יהוה

יהוה[1] (נקרא גם: אדוני, השם המפורש, השם המיוחד, שם הויה, שם בן ארבע אותיות[2], או רק השם. נכתב גם: ה', ד', י"י, ידוד, או יקוק) הוא אחד משמותיו של אלוהים כפי שהוא מופיע במקרא ובספרות חז"ל, והוא השם הקדוש ביותר של האלוהים על פי המסורת היהודית.

יהוה
יהוה בכתב פיניקי, בכתב עברי עתיק ובכתב עברי מודרני
יהוה בכתב פיניקי, בכתב עברי עתיק ובכתב עברי מודרני

הגיית השם

ההגייה המקורית בפי כותבי המקרא בתקופות קדומות אינה ברורה[3], משום שלפי מסורת חז"ל הגייתו הופסקה כבר במיתת שמעון הצדיק (תחילת תקופת בית שני)[4], ובאותה תקופה התחילו הכהנים לברך במקדש בשם "אֲדֹנָי" - חוץ מהכהן הגדול שהמשיך לברך בשם יהוה עד תקופת רבי טרפון הכהן (שלהי תקופת בית שני);[5] כאשר שם יהוה בא במקרא בסמוך לשם "אדוני" אזי נהגה כ"אלוהים"[6][5].

שחזור לשוני של השם המקובל בקרב חוקרים הוא "Yahweh" [יַהוֶה][5], שהוצע בידי וילהלם גזניוס; השחזור מתבסס על תעתיק יווניים קדומים כגון Ιαουε ו־Ιαβε, על כך שהשם 'יָהּ', כמו גם תבניות שמות תאופוריים "יהו"/"יו", מהווים ככל הנראה קיצור של השם "יהוה", וכן על סמך ההשערה שהשם הוא צורה פעלית, על בסיס הכינוי "יהוה צבאות"; כמו כן, זוהי ההגייה המקובלת בפי הכהנים השומרונים, ונראה שיש לה שורשים קדומים[7].

בערך במאה ה-8 לספירה פיתחו בעלי המסורה את הניקוד הטברני (שעליו מתבסס ניקוד העברית בת ימינו); כשניקדו את המקרא פעלו לפי הגייה זו, ועל־כן ניקדו את השם "יהוה", כאשר בא לבדו, כיְהֹוָה, לפי ניקוד המילה "אֲדֹנָי" (כשהחטף פתח שתחת האל"ף מומר בשווא תחת האות יו"ד); לעומת זאת, בסמיכות לשם "אדוני" ניקדוהו יֱהֹוִה, כדי לציין שהגייתו היא "אֱלֹהִים". בתחילה נטו להשמיט את החולם בה"א הראשונה, ייתכן מכיוון שלא תרם להבחנה בין ההגיות, ואת הגיית "אלוהים" כתבו גם כן בשווא, שהתחלף עם הזמן בחטף סגול ככל הנראה לצורך בהירות; לדוגמה בכתר ארם צובא מנוקד לרוב יְהוָה להגיית "אדוני" ויְהֹוִה להגיית "אלוהים". ניקוד זה של בעלי המסורה (יְהֹוָה) הניב את התעתיק הלטיני "Jehovah" אצל חכמים נוצריים מוקדמים, שאכן נהגה בתחילה כ"Yehowah", אך בשל שינויים בהגיית העיצורים בימי הביניים הפך להגייה המודרנית[5].

בארכאולוגיה

במקרא, השם "יהוה" מופיע 5,790 פעמים[5][8]. מחוץ למקרא, השם יהוה מופיע במספר ממצאים ארכאולוגיים ישראליים, יהודאיים וזרים, בהם: מצבת מישע (המאה ה-9 לפנה"ס), אוסטריקונים שנמצאו בכונתילת עג'רוד (מאות 8-9 לפנה"ס), כתובת אל כום (700-750 לפנה"ס) ומכתבי לכיש (597–587 לפנה"ס). במצבת מישע נזכרים "כלי יהוה". בכדים שנמצאו בכונתילת עג'רוד ובכתובת אל כום, יהוה נזכר גם יחד עם 'אשרה', אלה המשמשת לו כבת זוג, או העץ פולחני עליו נכתב בתורה: "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יהוה אֱלֹהֶיךָ".

YHWH on Mesha Stele

"ואקח משם את כלי יהוה", מצבת מישע (מחצית ראשונה של המאה ה-9 לפנה"ס)

כתובת על אגן אבן - כונתילת עג'דרוד

"לעֹבַדְיָו בן עדנה בָרֻך הֻא ליהו", כתובת על אגן אבן מכונתילת עג'רוד

כתובת על טיח קיר - כונתילת עג'רוד

"אריך ימים וישבעו, ליהוה תימן ולאשרתו, הטיב(ה) יהוה", כתובת על טיח קיר מכונתילת עג'רוד

Ajrud

"אמר א[ ]ו[. ] ה [ ]ך אמר ליהל[יו] וליועשה ול[ ב]רכת אתכם ליהוה שמרנ ולאשרתה" ("אמר ... אמור ליהליו וליועשה ול.. בירכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו") (כתובת שהופיע על פיטם בכונתילת עג'רוד, בתמונה: הציור שמעל הכתובת)

YHWH on Lakis Letters (no. 2)

"ישמע יהוה את אַדׁנִי ... יְבַכֶּר יהוה את אַדׁנִי דבר ..." מכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 2)

YHWH on Lakis Letters (no. 3)

"ישמע יהוה את אַדׁנִי ... חי יהוה אם נסה איש ..." במכתבי לכיש (אוסטרקון מס' 3, חזית)

במחקר ההיסטורי

בכל האזכורים החוץ מקראיים (כמו גם המקראיים) הברורים שנמצאו - שם "יהוה" מוזכר רק בהקשר לאלוהי ישראל[5]. עם זאת, ברשימה טופוגרפית מימי אמנחותפ השלישי (המאה ה-14 לפנה"ס) מוזכרת קבוצה של נוודי המדבר ("שוסו" ) המתוארת כ"שסו של יהו". הם מוזכרים גם ברשימות עמים כבושים במבנה מימי רעמסס השני (המאה ה-13 לפנה"ס) מאמארה המערבית בנוביה (Amara West). יש המזהים אותם או את חלקם עם עם ישראל, אך אחרים שיערו שמדובר בשבטים שישבו במדין והאמינו באלוהות "יהוה". [9] עוד שנויה במחלוקת הופעתה של התבנית "יהו" או "יה" בשמות מלכים נוכריים, שכן אם מדובר בשמות תיאופוריים היא עשויה להעיד על קיומו של האל יהוה בפנתאונים כנעניים מאות רבות של שנים לפני הופעתו של עם ישראל. כך, בארכיון אבלה, המתוארך לסביבות שנת 2500 לפנה"ס, מופיעים מספר שמות בעלי הסיומת "יה" או "יהו", ובהם מיכיה, עבדויה, פטריה, ושומיהו[10].

