יהודה (חבל ארץ)

חבל יהודה הוא אזור היסטורי הנמצא במרכז ארץ ישראל, חלקו נכלל בתחומי יהודה ושומרון. האזורים סביבו הם: השומרון מצפון, בקעת הירדן במזרח, הנגב בדרום ומישור החוף הדרומי במערב. ערים עיקריות בחבל ארץ זה: ירושלים, חברון, בית לחם, בית שמש, מעלה אדומים, ביתר וערד. האזור מאוכלס ביהודים ובערבים.

על פי המקרא, נחלת שבט יהודה התפתחה לממלכת יהודה, שכללה גם את שבט בנימין ואת נחלתם. יש להבדיל בין ממלכת יהודה, שגבולותיה הצפוניים נעו עם השנים אך הקבילו פחות או יותר לגבול נחלת בנימין (קו יריחו-בית אל-בית חורון), לבין חבל הארץ יהודה, שגבולותיו נקבעים לפי טופוגרפיה או אופי החי והצומח ולכן רבות הדעות בקשר למיקומם.

מבחינה טופוגרפית, נהוג להעביר את קו הגבול בין יהודה לבין השומרון בקו ואדי עוג'א, רמת חצור (המגיעה בפסגתה לגובה 1016 מ') ונחל שילה.[דרוש מקור] מצפון לקו זה, האזור נמוך יותר ונעשה יותר מבותר, כחלק מכל הרכס המערבי של ארץ ישראל. לפי החי והצומח יש לגבולות יהודה שלל אפשרויות, שהצפוניות שבהן מגיעות ליישוב רחלים.

Nahal prat2
נחל פרת
PikiWiki Israel 20539 Geography of Israel
מדבר יהודה
120323 017a
אזור נחל תקוע

אטימולוגיה

על פי המסורת האפונימית שבמקרא, חבל יהודה נקרא על שם מתיישביו בני שבט יהודה, המתייחסים על יהודה בן יעקב. גיזרון השם איננו ברור, וחלק מהחוקרים סבורים שמעיקרו אין הוא אלא כינוי גאוגרפי לחבל הארץ שסביבו צמחה ברבות הימים ממלכת יהודה. עם אלה נמנה אדוארד ליפינסקי , שהציע שמשמעותו הראשונית של הצירוף "ארץ יהודה" הייתה "חבל ארץ מבותר", כשהמילה "יהודה" היא מעיקרה תואר השם, צורת הנקבה של התואר המשוער *יָהוּד, צורת בינוני פעול הגזורה מהשורש השמי וה"ד שעניינו גיא, בתרון.[1]

גאוגרפיה

אזור יהודה מחולק לתת-אזורים גאוגרפיים בצורת 'רצועות אורך' מצפון לדרום. ה'רצועה' המערבית היא שפלת יהודה המאופיינת בגבעות נמוכות ועמקים. טרם הקמת המדינה נחשב גם אזור החוף כחלק מאזור יהודה (לכן היישובים היהודיים שהוקמו שם כונו "מושבות יהודה"). הרצועה המרכזית היא הרי יהודה, שעולה מהשפֵלה בתלילות (יחסית לשומרון שצפון לו) - לשם השוואה: הירידה מחלחול לחראס ונובא, לעומת הירידה בשומרון מאריאל לראש העין. הרי יהודה מהווים חלק מהרכס המרכזי של עבר הירדן המערבי. חלקו המזרחי, בין קו מעלה אדומים - בני נעים - כרמל, ממזרח לפרשת המים לבין בקעת הירדן וים המלח הוא מדברי ונקרא מדבר יהודה. אזור הרי יהודה עצמו מתחלק לרצועות רוחביות:

