יהודה לייב פישמן מימון

הרב יהודה לייב הכהן פישמן מימון (11 בדצמבר 187510 ביולי 1962; י"ג בכסלו תרל"וט' בתמוז תשכ"ב) היה ממקימי תנועת המזרחי, חבר מנהלת העם, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון של מדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית.

יהודה לייב פישמן מימון
Yehuda Leib Maimon
יהודה לייב פישמן מימון, 1950
לידה 11 בדצמבר 1875
י"ג בכסלו ה'תרל"ו
האימפריה הרוסית מרקולשט, האימפריה הרוסית
פטירה 10 ביולי 1962 (בגיל 86)
ט' בתמוז ה'תשכ"ב
ישראל תל אביב-יפו, ישראל
תאריך עלייה 1913
מקום קבורה ישראל בית הקברות סנהדריה, ירושלים
סיעה המזרחי, חזית דתית מאוחדת
שר הדתות ושר לנפגעי המלחמה ה־1
10 במרץ 19498 באוקטובר 1951
(שנתיים ו-30 שבועות)
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו-26 שבועות)
כנסות ה־1
תפקידים נוספים
פרסים והוקרה
DECLARATION OF INDEPENDENCE Israel Wwwm1876 -1
הרב מימון יושב משמאל לבן-גוריון בעת הכרזת העצמאות
First Government of Israel on May 1, 1949
ממשלת ישראל הראשונה, הרב מימון ראשון מימין
Meir Hai Uziel
ביקור הרבנים יהודה לייב פישמן מימון ובן-ציון מאיר חי עוזיאל בבגדאד לצד הרבנים ששון כדורי ועזרא דנגור

תולדות חייו

באירופה

נולד במרקולשט, בבסרביה, אז תחת שלטון האימפריה הרוסית. מ-1900 שימש כ"מגיד" בעיר-מולדתו, ובשנים 19051913 כרב באונגן, בבסרביה.

אביו, אברהם אלימלך פישמן-מימון, היה תלמיד של המלבי"ם ממשפחת מתנגדים שהתגלגל לסביבה חסידית. הוא התייתם מאמו בלידה ומאביו בגיל שנתיים וגדל בבית המלבי"ם. בגיל 13 עבר לגור בבית דודו במרקולשט. אביו (סבו של הרב יהודה לייב), הרב מרדכי, בחר בשם המשפחה מימון בשל ייחוס משפחת אשתו לרמב"ם. עם זאת, אברהם אלימלך נאלץ במרקולשט להשתמש בדרכון של יהודי אחר, בשם פישמן, וכך התקבע שמו[1]. אחותו הצעירה של יהודה הייתה עדה מימון, שכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י. הוא עצמו גדל בתחילה בסביבה של חסידים, דבר שהשפיע לאחר מכן על כתיבתו הספרותית.

למד בישיבות ליטא ושהה אף בווילנה, עקב הערצתו הגדולה לגר"א, שעליה כתב בתחילת ספרו "תולדות הגר"א". היה תלמיד מובהק של הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל ערוך השולחן והוסמך להוראה על ידו. הוסמך גם על ידי הרב חיים חזקיהו מדיני. הוא היה מקורב לרב שלמה הכהן רבה של וילנא, לרב אברהם יצחק הכהן קוק ולרבנים אחרים.

בצעירותו התקרב הרב מימון לתנועת חובבי ציון. הוא ניהל תעמולה ציונית בערי דרום רוסיה ונעצר בשל כך. בהמשך היה בין מייסדי תנועת המזרחי. הוא הסתובב במקומות שונים באירופה על מנת לחזק את השפעת הציונות הדתית, ועל כן כונה "המזרחי הנודד".

