יואב בן צרויה

יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה הוא דמות מקראית, שר צבאו של דוד המלך. צרויה, אימו של יואב, הייתה אחותו של דוד והוא נקרא אחריה כנראה מפני הייחוס אחרי המלך. במסגרת תפקידו נלחם בארם, בעמון ובאדום, ומילא תפקיד חשוב בפוליטיקה הפנימית בחצר מלכותו של דוד. יואב נזכר בעיקר בספר שמואל. מקור שמו ("יהו-אב") "האל הוא האב". יואב מאופיין באישיות עצמאית וחזקה, ומתואר כמקבל הכרעות אישיות וכאחד שאינו מהסס לסטות מפקודותיו של דוד המלך ואף לנזוף בו כאשר הוא חושב שהדבר נדרש.

Morgan-bible-fl-46
וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה, מִן-הָעִיר: שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ! אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב, קְרַב עַד הֵנָּה, וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ! וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַאַתָּה יוֹאָב? וַיֹּאמֶר: אָנִי. וַתֹּאמֶר לוֹ: שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ... וַיֹּאמֶר: שֹׁמֵעַ אָנֹכִי! וַתֹּאמֶר, לֵאמֹר: דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר, שָׁאוֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמּוּ...
ציור מתוך תנ"ך מורגן יואב בן צרויה צר על העיר אבל בית מעכה ובא בדברים עם האישה החכמה מהעיר כדי שתסגיר את שבע בן בכרי

קורותיו

קורותיו של יואב מתוארים בעיקר בספר שמואל, בחלק העוסק בשנות מלכותו של דוד. רוב הפרקים העוסקים ביואב הם חלק מרצף סיפורי אחיד פחות או יותר, המשקף לדעת חוקרים רבים מקור ספרותי עצמאי המכונה לעיתים "סיפור ירושת כיסא דוד" (Succession Narrative) או "תולדות חצר המלוכה" (Court History). תחומיו המדויקים של מקור זה שנויים במחלוקת; בדרך כלל כוללים בו את פרקים ט-כ בשמואל ב ופרקים א-ב במלכים. מעשיו האחרונים של יואב ומותו על ידי שלמה המלך במצוות אביו דוד המלך מתוארים בשני הפרקים הראשונים של ספר מלכים, שגם אותם, כאמור, מקובל לשייך לאותו מקור.

פרטים נוספים על יואב מופיעים בספר דברי הימים. אלה מקבילים בחלקם לתיאורים בספר שמואל ובחלקם מוסיפים מידע חדש.

שר צבא דוד

יואב בן צרויה היה נאמן וחסר פניות. עם זאת, נהג לפתור בעיות בכוח הזרוע, ודוד אמר עליו ועל אבישי אחיו "וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי", כלומר - איני מצליח להשתלט עליהם. הוא הנהיג את צבא דוד כבר במאבקו נגד בית שאול, והתמנה לשר צבא על כל ישראל כפרס על היותו הראשון שהכה ביבוסים בקרב על ירושלים[1]. את חרבו ענד לרוחב על חגורתו ולא בנדן כמקובל, מה שהפתיע אויבים בקרב.[דרוש מקור]

הריגת אבנר בן נר

במהלך מלחמת בית דוד נגד בית שאול הרג אבנר בן נר שר צבאו של שאול, את עשהאל[2] אחי יואב, מה שגרם ללוחמי דוד לעצור מהמרדף אחרי לוחמי שאול.

מאוחר יותר ניסה אבנר להצטרף אל דוד ולקבל עליו את דוד כמלך. דוד הסכים, אך כאשר יואב שמע זאת הוא התעמת עם דוד, וטען שאבנר מרגל אחריו, ומתכנן לבגוד בו. יואב שלח שליחים שהשיבו את אבנר לחברון ללא ידיעת דוד, וכשהגיע אבנר הרג אותו יואב. לאחר מותו של אבנר קילל דוד את יואב: "אַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם", וספד לאבנר, כדי להבהיר לעם שדעתו לא נוחה ממעשהו של יואב.

מות אוריה החתי

בעקבות יחסיו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה, והתעברותה, ציווה דוד להביא למותו של אוריה החתי במלחמה עם בני עמון. יואב שלח את אוריה "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם", וכתוצאה מכך אוריה נהרג יחד עם לוחמיו. כשיואב מדווח על שהתרחש, ניכר היה בו כי פחד מתגובתו של דוד על כך שסיכן וגרם למותם של "אנשי חיל". הוא ביקש מהשליח לשכך את חמת המלך בהודעה שגם אוריה נהרג.