היסודות הקדומים לעבודת יהוה אינם ברורים דיים: מספר חוקרים, בהם חוקר המקרא ישראל קנוהל וויליאם דיוור [11] ,[12] סוברים כי מקורה באלוהות דרומית שנעבדה באזור הר שעיר על ידי שבטים של מדייניים, עם נודד שמטבע הדברים לא השאיר אחריו כתבים. לפי סברתם, מהמקרא נראה שיתרו – כהן גדול המקריב קורבן לאלוהי ישראל, וחותן משה, מייצג השפעה מדיינית זו; כמו כן, במספר מקומות בתנ"ך מצוין יהוה בצורה שניתנת להתפרש בכך שהיה לו מוצא דרומי. כך בספר דברים: "יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן" (ל"ג, ב'), בשירת דבורה "יְהוָה בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם" , ובספר חבקוק: "אֱלוֹהַּ מִתֵּימָן יָבוֹא, וְקָדוֹשׁ מֵהַר-פָּארָן סֶלָה" (ג', ג'). החוקר ניסים אמזלג, הציע שמקורו של יהוה באל חרשי המתכת הכנעני[13].

משמעות השם "יהוה" במקרא

במקרא מופיע השם יהוה לצד שמות נוספים, כאלוהים, אדני ועוד. על פי השערת התעודות, ספרי המקרא נכתבו בידי ארבעה או חמישה מקורות שונים. אחד המקורות המזוהה במיוחד עם השם יהוה נקרא על שמו המקור היהוויסטי" (J).

על פי הנאמר במקרא, אלוהים לא התגלה בשמו המפורש לאברהם, יצחק ויעקב, ורק למשה ולעם ישראל הוא התגלה בשם זה המיוחד לו:

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אֲנִי יְהֹוָה. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

הפירוש הלשוני המקובל ביהדות לשם "יהוה" הוא היה, הווה ויהיה תמידי, על פי השורש הלשוני הי"ה.

היחס לשם "יהוה" והגייתו

YHWH on Lakis Letters (no. 2)
שם יהוה כתוב על גבי "מכתב" (אוסטרקון) שנשלח בין רעים, שנת 597–587 לפנה"ס, "ישמע יהוה את אדׂנִי .... יבַכֵּר. יהוה את אדׂנִי".(מכתבי לכיש, אוסטרקון מס' 2). ממצא זה יש בו כדי ללמד על כך שבעת הקדומה לא נמנעו מלציין שם זה לצרכים של חול, ולא נהגו בו קדושה מיוחדת.

נראה כי בתקופות קדומות אנשים לא נמנעו מלכתוב את השם על איגרות רגילות (גם כאלו העלולות להיזרק), וככל הנראה גם הגו אותו ככתבו. כך, למשל, בחרסי לכיש מופיע כמה פעמים יהוה בכתיבת חולין רגילה, ואף בהבלעת אותיות עם מילה קודמת, דבר הרומז לכך שקראו אותו בקול, בצורה שמבליעה את האותיות.[דרוש מקור] כמו כן במשנה במסכת ברכות נאמר שחכמים התקינו לברך האחד את השני באזכור שמו של האלוהים (אם כי לא פורש במשנה האם תקנת חכמים האמורה התירה להשתמש בשם המפורש, "יהוה", או שמא רק בכינוי שלו, כפי שנוהגים להגותו בימינו "אדני" או "אלהים"):

והתקינו, שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם, שנאמר (רות, ב', ד') וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים יְהוָה עִמָּכֶם וַיֹּאמְרוּ לוֹ יְבָרֶכְךָ יְהוָה.

בתקופת בית שני נוצר ריחוק גדול יותר מהשם, אשר הלך והתגבר עם הזמן. כך, השם היה נהגה ככתבו בבית המקדש בלבד. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. ועל פי המסופר במשנה (מסכת יומא, ו, ב), העם היה נופל על פניו כאשר היה שומע את השם המפורש. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים – היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם, משנה תורה, הלכות עבודת יום הכפורים ב, ו).

גם שאר הכוהנים היו רשאים לומר את השם המפורש, בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (בבלי, מסכת סוטה לח, א). לאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק, הפסיקו הכוהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוספות).

גם מבחינת הממצא הכתוב ניכר תהליך הריחוק. כך, בחלק מהמגילות הגנוזות, הכתובות כולן באלפבית הארמי (כתב מרובע), נכתב יהוה באלפבית העברי הקדום, ככל הנראה עקב קדושתו (הדעות חלוקות האם הכתיבה בכתב זה הייתה בשל הקדושה המיוחסת לכתב הקדום, במקביל לקדושת השם, או שמא להפך – השתמשו בו ככתב חולין, כדי שהמגילה לא תתקדש (כדוגמת כתיבת ה' בימינו). כמו כן, בפפירוסים שונים מהמאות הראשונות לספירה, אשר מופיעים בהם קטעים מהמקרא בתרגום ליוונית, נכתב השם "יהוה" באותיותיו העבריות ללא תרגום[14].

כן ניכרת נטייה להחליף את שמות "יהוה" בשמות שנחשבו קדושים פחות – כמו "אדוני" ו"אלוהים". כך, בספרי המקרא המאוחרים ישנו שימוש פחות בהרבה בשם המפורש, לעומת השמות האחרים. במזמור השני והשלישי שבספר תהילים למשל, ישנו שימוש כמעט בלעדי בשם אלוהים, וכאשר משווים למזמורים מקבילים במקומות אחרים נראה שהוחלפו שמות "יהוה" בשמות אלוהים – ייתכן שמטעם זה. נטייה זאת קיימת גם בשמות אחרים כמו בכינוי "צבאות" אם כי מטעמים הפוכים, של שירוש שמות המזוהים עם פולחן זר.

במשנה ובתוספתא מובאים דברי התנא אבא שאול שמונה את ה"הוגה את השם באותיותיו"[15] בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא[16]. הרמב"ם פירש[17] שהכוונה לשם יהוה. על מהות איסור להגות את השם באותיותיו (או בגרסה משנה דפוס ונציה כתוב הוגה את ה' באותיותיו) סובר רש"י כי מדובר על השם בן מ"ב אותיות[18] ואילו תוספות סבור כי הכוונה אל שם יהוה בלבד[19]. בעל ספר הערוך פירש שהמושג "הוגה" הוא מלשון ליעוג וצחוק. הרמ"ע מפאנו משווה את הקורא את השם ככתבו (בתפילה) לאיסור כינוי אביו או רבו בשמם הפרטי[דרוש מקור]. בפסקיו של הרי"ד (הזקן) מבאר כי אין שום איסור בהגיית השם לצורך לימוד ורק מי שקורא השם ללא צורך יתאשם[20]. יש שכתבו שחברי אבא שאול חלקו עליו ודבריו לא התקבלו להלכה, שהרי הרמב"ם לא הביא איסור להגות את השם באותיותיו בספרו משנה תורה וגם הרי"ף ורבינו אשר לא כתבו שום איסור בעניין בפסקיהם ההלכתיים[21].

