יהושע פורת

יהושע חיים (שוקה) פורת (נולד ב-13 בינואר 1938) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. היה מבכירי מפלגת שינוי. מרבה להתבטא בנושאים פוליטיים. יצא נגד הסכם אוסלו, והשתתף בתעמולת הבחירות של הליכוד בשנת 1996.

Professor Yehoshua Porath
יהושע פורת, 2010

ביוגרפיה

יהושע פורת נולד וגדל בתל אביב, בנו של החלוץ ברוך פרויד מהעיר קובל בווהלין. עשה את לימודיו הגבוהים מהתואר הראשון עד לדוקטורט בחוג ללימודי המזרח התיכון ובחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית. התחיל ללמוד ב-1958, סיים דוקטורט ב-1969, נושא העבודה היה: "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית: 1929-1918", היא נכתבה בהדרכת פרופסור גבריאל בר ויצאה כספר. התחיל ללמד באוניברסיטה העברית כאסיסטנט ב-1965, התמנה למרצה ב-1969, התמנה למרצה בכיר ב-1972, התמנה לפרופסור חבר ב-1978 התמנה לפרופסור מן המניין ב-1983, יצא לגמלאות ב-1998/7. מאז שפרש מהאוניברסיטה הרצה בבמות ציבוריות ואקדמיות שונות וכתב מאמרי ביקורת על היסטוריה צרפתית מודרנית בכתב העת "תכלת" שיוצא לאור על ידי מרכז שלם.

פורת זכה בפרס לנדאו ובפרס בן-צבי עבור ספרו על יונתן רטוש.

יהושע פורת נשוי ולו שני ילדים. בעבר היה בן זוגה של יסכה ליבוביץ.

פעילותו הפוליטית

החל מ-1978 היה פורת חבר מועצת שינוי ורוב הזמן גם חבר המזכירות. מאז סוף שנות החמישים היה פעיל בארגונים: הליגה למניעת כפייה דתית, התנועה החילונית ותנועת עם חופשי, שעסקו במאבק נגד כפייה דתית. היה מבכירי מפלגת שינוי בתחילת שנות ה-90. שובץ במקום ה-13 בבחירות 1992 כנציג שינוי בסיעת מרץ (בהם קיבלה המפלגה 12 מנדטים).

פורת הביע את התנגדותו להסכם אוסלו. כבר מ-1967 כתב שצריך להגיע לשלום עם הירדנים ולא ניתן לעשות זאת עם הפלסטינים, עמדה בה החזיק מאז ועד היום. נהג להביע דעות ימניות בנושאים מדיניים. ב-1996 היה מהבודדים שטענו כי ישנה תרמית בהודעת המועצה הלאומית הפלסטינית, שבמרכזה ההצהרה שהיא החליטה לשנות את הסעיפים באמנת אש"ף ששוללים את מדינת ישראל. פורת טען שההודעה מלאה חורים: לא כתוב מתי, כיצד ואם בכלל יבוצע בפועל שינוי זה. הוא אמר שאם הם אכן התכוונו לשנות, נוסח ההודעה שלהם היה צריך להיות: "הצהירה על שינוי בפועל". פורת ספג ביקורת קשה על עמדתו, שבשיאה מספר פרופסורים מהאוניברסיטה העברית (עמיתיו) פרסמו מודעות בעיתונים נגד העמדה שהביע. לקראת הבחירות לכנסת שנערכו בשנת 1996 נטל חלק בתעמולת הבחירות של הליכוד.

כתב מאמרים פובליציסטיים רבים בנושאי מדינת ישראל והסכסוך הישראלי-ערבי בעתונים הארץ, מעריב וידיעות אחרונות.

מחקריו

יהושע פורת חקר בעיקר את התופעה הלאומית במזרח התיכון.