  • הרי בית אל - הגוש ההררי שבמרכזו בית אל ורמאללה, וכולל את הרי גופנה, רכסי בית חורון ובית חנן (בית איענן), רכס בני מורה, רמת חצור ואזור מכמש - מגרון. הרי בית אל גבוהים מכל סביבתם, וגבולותיהם - נחלי שילה ועוג'א בצפון, ונחלי פרת ואילון בדרום.
  • הרי ירושלים - אזור נמוך יותר מהרי בית אל והרי חברון, הכולל את ירושלים וסביבותיה ורוב הפרוזדור. שיא גובהו בהר שמואל (א-נבי צמויל) - 918 מ', וגבולותיו נחלי פרת, דרגה, אילון ושורק.
  • הר חברון - האזור הגבוה בחבל יהודה. רמה גבוהה המובדלת בבירור מהרי ירושלים, בעיקר מדרום לנחל רפאים, בהתרוממות הר גילה. הרמה כוללת את הרי גוש עציון ובית לחם, גוש חלחול וחברון, ורכסי דרום הר חברון. שיא הגובה הוא בהר חלחול (1020 מ'), אך בניגוד לשיאי הגובה בשאר האזורים הוא בולט רק מעט מעל סביבתו, שנעה ברובה סביב גובה של 950 מ'. מדרום לחברון משתפלים ההרים במתינות לעבר בקעת באר שבע, דרומה מערבה. רק בדרום מזרח ההר נשמר גובה של כתשע מאות מטר, לאורך "הציר המזרחי" המוביל מחברון לערד וממשית. מהר עמשא (859), הפסגה הדרומית של הרכס, צונחים הרי חברון לבקעת ערד.

היסטוריה

תקופת המקרא

לאחר מותו של שלמה המלך ועליית בנו רחבעם על כיסאו, בשנת 928 לפנה"ס, מרדו כל שבטי ישראל למעט שבט יהודה ושבט בנימין אשר נותרו נאמנים לבית דוד. ירושלים הפכה לבירתה של הממלכה החדשה, שנקראה ממלכת יהודה. הממלכה נהנתה מקיום נפרד במשך 389 שנים ושטחה היה כ־8,900 קמ"ר. ממלכת יהודה שרדה גם אחרי חורבנה של ממלכת ישראל עד לנפילתה הסופית בחורבן בית המקדש הראשון (586 לפנה"ס) על ידי נבוזראדן, שהיה מפקד שומרי הראש של נבוכדנצר השני (מלכים ב' כ"ה 8-21).

לאחר שיבת ציון היו שטחי יהודה נפה של האימפריה הפרסית אשר השליט בה כונה "פחת יהודה". הארץ כונתה "יהוד", והייתה מעין פרובינקיה של האימפריה הפרסית, כאשר השליט בה מונה מטעם מלך פרס מקרב היהודים. בתקופה זו שיקם העם את חייו לאחר חורבן הבית הראשון. בית המקדש השני נבנה, והחלו נבטיה של עצמאות מדינית.

התקופה ההלניסטית

לאחר כיבוש הארץ על ידי אלכסנדר הגדול, בשנת 332 לפנה"ס, הפכה יהודה למדינה הנשלטת בידי ההלניסטים. אחרי מלחמות הדיאדוכים נשלטה על ידי בית תלמי, שליטי מצרים התלמיית, ולאחר מכן על ידי הסלאוקים אשר כבשו אותה ממצרים בשנת 198 לפנה"ס. בזמן השלטון ההלניסטי נהנתה יהודה ממידה רבה של אוטונומיה וחופש פולחן. אנטיוכוס הרביעי שינה את הקו המתון הזה וכתוצאה מכך, מרדה יהודה בהנהגתו של מתתיהו החשמונאי.

מרד החשמונאים כנגד הסלאוקים, שהתחיל בשנת 167 לפנה"ס תחת הנהגתם של מתתיהו הכהן ויהודה המכבי היה למעשה מלחמה ממושכת שידעה עליות ומורדות. יהודה הכה קשות בצבא הסלאוקי והביא לביטול הגזירות שהובילו למרד, אך היה רצון לעצמאות מדינית מלאה. לאחר מותו של יהודה בקרב אלעשה, הסלאוקים חזרו והשתלטו על שטחים ביהודה. יונתן הוופסי יורשו של יהודה, ניהל בעיקר מלחמת גרילה, ומדי פעם כרת ברית עם מנהיג סלאוקי אחד נגד האחר. אחיו, שמעון התרסי, שהחל את ההנהגה אחרי שיונתן נרצח בידי המצביא הסלאוקי טריפון, השתלט על מצודת החקרא בירושלים, שהייתה מעוז חשוב של הסלאוקים והמתיוונים, גירש את הצבא הסלאוקי מרוב שטח יהודה והשתלט על ערים לא יהודיות. בתקופתו גם פטרו הסלאוקים את יהודה מתשלום מיסים, ובכך הכירו בפועל בעצמאות יהודה. בתקופה החשמונאית נהנתה המדינה מעצמאות דתית מדינית ופוליטית והגיעה לשיא שטחה בכיבושים טריטוריאליים, וגיירה את האדומים והיטורים.