הפיוס בין דוד ואבשלום

אחרי שאבשלום בן דוד רצח את אחיו אמנון, הסתכסך עם אביו וברח לגשור, יואב ראה כי דוד מתגעגע אל אבשלום ורוצה בחזרתו[3] והוא ארגן את שובו לירושלים. הוא שלח אישה חכמה מתקוע, שתפנה אל דוד בבקשת שווא: הבן שלה רצח את אחיו, וכעת אנשי העיר רוצים לדון גם אותו למוות. היא לא רוצה לאבד גם את בנה השני ומבקשת מדוד למנוע את מותו. כשדוד הסכים איתה והבין כי יד יואב הייתה בדבר, הוא מבקש מיואב להחזיר את אבשלום לירושלים. יואב הגיב ברגש הודיה:

"וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת דְּבַר עבדו (עַבְדֶּךָ)." (ספר שמואל ב', פרק י"ד, פסוק כ"ב)

לאחר חזרת אבשלום, דוד עדיין לא רצה לראות את פני בנו, ולאחר שנתיים בהן ישב אבשלום מוחרם על ידי אביו בירושלים, אבשלום ביקש מיואב לבוא אליו כדי ליזום מפגש בינו לבין דוד. פעמיים סירב יואב לא אבה להפגש איתו. בתסכולו, שרף אבשלום את שדה יואב, כדי שיואב יבוא אליו, ואכן כאשר נפגש עם יואב, ביקש ממנו להיפגש עם המלך או להמיתו. כשיואב סיפר את הדברים למלך, דוד הסכים בכל זאת לפגוש את בנו ואף נשק אותו.

הריגת אבשלום

כאשר מרד אבשלום באביו, ברח דוד מירושלים, כשבין נאמניו המלוים אותו היו גם יואב ואבישי אחיו. דוד ביקש במפורש שלא יפגעו באבשלום במהלך המלחמה, וחילק את העם בין יואב, אבישי ואיתי הגתי. אנשי דוד הכו את אנשי אבשלום, ובמהלך הקרב שערותיו של אבשלום נתפסו בעץ והוא לא הצליח להשתחרר. אחד מנערי יואב מצא אותו ודיווח ליואב, שמיהר להורגו.

כאשר שמע דוד על מות אבשלום, הוא הסתגר בעליית השער, השתקע באבלו על אבשלום וזנח את תפקידו כמלך, יואב הוכיח את דוד במילים קשות: "הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ: כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ". ואף איים עליו: "קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּ אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה."

בעקבות תוכחתו (וייתכן שאף איומו) של יואב, קם דוד מאבלו ויצא לדבר אל העם ואל צבאו, וחוזר למהלך התקין של תפקוד המלך. מאוחר יותר, בצוואתו, האשים דוד את יואב בהרג אנשי הצבא, אבנר ועמשא, אך לא הזכיר את הריגת אבשלום, ולכן נראה שלא ראה בהריגת בנו המורד עילה לנקמה ביואב.

מרד שבע בן בכרי והריגת עמשא בן יתר

מאחר שיואב הרג את אבשלום הוא הודח מתפקידו כראש הצבא על ידי דוד. במסגרת הניסיון למשוך את כל פלגי העם אחריו, מינה דוד במקומו את עמשא בן יתר, בן דודו של יואב, ואחיינו של דוד, שהיה שר צבא אבשלום. וגם כאשר עמשא מאחר בדיכוי המרד, הוא פונה אל אבישי ולא אל יואב בשל כעסו עליו. יואב הרג את עמשא בערמה כשדוד שלח את עמשא לקרוא לשבט יהודה לקראת הכתרתו המחודשת על כל ישראל, וביקש מיואב להרוג את המורד שבע בן בכרי. לאחר שהרג את עמשא, צר יואב על העיר אבֵל בית מעכה.

לפי המסופר אישה 'חכמה' בת המקום, אשר שמה אינו ידוע, מחליטה להציל את העיר, בטרם תיפול בידי יואב ואנשיו, ותושבי העיר הוציאו אל יואב את ראשו הכרות של שבע בן בכרי.

