יהושע בן אריה

יהושע בן אריה (נולד ב-1928) הוא גאוגרף ישראלי, פרופסור לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית ורקטור האוניברסיטה לשעבר. בן אריה הוא מגדולי חוקריה של ירושלים וארץ ישראל, חתן פרס ביאליק ופרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל לשנת תשנ"ט.

יהושע בן אריה
Yehoshua Ben Arie 2015
ענף מדעי גאוגרפיה
מדינה ישראל
פרסים והוקרה חתן פרס ישראל לחקר ארץ ישראל לשנת תשנ"ט.
תרומות עיקריות
גאוגרפיה של ארץ ישראל וירושלים בפרט

ראשית דרכו

יהושע בן אריה נולד בפתח-תקוה למשפחת יהושע שטמפפר ממייסדי המושבה מצד אמו, ולמשפחת לוינזון, מאוחר יותר בן אריה מצד אביו.

הוא החל את דרכו כמורה בבית ספר תיכון. בשנת הלימודים 19491950 התחיל את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית בחוגים להיסטוריה של עם ישראל ובחוג החדש לגאוגרפיה שרק נפתח אז על ידי דוד עמירן. בתום לימודיו שב לצבא והיה חוקר במחלקת ההיסטוריה של צה"ל תחת נתנאל לורך. ענף ההיסטוריה עסק באותה תקופה בחקר מלחמת העצמאות. בן אריה הכין חוברות פרקי הסברה המלוות במפות וכוללות 12 שיעורים. החוברת היוותה את התשתית לשיעורים והרצאות של מורים וקצינים בצבא במשך שנים רבות. בהתבסס על החוברת נכתב הספר תולדות מלחמת הקוממיות, שיצא לאור בהוצאת משרד הביטחון. נתנאל לורך, שהסתכסך עם הצבא עקב גישתו ההיסטוריוגרפית, הוציא ספר שהוא גרסה משלו לתולדות מלחמת הקוממיות.

פעילותו האקדמית

בשנת 1958 שקד בן אריה על עבודת מאסטר אודות הגאוגרפיה של חבל לכיש שהיה אז שטח מוזנח במחקר. הדבר הובילו לחקור את מערכות המסתור בבית גוברין. את הדוקטורט הוא הגיש בשנת תשכ"ג 1962 לאוניברסיטה העברית, בהנחייתו של יצחק שטנר בנושא "הגאוגרפיה האזורית של עמק הירדן התיכון: מהכנרת בצפון ועד נחל תבור בדרום"[1].

בשנת 1966 מונה בן אריה למרצה באוניברסיטה העברית, והפך למרצה בכיר שלוש שנים לאחר מכן. בשנת 1971 מונה לראש המחלקה לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית, ושימש כפרופסור אורח באוניברסיטת אוטווה, באוניברסיטת לונדון ובמרילנד. ב-1972 היה לפרופסור חבר באוניברסיטה העברית, ושבע שנים לאחר מכן היה לפרופסור מן המניין.

בן אריה שימש כעמית מחקר בלונדון, שם אסף חומר על ספרות הנוסעים לארץ ישראל במאה ה-19. מחקרו יצא לאור בספר בשנת 1970 בשם: ארץ ישראל במאה התשע-עשרה - גילויה מחדש. בשנים 1977 ו-1979 ראו אור שני ספריו על ירושלים תחת הכותר עיר בראי תקופה, שהיו מאז לנכסי צאן ברזל בחקר העיר. הוא הרבה לעסק בחקר ארץ ישראל בראשית העת החדשה, ובין השאר ערך מספר מחקרים שבדקו את כמות והרכב האוכלוסייה לפני ההתיישבות הציונית. ב-2011 השלים בן אריה מפעל, שראה אור בשלשה כרכים תחת הכותרת ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט: שכונות, בתים אנשים (2011).
לאחר שרכש שם ומעמד בארץ ובעולם, הרבה בן אריה לפעול במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. בין היתר, הוא היה ממקימי אוניברסיטת חיפה ומהמייסדים של המחלקות לגאוגרפיה באוניברסיטאות תל אביב, חיפה ובאר שבע. במקביל פעל גם במוסדות חינוך ותרבות שונים, כמו במשרד החינוך, במועצה לשימור אתרים, וביד יצחק בן צבי בו היה פעיל במפעלי מחקר גדולים, וביניהם בייסוד "הקתדרה בעל פה" והמשכה - כתב העת קתדרה.

