יהויקים

יְהוֹיָקִים מלך יהודה בשנים 609 לפנה"ס עד 598 לפנה"ס, היה בנו של יאשיהו.

יהויקים
Jehoiakim-Eliakim
איור משנת 1553
לידה 634 לפנה"ס
ירושלים, ממלכת יהודה
פטירה 598 לפנה"ס (בגיל 36 בערך)
ירושלים, ממלכת יהודה
מדינה ממלכת יהודה
שושלת בית דוד
תואר מלך יהודה
אב יאשיהו
אם זבודה בת פדיה
צאצאים יהויכין
יורש העצר יהויכין
מלך יהודה ה־18
608 לפנה"ס – 598 לפנה"ס
(כ־10 שנים)

זמן עלייתו לשלטון

יהויקים ככל הנראה עלה במהלך חודש תשרי של שנת 609 לפנה"ס, ומלכותו נמשכה 11 שנה, עד חורף 598 לפנה"ס. לפי הכרוניקה הבבלית פרעה נכו חצה את הפרת לכיוון חרן בחודש תמוז; קרב מגידו (בו נהרג יאשיהו) נערך לפיכך במהלך חודש סיוון או תחילת תמוז; הכתרת יהואחז, אחיו של יהויקים, חלה לכן בסוף חודש סיוון או בחודש תמוז; יהואחז שלט שלושה חודשים עד למאסרו בידי פרעה נכה. כלומר - תמוז, אב אלול, ואולי אף חלק מתשרי.

בדברי הימים מובאת רשימת בניו של יאשיהו לפי הסדר: יוחנן, יהויקים, צדקיהו ושלום (=יהואחז; דה"א ג, טו). ככל הנראה הבן הבכור, יוחנן, מת בחיי אביו, אולם כאשר מת יאשיהו בקרב מגידו בשנת 609 לפנה"ס, העדיפו "עם הארץ", שהיה גוף בעל כוח פוליטי, להמליך את הבן הקטן יהואחז, משום שהייתה לו אוריינטציה בבלית ולא מצרית. לאחר 3 חודשים פרעה נכה, מלך מצרים הדיח את יהואחז והמליך תחתיו את יהויקים.

אמו של יהויקים הייתה זבודה מהעיר רוּמָה שבגליל, וייתכן שזו סיבה נוספת לאי העדפתו על ידי "עם הארץ". בתחילה נקרא שמו "אליקים", ואולם פרעה נכה הסב את שמו ל"יהויקים" (מל"ב כג, לד), כחלק מהנוהג הווסאלי באותם ימים. פרעה גם העניש בכסף את העם על תמיכתם בבבל, ויהויקים לקח את התשלום מידי העם בלחץ וכוח.

השתעבדות יהודה לבבל

בעת עלייתו של יהויקים לכס המלוכה שלטה מצרים "מִנַּחַל מִצְרַיִם עַד-נְהַר-פְּרָת" (מל"ב כד, ז), אך שנות שלטונה היו ספורות. בקיץ 605, בקרב כרכמיש, הכה נבוכדראצר את צבא מצרים שוק על ירך והשמיד את שרידי הכוח המצרי בארץ חמת. הדים לקרב זה ולתוצאותיו קיימים בכרוניקה הבבלית על ימי נבוכדראצר, ואצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות י, ו, א; יא, א), ובנבואת ירמיהו, הפותחת באיזכור לקרב זה ולתוצאותיו כרקע לנבואה:

"לְמִצְרַיִם עַל-חֵיל פַּרְעֹה נְכוֹ מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר-הָיָה עַל-נְהַר-פְּרָת בְּכַרְכְּמִשׁ אֲשֶׁר הִכָּה נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִיעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה. עִרְכוּ מָגֵן וְצִנָּה וּגְשׁוּ לַמִּלְחָמָה. אִסְרוּ הַסּוּסִים וַעֲלוּ הַפָּרָשִׁים וְהִתְיַצְּבוּ בְּכוֹבָעִים מִרְקוּ הָרְמָחִים לִבְשׁוּ הַסִּרְיֹנֹת...וְהַיּוֹם הַהוּא לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת יוֹם נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם כִּי זֶבַח לַאדנָי יֱֹיִ צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ צָפוֹן אֶל-נְהַר-פְּרָת. עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם לַשָּׁוְא הִרְבֵּיתי הִרְבֵּית רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ" (ירמיהו מו, ב-יב).