מניעיו של יואב לא היו ברורים בהרג עמשא, לאחר שדוד סלח לעמשא ומינה אותו לתפקיד הבכיר. ייתכן שהיה זה ממניעים אישיים, שכן עמשא תפס את מקומו של יואב כראש הצבא, אך ייתכן גם שהייתה זו המשך נאמנות לדוד, אשר לדעת יואב שגה במינוי אויבו לשעבר, ושגה גם בהדחת יואב לאחר שזה הרג את אבשלום. לפי שיקול זה הריגת עמשא הייתה מוצדקת שכן הוא היה 'מורד במלכות'.

בצוואתו, דוד ביקש משלמה "לדעת מה לעשות" עם יואב, ולהרגו.

מפקד ישראל

כאשר דוד בסוף ימיו רצה לפקוד ולמנות את ישראל יואב מנסה להניא אותו מכך בדברי כיבושין.

"וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה" (ספר שמואל ב', פרק כ"ד, פסוק ג')

יואב, בניגוד לרצונו, עזר לדוד לפקוד את ישראל. בנוסח המובא בדברי הימים נאמר כי בכוונה לא פקד בתוכם את לוי ובנימין[4].

מות יואב

בצוואתו הורה דוד לשלמה, בין השאר, להרוג את יואב בן צרויה כנקמה על מעלליו:

"וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן תֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲל אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל" (ספר מלכים א', פרק ב', פסוקים ה'-ו')

כאשר זיהה שלמה ניצני מרד מצד אחיו אדניה, שכבר ניסה להמליך את עצמו במקום שלמה, שלח את בניהו בן יהוידע להרוג את אדניה. יואב, שהצטרף אל אדניה, ברח אל אהל ה', נאחז בקרנות המזבח וקווה שלא יהרגוהו מפאת קדושת המקום. בניהו בן יהוידע התייעץ עם שלמה והרג את יואב בכל זאת. יואב נקבר בביתו במדבר, ובניהו בן יהוידע התמנה לשר צבא.

בחז"ל ובגאונים

ישנו איזכור אחד של יואב במשנה אגב דיון הלכתי, ובו נאמר כי ההורג כהן גדול וכהן גדול שהרג בשוגג דינו להשאר בעיר מקלט עד יום מותו, אפילו הוא חיוני לישראל כיואב בן צרויה (מסכת מכות ב' ז'). אזכור זה מובא להלכה ברמב"ם (משנה תורה לרמב"ם, ספר נזיקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ז', הלכה ח').

בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ט, עמוד א') מוקדשת סוגיה שלמה להצדקת מעשיו של יואב. בין השאר מובאת דרשה על הפסוק "ויקבר בביתו במדבר": מה מדבר מופקר לכל - אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר, כמדבר: מה מדבר מנוקה מגזל ועריות - אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. רבי אבא בר כהנא זוקף את עשייתו התורנית של דוד ("ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו") לזכותו של יואב בכך שיואב היה ממונה על הצבא, ופינה את זמנו של דוד להתעסק בענייני משפט.

על פי תשובה של רב האי גאון (תשובות הגאונים (שערי תשובה סימן יט), שם אביו היה שריה: "“וששאלתם יואב בן צרויה למה נקרא בשם אמו כי שם אביו ידוע הוא, דכתיב: וּמְעוֹנֹתַי הוֹלִיד אֶת עָפְרָה וּשְׂרָיָה הוֹלִיד אֶת יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים (ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ד), ומתוך שהייתה אמו אחות המלך דוד, נקרא על שמה לגדלהו בה”"[5], על פי שיטה זו דודו של יואב היה עתניאל בן קנז[6].

עץ משפחה

 
 
 
 
בעז
 
 
 
רות המואביה
 
מחלון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עובד
 
 
 
עדאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישי
 
 
 
נצבת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד המלך
 
אליאב
 
צרויה
 
 
אביגיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה המלך
דוד ציווה עליו
להרוג את יואב
 
אבשלום
נהרג בידי יואב
 
 
יואב
שר צבא דוד
 
 
עשהאל
מגיבורי דוד
 
עמשא
נהרג בידי יואב
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבישי
מגיבורי דוד
 
 

