המתפתח ומשתנה לעיתים גם במספר סולמות נפרדים. בפוגה של באך "הנושא" הוא בעצם פיתוח מוזיקלי ברוח הטוקטה. כך שהפוגה היא בעצם הרחבה של הטוקטה.

על אף שיצירה זו היא מיצירותיו הנודעות ביותר של באך, האותנטיות שלה מוטלת בספק מאחר שאין עותק מקור חתום. העותק הישן ביותר שלה הועתק בידי יוהאנס רינגק. היצירה מכילה פרמטות וסימני דינמיקה, דבר שלא היה נפוץ במוזיקה לעוגב בימי באך, ומכילה גם קווינטות מקבילות (על פני מספר תיבות, בשני חלקי היצירה), מהלך שבאך נהג להימנע ממנו.[דרוש מקור]היצירה פורסמה לראשונה ב-1833 במעורבות של פליקס מנדלסון, שגם ניגן אותה בקונצרט בשנת 1840. חברת באך פרסמה אותה ב-1867 בקובץ מספר 15, במסגרת פרסומן של כלל יצירות באך. בחצי השני של המאה ה-19 גדל פרסומה של היצירה לאחר שקארל טאוסיג עיבד אותה לפסנתר, והפופולריות שלה גברה במאה ה-20.

היצירה עובדה לתזמורת על ידי לאופולד סטוקובסקי ושימשה קטע הפתיחה לסרטו של וולט דיסני "פנטסיה". היצירה מנוגנת גם בסרט "20,000 מיל מתחת למים" על ידי קפטן נמו, ובסרטים נוספים, בהם "שדרות סאנסט" ו"לה דולצ'ה ויטה". קטעים מהיצירה שימשו כנעימת הפתיחה של סדרת הטלוויזיה המצוירת "היה היה - האדם".

יוהנס פסיון

יוהנס פסיון (בגרמנית: Johannespassion) או "הפסיון על פי יוחנן", 245 ברשימת יצירותיו של באך לקולות סולו, מקהלה ותזמורת. היצירה כתובה לפרקים 18 ו-19 של הבשורה על פי יוחנן. המילים לפתיחה, לאריות ולכוראלים לקוחות ממקורות שונים, בחלקם מתוך המתאוס פסיון. ידוע גם כי באך השתמש במילים מתוך תרגום התנ"ך של מרטין לותר.

כוראל

כוראל הוא שיר תפילה של הכנסייה הלותראנית, אשר מושר על ידי כלל הקהל בכנסייה.

לכוראלים יש מנגינות פשוטות וקלות לשירה. הם לרוב בעלי מילים מתחרזות וכתובים במבנה סטרופי (אותה מנגינה לכל הבתים). חלק מהכוראלים נכתבו על ידי מרטין לותר בעצמו (שקרא להם בפשטות "שירים"). כוראלים רבים מבוססים על מזמורים גרגוריאניים (כמו הכוראל Nun kommt der Heiden Heiland שביסס לותר על תפילה מן המאה ה-12, או O Welt, ich muß dich lassen המבוסס על שיר פופולרי של היינריך איזאק Innsbruck, ich muß dich lassen).

למרות שכוראלים בדרך כלל מושרים בתור קו מלודי יחיד (מונופוניה), מספר מלחינים עיבדו והירמנו את הכוראלים, תוך כתיבת קולות נוספים. יוהאן סבסטיאן באך ידוע בעיבודיו של כוראלים למקהלה של סופרן, אלט, טנור ובאס. עיבודים אלה מוכרים וידועים כל־כך עד ששמו של באך הפך מקושר למושג כוראל.

הכוראל המעובד לקולות או לכלים ביצירות מאוחרות יותר, מתאפיין בתנועה יחסית דומה במקצב בכל הקולות. לתופעה זו קוראים "הומוריטמוס" כאשר המשפטים יחסית קצרים בדרך כלל ובין המשפטים יש פרמטות ורווחים. האיסורים הקונטרפונקטיים על כתיבת מרווחים מקבילים וטיפול בדיסוננס תקפים וחמורים במיוחד בכוראל, שם כל תנועה אסורה תהיה מורגשת, בגלל האיטיות וההרכב הקטן. הקול הראשי בכוראלים הראשונים היה דווקא הטנור אך עם הזמן נדד תפקיד זה לסופרן כששאר הקולות משלימים מתחתיו את ההרמוניה. בתפילות בכנסייה נהוג לנגן את הכוראל בעיבודו ההרמוני בעוגב, בעוד הקהל שר את המנגינה העיקרית - הלותרנית, של הסופרן.

לאוטה

לָאוּטָה או לוּט או קַתְרוֹס היא כלי מיתר.