מרד האיכרים המארונים בלבנון 1860-1858

עבודתו הגדולה הראשונה של פורת עסקה במרד האיכרים בלבנון ב-1858. התחיל כמרד על רקע סוציאלי והוא תרם לטבח בין הדרוזים למארונים. האיכרים התקוממו כדי לשנות את חלוקת הקרקע בינם לבין אדוני הקרקע (תופעה נדירה במזרח התיכון), אבל הדבר לא הביא לתוצאות, כי אם לשחיטות בין-דתיות. משפחת אלח'אזן המארונית היו אדוני הקרקע והמצב התדרדר כי בעלי הקרקע הדרוזים פחדו והסיתו את האיכרים הדרוזים. [1]

הפעילות הקומוניסטית בקרב הערבים בארץ

פורת ניסה לראות איך ניסו הקומוניסטים היהודים לחדור לתוך הציבור הערבי, כמה היה קשה, אבל בסופו של דבר התפתחה בשנות הארבעים הליגה לשחרור לאומי בה היו חברים אמיל תומא, אמיל חביבי, תופיק טובי. כולם גדלו בארגון הזה שהיה כבר מפלגה ערבית נפרדת החל משנת 1943. פורת הראה איך בשנות השלושים הם התלבטו אם להיגרר או לא לטרור הערבי.

שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש)

ביוגרפיה אידאולוגית-תרבותית-התפתחותית. פורת חשף את התפתחותו של רטוש כמשורר, אבל גם כאידאולוג ובאותו זמן גם את השורשים של התופעה הכנענית, את הנעשה בתוך התנועה, ואת המסגרת הרעיונית בה פעל. רטוש עשה ניסיון לעצב תנועה של זהות לאומית תרבותית על בסיס טריטוריאלי ותרבותי ולא על זהות לאומית-יהודית. לפי תפישתו, שהיא צרפתית במקורה, אומה היא "הוויית מולדת ותרבות" ולפיכך הזהות הלאומית שלנו אינה היהדות. בעיני רטוש העם היהודי הוא עדה דתית מפוזרת שאיננה בסיס לזהות לאומית ובארץ-ישראל מתגבשת לאיטה אומה עברית.

התנועה הלאומית הערבית-הפלסטינית

פורת תיאר בספרו "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית: 1929-1918" איך הפלסטינים התגבשו מתוך ניסיון למנוע התגבשות תנועה ציונית בארץ-ישראל. הספר השני "ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929" הוא המשך של הראשון ומראה שהפלסטינים בעצמם לא הכריעו אם הם ערבים או פלסטינים. אם הם היו צריכים את מדינות ערב אז היו פאן-ערבים ואם לא אז היו פלסטינים, לכן הספרים נקראים התנועה הערבית הפלסטינית ולא הערבית או הפלסטינית בנפרד.

הספרים הם תוצא של מחקר בארכיון הבריטי, בגנזך המדינה ובארכיונים ערביים שהאירו את הדברים באור חדש ממה שהיה ידוע קודם לכן. לדוגמה השביתה הלאומית ב-1936 נסתיימה בסוף ספטמבר-אוקטובר של אותה שנה. טענת החוקרים בעבר הייתה שהשביתה נפסקה כי מדינות ערב דרשו מהן, מתוך קריאת החומר הארכיוני התברר שהתנועה הלאומית הפלסטינית דרשה ממדינות ערב לפעול אצל הבריטים במטרה לגרום להפסקת השביתה וביקשו כי המדינות הערביות תקראנה להם להפסיק השביתה.

פורת תיאר את התפתחות העמדות והאידאולוגיה. הוא ניסה להראות את נקודת החולשה, למה הם לא הצליחו. הם שללו מלכתחילה את התנועה הציונית וזה בסיס הזהות הלאומית שלהם. הם לא הצליחו כי היו מפולגים והמבנה המשפחתי היה בעוכריהם. הייתה זו חברה מפוצלת שנתנה דגש קודם כל לשיוך המשפחתי הגובר על השאר. לעומת זאת האינטרס הקיומי אצל התנועה הציונית היה חזק יותר. הערבים הפלסטינים חשבו שניתן יהיה לסמוך על מדינות ערב ואילו היישוב העברי סמך על עצמו וגיבש את כוחו.

במבחן המעשה הפוליטי: ארץ-ישראל, אחדות ערבית ומדיניות בריטניה 1930–1945

הספר עוסק בניסיון לקדם את האחדות הערבית, דבר שנגמר בהקמת הליגה הערבית. הודות לחומר בארכיון הבריטי הראה פורת שקידום האחדות הערבית הוא תוצאה של התחרות בין עיראק למצרים ולא של מדיניות בריטניה לעודד אחדות ערבית, כפי שנטען קודם לכן על ידי כל מי שכתב על המזרח התיכון. הארכיונים מראים שאין תמיד הקבלה בין הפקידות הבריטית המקומית למדיניות הבריטית, ולפעמים פעלו שליחי בריטניה במזרח התיכון בניגוד למדיניות ממשלתם.