ראו גם

עיינו גם בפורטל:
פורטל תנ"ך

לקריאה נוספת

  • דליה רביד, יואב בן צרויה: גיבור שנוי במחלוקת, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, תש"ע. מבוסס על עבודת דוקטורט של המחברת.
  • יעל שמש, "מדוע הרג יואב את אבנר? (שמ"ב ג 22–27): דוגמה מייצגת להסבר חלקי מטעם המספר", בית מקרא מח (תשס"ג), עמ' 144–153.
  • שושנה זילכה, עיצוב דמותם של בני צרויה בסיפורי דוד, דיסרטציה לתואר "מוסמך", רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ז.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק ו': "וַיֹּאמֶר דָּוִיד--כָּל-מַכֵּה יְבוּסִי בָּרִאשׁוֹנָה, יִהְיֶה לְרֹאשׁ וּלְשָׂר; וַיַּעַל בָּרִאשׁוֹנָה יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, וַיְהִי לְרֹאשׁ."
  2. ^ ספר דברי הימים א', פרק ב', פסוק ט"ז: "וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגָיִל, וּבְנֵי צְרוּיָה: אַבְשַׁי וְיוֹאָב וַעֲשָׂהאֵל - שְׁלֹשָׁה."
  3. ^ שמואל ב', י"ד א'
  4. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"א, פסוק ו': "וְלֵוִי, וּבִנְיָמִן, לֹא פָקַד, בְּתוֹכָם: כִּי-נִתְעַב דְּבַר-הַמֶּלֶךְ, אֶת-יוֹאָב."
  5. ^ תשובות הגאונים-דעת, סימן יב
  6. ^ ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק י"ד:"וּשְׂרָיָה, הוֹלִיד אֶת-יוֹאָב אֲבִי גֵּיא חֲרָשִׁים"
אבימלך בן גדעון

אֲבִימֶלֶךְ בֶּן גִדְעוֹן היה מנהיג שמשל בישראל בתקופת השופטים. יש המונים אותו עם השופטים. הוא עלה למלוכה בשכם וסביבתה בתמיכת בעלי שכם - ראשי המשפחות הכנעניות החזקות בעיר, לאחר שטבח באחיו בני גדעון. ואולם, מלכותו הייתה בלתי יציבה וקצרת ימים - הוא נאלץ לדכא מרידות שפרצו כנגדו, ולבסוף נהרג במהלך מצור על מעוז המורדים בתבץ.

אבימלך היה אחד משבעים ואחד בניו של השופט גדעון בן יואש, ואמו, פילגש גדעון, הייתה כנענית משכם. אבימלך הציע את עצמו לבית אמו להיות שופט אחר מות אביו, בטענו שמוטב כי ימלוך עליהם אדם אחד ולא שבעים. תושבי שכם נאותו להצעה ונתנו לו 70 כסף מבית אלילם שישמש לשכירת רוצחים, ובלשון הכתוב "ריקים ופוחזים" על מנת שיהרגו את אחיו. את אבימלך ממליכים בני עירו באלון מוצב בקרבת שכם.כדי לבסס את שלטונו שחט אבימלך את 69 אחיו ליד אבן בעפרה אך אח אחד בשם יותם ניצל. יותם עלה להר גריזים ונשא את משל יותם, המתאר עצים שביקשו להמליך עליהם מלך, ולבסוף המליכו את האטד, שלא היו לו פירות אלא קוצים. מטרתו של יותם הייתה להתריע בפני בעלי שכם על המהלך השגוי בהמלכת אבימלך.

לאחר מכן החלו מרידות נגד אבימלך בתוך שכם בתואנה שהוא זר אשר הגיע מחוץ לעיר ובשל כך אינו ראוי למלוך עליה. בהתקוממות שבוצעה ניצח אבימלך את געל בן עבד מנהיג המורדים, בעזרתו של זבול- שר העיר שדיווח לאבימלך על המרד, יעץ לו ואף משך זמן עבורו שראה שגעל מזהה אנשים על ראש ההר.

בסוף דיכוי המרד בשכם, אבימלך שרף את מגדל שכם ובו 1000 איש ואישה וזרע את העיר שכם במלח.