נבוכדראצר לא הגיע מיד ליהודה, משום שבקיץ אותה שנה מת אביו המלך, נבופלאסר והוא היה עסוק בכינון המלוכה.

יהויקים ושריו לא העריכו נכונה את השינויים המתחוללים במזרח התיכון, ונקטו מדיניות חוץ בעלת סיכונים גבוהים שהוליכה לכישלון. לעומתם גילה ירמיהו הבנה נכונה ומפוכחת יותר של טיב ההתרחשויות והערכה היסטורית מעמיקה על ההתפתחויות המדיניות הצפויות. זמן קצר לאחר קרב כרכמיש ("בשנה הרביעית ליהויקים") השמיע הנביא את דעתו שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה עַל-יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה וְאֶל כָּל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר. מִן-שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיֹאשִׁיָּהוּ בֶן-אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה זֶה שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר-ה' אֵלָי וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם... הִנְנִי שֹׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת-כָּל-מִשְׁפְּחוֹת צָפוֹן נְאֻם-ה' וְאֶל-נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל עַבְדִּי וַהֲבִאֹתִים עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְעַל-יֹשְׁבֶיהָ וְעַל כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה סָבִיב וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבוֹת עוֹלָם. וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל רֵחַיִם וְאוֹר נֵר. וְהָיְתָה כָּל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחָרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת-מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל-מֶלֶךְ-בָּבֶל וְעַל-הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם-ה' אֶת-עֲוֹנָם וְעַל-אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם." (יר' כה, א-יב).

את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה לה נשאר נאמן עד הסוף: "וְאֶל-הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת-דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת-דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל-הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם וְחָיָה וְהָיְתָה-לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל" (שם כא, 9-8); "כֹּה אָמַר ה' הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל וּלְכָדָהּ" (שם לח, ג). בחודש סיוון 604 יצא נבוכדראצר מלך בבל למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), ובחודש כסלו אותה שנה הוא עלה על אשקלון, בזז את העיר והרס אותה, ולקח בשבי את מלכה. מסע זה גרם ככל הנראה לזעזוע בחצרו של יהויקים שכן כנראה בהקשר למסע זה קרא יהויקים לצום לכל העם לפני ה' בירושלים: "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי ה' כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם" (יר' לו, ט).

(הערה: החודשים במקרא מתחילים תמיד בניסן, כך שהחודש התשיעי הוא כסלו)

העובדה שהכרזת הצום נעשתה בחודש כסלו מרמזת על הקשר בין צום זה לבין האירועים באשקלון.

באותה הזדמנות הקריא ברוך, מזכירו של ירמיהו, את נבואותיו של ירמיהו אותם ניבא במשך שנים מאז ימי יאשיהו, ואשר אותם העתיק ברוך על המגילה. דברים אלו הוקראו בבית המקדש לפני העם, ומאוחר יותר - לבקשת השרים - לפני שרי יהויקים (יר' לו, א ואילך). המסר של הדברים היה שמלך בבל עתיד לעלות על יהודה ולהשחיתה (שם, כט). יהויקים סירב להאמין לדברי הנבואה ושרף את המגילה באש.

על השתעבדות יהויקים לבבל לא נשארו פרטים ברורים, לא במקרא ואף לא בכרוניקה הבבלית. במקרא נמסרה עובדה זו ללא ציון תאריך ופרטים: "בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ" (מל"ב כד, א). עקרונית, דבר זה עשוי היה לקרות בכל אחת מהשנים 604 – 600/601 בהן ערך נבוכדראצר מסעות לסוריה וארץ ישראל. אך אצל יוסף בן מתתיהו, בקדמוניות י, ו, א 87, נשמרה מסורת לפיה היה הדבר בשנה השמינית של יהויקים: "ובשנה הרביעית למלוך נבוכדראצר, והיא השמינית ליהויקים שליט העברים, יצא מלך בבל בחיל רב למלחמה על היהודים ודרש מס עובד מיהויקים מתוך איומי מלחמה. והואיל ויהויקים פחד מפני האיום הזה קנה את השלום בכסף ושילם לו את המס שהטיל עליו נבוכדראצר במשך שלוש שנים".