Psalm-b
קטע ממגילת תהילים שנמצאה במערה 11 בקומראן (11QPsa) (מזמור קמ"ה). ניתן להבחין כי כל המופעים של יהוה נכתבו בכתב העברי הקדום, כך: יהוה. ייתכן שיש בכך רמז לזהירות שנהגו בתקופה זו (שלהי בית שני) בשם זה, כך שנמנעו מלציין אותו בכתב הרגיל כדי להזכיר הקורא על איסור הגיית השם (כשיטת אבא שאול) או מטעמים אחרים שאינם ידועים לנו

לא ברור באיזה תקופה חל השינוי, אבל בימינו נהוג לקרוא את השם כאילו כתוב "אדוֹנָי"[22]. בכתבים שאינם חלק מהמקרא או מסידור התפילה, ובכדי שלא לגרום למישהו לקרוא את השם כפי שהוא נכתב, נהגו עד ימי הביניים לכותבו בשניים או שלושה יודים רצופים. ולאחר מכן ועד היום, מאמיני יהדות נוהגים לכותבו באמצעות האות ה' או ד' (עם גרש ה', ד'). שלא תוך כדי תפילה או קריאה בתורה הוא נקרא לרוב בצורה "השם".

החלפתו בכינויים

השם יהוה ושמות נוספים של האל נחשבים קדושים, ישנו איסור הלכתי למוחקם ונהוג להימנע או לצמצם את השימוש בהם. בקריאת פסוקים בהם מופיע השם יהוה נהוג להחליפו בכינוי אדונָי, המשמש ככינוי לאל גם בפסוקים, לעיתים יחד עם יהוה בראשית, ט"ו, ב' ולעיתים כשלעצמו בראשית, י"ח, כ"ז. מאחר שגם אדוני הוא אחד משבעת השמות הקדושים, בדיבור חופשי נהוג לומר "השם" או כינוי אחר, ובכתב לכתוב "ה'" או לעיתים "ד'" - גימטריה של מספר האותיות. בחיבורים שונים השם יהוה והשם אלוהים (ומאוחר יותר גם השם אדוני) הוחלפו בסימנים מוסכמים כמו 'י"י' או 'הוי"ה' במקום יהוה, והליגטורה ﭏ, בה הלמ"ד מחוברת לאל"ף במילים 'אל' 'אלוה' ו'אלהים'. לחלופין נוסף מקף או גרשיים בתוך השם על מנת להפסיק בין אותיותיו - לדוגמה י-ה או אדנ"י, או אף בחילופי אותיות - 'אלוקים' וכן 'ידוד', או בראשי תיבות - ד', ה' וכן י' או א'.[23] מחייתה במים של פרשת סוטה, הכוללת את השם יהוה, כלולה במצוות השקיית הסוטה, ועל סמך כך התיר רבי ישמעאל גם מחיקת השם שנכתב בספרי הנוצרים: "מה אם להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינין שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה שיימחו הן והזכרותיהן."[24]

בסידורי תפילה ובהגדות של פסח, נהגו לכתוב י"י. בספרי הקבלה העוסקים בשם המפורש נהוג לכנותו "שם הוי'ה". הגרש נוסף לביטוי מאחר שגם הסיומת שלו, "יה", שהיא תחילת השם יהוה, היא אחד משבעת השמות הקדושים. יש המוסיפים לו גרש או מחליפים את האות ה' באות א' גם כשהצירוף משמש למטרת חולין, למשל את השם 'יהודה' כותבים "יהוד'ה" או "יאודה".

מחיקת השם

על פי ההלכה היהודית יש איסור למחוק את השם לאחר שנכתב, ואם כבר נכתב ונמצא מיותר, יש לגונזו. יש האוסרים גם לקלוף את השם בשלמותו ולהשתמש במקומו[25]. לרוב הדעות אין בעיה הלכתית בכתיבת ובמחיקת השם מעל גבי המחשב.

שימושים בשם המפורש

הכהן הגדול בבית המקדש היה עונד על מצחו ציץ זהב, שעליו היו מובלטות המילים קודש ליהוה, דבר שעל פי הבטחת הנביא זכריה, יהיה לעתיד לבוא על מצילות הסוס. על פי הכתוב בספר הזוהר, על חרבו של דוד המלך היה חקוק השם המפורש. דבר שיש לו סימוכין בדברי דוד לגלית שם: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי: אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן, וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהֹוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א', י"ז, מ"ה) (אם כי בזמן מלחמתו בגלית לא הייתה חרב בידי דוד). ישנה אגדה יהודית המתארת כי על מטהו של משה היה חקוק השם המפורש, ובעזרתו עשה את הנסים במצרים[26], אגדה נוספת מתארת את החרב של מתושלח ואברהם שהיה חקוק בה שם המפורש, ובחרב זו הם ניצחו במלחמות[27].

במיסטיקה

יש מפרשני המקרא המסורתיים שאמרו כי האורים והתומים היו למעשה השם המפורש, שנכתב על גבי קלף והושם בין קפלי החושן. חז"ל יחסו לשם המפורש כוחות מיסטיים, וטענו שבאמצעותו נעשו נסים המתוארים בתנ"ך, כמו הריגתו של המצרי בידי משה, ("הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי") או הריגתו של גלית בידי דוד (מהר"ל, ספר גור אריה על שמות, ב', י"ד).

בספר תולדות ישו, המציג את תולדות חייו של המשיח הנוצרי בצורה לעגנית, מסופר כי ישו גנב מבית המקדש את השם המפורש, ובעזרתו עשה את כל הנסים המתוארים בברית החדשה. דעה דומה הובעה גם על ידי זרם האימיאסלאביה (רוסית: Имяславие), שהופיע בתחילת המאה ה-20 ברוסיה, ואשר טען כי שמו של האל קדם לו וכי הוא האל עצמו, וכן כי ידיעת השם המפורש מאפשרת לבעל המידע לעשות נסים.

על פי השקפתו הרציונליסטית של הרמב"ם, אין משמעות מיסטית לשמות הקודש[28], כשם שאין פעולות מיסטיות הפועלות במציאות כלל. כאמור לעיל, לשמות יש משמעות לימודית, ובצורה הזו הם מעלים את לומדם לרמה גבוהה. במשנת הרמב"ם לא קיים שם בן ע"ב שמות.

בפולקלור היהודי, יודעי תורת הנסתר הפיחו בגולם רוח חיים, על ידי כך שהיו כותבים את השם המפורש על פיסת נייר, ומניחים אותה בפיו של גוש חומר, ואחר כך היו רושמים את המילה "אמת" על מצחו. כאשר היה צורך להפסיק את פעולת הגולם, נמחקה האות א', וכך הוא נותר "מת".

בספרות

כותרת אחד מספרי השירה ביידיש מאת אברהם יהושע השל הוא "השם המפורש" (וילנא 1933).

סופר השואה ק. צטניק, בספר "צופן אדמע", שהוא רישום של טיפולים ב-LSD על ידי הפסיכיאטר ההולנדי פרופ' יאן באסטיאנס, מתאר בסיפרו את התיאור הבא:

אני נושא את עיני לשמי אושויץ, באופק ניצבת תמונת - "שיוויתי" מעין זו המתנוססת מעל כל עמוד תפילה לפני החזן בבית הכנסת... אימה גדולה נופלת עליי, עומד אני בתוך מידחס-השלדים ובוהה אל האותיות י-ה-ו-ה המאירות מתוך ה"שיוויתי", באור שלא מעלמא הדין (מארמית: שאינו מהעולם הזה);... והאותיות יו"ד-ה"א-וו-ה"א מתמזגות ורוחשות, זו בזו, וזו על גבי זו, ואני קורא: "אלוהים! אלוהים! מי גזר?!...