בארץ ישראל

הרב מימון עלה לארץ ישראל ב-1913 והתיישב בתל אביב, שם פעל לייסוד רשת חינוך דתית לאומית. במלחמת העולם הראשונה גורש בידי הטורקים מהארץ, כשאר הנתינים הרוסיים, ונסע לארצות הברית. עם שובו ב-1919 עמד בראש תנועת המזרחי בארץ ישראל וערך את העיתון "התור". משנת 1935 היה הרב מימון חבר בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא תמך במאבק נחוש במנדט הבריטי, בניגוד לעמדות הרוב בהנהגה הציונית, התייחס באהדה לאצ"ל וללח"י והתנגד לפעולות ההגנה נגד האצ"ל בתקופת הסזון. את משנתו הציונית ופועלו בתחום זה תיאר בספרו "למען ציון לא אחשה" וב"שרי המאה" חלק ו'.

ב-1936 ייסד הרב מימון את ההוצאה לאור "מוסד הרב קוק".

הרב מימון נעצר בשבת השחורה על ידי הבריטים, ושהה כשבועיים במעצר במחנה המעצר בלטרון. במהלך מעצרו שבת רעב. מעצרו עורר סערה בשל מעמדו וגילו המתקדם, ובשל שהוסע בעל כורחו ביום השבת לבית המעצר במכונית, למרות בקשתו להגיע לשם ברגל.

בעת המאבק על הקמת המדינה תמך בדוד בן-גוריון ובעמדתו, שיש להקים מדינה עצמאית אפילו בחלק של ארץ ישראל המערבית. הוא ניסה לשכנע את חברי מועצת העם להכניס אזכור של "אלוקי ישראל" לנוסח מגילת העצמאות, ובסופו של דבר הושגה פשרה בניסוח "מתוך ביטחון בצור ישראל". במעמד הכרזת העצמאות ישב הרב מימון לצדו של בן-גוריון והיה בין החותמים על מגילת העצמאות. בסיום הקראתה בירך בקול ברכת שהחיינו. לאחר קום המדינה שימש כשר הדתות מטעם "המזרחי" בממשלה הזמנית, ומטעם החזית הדתית המאוחדת כשר הדתות וכשר לנפגעי המלחמה בממשלת ישראל הראשונה והשנייה. למרות יחסיו המיוחדים עם ראש הממשלה, הייתה כהונתו בממשלה הזמנית רצופה במאבק על דמות המדינה היהודית, ובכלל זה מעמד השבת, הכשרות, הרבנות הראשית והרבנות הראשית בצה"ל. על רקע זה איים בכמה מקרים להתפטר, נעדר מישיבות הממשלה ואף הפסיק את תפקודו כשר. לבסוף חזר לתפקידו אחרי שבן-גוריון ביקש זאת ממנו במכתב. גם כהונתו בשתי הממשלות הבאות הייתה רצופה משברים על רקע דתי, בייחוד בנושא החינוך במחנות העולים ובמעברות[2], ובעיקר בשאלה לאיזה זרם חינוך ישויכו ילדי העולים מתימן. התפטרות הרב מימון מתפקידו בפברואר 1951 הביאה במרץ 1951 להתפטרות הממשלה כולה ולבחירות לכנסת השנייה. החזית הדתית התפרקה והרב מימון סיים את פעילותו הפוליטית.

הרב מימון נפטר בט' בתמוז תשכ"ב (1962) ונקבר בבית הקברות סנהדריה.

משנתו

דרכו בלימוד - שאותה תיאר בספריו[3] - הדגישה את הבקיאות ואת ההתרחקות מפלפול. בספרייתו היו 40 אלף ספרים, אחת הספריות הגדולות בעולם היהודי. ספרייה זו עמדה ביסוד ספריית 'מוסד הרב קוק'. בתו גאולה בת-יהודה סיפרה עליו בספרה 'הרב מימון בדורותיו' כי היה לומד במהירות דפי גמרא, רש"י ותוספות.