השנה השמינית של יהויקים החלה בניסן (או תשרי) 601. החוקרים מלמט ותדמור נוטים להקדים את תאריך השיעבוד לשנת 603. אך אם נקבל את המסורת של יוסף בן מתתיהו הרי נוכל לתלות את שיעבודה של יהודה במסע שערך נבוכדראצר לדרום ארץ ישראל במטרה לתקוף את מצרים בכסלו שנת 601. אם אכן לאותה שנה יש ליחס את השתעבדותו של יהויקים לבבל, הרי שהיה הדבר צריך לקרות סביב חודש כסלו, עם בואו של הצבא הבבלי לאזור. שכן הקרב שנערך מאוחר יותר בין הצבא הבבלי למצרי על גבול מצרים הסתיים ללא הכרעה לאחר ששני הצדדים סבלו אבדות קשות. אם אכן נכון יהיה לקבל את גרסת יוסף בן מתתיהו, הרי שאת הדחיה הארוכה שדחה נבוכדראצר את שיעבודה של יהודה ניתן יהיה לפרש בחשיבותה המועטה של יהודה בעיני מלך בבל, ובמיוחד לאחר נפילת אשקלון בידיו.

אין כל סיבה רצינית לפסול עדות זו של יוסף בן מתתיהו, אך במקרה כזה לא יובן, כיצד למרות שהקרב עם המצרים הסתיים ללא הכרעה, מה שהיה בו כדי כישלון של הבבלים שבקשו לחדור למצרים, שמר יהויקים על נאמנותו לבבלים שלוש שנים לאחר מכן, וגם לא יהא ברור אז מדוע דווקא בתום אותם שלוש שנים בחר למרוד. לעומת זאת, אם נקבל את הנחתם של חוקרים מסוימים, כמו למשל מלמט, שההשתעבדות הייתה בשנת 603 לפנה"ס, נוכל להסביר את כניעת יהויקים ברושם הקשה שעשה ביהודה גורל אשקלון שנפלה ונהרסה בידי הצבא הבבלי שנה קודם לכן. מאידך גיסא תובן מרידתו של יהויקים בשנת 600 (היינו שלוש שנים אחר כניעתו לבבל) כמה שנבע מהתרשמות (מוטעית) מכוחה החלש של בבל בעקבות כשלונה בקרב נגד מצרים בכסלו 601 לפנה"ס. מאידך גיסא, הקדמת ההשתעבדות לשנת 603 תדרוש הסבר מדוע התעכבה התגובה בבלית על מרידתו של יהויקים עד לשנת 598 לפנה"ס.

המרידה בבבל וסופו של יהויקים

בהנחה שהשתעבדותו של יהויקים לבבל חלה בכסלו 601 לפנה"ס, הרי שהתשלום השלישי של המס היה בסתיו 600 לפנה"ס, והפסקת תשלום המס לבבלים, שמשמעותה הייתה מרידה בבבל, חלה בסתיו 599 לפנה"ס. ואילו התגובה הבבלית על כך באה בכסלו 598 לפנה"ס.

לאחר כשלונו בקרב עם המצרים, בסוף 601 לפנה"ס, נשאר הצבא הבבלי בארצו בשנה הבאה, על מנת לשקם את צי המרכבות והסוסים שלו, ובכסלו 599 לפנה"ס הוא יצא פעם נוספת ל"ארץ ח'תו" (סוריה וארץ ישראל), והפעם במסע נגד הערבים. וזו לשונה של הכרוניקה הבבלית על המסע נגד יהודה:

"השנה השביעית (של נבוכדראצר): בחודש כסלו מלך אכד כנס את צבאו וצעד לארץ ח'תו. הוא חנה מנגד לעיר יהודה, וביום השני של חודש אדר הוא כבש את העיר (ו)תפס את המלך (שלה). מלך כלבבו בתוכה הפקיד; מס כבד לקח והביאו לבבל".

ובמקרא נאמר:

"בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ. וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת-גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת-גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי-עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים. אַךְ עַל-פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה. וְגַם דַּם-הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת-יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא-אָבָה ה' לִסְלֹחַ. וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְכָל-אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה. וַיִּשְׁכַּב יְהוֹיָקִים עִם-אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. (מל"ב כד, א-ו).