ספרים שכתב

  • אספקטים חברתיים בצמיחת התנועה הערבית הפלסטינית, ירושלים: חמו"ל, 1971.
  • צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית: 1929-1918, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1976.
    • יצא לאור באנגלית בשם: Yehoshua Porath, The Emergence of the Palestinian-Arab National Movement, 1918-1929. London: Frank Cass; 1974.
  • ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, תל אביב: עם עובד, תשל"ט.
    • יצא לאור באנגלית בשם: Yehoshua Porath, The Palestinian Arab National Movement, 1929-1939: From Riots to Rebellion. London: Frank Cass; 1977.
  • במבחן המעשה הפוליטי: ארץ-ישראל, אחדות ערבית ומדיניות בריטניה 1930–1945. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה (1985).
    • יצא לאור באנגלית בשם: Yehoshua Porath, In Search of Arab Unity, 1930-1945. London: Frank Cass, 1986.
  • שלח ועט בידו: סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש). תל אביב: מחברות לספרות, תשמ"ט 1989.

עריכה ותרגום

  • יהושפט הרכבי, יהושע פורת, שמואל מורה, סכסוך ישראל-ערב בראי הספרות הערבית. ירושלים: המכון למחקר ע"ש הרי ס' טרומן – האוניברסיטה העברית, מוסד ון ליר, 1975.
  • כרך ט: המאנדאט והבית הלאומי (1947-1917). עורכי הכרך - יהושע פורת, יעקב שביט. 1981. בסדרת ההיסטוריה של ארץ ישראל (עורך הסדרה – יעקב שביט). ירושלים: כתר, יד יצחק בן-צבי, (1985-1981).
  • פול קנדי, עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות: תמורות כלכליות ומאבקים צבאיים משנת 1500 עד שנת 2000. מאנגלית: יהושע פורת, תל אביב: הוצאת דביר תשנ"ב 1992.
  • הנרי קיסינג'ר, משבר: ניהול מדיניות החוץ במלחמת יום כיפור וביציאה מווייטנאם. תרגום – יצחק טישלר, עורך מדעי – יהושע פורת. ירושלים: שלם, תשס"ה 2004.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Yehoshua Porath, The Peasant Revolt of 1858-61 in Kisrawan , Asian and African Studies, 1966
אמין אל-חוסייני

מוחמד אמין אל-חוסייני (בערבית: الحاج محمد أمين الحسيني תעתיק מדויק: אלחאג' מֻחמד אמין אלחֻסֶיני, ידוע כחאג' אמין; 1895 – 4 ביולי 1974) היה מנהיג ערבי-מוסלמי בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל והמנהיג הראשי של ערביי ארץ ישראל לפני הקמת אש"ף. אל-חוסייני השפיע יותר מכל מנהיג אחר על עיצובה של האידאולוגיה השוללת את זכותה של המדינה היהודית להתקיים. הוא נודע באנטישמיות שלו ובהתנגדותו הגורפת לציונות והיה אחראי לפרעות ומתקפות על היישוב היהודי בארץ ישראל ובארצות ערב.

בין השנים 1921–1937 כיהן כמופתי של ירושלים וגם כנשיא המועצה המוסלמית העליונה.

בתחילת שנות ה-30 עלה לעמדת המנהיגות הבכירה של ערביי ארץ ישראל.

עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936, כיהן כראש הוועד הערבי העליון. באוקטובר 1937 ברח משלטונות המנדט ועזב את ארץ ישראל. במלחמת העולם השנייה שיתף פעולה עם גרמניה הנאצית והקים בוואפן אס אס יחידות מתנדבים מוסלמים. בשל פעולותיו במלחמת העולם השנייה, הוכרז כפושע מלחמה. בזמן מלחמת העצמאות והנכבה (1947–1949), הנהיג את ערביי ארץ ישראל ממקום גלותו.