ספריו

  • סיני - הרב מימון ייסד (ב-1937) וערך עד מותו את קובצי סיני, במה תורנית-ציונית בתחום ההגות, הגמרא וההלכה.
  • שרי המאה (שישה כרכים, תש"ב-תש"ז) - סיפורי צדיקים בין השנים ת"ר-ת"ש.
  • מדי חודש בחודשו (שבעה כרכים) - מבוסס על דברים שכתב בירחוני "סיני" (הרבה מהחומר מובא גם בשרי המאה).
  • תולדות הגר"א - על חיי הגר"א ורבנים אחרים בזמנו
  • מאורות הגר"א - ליקוטים מחידושי תורתו של הגר"א עם הערות של הרב מימון (במהדורות הראשונות צורף מאורות הגר"א כנספח לתולדות הגר"א).
  • תולדות חייהם של רבי עקיבא ותנאים נוספים.
  • רבי משה בן מימון - תולדות חייו ויצירתו הספרותית, תש"ך
  • למען ציון לא אחשה (שני כרכים, תשי"ד-תשט"ו) - משנתו הציונית
  • הנותן בים דרך (ברדיטשב, תרס"ג). ספר שחיבר בגיל 19 על חשיבות הבקיאות והוא כולל ויכוח בין בקי לחריף. לספר הסכמה של בעל ערוך השולחן.
  • דיוקנאות של מעלה, תש"ו
  • אנשים של צורה, תש"ז
  • ציונות הדתית והתפתחותה, תרצ"ז - תולדות המזרחי
  • חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת, תשי"א - על חזונו לחדש את הסנהדרין
  • הראי"ה, תשכ"ה - על הרב קוק
  • לשעה ולדור, תשכ"ה - קובץ מאמרים
  • חגים ומועדים על החגים

הנצחה

בשנת 1951 הוענק לרב מימון תואר דוקטור לשם כבוד (דוקטור לתאולוגיה) מידי נשיא ישיבה יוניברסיטי בניו יורק שמואל בלקין[4].

עוד בחייו של הרב מימון נקרא על שמו המושב כפר מימון שבנגב. לאחר פטירתו נקראו על שמו רחובות ובתי ספר בישראל. לזכרו מוענק פרס הרב מימון לספרות ומחקר תורניים.

לקריאה נוספת

  • הרב מימון בדורותיו - מאת גאולה בת-יהודה, בתו של הרב מימון
  • בטאון סיני לזכר הרב מימון - קובץ לזכרו
  • כתבי הרב י. ל. הכהן מימון רשימה ביבליוגרפית, נפתלי בן-מנחם, תש"ו

קישורים חיצוניים

ספריו ומאמריו

הערות שוליים

  1. ^ על פי הבלוג תולדות ושורשים
  2. ^ [1]
  3. ^ כגון סוף חלק ב' של "שרי המאה
  4. ^ תלמיד חכם ראוי לאצטלא זו..., מעריב, 16 במרץ 1951.
ה'תשכ"ב

ה'תשכ"ב (5722) או בקיצור תשכ"ב היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-11 בספטמבר 1961, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 28 בספטמבר 1962. שנה מסוג בחה, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

מדינת ישראל חגגה ביום העצמאות ה'תשכ"ב 14 שנות עצמאות.

החזית הדתית המאוחדת

החזית הדתית המאוחדת הייתה רשימה מאוחדת למפלגות המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל, פועלי אגודת ישראל והאיחוד הדתי הבלתי-מפלגתי שהתמודדה בבחירות לכנסת הראשונה, וזכתה ל-16 מנדטים. הייתה זו הפעם היחידה בתולדות המדינה בה היו מאוחדות כל המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת כרשימה אחת (אם כי היו עוד מספר מפלגות דתיות קטנות שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה).

הסיעה הייתה חברה בקואליציה בשתי הממשלות שכיהנו באותה כנסת (ממשלת ישראל הראשונה וממשלת ישראל השנייה). בשתי הממשלות כיהנו מטעם הסיעה שלושה שרים - הרב יצחק מאיר לוין (אגודת ישראל), הרב יהודה לייב פישמן מימון (המזרחי) וחיים משה שפירא (הפועל המזרחי).