הלאוטה המודרנית התפתחה מהעוּד הערבי, ושמה גם נגזר משמו הערבי של העוד: אל־עוד. אף על פי שצורתם החיצונית של שני הכלים דומה, הלאוטה בנויה מעץ שונה ומנוגנת בסגנון שונה מהעוד, ולכן גוון הקול שלה שונה לגמרי. בניגוד לעוד המנוגן בעזרת מפרט ומשמש ככלי מלודי, ללאוטה סריגים לרוחב הצוואר והיא מנוגנת בעזרת האצבעות, וכך ניתן להפיק באמצעותה פוליפוניה (נגינת מספר קולות בו־זמנית) ואקורדים.

לאוטה הייתה ידועה בעולם העתיק כקתרוס, בדומה ללירה.

הלאוטה המודרנית הגיעה לאירופה בימי הביניים, שם הפכה פופולרית בתקופת הרנסאנס ככלי סולו וככלי מלווה לזמרים והרכבים. מספר המיתרים הלך וגדל עם הזמן, והמנעד הורחב כדי להתאים להרכבים מוזיקליים גדולים יותר. בתקופת הרנסאנס המוקדמת הייתה נפוצה לאוטה בעלת שישה מיתרים (חמישה מיתרים כפולים והמיתר הגבוה ביותר - בודד), ובהמשך נוספו בהדרגה ארבעה מיתרי בס נוספים. בסוף הרנסאנס ולאורך תקופת הבארוק שגשגה ההלחנה עבור והביצוע בארכילאוטה (או "לאוטת בארוק") ובתֵיאוֹרבּוֹ, שאפשרו מנעד גדול יותר וכיוונים אחרים מלאוטת שנבנו קודם לכן בעיצומו של הרנסאנס. תצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה כוללת הארכה של חלק מצוואר הכלי והוספת מיתרים המשמשים לליווי הבס. מקובל לראות בתצורה זאת הרחבה כנבל.

רובו המוחלט של הרפרטואר ללאוטה מתקופת הרנסאנס והבארוק מתועד בשיטת רישום מוזיקלית הנקראת טאבלטורה, אשר מכוונת את הנגן היכן להניח את אצבעותיו ועל אילו מיתרים לפרוט - זאת בניגוד לשיטת התיווי הרגילה, בה מופיעים הצלילים אשר יש לנגן על גבי חמשה המציינת את גובהי הצלילים.

לקראת אמצע המאה ה-18 השתנו ההרכבים המוזיקליים והאופנה באירופה, והלאוטה איבדה את מעמדה ככלי סולו וככלי באסו קונטינואו, בעיקר בתצורת התֵיאוֹרבּוֹ-לאוטה.

בין המלחינים שכתבו יצירות ללאוטה נמנים אנטוניו ויוואלדי, יוהאן סבסטיאן באך, סילביוס לאופולד וייס, ג'ון דאולנד ואחרים.

מוזיקה דתית

מוזיקת דתית היא מוזיקה הנכתבת ומבוצעת מטעמים דתיים.

יצירות מוזיקליות רבות הולחנו לצרכים דתיים ומלחינים רבים קבלו השראה מאמונתם הדתית. במקרים רבים יצירות עממיות אומצו לצרכים דתיים או שהתפתחו מיצירות מוזיקליות דתיות. לנצרות היסטוריה ארוכה של מוזיקה כנסייתית. יוהאן סבסטיאן באך לדוגמה, כתב את רוב יצירותיו עבור הכנסייה הלותרנית. מוזיקה דתית משתנה לעיתים קרובות כדי להתאים לתקופה. מוזיקה נוצרית מודרנית וגם מוזיקת גוספל, מלבישות מילים המבטאות מסרים נוצריים על מוזיקה פופולרית.

גם ביהדות יש מסורת מוזיקלית עתיקה וחזקה, למעשה טעמי המקרא הם מהעדויות הראשונות לכתיבת תווים.

גם במסורות המזרח כדוגמת הינדואיזם יש מקום חשוב עבור המוזיקה, כמו גם לדתות מאפריקה.

מיסה בסי מינור

המיסה בסי מינור, מיצירותיו הגדולות של יוהאן סבסטיאן באך (Mass in B minor) (מס' 232 ברשימת יצירות באך), הולחנה לטקסט הלטיני של המיסה. חלקים מן המיסה נכתבו כבר בשנת 1724, אך היצירה הושלמה וחוברה לצורתה הנוכחית בשנת 1749, ממש לפני מות המלחין בשנת 1750. על אף שלא הולחנה כמקשה אחת, היא נחשבת לאחת מיצירות המופת הגדולות של באך, ונחשבת על ידי רבים ליצירה הגדולה ביותר בתולדות המוזיקה הקלאסית.