ובדה"י:

"עָלָיו עָלָה נבוכדראצר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לְהֹלִיכוֹ בָּבֶלָה. וּמִכְּלֵי בֵּית ה' הֵבִיא נבוכדראצר לְבָבֶל וַיִּתְּנֵם בְּהֵיכָלוֹ בְּבָבֶל: וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוֹיָקִים וְתֹעֲבֹתָיו אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהַנִּמְצָא עָלָיו הִנָּם כְּתוּבִים עַל-סֵפֶר מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיִּמְלֹךְ יְהוֹיָכִין בְּנוֹ תַּחְתָּיו. בֶּן-שְׁמוֹנֶה שָׁנִים יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַעֲשֶׂרֶת יָמִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נבוכדראצר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה עִם-כְּלֵי חֶמְדַּת בֵּית-ה' וַיַּמְלֵךְ אֶת-צִדְקִיָּהוּ אָחִיו עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם" (דה"ב לו, ו-י).

ממקראות אלו מסתמנת סתירה בכל הנוגע לגורלו של יהויקים. גורלו של יהויקים זהה בכרוניקה הבבלית ובדה"י: הוא נלקח כאסיר לבבל. לעומת זאת לפי הגרסה בספר מלכים, מת יהויקים בירושלים ונקבר לצד אבותיו. זאת ועוד, בגרסת תרגום השבעים (נוסח לוקיאנוס) למל"ב כד, ו ותרגום ה-70 לדה"ב לו, ח, נקבר יהויקים בגן עוזה (בדומה למנשה ואמון: מל"ב כא, יח, כו; היינו מחוץ לחומות ירושלים). סתירה שנייה מסתמנת לכאורה בין המסורת בספר מלכים ודה"י בדבר נוכחות נבוכדראצר בכיבוש העיר.

אלא שיש להבחין כאן בין שני אירועים שונים, שמשום מה התערבבו יחד במסורת של דבה"י. לא הכרוניקה ולא דבה"י מציינים את שמו של מלך יהודה שנלקח בשבי, בעוד שספר מלכים מציין מפורשות שהיה זה יהויכין שנלקח בשבי. ניתן להבין לפיכך את סדר האירועים כדלקמן:

  • יהויקים מרד בבבל, ככל הנראה בסתיו 599 או חורף 598.
  • מלך בבל שיצא למסע נגד הערבים, הסתפק בכך ששלח ליהודה צבא שהיה מורכב מגדודים כשדים, ארמים, מואבים ועמונים ואלו עלו על ארץ יהודה.
  • בינתיים נפטר יהויקים (סוף חשוון) ונקבר בירושלים, ועל הכס עלה בנו יהויכין (תחילת כסלו 598).

דמותו של ירמיהו הנביא בולטת בתקופות המהפך, מאחר שהוא היה בין הקולות הבודדים שחזרו והזהירו מפני שתוף פעולה עם מצרים. הוא קרא למלך יהויקים להיכנס תחת עול בבל, כיוון שראייתו המדינית הרחיקה לכת מעל אלו של שרי המלך. הוא הזהיר את העם כי "בֹּא־יָבוֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת" (יר' לו, כט).

ירמיהו הרבה להוכיח את יהויקים והעם על העוולות החברתיות מלבד במוסר המדיני שהטיף למלך. כתוצאה מהמסים הכבדים שהושתו על העם בתחילת מלכותו של יהויקים, התערער המצב הכלכלי ביהודה, וירמיהו מוחה על העושק ועיוות הדין:

"הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא־צֶדֶק וַעֲלִיּוֹתָיו בְּלֹא מִשְׁפָּט בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וּפֹעֲלוֹ לֹא יִתֶּן־לוֹ. הָאֹמֵר אֶבְנֶה־לִּי בֵּית מִדּוֹת וַעֲלִיּוֹת מְרֻוָּחִים וְקָרַע לוֹ חַלּוֹנָי וְסָפוּן בָּאָרֶז וּמָשׁוֹחַ בַּשָּׁשַׁר. הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ. דָּן דִּין־עָנִי וְאֶבְיוֹן אָז טוֹב הֲלוֹא־הִיא הַדַּעַת אֹתִי נְאֻם־ה'. כִּי אֵין עֵינֶיךָ וְלִבְּךָ כִּי אִם־עַל־בִּצְעֶךָ וְעַל דַּם־הַנָּקִי לִשְׁפּוֹךְ וְעַל־הָעֹשֶׁק וְעַל־הַמְּרוּצָה לַעֲשׂוֹת" (יר' כב, יג-יז).