אפיקורוס (כתב עת)

אפיקורוס (האות יו"ד מודפסת במהופך) היה כתב עת חילוני מייסודה של עמותת האתאיסטים בישראל שיצא לאור בשנים 1997–1999.

כתב העת הופיע לראשונה בחורף 1997, בעריכתם של התסריטאי רון גואטה ועורך הדין רן שלום, מייסדי עמותת האתאיסטים בישראל. יצאו לאור רק שני גיליונות, בני 64 עמודים כל אחד, בגודל A4. הגיליון השני והאחרון יצא לאור בחורף 1999.

בגליונות פורסמו קטע מתוך הרצאה של יהושע פורת, ראיון עם פרופסור צבי מזא"ה, שיחה עם הרב יואל בן-נון ושיחה עם הסופרת גיל הראבן, דיווח מורחב על יוסף חיים ברנר והתקופה בארץ ישראל, קטע מתוך ספר של יוסף לפיד, הסיפר של מארק טויין על "בסי הקטנה", ההרצאה הקלאסית של הפילוסוף הבריטי ברטראנד ראסל, ראיון עם פרופסור מייקל מרטין מאוניברסיטת בוסטון, מחבר הספר Atheism - A Philosophical Justification, מאמר על האתאיזם בהשקפת עולמו של ריצ'רד דוקינס, ועוד כתבות וראיונות.

ג'מאל אל-חוסייני

ג'מאל אל-חוסייני (בערבית: جمال الحُسيني; תעתיק מדויק: ג'מאל אלחסיני; 1892 - 3 ביולי 1982) היה פוליטיקאי ואיש ציבור פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל ולאחריה בגלות.

הוועד הערבי העליון

הוועד הערבי העליון (בערבית: اللجنة العليا العربية) היה הגוף הפוליטי העליון שהנהיג את הקהילה הערבית בארץ ישראל המנדטורית משנת 1936 ועד מלחמת העצמאות (לרבות בתקופת המלחמה).

המועצה המוסלמית העליונה

המועצה המוסלמית העליונה (בערבית: المجلس الإسلامي الاعلى, אל-מָגְ'לִס אל-אִסלָאמִי אל-אַעְלָא) הייתה הגוף האסלאמי העליון לניהול כל העניינים הדתיים של הציבור הערבי בארץ ישראל המנדטורית מ-1922 ועד 1948 וגוף יציג של ציבור זה מול שלטונות המנדט. המועצה ניהלה את נכסי הוקף, שלטה במערכת המשפט המוסלמי (שריעה), מינתה בעלי תפקידים דתיים וניהלה מוסדות חינוך וסעד שונים. עד המרד הערבי הגדול (1936–1939) התקיימה המועצה כממשלתו של הציבור הערבי וזכתה לשיתוף פעולה ואמון הממשל הבריטי. לאחר המרד ובמהלך מלחמת העולם השנייה צומצמה פעולתה של המועצה לטיפול בנושאי דת פנימיים בלבד, אך מ-1946 שבה לפעילות כמו-ממשלתית. לכל אורך פעולתה הטיפה המועצה להתנגדות פעילה לציונות ותמכה בארגוני ההתנגדות ערביים.

המופתי של ירושלים

המופתי של ירושלים הוא הפוסק מזרם האסלאם הסוני האחראי לאזורים הקדושים לאסלאם של ירושלים.

המופתי החנפי הוא החשוב מבין המופתים של ארבע האסכולות (החנפית, השאפעית, המאליכית והחנבלית), והמופתי של ירושלים היה תפקיד שנשא יוקרה רבה בשל חשיבותה ומרכזיותה של ירושלים באסלאם.

המופתי הנוכחי של ירושלים הוא מוחמד אחמד חוסיין.

המזרח החדש

המזרח החדש הוא כתב עת ישראלי לחקר האסלאם, המזרח התיכון, וכן אפריקה ואסיה.