עמ' 24

בסיפור הקצר "המוות והמצפן" מאת חורחה לואיס בורחס, משמש השם המפורש יסוד לתעלומה בלשית.

מופעים בספרות האגדה נמצאים באבן השתייה ובשלמה המלך ואשמדאי.

שימושים מקוצרים ותאופוריים

בתקופה הישראלית, תקופת בית ראשון, שבה החל לשגשג הכינוי "יהוה" כשם לאלוהי ישראל, מוצאים כתובות רבות המזכירות את השם כברכה על הזולת. צורות מקוצרות של כינוי זה נפוצות מאוד גם כמרכיב בשמות תאופוריים. כך מכונים אנשים "יהועזר" על שם "יהוה – (ה)עׂזֶר", "יהונתן" על שם "יהוה (ה)נׂתן" ועוד. כשבקרב תושבי ממלכת יהודה נפוצה יותר ההתחילית "יהו", ואילו בקרב תושבי ממלכת שומרון (ממלכת ישראל) נפוצה יותר התחילית "יו". פרט זה משמש לעיתים את החוקרים לאפיון מוצאו של אדם מאותה התקופה, אם מיהודה או מישראל.

המילה יָהּ, המופיעה לעיתים במקרא ככינוי לאל, גם היא כמשוער צורה מקוצרת של השם יַהְוֶה. הכינוי רווח בצירוף הַלְלוּ־יָהּ (בחלק מהנוסחים כמילה אחת, עם או בלי מפיק, וראו הללויה). בתהילים ק"נ מושרת השורה "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ", שהפכה לפיוט פופולרי. שמות רבים של דמויות במקורות הם בעלי סיומת "יָה", או "יָהוּ", כשהתחילית היא תכונה המשויכת לאל: חזקיה ("יחזק האל"), אמציה (אומץ), טוביה, ירמיהו ואחרים.

דוגמות לשמות שבהם התחילית היא שם האל והסיומת היא התכונה או הפעולה המיוחסת:

בהלכה

על פי ההלכה היהודית, יש לנהוג כבוד מיוחד בשם זה, מלבד שיש לשמור באופן מכובד כל חפץ שנכתב עליו שם זה, ואין לזורקו לאשפה, או לעשות בו מעשה ביזיון אחר; עיקר האיסור הוא להשמידו, כפי שכותב הרמב"ם. כתוצאה מאיסור זה התפתח מושג הגניזה, שבו גונזים כתבים שיש בהם אזכורים של שמות ה'.

יש דיון בספרות הפוסקים אם שם ה' הכתוב בהדפסה (עיתונים ועלוני שבת) או בצילום טעון גניזה, פוסקים רבים אינם מצריכים גניזה[29] ויש מחמירים[30].

במהלך כתיבת שם בספרי תורה, תפילין ומזוזות, אין להפסיק, ובתלמוד במסכת יומא אף מסופר כי: "בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב. אמרו עליו שהיה נוטל ד' קולמוסין בין אצבעותיו ואם הייתה תיבה של ד' אותיות היה כותבה בבת אחת. אמרו לו: מה ראית שלא ללמד?... בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו."

כמו כן, אין הוגים אותו כפי שהוא נכתב, ויש שאף מחמירים ואוסרים להזכיר את אותיותיו זו אחר זו, ובמקום כך אומרים: "יוד קי ואו קי"[31]. מפני שנכתב בתלמוד הבבלי במסכת פסחים "שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם" (פסחים נ, א), בכל מקום שכתוב השם יהוה, נוהגים לבטא אותו אדוני, אם מדובר בלימוד או בתפילה, ואם מדובר בשיחת חולין, נהוג לבטא אותו השם.

במשנה תורה (הלכות יסודי התורה, פרק ו) כותב הרמב"ם:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם... לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים, י"ב, ג'-ד'). ושבעה שמות הן: השם הנכתב יוד הא ואו הא והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאל נון יוד, ואל, ואלוה, ואלהים, ואהיה, ושדי, וצבאות. כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

בהמשך הפרק מפרט הרמב"ם כיצד לנהוג בטקסטים שבהם מופיעים שמות אלה, כך שלא תיפגע קדושתם.

ביהדות הקראית

במאות הראשונות להופעת התנועה הקראית נהגו רבים בתוכה את הגיית השם יהוה, מתוך כוונה להחיות את השימוש בשם כפי שהיה נהוג לדעתם בעם ישראל בתקופה המקראית, ואולם במשך השנים אימצו הקראים את המנהג הרבני של איסור הגיית השם והחלפתו ב"אדוני" או "אלוהים". לאחרונה[דרושה הבהרה] גוברים הקולות בתוך הקהילה הקראית לחזור להגיית השם יהוה בתפילה ובחיים.[דרוש מקור]

ניתוח לשוני

ייחודו התחבירי של שם יהוה שהוא שם פרטי, ובניגוד לשם אלוקים לא ניתן ליידעו או לשייכו (האלוהים, אלוהיכם). מאפיין ייחודי נוסף של השם שהוא מורכב רק מאותיות של תנועות (אמות קריאה), ללא עיצורים.

משמעותו המקובלת של השם, שקרוי גם "שם הויה", קשורה לתפיסה שהוא עצמו היה, הוה ויהיה, לומר כי הוא "הוה לנצח בכל הזמנים בשוה".[32] והווייתו בכל הזמנים, שהם עבר הווה עתיד, היא אחת בכולם, מבלי שיחול שינוי בדעתו[33].

על פי פירוש רש"י לתורה, שם זה מורה על המידה האמיתית של האל, שהוא "נאמן לאמת דבריו". אלוהים לא התגלה לאבות בשם זה, כי הבטחות הזרע וירושת הארץ לא התגשמו בימיהם, ואילו לישראל שהוא מקיים הבטחותיו, מתגלה להם בשמו הזה[34].

על פי רס"ג, שם זה נבדל משמות אחרים בכך שהוא שמו המיוחד של האל, שאין בו השתתפות עם האחרים. ומורה על אמיתת האל עצמו; זו גם דעת הרמב"ם[35] ור' יוסף אלבו[36]. זוהי הסיבה שנקרא "השם המפורש" – כי הוא לא משותף עם אף אחד אחר, והוא מורה במפורש על האל. גם ריה"ל הולך בכיוון זה, וסובר שלעומת השם "אלוהים", הנחשב בעיניו שם כללי המתייחס לכל הברואים, השם המפורש הוא כמו שם פרטי מיוחד, שקוראים בשמו זה אלו שהתוודעו לייחודו של האלוהים בדרך של נבואה, כמו אדם המכיר את חברו בשמו[37].

לדעת המהר"ל מפראג, שם זה מצביע על כך שהוא הוויה מופשטת שאין לה גדר, גבול והגבלה, ושאיננה נתפסת בשכל אנוש. יש הסוברים ששם זה מבטא את האמונה שאלוהים היווה, מהוה ויהווה את העולם כולו בכל רגע מחדש, ולכן הוא מופיע בלשון עתיד, המורה על פעולה חוזרת ונשנית (כמו "ככה יעשה איוב כל הימים")[38]. באמונה הקבלית, שם זה צופן בחובו מיפוי של המידות האלוהיות.

