יוגנדסטיל

יוגנדסטיל, או יוגנדשטיל (גרמנית: Jugendstil - "סגנון הנעורים"), הוא סגנון אמנותי, בעיקר בתחומי האדריכלות והאמנות הדקורטיבית, שהיה נפוץ בגרמניה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. היוגנדסטיל היה חלק מתנועת האר-נובו והוא התקיים במקביל לסגנון הזצסיון שנפוץ בשנים אלה באוסטריה וסגנון ליברטי (Liberty Stile) באנגליה. הוא נקרא כך על שם כתב העת הגרמני "יוגנד", שהתפרסמו בו איורים רבים בסגנון זה.

הערים המפורסמות ביותר בהן קיימים בניינים בסגנון אדריכלי של היוגנדסטיל הן וינה, ברצלונה (בה נקרא הסגנון מודרניסטה), פראג, מנהיים, בריסל וריגה.

GB clock 001
שעון מטוטלת משנת 1920 בסגנון יוגנדסטיל

ראו גם

אדן לכנר

אדן לכנר (בהונגרית: Lechner Ödön‏; 27 באוגוסט 1845 - 10 ביוני 1914) היה אדריכל הונגרי. נודע במיוחד בשל סגנונו, ססציון הונגרי מקורי השואב את מקורותיו מאר נובו פריזאי, יוגנדסטיל גרמני וססציון וינאי יחד עם השפעות מטורקיה ופרס ואמנות מדיארית הונגרית-עממית. בנייני הציבור אשר תכנן במפנה המאה העשרים נדמים לארמונות מקושטים בסגנון המשלב מזרח ומערב וניכרים בעבודות השימוש בפרזול בברזל (חומר חדש באותה עת) ובאריחי טרה קוטה מזוגגים המופיעים בעיקר על גבי הגגות ושואבים את עיצובם מאדריכלות עממית. זכה לכינוי "גאודי ההונגרי". מקבץ המבנים שתכנן הוצעו ב-2008 על ידי הונגריה להכלל כאתר מורשת עולמי.

אמנות מודרנית

אמנות מודרנית, או מודרניזם, הוא כינוי לאמנות שנוצרה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השבעים של המאה ה-20. אמנות מודרנית מתאפיינת בגישה חדשנית לציור ולפיסול, לפיה יצירות אמנות בתחומים אלה אינן חייבות להדמות לאובייקט המופיע בהן, משום שהמצאת הצילום הפכה יעד זה למיושן. במקום זאת החלו אמנים לעסוק בניסיונות חדשניים להצגת העולם, וברעיונות חדשניים על הטבע, החומרים ומטרות האמנות, מתוך גישות אסתטיות שונות.

לא הכול התרגלו למהפכה זו בדרכה של האמנות, שמצריכה הסתגלות של הצופה. יצירה קוביסטית, לדוגמה, עלולה להיות בלתי מובנת לצופה בה, אם הוא לא מכיר את הז'אנר של היצירה, ואת הסיבות להיווצרותו. כך הדבר גם ביצירה דאדאיסטית או סוריאליסטית. הכרת הז'אנר של היצירה, והבנת הסיבות לקונוונציות שלו, יכולים לשמש כעוגן פרשני.

אחד התאורטיקנים המרכזיים של האמנות המודרניסטית היה האמריקאי קלמנט גרינברג שראה את האמנות המופשטת כדרך לחדד את הנושא העיקרי של האמנות - תהליך יצירתה כדיאלוג בין האמן-היצירה-והצופה.

אפרים משה ליליין

אפרים משה ליליֶין (בפולנית: Maurycy Lilien;‏ 23 במאי 1874, דרוהוביץ', גליציה – 18 ביולי 1925, באדנוויילר, באדן-וירטמברג, גרמניה) היה צייר, צלם ותחריטאי יהודי, שפעל בגרמניה ובארץ ישראל, ממייסדי "בצלאל", המזוהה עם סגנון האר נובו. שמו יצא לפניו בשל יצירתו בנושאי יהדות וציונות; מכונה לעיתים "האמן הציוני הראשון".

אר נובו

אר נובו (בצרפתית: Art Nouveau, מילולית - האמנות החדשה) הוא זרם באמנות שהתפתח באירופה ובארצות הברית במחצית השנייה של המאה ה-19. סובב סביב המוטיבים של אלמנטים מהחי והצומח, עם גוף האישה. האר-נובו אינו זרם באמנות בלבד, אלא זרם אשר חרג מהתחום הצר של האמנות והציף את אירופה בכל תחומי העיצוב והאמנות: אופנה, אדריכלות, צורפות, ריהוט ועוד.