בשנים 1973–1977 כיהן בן אריה כראש וועדת מקצוע הגאוגרפיה במשרד החינוך. בשנים 1974–1977 היה ראש 'המרכז לחקר ארץ ישראל והציונות' (כיום: 'מרכז צ'ריק לחקר הציונות, היישוב ומדינת ישראל') באוניברסיטה העברית, ובשנים 1974–1977 היה יושב ראש הוועדה האקדמית של יד יצחק בן צבי. בשנים 19811985 כיהן כדיקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, ובשנים 19891993 ניהל את 'המכון לחקר ארץ ישראל ויישובה' של יד יצחק בן-צבי. בשנים 1993–1997 כיהן כרקטור האוניברסיטה העברית.

בן אריה מתגורר בשכונת רחביה בירושלים.

השפעתו

Ben Arieh
יהושע בן אריה

בן אריה נחשב לאבי האסכולה הגאוגרפית-היסטורית המודרנית בארץ. אסכולה זו משלבת תחומי ידע שונים ובהם היסטוריה, גאוגרפיה וארכאולוגיה לכדי מיקשה אחת. זוהי גישה אינדוקטיבית הדוגלת באיסוף מרבי של מקורות: סקירת השטח, שימוש במפות, ספרות, תעודות, שניתן לבסס מהן מסקנות במסגרת הזמן הנחקרת הרלוונטית. בתחום זה עמד בן אריה בקשרים קרובים עם עמיתיו חוקרי האסכולה ברחבי העולם.

הוא העמיד דור של תלמידים ממשיכי דרכו ברחבי האקדמיה הישראלית, בהם רות קרק ורן אהרנסון (האוניברסיטה העברית), גדעון ביגר (אוניברסיטת תל אביב), יוסי בן-ארצי (אוניברסיטת חיפה), ויוסי כץ (אוניברסיטת בר-אילן).

בשנת 1978 זכה בפרס ביאליק לחכמת ישראל על ספרו "עיר בראי תקופה" ובשנת 1999 זכה בן אריה בפרס ישראל בתחום חקר ארץ ישראל. בשנתיים שלאחר מכן יצאו לכבודו שני ספרים: האחד, נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל ובתולדותיה, מוגשים ליהושע בן-אריה (עורכים: יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל, אלחנן ריינר, ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, תש"ס); השני, ארץ בראי עברה: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל (בעריכת רן אהרנסון וחגית לבסקי. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"א).

בשנים שלאחר מכן העלה תוכנית גאוגרפית-פוליטית רעיונית לקידום פתרון טריטוריאלי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המבוססת על חילופי שטחים בין ישראל לרשות הפלסטינית ולמצרים; בן-אריה גם פעל רבות במישור המדיני והציבורי למימוש תוכניתו, תוך שהוא מדגיש את היתרונות שכל אחד משלושת הצדדים המעורבים צפוי להפיק מכך. בדצמבר 2008 התערב בן אריה לראשונה באופן פומבי בעניין גאוגרפי-פוליטי אחר, כאשר מחה נגד הקמת מוזיאון הסובלנות בתחומי בית הקברות ממילא בירושלים[2].

בשנת 2001, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת חיפה[3].

משפחתו

בן אריה נשוי לשרה, ארכאולוגית במקצועה ולהם שלושה ילדים - זאב בן אריה, פרופסור אשר בן-אריה ואורית לייבוביץ׳.

ספרים שכתב

  • עמק הירדן התיכון: נגב כנרות. מרחביה: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה-1965.
  • ארץ ישראל במאה הי"ט: גילויה מחדש. ירושלים: כרטא, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, 1970.
  • עיר בראי תקופה - ירושלים במאה הי"ט, כרך א': העיר העתיקה, כרך ב': העיר החדשה בראשיתה. ירושלים: יד יצחק בן-צבי בסיוע הקרן לירושלים, תשל"ז-תשל"ט.
  • צייריה וציוריה של ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשנ"ב-1992.
  • ארץ בראי עברה: מחקרים בגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל, בעריכת רן אהרנסון וחגית לבסקי. ירושלים: הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"א-2001[4].
  • ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט: שכונות, בתים אנשים (שלושה כרכים). יד יצחק בן צבי, תשע"ב 2011.
  • הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בסוף תקופת המנדט 2015, הוצאת יד בן צבי.
  • כיצד נוצרה ארץ-ישראל בעת החדשה 1799‏‏-‏1949 : גאוגרפיה היסטורית. יד בן צבי, תשע"ט 2018.