לשיטתו הקבלית של הרמח"ל, שם יהוה מיוחס ל"הנהגת הייחוד" – כלומר הנהגת ה' שמעל החוקיות, במובן מסוים הנהגה נסית, כלומר הנהגה שאינה תלויה בחוקים או במעשי האדם. זאת לעומת השם "אלוהים" המיוחס ל"הנהגת המשפט", כלומר הנהגת ה' בדרך של חוקים (חוקי טבע וחוקים רוחניים). לפי האמונה היהודית שתי הנהגות אלה מתקיימים יחד בהרמוניה, כאשר הנהגת הייחוד מנהיגה, מאפשרת ומנתבת את הנהגת המשפט.

יש שפירשו, על פי הארמית, שנקרא "השם המפורש" בהוראת "פלאי".[דרוש מקור]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • J Parker, Jehovah, The Bible cyclopedia, 1841 (pp. 662-663)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לניקוד השם והגייתו ראו להלן
  2. ^ ביוונית: τετραγράμματονטֶטְראגְראמאטוֹן
  3. ^ זאת משום שהכתב העברי הקדום (כמו גם האלפבית המאוחר יותר, הנוכחי) בהם כתובים ספרי המקרא הוא אלפבית מסוג "אבג'ד", שאין בו מידע על התנועות בהם הוגים את העיצורים. אמות הקריאה נוספו רק בשלהי תקופת בית שני (המאות האחרונות שלפני הספירה), והניקוד אותו אנו מכירים בכתב העברי של היום הוא פיתוח מאוחר מהמאה ה-7 -8 לספירה, כך שאין לנו מידע טקסטואלי על צורת הגייתו המקורית
  4. ^ תוספתא סוטה יא ח, ושם; "משמת שמעון הצדיק פסקו מלברך בשם" (וגרסאות אחרות "נמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם") ובפרשנות "מנחת יצחק" כתב שהפסיקו הכהנים לברך את העם בשם יהוה כי לא זכו לגילוי השכינה אחר מיתת שמעון הצדיק וכן כתב בפרשנות ה"מנחת ביכורים". ואילו הרמב"ם נימק כי חששו פן ישמעו אנשים בלתי הגונים וישתמשו בשם המפורש לצורכיהם -הלכות תפילה יד י
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 5.5 משה דוד קאסוטו (מ.ד.ק.), "אֱלֹהִים; אלהים במקרא; שמות אלהים; 4. יהוה", האנציקלופדיה העברית (כרך ג, עמ' 436), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשכ"ו.
  6. ^ כך למשל בספר דניאל (א,ב) נכתב כבר "אדני" במקום "יהוה": "וַיִּתֵּן אֲדֹנָי בְּיָדוֹ". מסורת זו משתקפת גם בתרגום השבעים, בה שם יהוה מתורגם Κύριος [אדון], וכאשר הוא בא לאחר המילה אדני - הוא מתורגם בהתאם, כ"אלוהים"
  7. ^ אנציקלופדיה בריטניקה: הערך Jehovah
  8. ^ בחיפוש במאגרי מידע ממחושבים (כמו בפרויקט השו"ת) מתקבלים 6,828 אזכורים.
  9. ^ Karel van der Toorn, Family Religion in Babylonia, Ugarit, and Israel: Continuity and Change in the Forms of Religious Life (Leiden: E. J. Brill), p. 283
  10. ^ G Pettinato, The Royal Archives of Tell Mardikh-Ebla, The Biblical Archaeologist, 1976
  11. ^ p. 128 - Who Were the Early Israelites and Where Did They Come From? By William G. Dever
  12. ^ [1]
  13. ^ Yahweh, the Canaanite God of Metallurgy?, Nissim Amzallag, Journal for the Study of the Old Testament, 2009; 33; 387
  14. ^ אוריגינס, הירונימוס (בהקדמתו לספרי מלכויות, ראו תרגום לאנגלית) ואסוביוס מעידים על תופעה זו. במאה העשרים התגלו מגילות ופפירוסים כאלו במחקר הארכאולוגי במגילות קומראן, מדבר יהודה ובמקומות נוספים
  15. ^ קריאת השם כפי שהוא כתוב, ויש פירושים אחרים למהות האיסור[דרוש מקור: אילו פירושים אחרים?]
  16. ^ משנה, מסכת סנהדרין, פרק י', משנה א'; תוספתא, סנהדרין יג, ה
  17. ^ בפירושו למשנה
  18. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"א, עמוד ב' ד"ה 'ובלשון עגה'
  19. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ח, עמוד א'
  20. ^ פסקי הרי"ד למסכת סנהדרין דף קא עמוד ב
  21. ^ ספר משיב נפש למשנה תורה להרמב"ם הלכות תשובה ג יד, דף ריט -הרב שלום הכהן שפירא, בני ברק ה'תש"ד
  22. ^ פרט למספר מקומות במקרא שבהם נקרא שם זה כ"אלהים", בדרך כלל כאשר מופיעים הכינויים ברצף: "אדֹנָי יהוה". השם מנוקד לפי הוראת הקריאה, כ"אדני" או "אלהים"
  23. ^ תופעות כאלו נמצאו כבר בכתבי היד שנמצאו במערות קומראן ובמקומות נוספים, ובהן השתמשו באותיות עבריות קדומות לכתיבת השם, ייתכן מפני קדושתן הקדמונית של אותיות אלו, אך ייתכן לצורך אי כתיבת 'יהוה'.[דרוש מקור]
  24. ^ תוספתא שבת ומקבילות
  25. ^ ראו, הרב שמואל הלוי וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ד סימן קלח. באתר היברובוקס. כאן
  26. ^ אוצר המדרשים (איזנשטיין), משה, עמוד 360
  27. ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית פרק ה פסוק כב. יעקב דילישקאש, ספר אמרי נועם, פרשת תולדות. ספר לקט שמואל, אדם, אות כ"ב.
  28. ^ מורה נבוכים חלק א' פרק ס"א
  29. ^ הרב יצחק אלחנן ספקטור שו"ת עין יצחק סימן ה-ז. הרב משה פיינשטיין, אגרות משה חלק א' סימן קעב כתב שאינו בודק בעיתונים אם יש שם שמות, אלא משליכם לאשפה, אבל במקרה שראה בעיתון שם ה' המליץ לגזור את המקום ולגונזו.
  30. ^ צבי שיימן, שימו לב: עיתון הארץ של היום חייב גניזה באתר סרוגים. כמו כן, ב 1970 הוציא דואר ישראל בול של בית הכנסת הגדול בתוניס, אשר בחזיתו מותקן מגן דוד גדול ובו חקוק השם יהוה. ברבנות הראשית מחו על בזיון שם ה' [דרוש מקור]
  31. ^ רדב"ז ח"ה אלף ת"ח
  32. ^ כלי יקר על שמות ו' ג'
  33. ^ מהר"ל
  34. ^ רש"י על שמות ו', ב
  35. ^ שם
  36. ^ ספר העקרים מאמר שני פרק כח
  37. ^ "הכוזרי," מאמר רביעי אות א-לא
  38. ^ ספר התניא, שער הייחוד והאמונה פרק ד'
  39. ^ קיצור תולדות יהוה באתר רסלינג
אדוונטיזם

אדוונטיזם (אדוונט: התגלות שנייה) זו אמונה, שלפיה עתיד לחזור ישו לעולמנו בקרוב.