אך כאשר פנה להילחם נגד המורדים בתבץ (יש המזהים עם טובאס כיום), נהרג: כאשר קרב אל המגדל על מנת לשרפו, השליכה עליו אשה פלח רכב וניתצה את גולגלתו. נערו קטל אותו בחרב לפי פקודתו: "שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי, פֶּן-יֹאמְרוּ לִי: אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ". למרות זאת, בדורות הבאים נזכר אבימלך כמי שהומת בידי אישה, כדברי יואב בן צרויה: "מִי-הִכָּה אֶת-אֲבִימֶלֶךְ בֶּן-יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא-אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה, וַיָּמָת בְּתֵבֵץ".במבט היסטורי, ניתן לראות בסיפור אבימלך ניסיון שנכשל לכונן מלוכה הממזגת אלמנטים כנעניים וישראליים בתקופת השופטים. ניסיון המלוכה הבא, שהצליח, היה רק בימי שאול המלך אלא שאז בקשת המלוכה באה מקרב עם ישראל ואושרה על ידי הנביא.

אבנר בן נר

אַבְנֵר בֶּן נֵר (או אֲבִינֵר) הוא דמות מקראית. הוא מופיע בתנ"ך בעיקר בספר שמואל. אבנר היה שר צבאו של שאול המלך, ושר הצבא הראשון של ממלכת ישראל המאוחדת. על פי הכתוב בשמואל א' היה בן דודו של שאול, ולפי ספר דברי הימים היה דודו. כשר צבא, אבנר הוביל את צבאו של שאול לכיבושיו בעבר הירדן, למלחמות הקשות מול הפלשתים בתקופת מלכותו של שאול ולמלחמה הפנימית נגד תומכיו של דוד והיה אחד האנשים הקרובים אליו ביותר.

אבנר מתואר בספרות חז"ל כאדם גדול ממדים וחזק, שכאשר הורג את עשהאל הוא הורגו בעץ החנית, אבל עוצמת המכה הורגת את עשהאל ויוצאת מאחורי גבו.

פועלו של אבנר כיד ימינו של שאול לא מתואר בתנ"ך בפרטים. מסופר על אבנר שישב ליד המלך בחגיגה לכבוד ראש חודש וששמר על שאול במסעותיו. לאחר מות שאול הופכת דמותו של אבנר למשמעותית יותר, תחילה כתומכו של איש בושת בן שאול, ולאחר מכן בניסיון ההצטרפות הטראגי שלו למחנה דוד.

אדוניה

אֲדֹנִיָּה (או אֲדֹנִיָּהוּ), דמות מקראית, בנו הרביעי של דוד, מאשתו חגית. נולד בעת שאביו מלך בחברון, והבא בתור בסדר הירושה לאחר אמנון, כלאב ואבשלום. כמוהו כאבשלום היה אדוניה יפה תואר ושאפתן. הודח מכס המלוכה ומוצא להורג מאוחר יותר בפקודת שלמה. פרשת הדחתו והוצאתו להורג מתוארת בתחילת ספר מלכים.

בית הכנסת המרכזי של חלב

בית הכנסת המרכזי של חלב (בערבית: كنيس في حلب) הידוע גם בשמות בית הכנסת הגדול של חלב ובית הכנסת אל-בנדרה, נחשב לבית הכנסת המרכזי והגדול של קהילת יהודי סוריה.

בת שבע

בת שבע היא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל ב'. היא הייתה אשתו של אוריה החתי. בת שבע הייתה פילגשו ולאחר מכן הפכה לאשתו של דוד המלך, והייתה אמו של שלמה המלך, יורשו של דוד. שמה היה בת שבע בת אליעם, אך בדברי הימים א' היא נקראת בת שוע בת עמיאל. ייתכן והייתה נכדתו של אחיתפל הגילוני, יועצו של דוד.

גיבורי דוד

גיבורי דוד הם עשרות גיבורי מלחמה ששירתו בצבאו של דוד המלך והיו הגדולים שבלוחמיו וכנראה גם ראשי הצבא וקציניו.

ככל הנראה היו מחבורת הלוחמים שהתגבשה סביב דוד בעת שברח ממפני שאול במדבר יהודה בתחילת דרכו.

האישה החכמה מאבל בית מעכה

האישה החכמה מאבל בית מעכה היא דמות מקראית אלמונית אשר אינה מזוהה בשמה המפורש. היא מוזכרת בקשר עם סיפור המצור, שהטיל יואב בן צרויה על העיר אבל בית מעכה במרדף, שערך אחרי שבע בן בכרי.

הכרתי והפלתי

הַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי היו גדודי חיילים המוזכרים בזמן מלכותו של דוד המלך בלבד. כמעט תמיד הם מוזכרים בצמוד לשר הצבא בניהו בן יהוידע, למעט פעם אחת שבה הם מוזכרים עם יואב בן צרויה (שמואל ב כ, ז).