גם המחלוקות סביב המדיניות פילגו את העם וחלקו רדף את הנביאים שניבאו בימי ירמיהו, כגון אוריה שנרדף והומת וירמיהו עצמו שנתפס בבית הכלא (יר' כו).

חז"ל במסכת סנהדרין מונים בין רשעות יהויקים את טענתו שאיננו זקוקים לשמש ולירח כיוון שהזהב יאיר לנו. ישנה מחלוקת מה פירוש המילים "והנמצא עליו", על פי שיטה אחת הוא חקק שם שמים על אמתו ולפי שיטה שנייה הוא חקק שם עבודה זרה על אמתו.

ראו גם

מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 726 698 641 639 609 608 597 596–586
א' בכסלו

א' בכסלו הוא היום הראשון בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בא' כסלו היא פרשת ויצא, אם בר המצוה חל בשנה המתחילה ביום חמישי, או פרשת תולדות אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בימים שני, שלישי או שבת.

אליקים

אֶלְיָקִים הוא מושב עובדים באזור הצפון ברמות מנשה ממערב ליקנעם, השייך למועצה אזורית מגידו. שמו של היישוב הוא כשמו הראשון של המלך יהויקים מלך יהודה.

היישוב הוקם בשנת 1949 כמושב עובדים על ידי עולים מתימן, על אדמות הכפר הערבי אום א-זינאת שתושביו נמלטו ממנו במלחמת העצמאות. עד תחילת 1952 נרשמה עזיבה רבה. המושב נמצא בסמוך למחלף אליקים על כביש 6 ובסמוך לבא"פ אליקים.

בסמוך למושב השוכן על קו פרשת המים של רמות מנשה מתחיל אפיק הזרימה של נחל תות הזורם לכיוון דרום-מערב, ונחל יקנעם הזורם לכיוון צפון-מזרח.

אלישיב בן יהויקים

אלישיב בן יהויקים הוא דמות מקראית, כיהן ככהן גדול בימיו של נחמיה. היה מבוניה הראשונים של חומת ירושלים. מקורב לסנבלט וממתנגדיו של נחמיה. לפי יוסף בן מתיתיהו ירש את מקומו של אביו יהויקים לאחר מותו.

אלעזר הכהן

אֶלְעָזָר - בנו השלישי של אהרן הכהן (ספר שמות, פרק ו', פסוק כ"ג) ואחיינו של משה. היה הכהן הגדול השני, אחרי מות אביו.

שני אחיו הגדולים - נדב ואביהוא - מתו ביום חנוכת המשכן, בהקריבם אש זרה לפני ה'. אחיו הקטן, איתמר, נותר עמו בחיים ושימש ככהן.

אלעזר היה גם "נשיא נשיאי הלוי" (ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב), והיה האחראי העליון על שמירת הקודש וכליו בזמן העברת המשכן בעת המסעות במדבר ובכך נחשב לאמרכל הראשון.בנו היה פינחס, שהמשיך אותו בתפקיד הכהן הגדול.

גבריאל ברקאי

גבריאל (גבי) ברקאי (נולד ב-20 ביוני 1944 בגטו בודפשט, הונגריה) הוא ארכאולוג ישראלי, חתן פרס ירושלים לארכאולוגיה לשנת 1996 ופרס מוסקוביץ' לציונות לשנת 2014. התפרסם בשורת תגליות ארכאולוגיות בעיקר בירושלים, המיוחסות לתקופת הבית השני ואף סוף תקופת הבית הראשון, אך בעיקר בשל גילוי לוחיות ברכת כהנים, מלפני 2,600 שנה לערך, תקופת יאשיהו או יהויקים מלכי יהודה, כלומר לפני סוף תקופת הבית הראשון.

גלות בבל

גלות בבל היא תקופה בהיסטוריה של העם היהודי המתחילה בהגליית תושבי ממלכת יהודה לממלכת בבל וחורבן ממלכת יהודה במאה השישית לפנה"ס עד תקופת שיבת ציון, שבה התהוותה הנהגה לאומית ודתית בפחוות יהודה.