לקראת הבחירות לכנסת השנייה נוהלו מגעים להמשך הריצה המשותפת, אולם אלו לא צלחו. לקראת הבחירות לכנסת השלישית עלו קריאות לחזית דתית מאוחדת מגורמים שונים. בין התומכים היו רבי שלמה חיים פרידמן והרב יהודה לייב מימון. לעומת זאת, סיעת למפנה של הפועל המזרחי התנגדה. בעיתונות נטען שאגודת ישראל הייתה מעוניינת בחזית דתית כאמתלה לשוב להשתתף בקואליציה. אנשי המפד"ל דרשו חזית מהותית שתכלול התחייבות של אגודת ישראל לכפיפות לרבנות הראשית, בעוד אנשי אגודת ישראל הסכימו אך ורק לחזית טכנית. בהמשך המגעים הושגה פשרה על ועדה משותפת של נציגים של הרבנות הראשית ומועצת גדולי התורה שתנחה את החזית הדתית, ובלילה האחרון לפני הגשת הרשימות היה נראה שהושג הסכם. אולם לבסוף הקמת החזית נכשלה בגלל התנגדות למפנה ודרישת אגודת ישראל לצמצום הייצוג של הפועל המזרחי אם למפנה רצה בנפרד.

גם לפני הבחירות לכנסת הרביעית נוהלו מגעים, אך בלחצו של הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", המפלגות החרדיות לבסוף ביטלו את הרעיון, וזאת בתמורה למכתב תמיכה ממנו להצבעה בבחירות.

הצעות להקים חזית משותפת נמשכו גם בשנות ה-60, במיוחד לאור הקמת גח"ל והמערך.

החזית פעלה גם בעיריות, ובבחירות לעיריית ירושלים בשנת 1951, רצו המפלגות יחד. רשימת פאג"י הקנאית יחסית לאגודת ישראל, רצה בנפרד והשיגה מקום אחד בעירייה.

המזרחי הצעיר

המזרחי הצעיר היה ארגון שהוקם על ידי בני היישוב הישן, אשר הצטרף למזרחי ונטה לכיוון הימין בניגוד לפועל המזרחי שנטה לכיוון השמאל.

הארגון הוקם באלול תרע"ח (1918) תחת השם "הסתדרות הצעיר הארצישראלי", במטרה לסייע לצעירים דתיים לצאת לעבודה ולהתיישבות. מקימי הארגון היו בני היישוב הישן וכן בנים של עולים מהמושבות. בשנתה הראשונה הוקמו סניפים בירושלים, יפו, פתח תקווה ורחובות ובי' תמוז תרע"ט התקיימה ועידה ראשונה של הארגון ביפו, בהשתתפות עשרים צירים שבראשם יצחק אביגדור אורנשטיין ודב נתן ברינקר. מזכיר הארגון בסוף שנת 1920 היה הרב יצחק אביגדור אורנשטיין. לאחר זמן התקרב הארגון למזרחי וב-19 באוקטובר 1920 שינה את שמו ל"המזרחי הצעיר". הארגון היה פעיל בהפצת הרעיון הציוני בקרב בני היישוב הישן, בקליטת עולים דתיים ובהתיישבות. אנשי הארגון הקימו את נווה יעקב ונטלו חלק בהקמת שכונות בית וגן בירושלים וביפו סנהדריה ושכונה בהר כנען ליד צפת. בשנת 1924 הקימה התנועה "לשכת מודיעין" ביפו, שמטרתה הייתה לסייע לעולים חדשים ולאלו המתכננים לעלות לארץ ישראל.