יחידה זאת הייתה נפרדת משאר הצבא, כנראה יחידה מובחרת בראשותו של בניהו בן יהוידע.

על פי הפסוקים יש להניח כי הכרתי והפלתי היו יחידה אחת שחולקה לשתי תתי-יחידות: הכרתי והפלתי.

יחידה זאת כאמור היה בתקופת דוד בלבד והייתה ייחודית לו, כנראה בגלל שדוד יכול היה לסמוך עליהם - במרד אדוניה נשארו הכרתי והפלתי בצדו של דוד למרות ששר הצבא דאז, יואב בן צרויה, נטה אחרי אדוניה.

אזכורם הראשון מופיע בעת שדוד כבר מולך, והם לא נזכרים בזמן בריחתו משאול אך יכול להיות שניצני היחידה התחילו אז, אולי כשפשט דוד על נגב הכרתי.

יואב

האם התכוונתם ל...

כבשת הרש (ספר)

כבשת הרש, אשר כתב ב-1957 הסופר משה שמיר, הוא רומן היסטורי השם בפי אוריה החיתי את תיאור מהלך חייו, המועלה על ידו על הכתב טרם נשלח אל מותו בפקודת דוד המלך בימי המצור של צבא יואב בן צרויה, שר צבא ממלכת ישראל המאוחדת על רבת בני עמון. הרומן מהווה פרשנות והרחבתו של סיפור ניאופו של דוד עם בת שבע, אשת רעו, אוריה, בגינו המשיל בפניו נתן הנביא את משל כבשת הרש, דוד התוודה על חטאו ונענש.

מערת הצדיקים בחלב

מערת הצדיקים היא מערת קבורה יהודית המצויה בכותל בית הכנסת יואב בן צרויה בארם צובא היא העיר חלב אשר בסוריה.

מרד שבע בן בכרי

מֶרֶד שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי - הוא מרד שחולל שבע בן בכרי למטה שבט בנימין כנגד שלטונו של דוד המלך ושבט יהודה על עם ישראל.

המרד דוכא ושבע בן בכרי הוצא להורג.

את תיאור המרד ניתן לקרוא בספר שמואל פרקים י"ט-כ.

נושא כלים

נושא כלים הוא עוזר או משרת המסייע לאדם בעל מעמד חשוב משלו.

במקרא הוזכרו נושאי כליהם של מנהיגים, כדוגמת אבימלך בן גדעון (שופטים, ט', נ"ד), שאול המלך (ספר שמואל א', פרק ל"א) ובנו יהונתן (שם, פרק י"ד), וכן יואב בן צרויה (שמואל ב', י"ח, ט"ו). גם דוד המלך שימש תקופה מסוימת כנושא כליו של שאול (שמואל א', ט"ז, כ"א). נושא הכלים נשא את כלי המלחמה עבור אדונו, ובכמה מקרים מתואר שנושא הכלים היה מצויד גם בנשק אישי עבורו, והשתתף באופן פעיל בלחימה (שמואל א', י"ד).

בימי הביניים היה נושא הכלים האדם שנשא את כלי המלחמה של האציל הלוחם, ובעיקר את המגן, וסייע לו בלבישת שריון הגוף. נושאי הכלים היו בעלי מעמד נחות משל הלוחם ששירתו ושאפו ללמוד ממנו את מלאכת הלחימה ולהתקדם אל מעמד גבוה יותר. כשאבירים נלחמו ביניהם, בדרך כלל גם נושאי הכלים נאבקו ביניהם.

בשפות רבות נגזר שמו של נושא הכלים מהמילה מגן, משום שנושא הכלים נשא, לפני הקרב, את המגן הכבד של אבירי ימי הביניים

נושאי כלים מסוימים, שהופיעו ביצירות ספרות מפורסמות, דוגמת: סנצ'ו פנשה ב"דון קיחוטה", גורט ב"אייבנהו" ונושאי הכלים של המוסקטרים בספרי אלכסנדר דיומא האב, היו בעצמם לדמויות מפורסמות.

בתרבות המודרנית, חסרת האבירים, נושאי כלים נושאים את תיק מקלות החבטה של שחקני הגולף או פריטים אחרים המכבידים על בעל המעמד או שזה לא מכבודו לשאת אותם בעצמו.