סגנון האר-נובו היה השפה החזותית הראשונה שניסתה להתאים את הביטוי החזותי לסביבה המודרנית ולדחות את הגישה הקיימת של עיטור וקישוט החפץ או הבניין במילון צורות השאול מסגנונות העבר.

מן הבחינה הכלכלית, נבע האר-נובו מן המצוקה הכלכלית של אומנים ואמנים שונים, אשר שילבו את כישוריהם במטרה להצליח למכור ריהוט ופריטים שימושיים, אם לא אמנות "טהורה".

בצלאל

בצלאל היא מכללה אקדמית לאמנות, עיצוב וארכיטקטורה. בית הספר נוסד לראשונה בשנת 1906 על ידי בוריס שץ והיה בית הספר הראשון לאמנות בארץ ישראל במאה ה-20. היצירות שנוצרו בבית הספר על ידי תלמידיו נחשבות לראשיתה של האמנות החזותית הישראלית. בשנת 1935, לאחר שהיה סגור כמה שנים, נפתח בית הספר מחדש בשם "בצלאל החדש". בשנת 1955 זכה בית הספר להכרה אקדמית, ובמשך השנים נוספו לו מחלקות שונות בתחומי האמנות והעיצוב. בשנת 1958 זכה בית הספר בפרס ישראל לציור ולפיסול.

ממוקם בקמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

האקשה הפה

הָאקֶָשֶה הֶפֶה (בגרמנית: Hackesche Höfe) הוא מתחם המורכב משמונה חצרות ברחוב רוזנטלר (Rosenthaler Strasse) מס' 40 ברובע מיטה בברלין.

החצרות נבנו בתחילת המאה ה-20 בסגנון יוגנדסטיל ואוכלסו בעיקר ביהודים. בעל המקום היה יהודי בשם מיכאל יעקב. בתקופת גרמניה הנאצית הוא הוכרח למכור את המתחם לארי. הזכויות הושבו ליורשיו ב-1993. היהודים נשלחו להשמדה ורק אבני הנגף המרובות מעידות על כך.

באחת החצרות יש מוזיאון במקום בו היה קיים בית החרושת לייצור מברשות ומטאטאים על ידי עיוורים של חסיד אומות העולם אוטו ויידט. כן קיים במקום מוזיאון לזכר אנה פרנק.

לאחר מלחמת העולם השנייה היה המתחם בשטח ברלין המזרחית. התיישבו במקום אמנים ויוצרים. תוכניות השלטונות להרוס את המתחם נתקלו בהתנגדות עזה.

ב-1995 הוחל בשיפוץ המתחם והוא הפך למרכז חנויות, גלריות, מוזיאונים, סדנאות ותיאטראות. הדירות הישנות שופצו והפכו את המקום למבוקש ויקר למגורים.

הרמן אובריסט

הרמן אובריסט (בגרמנית: Hermann Obrist, ‏ 23 במאי 1863 - 26 בפברואר 1927) היה פסל גרמני-שווייצרי עם שורשים סקוטיים, נציג של תנועת האמנות יוגנדשטיל (אר נובו).

יוגנד

יוּגֶנְד (Jugend, גרמנית: נעורים), או בשמו המלא: יוּגֶנְד: שבועון מינכנאי מאויר לאמנות ולחיים (בגרמנית: Jugend: Münchner illustrierte Wochenschrift für Kunst und Leben) היה כתב-עת לספרות ואמנות שייסד גאורג הירת. "יוגנד" (שנקרא לעיתים קרובות גם "דִי יוגנד", ביידוע) יצא לאור במינכן בשנים 1896–1940. אחרי מותו של הירת החליף אותו פרנץ שנברנר (Schoenberner) כמוציא לאור. בין העורכים הראשיים היו ד"ר האנס א' הירש, ד"ר תיאודור ריגלר וד"ר וולפגנג פֶּצֶט.

ה"יוגנד" נתן את שמו לאסכולת יוגנדסטיל באמנות ובאדריכלות, מה שמצביע על חשיבותו הרבה של כתב העת במפנה המאה העשרים. ועם זאת, לא ניתן לצמצם את תוכנו של "יוגנד" ואת דרכו האמנותית בשיא תהילתו לכותרת "יוגנדסטיל" בלבד. לצד איורים ועיטורים בסגנון מודרני, ניתנה גם במה חשובה לטקסטים סאטיריים וביקורתיים.