התקופה הרומית

First century Iudaea HE
יהודה כפרובינקיה באימפריה הרומית.

לאחר מות שלומציון המלכה החלו בניה אריסטובולוס השני והורקנוס השני רבים על המלוכה. המצביא הרומי פומפיוס שכבש את סוריה נשלח להכריע ביניהם, וכבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס. פומפיוס הכריע לטובת הורקנוס השני ומינה אותו לאתנארך (נשיא) וכהן גדול, ועמו כ"אפוטרופוס" את אנטיפטרוס האדומי יועצו. בשנת 54 לפנה"ס שדד המצביא הרומי קראסוס את אוצרות בית המקדש. בשנת 40 לפנה"ס פלשו הפרתים ליהודה, והמליכו את אנטיגונוס השני.

הורדוס בנו של אנטיפטרוס, ברח לרומא ושם שיכנע את אוקטביוס ומרקוס אנטוניוס להמליך אותו למלך היהודים. בשנת 37 לפנה"ס הרומאים גירשו את הפרתים מהמזרח, והורדוס כבש בעזרת הצבא הרומי את ירושלים ומלך בחסות הרומאים עד מותו בשנת 4 לפנה"ס.

במותו הורדוס ציווה לחלק אחרי מותו את הממלכה לשלושה מבניו. הורדוס אנטיפס מונה לטטראך הגליל, פיליפוס מונה לטטראך הבשן וארכלאוס אמור היה למלוך על יהודה, אדום והשומרון. אוגוסטוס אישר את צוואתו של הורדוס ברובה, למעט ההחלטה לתת לארכלוס את התואר של אתנארך ולא של מלך בעקבות המהומות שפרצו ביהודה ותגובתו הנרפסת של ארכלאוס. עם מותו של הורדוס, העם שדוכא רוב שנות שלטונו מרד. ארכלאוס הגיב בהססנות, דבר שגרם להתערבותו של נציב סוריה וארוס, שדיכא את המרד. שלטונו של ארכלאוס היה כה כושל, עד כי הרומאים מצאו לנכון ליטול ממנו את השלטון בשנת 6 לספירה, ולהפוך את הממלכה לפרובינקיה. המצביא קויריניוס שהיה מושל סוריה נשלח לייצב את המדינה ומינה נציב.

בשנת 41 מלך ביהודה לתקופה קצרה אגריפס הראשון שהיה ידיד אישי של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, אך לאחר מותו שבו הנציבים לארץ. תקופה זו מאופיינת ביחס אכזרי של הנציבים אל תושבי הארץ. בשנים 66-74 לספירה התחולל ביהודה מרד גדול נגד הרומאים. תוצאותיו של המרד הגדול אמנם הביאו לחורבן בית המקדש השני ומספר ערים אולם היהודים עדיין היו רוב בארצם והתמונה הכללית הדמוגרפית לא השתנתה.

מרד התפוצות שאירע בעשור השני של המאה ה-2 התרחש בעיקר מחוץ ליהודה אולם ישנן עדויות ספורות אודות מרידות ביהודה הידועות במקורות התלמודיים בשם פולמוס קיטוס. בין השנים 132 ל-136 התרחש ביהודה מרד בהנהגתו של שמעון בר כוכבא והביא לאוטונומיה יהודית מספר שנים, אולם דיכויו גרר טבח באוכלוסייה היהודית ביהודה שבעקבותו היהודים היו מיעוט בארצם. ירושלים נבנתה כעיר אלילית ושמה איליה קפיטולינה. שמה של הפרובינקיה השתנה ל"סוריה-פלשתינה" ועל היהודים נגזרו גזירות דת אכזריות שבוטלו רק בימי הקיסר אנטונינוס פיוס.