הגליית תושבי יהודה לבבל התרחשה לפחות בשלושה גלים בעקבות מרידות נגד האימפריה הנאו-בבלית במזרח הקרוב הקדום: ממרד יהויקים בשנת 601 לפנה"ס, דרך מרד צדקיהו בשנת 589 לפנה"ס וניסיון ההפיכה של ישמעאל בן נתניה נגד גדליהו בן אחיקם, שמונה למושל/נציב בבלי ביהודה בשנות ה-80 של המאה השישית לפנה"ס. מסעות ההגליה התנהלו בקבוצות הומוגניות של תושבי יהודה, לאורכו של הסהר הפורה, למרחק של כ-1,500 ק"מ, ובסיומן שוכנו הגולים באזורים שונים בממלכה – העיר בבל, סביב העיר סיפר, העיר אורוכ ומרחב העיר ניפור. מעבר לצמרת המלוכה, האצולה והכהונה ששוכנה בתנאי מאסר בעיר בבל, שאר הגולים נחשבו לבני מעמד שושנו במסגרתו, תמורת שירות של מספר שנים למען הממלכה, קיבלו אדמות חכירה לפרנסתם. מסגרת זו אפשרה להם חופש תנועה, ניוד חברתי ושמירה על לכידות אתנית.

בעקבות השתלטות הפרסים על האימפריה הבבלית והצהרת כורש, החלו מספר גלי שיבת גולים לציון. קיימת מחלוקת לגבי גודל שיבת ציון, אולם ברור כי בסוף המאה השישית לפנה"ס והמאה החמישית לפנה"ס, חודש ביהודה פולחן אלוהי ישראל, הוקם בית המקדש השני (516 לפנה"ס) ונוצר מוקד תרבותי והנהגתי מחדש בפחוות יהודה הפרסית.

דניאל

בתנ"ך, דָּנִיֵּאל, או בשמו הבבלי בֵּלְטְשַׁאצַּר (בֶלֶט-שַׁר-אֻצֻר - beleṭ šar uṣur – "שמור על חיי המלך") היה מילדי האצולה היהודים שנלקחו מישראל בידי נבוכדנצר השני מלך בבל, בימי יהויקים מלך יהודה. נבוכדנצר גידלם במלכותו במיטב החינוך הבבלי, כדי שישמשו לו כיועצים. יחד עם דניאל גדלו בבית המלך חנניה, מישאל ועזריה אך הוא היה המנהיג שביניהם. דניאל התפרסם בחצר מלך בבל כפותר חלומות ועקב כך עלה לגדולה. מעשיו יחד עם מעשיהם של שלושת חבריו, מסופרים בספר דניאל.

יהואחז (מלך יהודה)

יְהוֹאָחָז (גם יוֹאָחָז) היה מלך יהודה בשנת 609 לפנה"ס.

בספרים "ירמיהו" ו"דברי הימים", מכונה יהואחז בשם "שלום". יהואחז נודע כמי שביטל את הרפורמה של אביו, המלך יאשיהו (במלכים ב', כ"ג, ל"ב ובירמיהו, כ"ב, ט"ו-ט"ז).

יהויכין

יְהוֹיָכִין (גם כָּנְיָהוּ, יְכָנְיָה, יוֹיָכִין) היה מלך יהודה למשך שלושה חודשים בשנת 597 לפנה"ס כאשר היה בן 18. בסוף תקופה זו הוגלה יהויכין על ידי נבוכדנאצר השני לבבל, יחד עם האליטות של יהודה, בגלות הנקראת "גלות יהויכין". יהויכין היה בנם של יהויקים ואשתו נחשתא.

בארבע תעודות בבליות משנת 592 לפנה"ס, בהן רשימות של הקצבות מזון, נקרא יהויכין בשם "מלך ארץ יהודה", כלומר, נשמר מעמדו כמלך גולה, עם בניו ונשותיו. רמזים לשביו ולגלותו של יהויכין נשמעים בנבואות ירמיהו ויחזקאל ובמגילת איכה ומגילת אסתר.

יהויקים בן יהושע

יהויקים בן יהושע הוא דמות מקראית בנו של יהושע בן יהוצדק, כיהן ככהן גדול בימיו של נחמיה. היה מבוניה הראשונים של חומת ירושלים. לפי יוסף בן מתיתיהו בנו אלישיב הכהן ירש את מקומו של אביו יהויקים לאחר מותו.