ספרים שערך

  • מחקרים בגאוגרפיה היסטורית-יישובית של ארץ-ישראל/ העורכים (כרך א): יהושע בן-אריה, יוסי בן-ארצי, חיים גורן; (כרך ב): יוסי כץ, יהושע בן-אריה, יהושע קניאל. ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ח 1987-תשנ"א.
  • ירושלים בתקופת המנדט: העשייה והמורשת, (עורך: יהושע בן-אריה), ירושלים: משכנות שאננים, תשס"ג 2003.
  • וזאת ליהודה: מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, (עורכים: יהושע בן אריה, אלחנן ריינר) ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשס"ג 2003.

ספר יובל לכבודו

  • יוסי בן-ארצי, ישראל ברטל, אלחנן ריינר (עורכים), "נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל ובתולדותיה מוגשים ליהושע בן-אריה, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית ירושלים, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה.

לקריאה נוספת

  • יהושע בן-אריה, "קווים לדרך מדעית", ארץ בראי עברה (תשס"א 2001), 31-1
  • יוסי בן-ארצי, "יהושע בן-אריה ודרכו בחקר ארץ-ישראל", נוף מולדתו (תשס, 1999) ט-יד.
  • יוסי בן-ארצי, "יהושע בן-אריה ומיפוי קרבות מלחמת העצמאות", נוף מולדתו (תשס 1999) 46-58.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תואר דוקטור לפילוסופיה, דבר, 15 ביוני 1964
  2. ^ עקיבא אלדרמוזיאון הסובלנות בירושלים מוציא את חתן פרס ישראל, פרופסור יהושע בן אריה, מסובלנותו, באתר הארץ
  3. ^ מקבלי התואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת חיפה
  4. ^ אורן יפתחאלהסיפור הגדול של כתיבת הארץ הזאת, באתר הארץ, 19 בנובמבר 2001
אהל משה

אהל משה היא אחת מהשכונות הראשונות אשר הוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים. כיום מהווה חלק משכונת נחלאות.

בית פין

בית פין (Finn) בכרם אברהם ברחוב עובדיה 24 בירושלים, הוא אחד ממספר בתים מודרניים ראשונים שנבנו מחוץ לחומות ירושלים בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19. לדעת הגאוגרף יהושע בן אריה, מביניהם הוא "אולי, החשוב-ביותר". חוקר ארץ ישראל פנחס גרייבסקי כתב שהבית היה "הראשון שנבנה מחוץ לחומות ירושלים בידי יהודים בשביל יהודים", בעת החדשה.כינויו של הבית ניתן לו על שם בעלי הקרקע עליה הוא נבנה - הקונסול הבריטי ג'יימס פין.

העיר העתיקה (ירושלים)

העיר העתיקה בירושלים (בערבית: بلدة القدس القديمة, נהגה: בִּלִדַת אֶלקוּדְס אֶלקָדִימָה) היא האזור העירוני העתיק של ירושלים. שטחה המוקף על ידי חומות ירושלים הוא כ-850 דונם. כמו כן נכללים בעיר העתיקה הר ציון ועיר דוד, הנמצאים מחוץ לחומות, בסמוך ומצד דרום.

העיר העתיקה מחולקת ל-4 רבעים: הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. כיום מתגוררים בה כ-39,000 בני אדם. בחומת העיר העתיקה שמונה שערים: שער יפו, שער שכם, שער ציון, שער הרחמים (סגור), שער האריות, שער הפרחים, השער החדש ושער האשפות.

העיר העתיקה מהווה מוקד משיכה מרכזי לתיירים בני דתות ואומות שונות, הבאים מרחבי העולם לבקר באתרים הקדושים להם הנמצאים בה, ובהם: הר הבית, הכותל המערבי וכנסיית הקבר.