מתאוס פסיון

מתאוס-פסיון (בגרמנית: Matthäuspassion) או "הפסיון על פי מתי", 244 ברשימת יצירות באך, היא אורטוריה מאת יוהאן סבסטיאן באך, לקולות סולו, מקהלה כפולה ותזמורת כפולה, לליברית מאת פיקאנדר (כריסטיאן פרידריך הנריצי). היצירה כתובה לפרקים 26 ו-27 של הבשורה על פי מתי, בשילוב כוראלים ואריות.

סולם כרומטי

סולם כְּרוֹמָטִי הוא סולם מוזיקלי שהמרווח בין כל שני צלילים סמוכים בו הוא של חצי טון, כלומר: סולם המשתמש בכל הצלילים הקיימים בטווח של אוקטבה (במוזיקה המערבית).

בסולם הכרומטי אין כמעט שימוש, כיוון שלסולם אין כל תכונה טונאלית (תחושה של יציבות), מלודית או הרמונית מיוחדת, והוא כולל את כל התווים האפשריים ולכן לא ניתן להגדיר בו דרגות או כל דבר הקשור בהן. הסגנון המוזיקלי היחיד בו משתמשים בסולם הדומה לסולם כרומטי הוא ג'אז, אך גם שם נדיר למצוא סולמות כרומטיים טהורים. כך נותר הסולם הכרומטי בעיקר בגדר נקודת התייחסות קיצונית ולא כסולם מוזיקלי פעיל.

המושג "כרומטי" יכול לשמש גם בהקשר לחריגות מוזיקליות מסולם מסוים, כלומר כאשר בקטע המנוגן בסולם מסוים מוכנסים לפתע צלילים שאינם שייכים לאותו סולם.

המלחין יוהאן סבסטיאן באך כתב יצירה המנוגנת בסולם זה: "הפנטזיה הכרומטית".

פוגה

במוזיקה, פוּגָה (מבוטא במלעיל ב-פ"א רפה; בצרפתית Fugue) היא טכניקת הלחנה מוזיקלית למספר קולות. כך גם נקראת כל יצירה הכתובה בטכניקה זו. בפוגה מוצג נושא ראשי, אשר מושמע במהלך היצירה שוב ושוב כשהוא "עובר" בין קולות שונים, בדרך כלל בשינויים מלודיים וריתמיים לצורך התאמה לקולות האחרים או לסולמות שונים. מלבד ההתפתחויות השונות שעובר הנושא הראשי, מוצגים במהלך הפוגה גם נושאים משניים וקטעי מעבר.

פוגה יכולה להיכתב להרכבים כליים, כמו רביעיית מיתרים או תזמורת מלאה, להרכבים קוליים של זמרים סולנים או מקהלה, ואף לכלי מקלדת יחיד שניתן לנגן בו מספר קולות בו-זמנית. דוגמאות לפוגות מפורסמות הן הסימפוניה השלישית שכתב לודוויג ואן בטהובן לתזמורת, רקוויאם שכתב וולפגנג אמדאוס מוצרט למקהלה, והפסנתר המושווה שכתב יוהאן סבסטיאן באך לכלי מקלדת יחיד.

ראשיתה של הפוגה בתקופת הרנסאנס ושיאה בתקופת הבארוק, אך היא מופיעה גם ביצירות מהתקופה הקלאסית ומהתקופה הרומנטית ואף ביצירות מהמאה ה-20.

צורת הפוגה שונה מאוד מצורות מוזיקליות אחרות שאינן קונטרפונקטיות, שכן מושם בה דגש רב הן על עצמאות כל אחד מהקולות, אך בו בזמן גם על השילוב ההרמוני ביניהם. ניתן להמשיל את הפוגה למספר אנשים אשר מדברים כולם בו-זמנית, אך דבריהם מתואמים בצורה כזו שניתן להבין את דברי כל אחד מהם גם כאשר מאזינים לכולם ביחד.

קונטרפונקט

במוזיקה, קונטרפונקט הוא צירוף של שני קווים מלודיים עצמאיים (או יותר) תוך יצירה של מרקם הרמוני ביניהם. מקור המילה קונטרפונקט הוא הביטוי הלטיני "פונקטום קונטרה פונקטום" (נקודה מול נקודה). הצורות המוזיקליות הקונטרפונקטיות החיקויות העיקריות הן הקאנון והפוגה, אולם יכולים להיות קטעים קונטרפונקטיים שאינם חיקויים. הקונטרפונקט הפשוט ביותר הוא "קונטרפונקט דו-קולי", המבוסס על צירוף של שני קווים מלודיים, אך יצירות מורכבות יותר מתבססות על "קונטרפונקט רב-קולי".