בין "המזרחי הצעיר" והפועל המזרחי הייתה יריבות על רקע ההסתייגות של המזרחי הצעיר מהנטיה שמאלה של הפועל המזרחי. ניסיונות של צעירי מזרחי לפשר בין שני ארגונים אלו לא נשאו פרי. במאבק על לב העולים הדתיים זכה הפועל המזרחי בבכורה ורוב גדול של העולים הדתיים הצטרפו אליו ולא אל המזרחי הצעיר. עם זאת, בשנת תרפ"ו עדיין היו במזרחי הצעיר יותר מאלף חברים. בבחירות לאספת הנבחרים בדצמבר 1925, התמודד המזרחי הצעיר בנפרד מהמזרחי וזכה בכ-200 קולות ונציג אחד, דב נתן ברינקר. עיקר מצביעיו הגיעו ממחוז תל אביב וממחוז טבריה.

בעת התארגנות "הברית העולמית של צעירי החלוץ והפועל המזרחי" תחת סיסמת "תורה ועבודה" נותר "המזרחי הצעיר" ארגון הצעירים היחיד של המזרחי שלא הצטרף אל הברית. בוועידת המזרחי בדנציג באוגוסט 1928 דרש המזרחי הצעיר ייצוג בנשיאות הוועידה ונתקלו בהתנגדות של אנשי הברית אשר טענו שהם מייצגים את כל הצעירים. אולם לאחר ששבעת צירי המזרחי הצעיר איימו בפרישה מהמזרחי ההתנגדות לא התקבלה, וועידת המזרחי הכירה במזרחי הצעיר כחטיבה מיוחדת שאינה פועלת תחת סיסמת תורה ועבודה. בוועידת המזרחי בארצות הברית במאי 1929 אושר למזרחי הצעיר תמיכה של 3000 דולר מתוך תקציב של 38,000 דולר. אולם בשלב זה המזרחי הצעיר היה בדעיכה. ביוני 1929 מחה הארגון על שלא הוזכר ברשימת הארגונים הקוראים להתפקד לכנסת ישראל. בבחירות לקונגרס הציוני העולמי הט"ז באמצע 1929 התמודדו המזרחי והפועל המזרחי ברשימה אחת, אך המזרחי הצעיר רץ לבדו ו-183 הקולות שקיבל לא הספיקו להכניס נציג לקונגרס. בבחירות לקונגרס הי"ז שוב התמודד המזרחי הצעיר לבדו וזכה ב-248 קולות, אולם לקראת הקונגרס הי"ח בשנת 1933 כבר לא התמודד.

בתוך המזרחי הארגון היה מקורב לרב יהודה לייב פישמן מימון אשר תיאר את הקשר עימם: "ביחסו של המזרחי הצעיר למזרחי היו עליות ומורדות אך היו אלה יחסים של כבוד". לכבוד יום הולדתו החמישים של הרב מימון הוציא הסתדרות המזרחי הצעיר את ספר היובל לכבודו.

מסיון תרע"ט ועד תחילת תרפ"ב הארגון הוציא לאור את כתב העת הדביר.

השירות הדתי

השירות הדתי היה מחלקה שטיפלה בענייני דת בהגנה ולאחר מכן בצה"ל, החל מפברואר 1948 ועד שהוטמע בתוך הרבנות הצבאית.

השירות הדתי הוקם ביוזמת המפלגות הדתיות, תחת השם "המחלקה לענייני דת". ב-22 בפברואר 1948 התקיימה ישיבה חגיגית בהשתתפות ראשי ההגנה: דוד בן-גוריון, הרמטכ"ל יעקב דורי, ראש המפקדה הארצית של ההגנה, ישראל גלילי, וחברי המפקדה הארצית ונציגי המפלגות הדתיות, בהם הרב יהודה לייב פישמן מימון וחיים משה שפירא בו הוכרז על הקמת המחלקה. לאחר מאבק בין המפלגות על ייצוגן במחלקה, הוחלט שלפועל המזרחי יינתן ייצוג של שני שלישים ולאגודת ישראל ייצוג של שליש. בראש השירות הועמד נתן גרדי איש הפועל המזרחי ולצדו כיהנו יחזקאל ארליך מהפועל המזרחי ויצחק מאיר מאגודת ישראל. כן כיהנו בשירות שמעון כץ ומשה אביטל.