התקופה הביזנטית והערבית

בשנת 324 לספירה הקיסר קונסטנטינוס השתלט על אזור יהודה, שינה את שמה של איליה קפיטולינה בחזרה לירושלים והכריז על הנצרות כדת החוקית. בתקופה הזאת הוקמה כנסיית הקבר. הקיסר יוליאנוס ניסה להחזיר את הדת ההלניסטית לדת החוקית של האימפריה הרומית וראה ביהודים כבני ברית. הוא התחיל לבנות עבורם את בית המקדש השלישי אך אחרי מותו הבנייה נפסקה.

בשנת 638 הערבים כבשו את אזור יהודה מידי הביזנטים. בתקופה זו המרכז היהודי בארץ ישראל חזר לאזור יהודה ונוסדו קהילות יהודיות בירושלים ובחברון. על אף שהשלטון בארץ היה מוסלמי, יהודים ונוצרים הורשו להתפלל בירושלים.

בימי הסלג'וקים החלה הרעה במצב היהודים והנוצרים ביהודה שבעקבותה התחוללו מסעות הצלב. בעקבות מסעות הצלב יהודה נשלטה על ידי נוצרים. בתקופה זו מצבם של היהודים והמוסלמים הורע. במהלך התקופה חלקים מיהודה נכבשו על ידי צלאח א-דין.

התקופה הממלוכית והעות'מאנית

בשנת 1291 כבשו הממלוכים את יהודה. בתקופה הממלוכית יכלו היהודים והנוצרים לקיים את מצוותיהם. בשנת 1517 כבשו העות'ומנים את יהודה. בתקופה זו תנאיהם של היהודים והנוצרים היו דומים לאשר היו בתקופה הממלוכית. יהודים ונוצרים הורשו להתיישב באזור, והישוב היהודי היה מרוכז בעיקר בירושלים.

המנדט הבריטי ומדינת ישראל

בשנת 1917 אזור יהודה נכבש על ידי הבריטים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתוכנית החלוקה נכלל חלק מאזור יהודה במדינה הערבית וחלקו במדינה היהודית. לאחר סיום מלחמת העצמאות חלק מאזור יהודה הערבי נכבש על ידי ישראל והחלק שלא נכבש נותר בשליטה ירדנית. במהלך מלחמת ששת הימים כל אזור יהודה נכבש על ידי ישראל והוקמו בו התנחלויות רבות. בימינו חלק מאזור יהודה נמצא תחת ממשל צבאי ישראלי.

אתרים מרכזיים

Sidonian Burial Caves 036

מערת אפולופאנס, בית גוברין

Masada ruins with valley

מצדה, מדרום לים המלח

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Edward Lipiński, "L'étymologie de 'Juda'", Vetus Testamentum 23/3 (1973), pp. 380-381. להסבר בעברית ראו עמ' 156–157 אצל אבי עופר, "הר-יהודה המקראי - מנוודות לממלכה לאומית", בתוך: נדב נאמן וישראל פינקלשטיין (עורכים), מנוודות למלוכה, ירושלים 1990, עמ' 214-155. מהדורה אלקטרונית באתר כותר.
הרי יהודה

הרי יהודה (בערבית: جبال الخليل‎, תעתיק: ג'בל אלח'ליל), הוא האזור ההררי המשתרע מהר בעל חצור ועד לבקעת באר שבע בדרום, בין השפלה ממערב ומדבר יהודה במזרח. הרי יהודה מהווים חלק משדרת ההרים המערבית של ארץ ישראל והיוו את לב ממלכת יהודה.

ההרים בנויים בעיקר מסלעי גיר ודולומיט. וחלק גדול מהם הוא מדבר - מדבר יהודה.

נהוג לחלק את הרי יהודה לשלושה חלקים: בצפון - הרי בית אל ששיאם, הר בעל חצור, מתנשא לגובה 1,016 מטר מעל פני הים; במרכז - הרי ירושלים, האזור הנמוך בהרי יהודה שגובהו כ-918 מטרים בשיאו; ובדרום -הר חברון, ששיאו, (חלחול) מגיע לגובה 1,026 מטרים מעל פני הים.

יישובים מרכזיים בהרי יהודה: ירושלים, ביתר עילית, חברון, בית לחם, רמאללה ומעלה אדומים.

ביולי 1965 הוכרז גן לאומי "הרי יהודה" בשטח של כ-26,000 דונם המרוכזים בהרי ירושלים. שטחו של הגן אינו רציף והוא נחלק לשטחים קטנים בהר הרוח, הר ההגנה ונחל רפאים ולשטח גדול בצורת פרסה המקיף את היישובים בית מאיר ושורש ממערב.