העיר העתיקה במתכונת ובגבולות המוכרים לנו כיום, נבנתה בתקופה העות'מאנית. ברם, "צורת העיר העתיקה, מערך השטח הבנוי שלה, חומתה הנוכחית, שעריה, רחובותיה, שווקיה ורבעיה, הם פרי יצירה של תקופות חשובות שקדמו לה בהרבה". רבים מהאתרים המצויים בתחומה על פני מפלס החיים ומתחת לו, מקורם מן העת העתיקה. העיר העתיקה בנויה על חורבות בתים, קמרונות ושפכי הריסות אשר נבנו ונהרסו לסירוגין במשך אלפיים שנה. תחת בתים רבים יש בורות מים ומעברי ניקוז קדומים. מפלס החיים בעיר העתיקה בימינו הוא כ-4–8 מטר מעל מפלס הרחוב בעיר בימי הבית הראשון, וכ-2–4 מטר ממפלס העיר בתקופה הרומית במאות הראשונות לספירה הכללית.ב־1981 הוכרז מתחם העיר העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

הרובע הארמני

הרובע הארמני (בערבית: حارة الأرمن חארת אל-ארמַן, בארמנית:: հայկական թաղամաս האיקקאן טאר'אמאס), הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, לצד הרובע המוסלמי, הרובע היהודי והרובע הנוצרי. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19. רובו של הרובע מוקף בחומה ומהווה שטח פרטי סגור של המנזר הארמני. הוא הקטן ברובעי העיר העתיקה, ומספר תושביו עומד על 2,819.

הרובע היהודי

הרובע היהודי (בערבית: حارة اليهود) שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה בירושלים, והוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19.

ברובע גרים כ-4,200 תושבים, רובם יהודים דתיים, והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכאולוגיה ותיירות, חנויות מזכרות ויודאיקה ומסעדות.

הרובע המוסלמי

הרובע המוסלמי (בערבית: الحي الإسلامي) הוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה של ירושלים, בצד הרובע היהודי, הרובע הנוצרי, והרובע הארמני והגדול שבהם. שמו התקבל בספרות הנוסעים והחוקרים מאז ראשית המאה ה-19. שטחו הוא 300 דונם, ומספר תושביו נכון ל-2014 הוא 28,627. רוב תושבי הרובע המוסלמי הם מוסלמים וחלק ניכר מהם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. כן מתגוררים בו כאלף יהודים, ומאות נוצרים בני אומות שונות הגרים במבני מוסדות ציבור.

הרובע הנוצרי

הרובע הנוצרי (בערבית: حارة النصارى) הוא הרובע הצפון-מערבי מבין ארבעת רובעי העיר העתיקה של ירושלים, לצד הרובע המוסלמי, הרובע היהודי, והרובע הארמני. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19.

ברובע הנוצרי כ־40 מבני דת, בעיקר כנסיות, הידוע שבהם כנסיית הקבר במרכזו, מנזרים ואכסניות לעולי רגל נוצריים. אוכלוסיית הרובע הנוצרי מונה כ-6,000 תושבים.

כרם אברהם

כרם אברהם היא שכונה בירושלים, הנמצאת בצפון-מרכז העיר, בין שכונת גאולה, מחנה שנלר, ותל ארזה.

מקור ברוך

מקור ברוך היא שכונה במרכז ירושלים.

גבולות השכונה הם רחוב מלכי ישראל בצפון, רחוב שרי ישראל במערב, רחוב יפו בדרום וגוש גאולה (זיכרון משה, שכונת אחוה) במזרח, הנתחם על ידי רחוב יוסף בן מתתיהו. הרחוב המרכזי בשכונה הוא רחוב רש"י. הוקמה בשלהי שנות ה-20 של המאה ה-20.

עיר בראי תקופה

עיר בראי תקופה הוא כותר מחקרו של פרופ' יהושע בן-אריה על תולדות העיר ירושלים במאה ה-19.

הכותר כולל:

מבוא

שני כרכים

חלק א: ירושלים במאה התשע-עשרה, העיר העתיקה, כולל 497 עמודים

חלק ב: ירושלים החדשה בראשיתה, "סוף-דבר", רשימת ביבליוגרפיה ומפתחות, כולל 702 עמודים.ראה אור בהוצאת יד יצחק בן-צבי בירושלים בשנת 1979.

עמק הירדן

עמק הירדן הוא אזור שבתחום המועצה האזורית עמק הירדן שמדרום לכנרת וצפונית לבקעת בית שאן. היישובים הכלולים באזור הם, בעיקר, קיבוצים וקבוצות.

במובנו המורחב מציין השם עמק הירדן (אם כי הוא פחות רווח מהשם בקעת הירדן) גם את כל חלקו של השבר הסורי אפריקני מדרום הכנרת ועד לצפון ים המלח.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

רחוב הגיא (העיר העתיקה)

רחוב הגיא (בערבית: الواد; נהגה: אל וואד; נקרא גם רחוב העמק) הוא רחוב ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. תוואי הרחוב נמצא בעמק הגיא המרכזי על גבי תוואי קדום. רחוב הגיא מתחיל בשער שכם ומסתיים בכניסה הצפונית לרחבת הכותל המערבי.