הרמב"ם כותב על רבי עקיבא שהוא היה נושא כליו של בר כוכבא. על כך כותב רבי יוסף קארו שזה לא ברור כיצד זה אפשרי ועל כן יש שפירשו שרבי עקיבא היה נושא כלים במובן שהוא תמך במרד. לעומת זאת, היו שמצאו רמז לכך שרבי עקיבא בעצמו יצא למלחמה.

הביטוי נושא כלים משמש גם לציין יחסי גומלין לא שיוויוניים בין שותפים לדרך, כך מתואר לעיתים פוליטיקאי אחד כנושא הכלים של פוליטיקאי אחר.

עמשא בן יתר

עֲמָשָׂא בֶּן יֶתֶר, דמות מקראית, היה שר צבאו של אבשלום בעת המרד בדוד ומאוחר יותר שר צבא דוד המלך.

עמשא היה אחיינו של דוד המלך, בן אחותו אביגיל. כאשר ניסה אבשלום למרוד באביו דוד, הוא מינה את עמשא למפקד הצבא במקומו של יואב בן צרויה, למרות שיואב נותר נאמן למלך דוד. ניסיון תפיסת השלטון של אבשלום כשל וצבאו של עמשא הובס בידי צבאו של דוד. באותו הקרב גם הרג יואב את אבשלום, למרות פקודתו הברורה של מפקדו דוד שלא לעשות כן, ובכך הסתכסך עמו. על אף המרד, דוד בתגובה המליץ לזקני יהודה שיאשרו את העברת הפיקוד על צבאו מיואב אל עמשא, בין היתר למען קירוב לבבות בין חלקי העם. הצעתו התקבלה, ודוד שב לירושלים. זמן מה לאחר מכן פרץ מרד שבע בן בכרי ודוד הורה לעמשא להזעיק את צבא יהודה. עמשא התמהמה ודוד הורה לאבישי בן צרויה להחליף את עמשא ולצאת מיד בראש הצבא ולדכא את המרד. עמשא הצטרף אך בדיעבד לצבאו של אבישי בגבעון, שם ניצל יואב בן צרויה את ההזדמנות ורצח את עמשא, אף שהיה גם קרובו, כאשר הלה התקרב אליו בתואנה לנשקו.

בצוואתו הטיל דוד על שלמה לנקום את מותם של אבנר בן נר ושל עמשא בן יתר, וזה אכן ביצע זאת בשלחו את בניהו בן יהוידע להתנקש ביואב בן צרויה.

ייתכן כי עמשא בן יתר הוא עמשי הנזכר בדברי הימים.

פלך (כלי)

פלך (מכונה לעיתים פלך טווייה) - מוט עץ המשמש כציר לטוויית צמר, פשתן, קנבוס, כותנה וסיבים אחרים. הפלך הוא מכשיר ששימש לטווייה בעת העתיקה ובתקופת ימי הביניים, יחד עם הכישור.

פלכים או חלקי פלכים מסוגים שונים נמצאו באתרים ארכאולוגיים רבים, והם עשויים לייצג את אחת הטכנולוגיות המוקדמות בהיסטוריה של האנושות.

הפלך שצורתו הבסיסית לא השתנתה מן האלף הרביעי לפסה"נ מורכב משלושה חלקים:

הכוש: קנה דק, עשוי מעץ או מתכת, מחודד בשני קצותיו, שעליו כורכים את החוט.

הפיקה: משקולת הקבועה בראש הכוש על מנת לאפשר סיבוב קבוע של הפלך, והיא עשויה ממתכת, עצם, אבן או חרס.

הצינורה: וו מתכת שחובר מעל הפיקה ובו נתלה החוט.הפלך מוזכר במקרא בשיר המפורסם הפותח במילים "אשת חיל מי ימצא" (משלי פרק לא), בו נאמר (פסוק יט): "יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶך". איזכור נוסף מופיע בספר שמואל, בקללת דוד את יואב בן צרויה: "וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם". פרשני ימי הביניים מסבירים שהפלך כאן מציין את המוט ללא קשר לטווייה, והמובן הוא שיואב יזדקק למשענת בהליכתו[דרוש מקור]. מאידך, פרשנים בעת החדשה סבורים שהכוונה לפלך הטווייה, והמובן הוא שיואב יזדקק מחמת חולשתו להתפרנס מטווייה כדרך הנשים[דרוש מקור].