השימוש בקונטרפונקט החל כבר במאה ה-10 אך התפתח משמעותית במאות ה-16 וה-17. צורת המדריגל, שהייתה נפוצה בעיקר באיטליה במאה ה-16, שכללה את השימוש בקונטרפונקט כמו גם הלחנת המיסה הכנסייתית וצורת המוטט. המלחינים הבולטים שכתבו יצירות קונטרפונקטיות באותה התקופה הם לאסו, ויקטוריה, ג'זואלדו, מונטוורדי ופלסטרינה.

במאה ה-17 החל, במקביל לכתיבת הקונטרפונקט המוקפד, ז'אנר של כתיבת קונטרפונקט "חופשי". הקונטרפונקט החופשי אינו מקפיד על הכללים המחמירים שהיו נהוגים עד אז, ושם את הדגש על יצירת המרקמים ההרמוניים משילוב הקולות העצמאיים. כמו כן באותה התקופה החל המעבר מההלחנה המאפיינת את מוזיקת הרנסאנס המודאלית למוזיקת הבארוק בשימוש בקונטינואו. כמו כן המעבר לווה בשינויים מוזיקליים טכניים מהותיים, כמו התפתחות בעיצוב ובבניית הכלים ובכוונונם (ראו גם).

במחצית הראשונה של המאה ה-18 הביא יוהאן סבסטיאן באך לשיא את סגנון הקונטרפונקט החופשי בהמשך להתפתחות שיטות ההלחנה בצפון גרמניה. בכל יצירותיו של באך שימוש בטכניקות הקונטרפונקט כמו הפוגה והריצ'רקר, השאקון והפסקליה, והקאנון. בין הכוראלים המצטיינים בכתיבה הרמונית יצירתית ובהולכת קולות, הסוויטות והקונצ'רטי בעלי התבניות הפוגאליות, בולטות היצירות שהן גם מחקר דקדקני בקונטרפונקט ובמוזיקה לגורמיה ההרמוניים והמלודיים וריאציות גולדברג, המנחה המוזיקלית ואומנות הפוגות, בהן מדגים באך את מגוון האפשרויות לקונטרפונקט על נושא קבוע. הכוראלים מאתו כתובים בהרמוניה בארבעה קולות: סופרן, אלט, טנור ובס, כאשר הקווים המלודיים העצמאיים משתלבים יחדיו ליצירת רצף של אקורדים.

בשנת 1725 תיאר יוהאן יוזף פוקס את האופנים השכיחים לכתיבת קונטרפונקט בספרו "גראדוס אד פרנסום". על בסיס ספר זה התפתחה שיטת הלימוד המוכרת בשמה "קונטרפונקט הסוגים". במרוצת השנים הפך ספר זה לחם חוקם של מלחינים קלאסיים דוגמת יוזף היידן ומוציו קלמנטי ורבים אחרים מאוחר יותר.

קנטטות מאת יוהאן סבסטיאן באך

להלן רשימת הקנטטות אשר הלחין יוהאן סבסטיאן באך במשך חייו. הקנטטות מקוטלגות על פי שיטת ה-(Bach-Werke-Verzeichnis - BWV) - רשימת יצירות באך (רי"ב), והן אורגנו בשיטה זו על ידי וולפגנג שמיידר.

פיליפ (וז'רארד) זוואנג ניסו למספר כרונולוגית גם את קנטטות הכנסייה של באך וגם את הקנטטות החילוניות (הסקולריות).הרשימה הוצאה לאור בשנת 1982 בשם "מדריך פרקטי לקנטטות של באך" (Guide pratique des cantates de Bach) בפריז, ISBN 2-221-00749-2.

רשימת יצירות באך

ישנן מעל ל-1100 יצירות ידועות מאת יוהאן סבסטיאן באך. היצירות קוטלגו ב-1950 על ידי וולפגנג שמידר בקטלוג BWV) Bach-Werke-Verzeichnis) (בעברית: רשימת יצירות באך; בראשי תיבות: רי"ב), אשר מחולק לפי ז'אנרים (ולא לפי כרונולוגיה). במשך השנים עודכנה הרשימה מספר פעמים, כדי להוסיף יצירות חדשות שנתגלו או להסיר יצירות שאינן של באך.

הקנטטות מופיעות ברי"ב 1-224, ראו רשימת קנטטות מאת יוהאן סבסטיאן באך

הכוראלים מופיעים ברי"ב 250-438, ראו רשימת כוראלים מאת יוהאן סבסטיאן באך

השירים והאריות מופיעים ברי"ב 439-518, ראו רשימת שירים ואריות מאת יוהאן סבסטיאן באך

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.