חריטון

חרִיטוֹן היה נזיר מתבודד בן המאה ה-4, מקים שלוש הלאורות הראשונות במדבר יהודה ונחשב למייסד תנועת הנזירות בתקופה הביזנטית. חריטון נולד באקוניום שבטורקיה, עלה לרגל לארץ ישראל והצטרף למנזר. חריטון הרבה לצאת למסעות התבודדות וסיגוף כאשר היעד העיקרי למסעות אלו היה מדבר יהודה - חבל ארץ בו פעלו אליהו הנביא, יוחנן המטביל ואפילו ישו עצמו.

בשנת 330 הקים חריטון את הלאורה הראשונה, היא מנזר פרן המצוי ליד עין פרת שבואדי קלט.

על שמו נקרא הנמר האחרון במדבר יהודה.

טיגרנקרט (עיר בירה)

טיגרנַקרט או בלטינית טיגרנוקרטה (בארמנית:Տիգրանակերտ - בהיגוי ארמני מערבי

דיקרנַגרד, ביוונית: Τιγρανόκερτα, בלטינית: Tigranocerta) הייתה עיר הבירה של ממלכת ארמניה העתיקה, שנבנתה על ידי המלך טיגראנס הגדול (טיגראנס השני) בסביבות 78-75 לפנה"ס, כדי לשמש לבירה חדשה של ממלכתו, במקום ארתאשאת (ארטקסאטה).

מיקומה המשוער של העיר הוא בעיר סילבן שבטורקיה של ימינו, באזור דיארבקיר, או בארזן שבמחוז הארמני ארזאננה או ארדזניק.

שם העיר בארמנית משמעותו "נוצרה על ידי טיגראנס".

היא אחת מארבע הערים בארמניה ההיסטורית הנקראות כך. האחרות הן, טיגרנקרט שבארצאך, טיגרנקרט שבנחצ'יבאן וטיגרנקרט שבאוטיק.

יהודה

האם התכוונתם ל...

ממלכת יהודה

ממלכת יהודה הייתה הממלכה הדרומית מבין שתי הממלכות העבריות שהתקיימו בארץ ישראל במהלך תקופת הברזל השנייה, החל מהשליש האחרון של המאה ה-10 לפנה"ס ועד לחורבן בית המקדש הראשון על ידי האימפריה הבבלית בשנת 586 לפני הספירה.

לפי הכרונולוגיה היהודית המסורתית התקיימה ממלכה זו בין השנים ב'תתקס"ד - ג'של"ח (796 לפנה"ס - 422 לפנה"ס).

על פי המקרא, הוקמה הממלכה לאחר התפרקות ממלכת ישראל המאוחדת לממלכת ישראל בצפון, וממלכת יהודה בדרום. ממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שבמהלך תקופת הברזל הראשונה (מאות 12-10 לפנה"ס) החלו להיווצר באזור מקומות יישוב, ובמהלך תקופת הברזל השנייה התגבשה ממלכת יהודה.

ממלכת יהודה לעיתים מוזכרת כממלכה הדרומית כדי להבחינה מהממלכה הצפונית (היא ממלכת ישראל). מלכי ממלכת יהודה השתייכו כולם (למעט עתליה) לשושלת בית דוד. בירתה של ממלכת יהודה הייתה ירושלים, בה ניצב בית המקדש.

עינות זיף

עינות זיף הם שני מעיינות הנמצאים ליד שטח זיף המקראית ומכאן שמם.

מעיין נוקיס נובע בתוך ניקבה באורך כ-20 מטר, בפתח הניקבה קיימת קשת אבנים המתוארכת לתקופת בית שני. מי המעיין זורמים לבריכת אגירה עתיקה שנבנתה בסופו.

עין זיתון נובע למערה החצובה בסלע. מי המעיין מגיעים לגובה מטר. בצידו השני של עין זיתון נמצאת באר שעולה על גדותיה בתקופת הגשמים.

סמוך לעינות זיף נטוע עץ חרוב בודד בעל גזע ענק.

החוקר והגאוגרף נתן של, שחקר את עינות זיף בשנות ה-30, ציין את העץ במחקריו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.