יהויקים הקדוש

יהויקים אבי מרים (יוונית: Ιωακείμ) הוא קדוש נוצרי, בעלה של חנה הקדושה ואביה של מרים, אם ישו. רוב הפרטים הידועים עליו מגיעים מן הספר החיצוני הבשורה על-פי יעקב, שכן ארבע הבשורות הקנוניות אינן מספקות פרטים של ממש אודות הוריה של מרים, ואף אינן מציינות את שמותיהם.

לפי הבשורה על-פי יעקב, יהויקים היה איש אמיד וירא אלוהים, אשר הרבה לחלק צדקה לעניים ולתרום כספים לבית הכנסת בציפורי. עם זאת, תרומותיו נדחו בהיותו חשוך ילדים, שכן הדבר פורש כאות רע. יהויקים פרש אל המדבר למשך ארבעים ימים, אותם העביר בתפילה ובצום. מלאכים נגלו לו ולחנה הקדושה בו-זמנית והבטיחו להם צאצא. יהויקים שב לירושלים וחיבק את חנה בשער העיר. סצנה זו הייתה פופולרית מאוד באמנות הדתית בימי הביניים, שכן סיפור המעשה נכלל במקראת הזהב (ראו בתמונה משמאל). ועידת טרנטו, שהתכנסה באמצע המאה ה-16, שמה קץ לכך כאשר אסרה על תיאור אירועים מהבשורות החיצוניות.

רק ב-1584 הונהג במערב חג לכבודו של יהויקים הקדוש, אך מועדו שונה מספר פעמים במשך 400 השנים שלאחר מכן, ומאז 1969, יום חגו נחוג ביחד עם זה של חנה הקדושה ב-26 ביולי. בנצרות האורתודוקסית נחוג חגו של יהויקים הקדוש ב-9 בספטמבר.

ירמיהו

לפי התנ"ך יִרְמְיָהוּ (או יִרְמְיָה) היה נביא וכהן שהתנבא בסוף תקופת בית המקדש הראשון ולאחר חורבנו. ירמיהו ידוע כנביא חורבן, אך חלק מנבואותיו הן נבואות נחמה. נבואותיו כלולות בספר ירמיהו והמסורת מייחסת לו גם את כתיבת ספר מלכים ומגילת איכה.

יששכר איש כפר ברקאי

יששכר איש כפר ברקאי היה כהן גדול בבית המקדש השני.

יששכר איש כפר ברקאי נזכר לגנאי, בשל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך, דבר שנתפס כביזוי עבודת בית המקדש:

התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):

התלמוד בהמשך מביא אמוראים שמסבירים מדוע דבריו של יששכר לא היו נכונים.

בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

כסלו

כסלו הוא חודש בלוח העברי, החודש התשיעי לפי המסורת המקראית והשלישי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בסוף הסתיו ונחשב לחודש החשוך ביותר.

מלכי יהודה וישראל

על פי המתואר בספר שמואל, שבטי ישראל שבארץ-ישראל התגבשו לממלכה אחת שעליה מלך תחילה שאול המלך ולאחריו דוד המלך. בספר מלכים ובדברי הימים מתואר כיצד לאחר מות שלמה, בנו של דוד, מתפצלת ממלכת ישראל המאוחדת לשתי ממלכות: ממלכת ישראל וממלכת יהודה.

ממלכת ישראל כללה את עשרת השבטים ומלכה הראשון היה ירבעם. ממלכת יהודה כללה את השבטים יהודה ובנימין ומלכה היה רחבעם בן שלמה. ממלכת ישראל כללה כמה שושלות, בעוד שושלת בית דוד לא פסקה עד לאובדן העצמאות והיציאה לגלות בבל.

נכו השני

נכו השני היה שליט מצרי מהשושלת ה-26 של מצרים, אשר מלך בין השנים 595-610 לפני הספירה.