כתב העת יוצא לאור מטעם החברה המזרחית הישראלית, או בגלגולה הנוכחי - האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם. החל משנת 1949 כתב העת יצא לאור בירושלים על ידי הוצאת מאגנס של האוניברסיטה העברית. כיום יוצא כתב העת בהוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה. "המזרח החדש" הוא הוותיק בתחומו בישראל. בין עורכיו נמנו: יעקב שמעוני, אשר גורן, גבריאל בר, יהודה הרשלג, יהושע פורת, יעקב לנדאו, עמי אלעד בוסקילה, בנימין נויברגר, יקותיאל גרשוני, חיים גרבר, אלי פודה, נמרוד לוז, נמרוד הורוביץ, אוריה פורמן, אהרן ליש, בת-ציון עראקי קלורמן, מאיר חטינה ואחרים. העורכים הנוכחיים הם עמליה לבנוני, מוסטפא כבהא ורונן יצחק.

בשנותיו הראשונות של "המזרח החדש" הכיל כל גיליון מאמרים בנושאים מגוונים. החל מגיליון 31 (1986) ועד לגיליון 47 (2007) הוקדש כל גיליון לנושא ספציפי. כיום יוצא כתב העת במתכונת אקלקטית.

בעבר היה "המזרח החדש" רבעון, וכיום הוא יוצא פעם בשנה. בנוסף על "המזרח החדש" מוציאה האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם את כתב העת האלקטרוני "רוח מזרחית", היוצא ארבע פעמים בשנה.

מאורעות תרפ"ט

מאורעות תרפ"ט (1929, בפי הערבים ثورة البراق, תעתיק: תַ'וּרַת אל-בֻּראק, בתרגום לעברית: "מהפכת אל-בוראק", כינוי לכותל המערבי על פי אחת המסורות הערביות) היו סדרה של פרעות אלימות ומעשי טרור מצד ערביי ארץ ישראל נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, שאירעו בין 23 באוגוסט 1929 (י"ז באב תרפ"ט) ל-29 באוגוסט 1929. במאורעות נרצחו 133 יהודים ו־339 נפצעו, ויישובים וקהילות ברחבי ארץ ישראל ננטשו ונחרבו.

מצד הערבים נהרגו 116 ונפצעו 232, מרביתם בידי שוטרים בריטים כחלק מדיכוי המהומות, ומקצתם על ידי יהודים בפעולות נקם .

בעקבות המאורעות מונתה ועדת שו לחקירת האירועים. הוועדה הגישה ב־1930 את דו"ח הופ-סימפסון, ובעקבותיו הוצא לאחר מכן הספר הלבן של פאספילד.

מופתי

מוּפתי (בערבית: مفتٍ, תעתיק מדויק: מֻפְתִן,

מן השורש הערבי "פ-ת-י" לייעץ בצורה של שו"ת - שאלות ותשובות) הוא:

א. איש דת מוסלמי הבקיא בשריעה ובר-סמכא לפרש את חוקי הדת ולפסוק פתווה.

ב.ראש כהני דת האסלאם, יושב ראש מועצת ה"עולמא" - "המופתי".

משפחת חוסייני

משפחת חוסייני היא משפחה ערבית-פלסטינית ותיקה, מן המבוססות והמכובדות במשפחות הערביות בירושלים. בני חוסייני כיהנו לאורך דורות בתפקידי הנהגה פוליטיים ודתיים בחיים הציבוריים הפלסטיניים, ונודעו על פי רוב בעמדותיהם המיליטנטיות בכל הנוגע ללאומיות הפלסטינית והיחס לציונות.

משפחת נשאשיבי

משפחת אל נשאשיבי (בערבית: النشاشيبي) היא משפחה ערבית ירושלמית, שהייתה בעלת השפעה ויוקרה רבה בקרב ערביי ארץ ישראל ובקרב השלטון העות'מאני של ארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20.

עארף א-דג'אני

עארף פשה א-דג'אני (בערבית: عارف الدجاني; 1856 - 14 באפריל 1930) היה ראש עיריית ירושלים בשנים 1917–1918.

עארף עבד א-ראזק

עארף עבּד א-ראזק (בערבית: عارف عبد الرازق; כוניה: אבו פיצל; 1894, טייבה – 1944, בולגריה) היה ראש כנופיות במרד הערבי הגדול בארץ ישראל (1936–1939) בתקופת המנדט הבריטי.

הוא היה מראשוני המפקדים של המרד ב-1936 ושימש כמפקד אזור. לאחר חידוש המרד ב-1937, התחרה במי שנחשב למפקד העליון, עבד א-רחים אל-חאג' מוחמד, על התואר "המפקד הכללי של המרד".