אמונה זו רווחת בקרב כמה עדות נוצריות פרוטסטנטיות, ששורשיהן בהתעוררות הגדולה, גל של התעוררות דתית שהתרחש בארצות הברית בתחילת המאה ה-19. המטיף הבפטיסטי ויליאם מילר (1782-1849) מפיטספילד שבמסצ'וסטס מילא תפקיד מרכזי בהתפתחות תנועה דתית זו, עם חזיונותיו להתגלותו של ישו מחדש באוקטובר 1844, בהתבסס על פרשנותו לספר דניאל. מעבר לרקע המשותף באמונה משיחית זו, מרבית העדות האדוונטיסטיות מציינות את יום המנוחה בשבת (ולא ביום ראשון כמקובל בזרמים המרכזיים של הנצרות).

בין הזרמים אשר ניתן להגדירם כאדוונטיסטים:

הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי

הכנסייה הנוצרית של האדוונט

הדוידיאנים

אחוות ישו

המועצה הכללית של כנסיית האל

כנסיית האל וקדושי ישו (אחת מכתות העבריים השחורים, רואים עצמם כיהודים)

עדי יהוה

כנסיית האל העולמית

אל השמש

אל השמש בתרבויות ודתות קדומות ומודרניות רבות הוא ישות האחראית על השמש או על נושאים מסוימים הקשורים אליה.

במהלך ההיסטוריה, תרבויות רבות העריצו את השמש. נטייה זו הגיונית ביותר, שכן השמש הייתה (ועודנה) גורם חשוב והיוותה מסתורין גדול, ככדור התלוי באוויר שמפיק אור וחום. לכן התפתחו אגדות רבות בקשר לשמש.

אלוהים (יהדות)

על פי היהדות, אלוהים הוא האלוהים היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של אל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים.

אפרו-אמריקאים

אפרו-אמריקאים (באנגלית: Afro-Americans; גם אפריקאים אמריקאים African Americans, או אמריקאים שחורים Black Americans) מהווים קבוצה אתנית בארצות הברית שמקורה ביבשת אפריקה. כינויים אלו עשויים לשמש גם כשמתייחסים רק לצאצאי העבדים שהובאו מאפריקה, במהלך ההיסטוריה נקראו האמריקאים האפריקאים בשמות שאינם נחשבים עוד לתקינים פוליטית שכיום הם טאבו. בארצות הברית חיים, נכון למפקד האוכלוסין ב-2016, כ-40.893 מיליון אמריקאים-אפריקאים, שמהווים כ-12.7% מכלל האוכלוסייה. המאבק האפרו-אמריקני הוא מאבק לשוויון זכויות.

מהגרים חדשים ממוצא אפריקאי שצבע עורם שחור נקראים לעיתים אמריקאים אפריקאים גם כן. אולם, התרבות, השפה, ההיסטוריה ומאפיינים נוספים שלהם שונים לגמרי מאלה של אמריקאים אפריקאים החיים בארצות הברית מאז נולדו, או שהם בני דור שני בארצות הברית. במיוחד הכוונה לצאצאי אלו ששועבדו כעבדים בארצות הברית עד למלחמת האזרחים שתוצאותיה הובילו לביטול העבדות. מהגרים מהאיים הקאריביים או מאפריקה, דוברים לעיתים קרובות צרפתית, אנגלית בריטית או שפה אירופאית אחרת כשפת אם. רבים מהם בוחרים שלא להזדהות עם האמריקאים-אפריקאים, ויש המגנים אותם על כך וטוענים כי בחירה זאת נובעת מחוסר מודעות להיסטוריה של היחסים בין הגזעים בארצות הברית.

במאה ה-16 החל תהליך שינוע של מיליוני בני אדם מאפריקה לארצות הברית הנקרא גם סחר העבדים האטלנטי. במסגרת הסחר הובאו מיליוני אפריקניים לאמריקה והם נמכרו כעבדים. אחרי יותר מ-200 שנות עבדות, ב-1865 אושר בבית הנבחרים תיקון 13 לחוקת ארצות הברית אשר ביטל את קיומה של עבדות. אך בשל היותם מיעוט אתני, האפרו-אמריקאיים לא זכו לשוויון חוקי עד 1964. מצבם של אמריקאים אפריקאים השתפר מאז תקופת השיקום, וכלל פיתוח תרבותי, השתתפות בעימותים ובמלחמות של ארצות הברית, סיום ההפרדה גזעית, ואת הופעתה של התנועה לזכויות האזרח. בשנת 2008, ברק אובמה, שאביו הוא קנייתי-מוסלמי שחור, ואמו אמריקאית-נוצרייה לבנה, הפך לאמריקאי-אפריקאי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, ואף נבחר לכהונה שנייה.

רובם המכריע של האפריקאים האמריקאים הם נוצרים-פרוטסטנטים (78%), ובנוסף גם מיעוטים כמו חסרי דת (12%), ואחוזים בודדים של קתולים (5%), עדי יהוה (1%), ומוסלמים (1%).

בית המקדש השני

בית המקדש השני היה מקדש לאלוהים אשר נבנה בהר הבית בירושלים על ידי עולי בבל בראשית שיבת ציון בתקופת בית שני בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול, כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, ונחנך ביום ג' באדר בשנה הששית לדריווש הראשון מלך פרס, בתמיכת הפרסים ובעידודם, כפי שבוטאה בהצהרת כורש. המקדש עבר שיפוץ והורחב במידה ניכרת על ידי המלך הורדוס בשנת 19 לפנה"ס, ונחרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

לפי המחקר ההיסטורי, המקדש הוקם בשנת 516 לפנה"ס ועמד על תלו כ-586 שנים. לפי חז"ל המקדש עמד על תלו 420 שנים (351 לפני הספירה עד 70 לספירה, או לפי חישוב אחד 353 לפני הספירה עד 68 לספירה). ההפרש הגדול נובע מתארוך שונה של אורך שלטון הממלכה האחמנית על ממלכת פרס, הידוע בשם "השנים החסרות".

בסדר קדשים במשנה נמצאת מסכת מידות המתארת את מראה בית המקדש השני.

בת שבע

בת שבע היא דמות מקראית המופיעה בספר שמואל ב'. היא הייתה אשתו של אוריה החתי. בת שבע הייתה פילגשו ולאחר מכן הפכה לאשתו של דוד המלך, והייתה אמו של שלמה המלך, יורשו של דוד. שמה היה בת שבע בת אליעם, אך בדברי הימים א' היא נקראת בת שוע בת עמיאל. ייתכן והייתה נכדתו של אחיתפל הגילוני, יועצו של דוד.

ה

ה' היא האות החמישית באלפבית העברי, ושמה ה"א (הֵא).

ה' היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. ה' משמשת אם קריאה במרבית המקרים שבהם היא מופיעה בסוף מילה. כאשר מופיע מפיק בהּ' בסוף מילה, וכאשר היא מופיעה שלא בסוף מילה, היא נהגית כמו האות h במילה האנגלית hot. כיום, רבים מדוברי העברית מבטאים אותה תמיד כמו האות אלף ובסוף מילה היא תמיד לא נהגית (גם ה"א מופקת).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ה' נמנית עם ארבע האותיות הגרוניות: אהח"ע. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור סדקי, חוכך, אטום (/h/ ‏:IPA).