על השירות הדתי הוטלו שתי משימות עיקריות: סיפוק צורכי דת ושמירה על השבת והכשרות. בנוסף אליהם בראשית דרכו דובר על טיפוח הווי דתי, הדרכה רוחנית ומגע עם גופים דתיים לצורך עידוד גיוס דתיים לצבא, אולם לאחר הקמת צה"ל הושמט סעיף הרבנות - הדרכה רוחנית מהתקנון של השירות. בשאלות הלכתיות פנו החיילים לרבנים אזרחיים ביישובים סמוכים.

בראשיתו, סבל השירות מבעיות תקציביות קשות עקב התמהמהות בתקצוב מצד מוסדות השלטון. נתן גרדי, ראש השירות הדתי השתמש בכספו הפרטי כדי לממן את משכורות אנשיו עד שהעניין יוסדר. לאחר מספר חודשים התפטר גרדי מראשות השירות לאחר שמצא שאינו יכול למלא את תפקידו. הוא טען שעוזריו לא הורשו להיכנס למחנות צבא, לא הייתה למחלקה אף כלי רכב, ותקציבים לא נתנו. ההתפטרות הביאה לתזוזה למילוי חלק מהדרישות וגרדי חזר בו מהתפטרותו.

מראשיתו, הוקם השירות הדתי כגוף לא רבני, כאלטרנטיבה להקמת רבנות צבאית, לה התנגדו גורמים במטכ"ל. בעקבות זאת, סירבה הרבנות הראשית להכיר בשירות הדתי והיא המשיכה במאמציה להקמת הרבנות הצבאית בהתאם להחלטה בוועידת רבנים של הרבנות הראשית מינואר 1948 למנות את הרב שלמה גורן לרב צבאי ראשי.

עם הקמת צה"ל הוסב שם המחלקה ל"השירות הדתי" וב-1 באוגוסט 1948 מונה גרדי באופן רשמי לראש השירות. עוד באותו חודש, ב-24 באוגוסט 1948, פורסם מינויו של הרב שלמה גורן לרב צבאי ראשי ופקודת מטכ"ל רשמית על הקמת הרבנות ניתנה ב-23 בדצמבר 1948. בתחילה הגיעו הרב גורן וגרדי להסכמות על חלוקת התפקידים ביניהם, ואף שיתפו פעולה בהוצאת חוברות הווי דתי על חנוכה, פורים ופסח. אולם מהר מאוד עלו היחסים על שרטון. במקרה אחד הרב דב כהן, רב חיל האוויר, פעל להכשרת המטבח בבסיס חיל האוויר בתל נוף דבר שהיה באחריות השירות הדתי, ועקיפת סמכות זאת הרגיזה את גרדי. הרב גורן טען שהובטח לו שהשירות הדתי יועבר תחת פיקודו ונתן גרדי טען שהרב גורן חתר תחת מעמדו של השירות. בסופו של דבר נתקבלה עמדתו של הרב גורן, גרדי התפטר והשירות הועבר תחת פיקודו של הרבנות הצבאית ובהמשך מוזג לתוכו.

זלמן מייזל

זלמן מייזל (1873–1947) היה מראשוני תנועת המזרחי בארץ ישראל, יושב ראש החברה קדישא של תל אביב.

ט' בתמוז

ט' בתמוז הוא היום התשיעי בחודש העשירי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש הרביעי

למניין החודשים מניסן. ט' בתמוז לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

שלישי

וחמישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אגה".