עבד אל-קאדר אל-חוסייני

עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בערבית: عبد القادر الحسيني, 1907 - 8 באפריל 1948), מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים במלחמת העצמאות. נהרג במהלך קרבות הקסטל.

פח'רי נשאשיבי

פח'רי אל-נשאשיבי (בערבית: فخري النشاشيبي; ? – 1941) היה מנהיג פוליטי ערבי פלסטיני בתקופת המנדט הבריטי ואישיות בולטת באופוזיציה להנהגה החוסיינית.

לדברי יעקב שמעוני, פח'רי היה "הרוח החיה" של משפחת נשאשיבי ו"זרועה המבצעת" של מפלגתה, מפלגת ההגנה הלאומית.פעילותו הגיעה לשיאה בזמן המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, שבתחילתו היה מראשי המסיתים למהומות ובמהלכו עבר להילחם בכנופיות הטרור באמצעות ארגונן של "כנופיות השלום". בשנת 1941 נרצח בבגדאד, ככל הנראה בידי מתנגדיו הפוליטיים.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית (ספר)

צמיחת התנועה הערבית הפלסטינית 1929-1918 הוא כותר ספרו של המזרחן פרופ' יהושע פורת אשר ראה אור בהוצאת עם עובד, והמשכו בכותר: ממהומות למרידה, התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929; שני הכרכים ראו אור, בהתאמה, בשנים 1976 ו-1978.

הספר מבוסס על מחקר ארוך טווח, שראשיתו בעבודת הדוקטור, שערך פורת, בהסתמך על מקורות ארכיוניים של גופים וארגונים ערבים-פלסטינים שונים, כגון הוועד הפועל הערבי ו"האגודות המוסלמיות-נוצריות", ועל ארכיוני השליטים בארץ: תיקי המושלים בתקופה העות'מאנית בארץ ישראל, תיקי משרדי ממשלת בריטניה וממשלת המנדט בארץ ישראל, וכן ארכיוני "ועד הצירים", משלחת התנועה הציונית.

פורת תיקף בחיבורו את תולדותיה של הלאומיות הערבית פלסטינית; התקופה הראשונה החלה לשיטתו ב-1918, עם כיבושה של הארץ על ידי הצבא הבריטי וכינונו של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל בשלהי המלחמה; ביולי 1920 החל השלטון הבריטי האזרחי, והתקופה שמוגדרת כ"צמיחה" נמשכה עד לפרעות תרפ"ט 1929; בתקופה השנייה, שתחילתה ב-1929, החלה, לדעת פורת, "להתגבש בקרבם (של הערבים פלסטינים) ההכרה כי שיטות המאבק החוקיות והפוליטיות לא קדמו את מטרתם - הדיפת הציונות מארץ ישראל - וכי יש לאמץ דרכי מאבק אלימות יותר". תודעה זו הלכה והתגברה עד לישומה במרד הערבי הגדול, או בשמו המקובל ביישוב: "פרעות תרצ"ו-תרצ"ט", בין השנים 1936–1939.

פורת טען במחקרו כי התפתחותה של הלאומיות הערבית פלסטינית המאורגנת התחוללה במשולב יחד עם התפתחות המפעל הציוני והתרחבות היישוב, ויחד עם מדיניותם ומפעלותיהם של שלטונות המנדט הבריטי, ואין להבין את התפתחותה מבלעדי ההשפעות ההדדיות של ישויות אלו, זו על זו.

ראע'ב נשאשיבי

ראע'בּ נשאשיבּי (בערבית: راغب النشاشيبي; תעתיק מדויק: ראע'ב אלנשאשיבי; 1881–1951) היה מנהיג פלסטיני ממשפחת נשאשיבי שפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים, וראש עיריית ירושלים בין השנים 1920-‏1934. מתנגדו ויריבו העיקרי של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני.

תום שגב

תּוֹם שֶׂגֶב (נולד ב-1 במרץ 1945) הוא עיתונאי והיסטוריון ישראלי. נחשב לאחד מ"ההיסטוריונים החדשים". היה בעל טור שבועי בעיתון "הארץ".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.