בגימטריה ערכה 5, ובהתאם לכך יום ה' הוא יום חמישי וכיתה ה' היא הכיתה החמישית בבית הספר. כאשר האות ה' מופיעה בראש תאריך עברי, פירושה 5,000, למשל: שנת ה'תשס"ה היא השנה ה-5765 בלוח העברי.

בשפה עברית מודרנית שכיחות השימוש באות ה' היא כ־8.18% מכלל אותיות האלף-בית.

האות ה' משמשת כקיצור של השם המפורש של אלוהים, ומבוטאת השם כתחליף למילה אדונָי או יהוה, בקרב אלו המעדיפים לא להגותה בשיחת חולין מטעמים דתיים. היא משמשת גם כקיצור של המילה "האדון".

בקבלה מסמלת האות ה' את העולם הזה ואת הניסויים והפיתויים שבו.

האות ה' היא אחת מאותיות השימוש, והיא מצטרפת למילה במשמעויות שונות, התלויות בהקשר:

ה"א הידיעה: מציינת שמדובר בעצם מסוים, ידוע, למשל "הילד" לעומת "ילד".

ה"א השאלה: מופיעה בראש משפט שאלה, למשל במשפט הידוע: "הרצחת וגם ירשת?"

ה' המצטרפת בסוף שמו של מקום קרויה "ה"א המגמה", והיא מציינת תנועה בכיוון זה, למשל: ירושלימה = אל ירושלים. הביתה = אל הבית.

הביאה השנייה

הביאה השנייה או ההתגלות השנייה הוא מונח באסכטולוגיה הנוצרית הבא לתאר את ביאתו השנייה של ישו, משיח הנוצרים באחרית הימים; האמונה בה היא אחת מהדוגמות הנוצריות ומופיע ב"קרדו" (אני מאמין) הנוצרי.

לפי הברית החדשה, הבטיח ישו לפני מותו לשוב ולהופיע, ומאמיניו מחכים מאז לשובו. הביאה השנייה מזוהה עם הארמגדון ועם מלחמת גוג ומגוג כאירועים שיסיימו את התקופה ה'טבעית' בבריאה.

בברית החדשה, אף שהיא נזכרת מספר פעמים, חזרתו של ישו אינה מפורטת כל צרכה, (למעט בחזון יוחנן, בעיקר בפרק כ פסוקים 4-6) ותיאורה שופע מטאפורות ואלגוריות. מסיבה זו צמחו לתיאורים אלה פרשנויות רבות, ומעטים הם הטוענים להבנה מוחלטת שלהם. ברם, על רוב הנוצרים מוסכם שישו ישוב לעולם הגשמי באחרית הימים כדי לשפוט את החיים והמתים (אשר יקומו לתחייה) ביום הדין ולהקים את מלכות האל, שאליה יורשו להיכנס רק הצדיקים ואשר תימשך לעולמי עד. בכך, על-פי הנצרות, תבואנה נבואות אחרית הימים שב"ברית הישנה" (התנ"ך) לידי קיום.

אף על פי שהזרמים המרכזיים בנצרות אינם מציינים את התאריך המדויק שבו תתרחש הביאה השנייה, במהלך ההיסטוריה היו מספר ניסיונות לנבא את התאריך שלה:

ויליאם מילר וחסידיו ציפו שהביאה השנייה תקרה ב-1843, לאחר שהיא לא קרתה, הם ציפו לה שנה מאוחר יותר ב-22 באוקטובר 1844 ואחר-כך ב-1851. לאחר-מכן כמה מהמילריטים (אדוונטיסטים) ייסדו את כתות הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי ועדי יהוה.

אלה האחרונים ניבאו שהביאה השנייה תתרחש ב-1914, ולאחר-מכן "דחו" אותה ל-1915, 1918 ול-1975.

עמנואל סבנדבורג ו"הכנסייה החדשה" מאמינים כי הביאה השנייה התרחשה באמצעות כתביו של סבדנבורג ושהמשפט השמימי של כל החי כבר התרחש, בעולם הרוחני, ב-19 ביוני 1770.

אדגר קייס ניבא שהביאה השנייה תתרחש ב-1998. חסידיו טוענים להגנתו כי זוהי השנה שבה החל ההריון שבסופו ישו השני יוולד, בהתאם לנבואה מאת נוסטרדמוס, ב-1999.

השם המפורש

השם המפורש או השם המיוחד הוא מונח מההלכה היהודית לתיאור שמו המיוחד של אלוהים, כלומר אינו כשאר הכינויים הבאים לתאר רק הנהגה מסוימת, וממילא אינו משמש בהקשרים נוספים.

השם העיקרי הידוע כשם המפורש הוא יהוה, אך גם שם זה לפי חלק מהפרשנים משמש במקרא בכדי לתאר דברים אחרים. יש המרחיבים את משמעות "השם המפורש" לשמות נוספים, כשם בן מ"ב אותיות או שם בן ע"ב אותיות. השם המפורש הוחלף לרוב בכינויים (כמו אדוני, או השם) בסימנים מוסכמים (כמו י"י או הוי"ה) חילופי אותיות (אלוקים או ידוד) או ראשי תיבות (ד', ה' וכן י' או א', ב"ה - ברוך השם, השי"ת - השם יתברך ועוד), או הוספת גרש או גרשיים בתוך השם (לדוגמה י-ה או אדנ"י)הביטוי "השם המפורש" מופיע במשנה ובעקבותיו בפיוטים ל'סדר העבודה' בתפילת יום הכיפורים. בפיוטים אלו מתואר העם הכורע ומשתחווה בבית המקדש "כשהיו שומעים את השם המפורש יוצא מפי כהן גדול" ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". כיום ברוב הקהילות האומרות פיוטים אלו, הקהל יורד על ברכיו ומשתחווה (עם שטיח או מפה על מנת שלא תהיה השתחוויה לאבנים) כשהחזן מקריא את החלק הזה של הפיוט.

חנה

חַנָּה, דמות מקראית, הייתה אשתו של אלקנה מרמתיים צופים ואמו של שמואל הנביא. חנה היא גם אחת משבע הנביאות המוזכרות בתנ"ך.

שתי תפילות חשובות מופיעות בסיפורה של חנה: האחת תפילתה המרה של חנה העקרה המבקשת להרות, והשנייה תפילה שמחה על התגשמות בקשתה בהולדתו של שמואל. שתי התפילות השפיעו על תפיסת התפילה ביהדות.

יחזקאל

יְחֶזְקֵאל בן בּוּזִי הכהן (או יחזקאל הנביא), היה נביא בתקופת בית ראשון ולאחר חורבן הבית.

מכתבי לכיש

מכתבי לכיש או חרסי לכיש הם עשרים ושניים אוסטרקונים – חרסים ועליהם כתובות דיו בכתב עברי קדום – אשר רובם נתגלו בחפירות שנוהלו על ידי הארכאולוג הבריטי ג'יימס לסלי סטרקי בתל לכיש בשנת 1935; חרסים 19, 20 ו-21 נתגלו בשנת 1938; חרס 22 נתגלה בשנת 1966.