החל ממלחמת העולם הראשונה הפך "יוגנד" בהדרגה לעיתון גרמני-לאומני ובווארי-פטריוטי, בדומה לתהליך שעבר על כתב העת "זימפליציסימוס", ועקב כך איבד מחשיבותו והפך לעיתון פרובינציאלי. תהליך זה נפסק רק ב-1927, משנתמנה פרנץ שנברנר (שכתב גם בזימפליציסימוס) כעורך ראשי ופתח את כתב העת בפני אמנים מהדור הצעיר; אז התחילו להופיע בו טקסטים של קורט טוכולסקי ואריך קסטנר ורישומים של ג'ורג' גרוס. סופרים ואמנים אחרים שיצירותיהם התפרסמו ב"יוגנד" היו קרל ארנולד, מקסים גורקי, ארנסט ברלאך ומקס ברנשטיין.

אחרי 1933 יישר "יוגנד" קו עם מדיניות המפלגה הנאצית. למרות זאת, ב-1940 הוא הפסיק להופיע.

מודרניזם קטלאני

מודרניזם קטלאני (קרוי גם מודרניסטה) הוא הווריאציה הקטלאנית של סגנון האדריכלות והאמנות פלסטית הנקרא בצרפתית "אר-נובו", בגרמנית "יוגנדסטיל" ובווינה "זצסיון". הריכוז הגדול ביותר של מבנים בסגנון זה נמצא באזור האישמפלה בברצלונה. החוקרים אינם תמימי דעים באשר לתאריכי תחילת הסגנון וסופו, אולם רובם מסכימים כי הוא צמח בשנות השמונים של המאה ה-19 וגווע לפני 1930. הכל מציינים את התערוכה העולמית של ברצלונה (1888) כאירוע שהזניק את הסגנון לתודעה הבינלאומית.

רינגשטראסה

רינגשטראסֶה (בגרמנית: Ringstraße או Ringstrasse; מילולית: רחוב הטבעת) היא שדרה רחבה המקיפה במעגל (למעשה בשלושת-רבעי מעגל) את מרכז וינה, בירת אוסטריה. השדרה, שנסללה והוקמה בין 1860 ל-1900, כוללת כמה מן המבנים החשובים בבירה האוסטרית כגון הפרלמנט האוסטרי, המבנה המרכזי של אוניברסיטת וינה, הבורסה של וינה, התיאטרון הלאומי בורגתיאטר ועוד וכן ארמונות פאר פרטיים שנבנו של ידי הבורגנות העשירה של מפנה המאה העשרים שכללה תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים, רבים מהם יהודים.

שעון

שעון הוא מכשיר המשמש להצגת זמן אוניברסלי, ולמדידת משך של אירועים. השעון מורכב מסמן שנע במהירות קבועה, וחולף על פני שנתות שהמרווח ביניהן זהה. השנתות מייצגות לרוב יחידות זמן מקובלות של שעות, דקות ושניות, כאשר קיימות שתי שיטות שתי שיטות מקובלות להצגת השעה, שעון בן 24 שעות ושעון בן 12 שעות. לאורך ההיסטוריה השתמשו בסוגים שונים של שעונים, והשוני העיקרי ביניהם היה המנגנון שהפעילם. את המילה העברית המציא יחיאל מיכל פינס, שהיה ממחיי השפה העברית ותרם לה גם את המילה "מחוג" על בסיס המילה "שעה".

תולדות האמנות

תולדות האמנות הוא תחום הדן בהיסטוריה של האמנות החזותית. למרות שהוא משיק בנקודות רבות לתחום הפילוסופיה והאסתטיקה, אין הגדרת טבעה של "האמנות" תחום העיסוק המרכזי שלו. התחום של תולדות האמנות מנסה לסווג שינויים ותקופות באמנות במשך הזמן וכן להבין טוב יותר כיצד האמנות מעצבת ומעוצבת על ידי החברה והתרבות.

לשם ניתוח האמנות בתקופותיה השונות, ומתוך ההנחה כי תהליכי היצירה של אמן הם תהליכים בעלי סטרוקטורה הניתנת לתיאור או ניתוח פרשני, משתמשים ההיסטוריונים בכלים השאובים מתחומי מחקר שונים כגון איקונוגרפיה, היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, פילוסופיה, ארכאולוגיה ועוד.

על פי רוב, נהוג לייחס לתחום זה בעיקר את תולדות האמנות האירופית. עם זאת, ישנם היסטוריונים של האמנות החוקרים אמנות שאינה אירופית, כגון אמנויות המזרח הרחוק, אמנות אפריקאית ועוד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.