במחזה עוץ-לי-גוץ-לי של אברהם שלונסקי נפוץ השימוש במילה פלך, בעיקר בחריזה למילה "מלך". "כלומר, תפשוט ידה לפלך/ותטווה זהב למלך".

עיסוקן של הנשים בעת העתיקה בטווייה הוא מקור הפתגם בפי רבי אליעזר בן הורקנוס: "אין חכמה לאשה אלא בפלך" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף סו עמוד ב).

צוואת דוד

לפני מותו של דוד המלך הוא קרא לבנו שלמה, וציווה אותו בנושאים שונים – צוואת דוד. זהו מעשהו האחרון של דוד המוזכר במקרא.

הסיפור מופיע בספר מלכים א', פרק ב', ונוהגים להפטיר בו בפרשת ויחי, העוסקת בברכות יעקב לבניו לפני מותו.

צרויה

צְרוּיָה היא דמות מקראית. בתם של ישי, אחותם של דוד ואביגיל. אמם של יואב, אבישי ועשהאל. בניה נקראים על שמה, בשונה מהמקובל במקרא, בה נקראים האישים על שם אביהם, כנראה מפני שהייתה אישה חזקה וראויה לציון.

על שמה נקרא הר צרויה בשמורת עין גדי.

שם אמה לא מוזכר במקרא, אולם שם אמו של דוד (וכנראה גם אמה), מופיע בתלמוד הבבלי כנצבת בת עדאל.

שבע בן בכרי

שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי, דמות מקראית, איש משבט בנימין שמרד בדוד המלך, וקרא להינתק ממלכותו בעקבות הבאת דוד לירושלים על ידי אנשי שבט יהודה.

כינויו "בן בכרי" - רומז אולי לייחוסו לבכר, בנו של בנימין.

בעקבות מרידתו, שלח דוד את עמשא בן יתר בראש צבא שבט יהודה, אך זה התמהמה במשימתו, ולכן נדרש דוד לקרוא את אבישי בן צרויה למשימה זו. בגבעון פגש בהם שר הצבא יואב בן צרויה, והוביל את הכוח אל מבצרו של שבע באבל בית מעכה, שם צרו על העיר. כדי להימנע מהרס העיר, אישה חכמה אחת שיכנעה את יושביה להרוג את שבע ולהשליך את ראשו מעבר לחומה. התושבים שוכנעו וביצעו את הנדרש ובכך הומת שבע והוסר המצור.

שמות חיצוניים לדמויות אנונימיות במקרא

דמויות מקראיות רבות מופיעות במקרא עצמו, ללא ציון שמן. המדרש או מסורות שונות באים לעיתים להשלמת החסר, ומספקים שמות (ואף מידע נוסף) לדמויות חסרות השם. ערך זה מציג שמות מקובלים ומסורתיים לדמויות מקראיות, רובן נשים, שבמקור שמן לא מוזכר.

דוד המלך
משפחתו
אבותיו יהודהתמרפרץנחשון בן עמינדברותבעזעובדישי
אחיו ואחיותיו אליאבשמעהצרויהאביגיל
בניו ובנותיו אמנוןתמראבשלוםאדוניהכלאבשפטיהשלמה
אחייניו יואב • אבישיעשהאלעמשא בן יתריונדב בן שמעה
נשותיו אביגילאביטלאחינועם היזרעאליתבת שבעחגיתמיכלמעכה בת תלמיעגלה
יצירות המיוחסות לו צוואת דודקינת דודקינת דוד על אבנרדברי דוד האחרוניםשירת דוד • חלק ממזמורי תהלים
מאורעות בחייו שתוארו במקרא דוד וגולייתסיפור נבל הכרמלידוד ובת שבעמרד שבע בן בכריהאישה החכמה מתקועמעשה אמנון ותמררצח אמנוןדוד ויהונתן
אגדות עליו דוד והצרעה והעכביש
שונות מרב בת שאולפלטי בן לישבית דודאבישג השונמיתברזילי הגלעדיגיבורי דודכתובת תל דןקבר דודמשיחהמלך דוד (סרט)מגן דוד
הנצחה
באומנות דוד (מיכלאנג'לו)דוד (דונטלו)דוד (ברניני)דוד (ורוקיו)
הנצחות עיר דודמגדל דודמלון המלך דודמלון מצודת דודרחוב המלך דודשדרות דוד המלך

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.