אביו של נכו, פסמתיך הראשון, התרכז בעיקר בארגונה הפנימי של מצרים, בעוד נכו התרכז בעיקר במדיניות חוץ. בשנת 609 לפנה"ס עלה לחרן כדי לסייע לאשור-אובליט השני, אחרון מלכי אשור, לכבוש את העיר מידי הבבלים. המצור נכשל ונכו עם בעלי בריתו חזרו לסוריה. הבבלים חצו את נהר פרת ובשנת 605 לפנה"ס תקף צבאו של נבופלאסר מלך בבל, בפיקודו של נבוכדנצר השני, את המצרים ליד כרכמיש. הקרב הסתיים בניצחון מוחץ לצבא בבל ושרידי הצבא המצרי הושמדו ליד העיר חמת. כתוצאה מקרב כרכמיש השתלטה בבל על כל תחום עבר הנהר עד גבול מצרים.

בדרכו לחרן לחם נכו כנגד יאשיהו מלך יהודה בקרב מגידו, הביס אותו והמליך את יהויקים בנו, מתוך רצון להכפיף אותו לשלטון המצרי. מאוחר יותר, עודד נכו את יהויקים למרוד בבבל.

במצרים חידש נכו את מפעלו של רעמסס השני לחבר את הים האדום עם הים התיכון על ידי כריית תעלה בין האגמים המרים לנילוס. לפי הרודוטוס, הוא אף שלח ספנים פיניקים להקיף את אפריקה. את המסע המתואר ערכו הפיניקים בשליחותו של השליט הפרעוני מהים האדום דרך האוקיינוס ההודי ודרומה כשהם מקיפים את אפריקה ממזרח למערב וחוזרים דרך מצרי גיברלטר. המסע ארך שלוש שנים, כאשר הפיניקים עוצרים בתחנות שונות במסלול על מנת לזרוע חיטה ולהצטייד במזון ובמים. אם נכון הדבר, הרי מדובר במסע הימי הראשון שהקיף את יבשת אפריקה, כ-2,000 שנה לפני שנערך מסע דומה (מהכיוון הנגדי) על ידי הספן הפורטוגזי וסקו דה גמה.

וכך מתאר זאת הרודוטוס: "כי לוב (אפריקה) נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נכה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת: אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פיניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס (מצרי גיברלטר) אל תוך הים הצפוני (הים התיכון) ובדרך זו לבוא למצרים. ובכן נסעו הפיניקים מהים האדום והפליגו אל הים הדרומי (האוקיינוס ההודי) ובבוא סוף הסתיו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחכו לקציר, ואחרי אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתיים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים, וספרו... כי בהפליגם מסביב ללוב הייתה להם השמש לימינם".

לפי חז"ל המילה "נכה" או "נכו" פירושה "חיגר". על נסיבות פציעתו מספר המדרש שהוא נפצע על ידי האריות שבכיסא שלמה המלך, אותו שדד במלחמתו עם יאשיהו.

עילם

עֵילָם הייתה ממלכה קדומה שהתקיימה בדרום-מערב פרס בין האלף השלישי לפנה"ס, ועד לשנת 539 לפנה"ס, בה נכבשה על ידי הממלכה הפרסית ונטמעה בה.

עילם היה עם לוחם עוד מימי קדם, והמקרא מספר על מלכם כדרלעומר, שיצא למסע כיבוש לעבר הירדן והנגב. כמו כן, העילמים נלחמו מלחמות רבות גם נגד האשורים. בימיו של יהויקים רצו העילמים להילחם בכשדים ולמנוע מהם את כיבוש ארצם. שנה אחת לאחר גלות יהויכין, נלחמו הבבלים בעילם, ובמלחמה זו ניצחו הבבלים.

צדוק

צָדוֹק הַכֹּהֵן (או צדוק בן מריות), דמות מקראית, היה אחד משני הכהנים בתקופת מלכותו של דוד המלך, ומונה לתפקיד הכהן הגדול בבית המקדש בירושלים על ידי שלמה המלך, לאחר גירושו של אביתר (מצאצאי עלי הכהן) מן הכהונה.

צדקיהו

צִדְקִיָּהוּ בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ, מלך על ממלכת יהודה בין השנים 597 - 586 לפנה"ס. היה דודו של יהויכין. המקורות הנוגעים לצדקיהו נמצאים בתנ"ך במספר ספרים, שהעיקריים בהם הם: מלכים, דברי הימים, ירמיהו ויחזקאל. בימי צדקיהו חרב בית המקדש הראשון ומלכות יהודה הוגלתה מארצה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.