רחוב היהודים (ירושלים)

רחוב היהודים הוא רחוב מרכזי ברובע היהודי שבעיר העתיקה בירושלים. הוא רחוב שתוואו קדום, ונבנה מדרום לצפון לאורך הקארדו הרומי הקדום.

ברחוב הוקמו בתי הכנסת "החורבה" ובית הכנסת הרמב"ן. לאחר מלחמת ששת הימים, הוקמו בו (ובקארדו שלצדו) אתרי הנצחה אחדים: אתר על מאבק הרובע על שרידתו עד נפילתו, ואתר הנצחה ללוחמי הרובע היהודים בתש"ח 1948. בבתי המגורים, החדשים ברובם מתגוררות משפחות יהודיות, וכן פועלות בו חנויות וסדנאות אחדות.

רחוב השלשלת

רחוב השלשלת, או רחוב שער השלשלת (בערבית: شارع باب السلسلة; נהגה "שארע באב א-סילסילה"), בעיר העתיקה בירושלים, עובר בתוואי נחל צולב. הוא מתחיל במערב ברחוב דוד ומסתיים במזרח בשער השלשלת. מקור השם "שער השלשלת" בכיפת השלשלת שעל הר הבית.

שכונת אחווה

שכונת אחווה (הירושלמים מבטאים במלעיל) היא שכונה חרדית בירושלים, בין רחוב מלכי ישראל לשכונת זיכרון משה. חלק מגוש השכונות של גאולה.

שכונת נשאשיבי

שכונת נשאשיבי היא שכונה בירושלים שהקימה משפחת אל נשאשיבי, משפחה ערבית ירושלמית בסוף המאה ה-19. בני משפחת נשאשיבי היו סוחרים ובעלי קרקעות בכפרים יאלו וזכריא, שאותן החכירו לפלאחים אריסים, תמורת ממון ותוצרת חקלאית.

הגאוגרף יהושע בן אריה מתאר את "הגרעין העיקרי" של שכונת שייח' ג'ראח ב"בתיהן של משפחות נשאשיבי וג'ראללה". ראשיתם בשטח בן 50 דונם אותו רכש ח'אג ראשיד אל נשאשיבי מתושב הכפר ליפתא בעבור סוס גזעי ו-120 לירות טורקיות. בשטח זה בנה בית מאבן ירושלמית; כמקובל בבנייה אז, עובי הקירות, הגיע למטר וחצי ובין האבנים הונחו עפר וסיד; ותקרת הקומה הראשונה של הבית הייתה מקומרת, וחוזקה בתמוכות ברזל (רילסים; אנגלית: rails), והגג כוסה ברעפים. לימים הבית נהרס, וכיום ניצב בו "מלון אמבסדור". במשך השנים, הצטרפו קרובי משפחה, בהם בניו, אחיו וקרובים נוספים, לבנייה בסמוך אל הבית, ועל כן נקרא המתחם "שכונת נשאשיבי".בני נשאשיבי הקימו בתי פאר ענקיים, גם במערב ירושלים באזור שכונת החבשים: בין הרחובות אתיופיה (בשמו כיום), והנביאים; באחד מבתי נשאשיבי, ברחוב אתיופיה 11, התגורר במשך מספר שנים עד מותו ב-1922 אליעזר בן-יהודה. גם בית מספר 13 ברחוב אתיופיה היה אחד מבתי נשאשיבי, ובמרכז העיר נבנה בית הגא ראשיד נשאשיבי, הידוע כיום כבית טיכו.

שער הפרחים

שער הפרחים (ערבית: باب الساهرة תעתיק: "באב אל סאהרה" - השער הפתוח) ידוע גם בשם שער הורדוס הוא אחד משערי ירושלים, ונמצא בחלק הצפוני של חומות ירושלים. סמוך לשער מבחוץ נמצאת שכונת באב א-זהרה, כשמו הערבי של השער.

שערי ירושלים (שכונה)

שערי ירושלים הוא שמה של שכונה קטנה הנושקת לקצהו המערבי של רחוב יפו בירושלים, בסמוך למבנה שערי צדק הישן. בשמה העממי "אבו בסל".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.