נפתלי הרץ טור-סיני (טורטשינר) פיענח את הכתובות בשנת 1935 ו-1938, ופרסם אותן בספרים באנגלית ובעברית. גם הגאולוג והפוליטיקאי בני בגין הוציא ספר ובו הצעותיו לפענוח התעודות.

מסעו של אברהם לארץ כנען

מסעו של אברהם לארץ כנען הוא סיפור המופיע בספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים א'-ט' בפרשת לך לך. סיפור זה מתאר את מסעו של אברהם לארץ כנען בליווית בני משפחתו. אברהם יוצא לכנען בצו אלוהים אל ארץ בלתי נודעת. הציווי ליציאת אברהם לכיוון כנען אל ארץ לא נודעת הוא הניסיון הראשון שעמד בו אברהם. זהו אחד מעשרת הניסיונות בהם עמד אברהם מיום יציאתו את חרן. אברהם מציית לדברי ה' ועוזב את ארצו, חרן ויוצא אל ארץ כנען, והכתוב מוסיף שאליו מצטרפים, שרה, לוט בן אחיו "ורְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר-עָשׂוּ בְחָרָן". זאת הוא עושה בגיל 75. בצידו של ציווי זה ניתנות על ידי ה' ברכות. ה' מבטיח שיעשה מאברהם גוי גדול ויברך את שמו שיהיה גדול. הארץ אליו יגיע אברהם מובטחת לצאצאיו. עוד מוסיף ה' שאת מברכיו של אברהם יברך ואת הפוגעים בו יקלל. אברהם היה בן שבעים וחמש בעת צאתו מחרן. בכנען עובר אברהם ממקום למקום, ובכך מסמל את כיבושה של הארץ.

עגלה ערופה

עֶגְלָה עֲרוּפָה היא מצווה מהתורה לערוך טקס כפרה על רצח שבו לא נודע מיהו הרוצח. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל בעיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של הנרצח, וסמיכת ידי הזקנים של אותה העיר על העגלה, תוך הצהרה על חפותם.

עדי יהוה

עדי יהוה (באנגלית: Jehovah's Witnesses או JW) הוא ארגון משיחי יוצא הנצרות שנוסד בארצות הברית בסוף המאה ה-19 וטוען שיש לחזור לאמונותיהם של שליחי ישו במאה הראשונה לספירה. בישראל עדי יהוה אומרים שאינם רואים עצמם כגוף נוצרי משום שבשונה מהזרמים הנוצריים המרכזיים, הם דוחים את האמונה בשילוש הקדוש, באש גיהנום ובנפש בת אלמוות, והצלב אינו מהווה סמל עבורם. עם זאת, הברית החדשה היא חלק אינטגרלי של כתבי הקודש - ה"ביבליה", ומומרים חדשים נדרשים בטבילה. שם הארגון מבוסס על הפסוק "אתם עדיי, נאום יהוה, ועבדי אשר בחרתי...".בראש הארגון עומדת קבוצה של גברים המכונה "הגוף המנהל של עדי יהוה" והיא אחראית להדרכה דוקטרינרית ולעניינים ארגוניים אחרים. בארצות רבות הקימו עדי יהוה תאגידים ועמותות שלא למטרות רווח במטרה לקדם את פעילותם. הראשונה שבהם והעיקרית מביניהם היא "חברת המצפה לכתבי הקודש ועלונים של פנסילבניה". יתר הגופים החוקיים שקמו אחריה נועדו לשרת את יעדיה. בישראל עושה זאת "עמותת המצפה לישראל". חברת המצפה מפרסמת כתבי עת הנקראים "המצפה" ו"עורו!" וספרים רבים אחרים.

חברי קהילת עדי יהוה משתתפים באספות שבועיות, המסתכמות בשלוש שעות וחצי מדי שבוע. בנוסף לכך הם מקדישים חלק מזמנם לשם הפצת אמונתם בציבור, בייחוד בהטפה מבית לבית. בשנת 2018 היו כ-8 מיליון עדים ברחבי העולם שדיווחו על פעילותם בתנועה.אמונתם של עדי יהוה היא שצריך לפרסם בעולם את שמו של אלוהים, יהוה, ושהגייתו הכרחית ליצירת יחסי קרבה עמו. הם מאמינים שהן התנ"ך והן הברית החדשה הם חלק מהמקרא, ולשיטתם מותו של ישו היה שלב חשוב בתהליך שהחל בחטא עץ הדעת על ידי אדם הראשון - תהליך המוביל למלחמת ארמגדון. לפי חקירתם במקרא, בשנת 1914 נעשה ישו למלך בשמים, ובעתיד יצטרפו אליו 144,000 שותפים מקרב בני האדם. שלטון רוחני זה יהפוך את כדור הארץ לגן עדן ויחולל את תחיית המתים. לפי השקפתם, המלחמה הבלתי נמנעת, ארמגדון, תחסל את הרוע ותותיר על הארץ את הצדיקים.

פרשת כי תבוא

פָּרָשַׁת כִּי תָבוֹא היא פרשת השבוע השביעית בספר דברים. היא מתחילה בפרק כ"ו, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ"ט, פסוק ח'.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת שתי שבתות לפני ראש השנה, כיוון שמופיעה בה פרשת הברכות והקללות ואין רוצים לסיים את השנה בדבר רע. פרשה זו מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" (בניגוד לפרשת בחוקותי שמכונה "פרשת התוכחה הקטנה"), מכיוון שיש בה תוכחה רבה וארוכה ומתוארות בה הברכות והקללות שיבואו על עם ישראל על פי מעשיו.

שירת דוד

שירת דוד היא שירה המופיעה בספר שמואל ב', פרק כ"ב. שירה זו היא אחת משש שירות המופיעות בתנ"ך. חז"ל מונים שירה זו בין עשר השירות במקרא.השירה מופיעה בסוף ספר שמואל, לאחר סיפור שבע בן בכרי, המתת בני שאול, והתיאורים על מלחמות דוד ואנשיו בפלשתים. שירה זו, חוזרת בקווים מקבילים בספר תהילים, פרק י"ח בשינויים קלים.

תהילים ז'

שִׁגָּיוֹן לְדָוִד, הוא פרק ז' מספר תהילים (פרק ז' גם במספור של תרגום השבעים), ופותח במילים אלה.

המילה "שִׁגָּיוֹן", מופיעה בצורתה זאת בפעם היחידה בכל התנ"ך. בספר חבקוק מופיעה המילה, פעם נוספת, בהטיית רבים - "שִׁגְיֹנֽוֹת" . נדירותה של המילה, הביאה לכך שהתקבלו מספר פירושים אודות משמעותה.

שיגיון הוא כלי נגינה, כמו: "מָחֲלַת" , "הַשְּׁמִינִית" , או "הַגִּתִּית" .

שיגיון לשון מִשְׁגֶּה - שְׁגָגָה.

שיגיון הוא הֶלְחֵם של שתי מילים: הִגָּיוֹן + שִׁגָּעוֹן.

תהילים ק"ד

ברכי נפשי הוא מזמור ק"ד בתהילים העוסק בגדולת אלוהים בורא העולם בכך שהוא נותן מזון לכל הבריות, כמו כן מפרט המזמור מקצת משבחי האל במעשה הבריאה כולה. אחד מפסוקיו של המזמור שנתפרסמו הוא פסוק כ"ד 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית'.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.