יהדות פינלנד

יהדות פינלנד היא אחת הקהילות היהודיות הקטנות בצפון אירופה. הקהילה קיימת כ-250 שנה, ומונה כיום כ-1,500 איש, בעיקר באזור הלסינקי.

מאיר ש"ץ

רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ נהוראי - הידוע בכינויו "בעל האקדמות" חי בורמיזא במחצית השנייה של המאה האחת עשרה. שם שימש כחזן ומכאן התוספת לשמו - ש"ץ (ראשי תיבות של שליח ציבור).

כחזן, בימים ההם, לא הסתפק בתפילה לפני העמוד, אלא אף חיבר פיוטים, אשר רבים מהם הפכו לחלק בלתי נפרד מן התפילה עד ימינו.

החשוב בפיוטיו והידוע שבהם הוא הפיוט "אקדמות" הנקרא בחג השבועות.

מימון (פירושונים)

מימון או מיימון הוא שם משפחה יהודי-ספרדי בעל שורשים מספרד.

פירוש השם במילה הערבית مَيْمُون (מַיְמוּן) שפירושה "בר־מזל".

האם התכוונתם ל...

סיני (כתב עת)

סיני הוא "ירחון דתי לאומי לתורה למדע ולספרות", כתב עת מדעי-הלכתי למאמרים בנושאים תורניים, ספרותיים, נושאים הקשורים בארץ ישראל ומצוות יישובה, ארכאולוגיה, חקר תפילה, פיוטים ומנהגים, (רבים מהם על סמך מחקרי גניזת קהיר) ועוד. כתב העת יוצא לאור ברציפות, שש פעמים בשנה (למרות השם "ירחון") מאז 1937 בהוצאת מוסד הרב קוק.

פרס הרב מימון

פרס הרב מימון לספרות ומחקר תורניים הוא פרס הניתן בתחום הספרות התורנית על ידי "יד הרב מימון" (בתוך מוסד הרב קוק), על שם הרב יהודה לייב פישמן מימון (שר הדתות הראשון של מדינת ישראל, ממקימי תנועת המזרחי). הפרס מוענק מדי שנה ביום הזיכרון לפטירתו והוענק לראשונה ביום ה' בתמוז תשכ"ב. הפרס נועד לעודד מחברים שהשקיעו את זמנם ומרצם במחקר התורני. "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ולומר: כל מי שפעל עם אל יבוא ויקבל שכרו...אחד מהם ודאי יהיה הרב מימון שעל שמו וביום פטירתו אנו מעניקים היום את הפרס". הפרס מוענק למחברים מקרב הציבור הדתי לאומי, שכן המידע אודותיו מפורסם רק בתקשורת הדתית לאומית.בין זוכי הפרס במהלך השנים: הרב יוסף קאפח (תשנ"ז),

הרב מרדכי אלון, הרב אליהו בקשי דורון, הרב שמואל טל, הרב יצחק ידידיה פרנקל, פרופ' נחום רקובר, הרב שמואל תנחום רובינשטיין, ופרופ' זאב לב.

קריית משה

קריית משה היא שכונה בדרום-מערב ירושלים, שהוקמה בשנת 1925 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". השכונה נמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים והיא בין השכונות הגבוהות בירושלים, מתגוררים בה כ-9,300 תושבים.מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול. השכונה תוכננה במקור כשכונת גנים, אך כיום אופי זה השתנה. בשכונה שוכנים מוסדות חינוך רבים.

רב אושעיא

רב אושעיא (או הושעיא) היה אמורא בדור השני והשלישי לחכמי ארץ ישראל, אחיו של האמורא רב חנינא.

רב אושעיא היה נצר למשפחת חכמים גדולים. הוא היה רווק כל ימיו, ויחד עם אחיו מכרו נעליים לזונות, ולמרות זאת הם לא הגביהו את עיניהם כדי לראות אותם, האמורא רבא אומר, כי על שני אחים אלו, נאמר המאמר כי רווק כזה הדר בעיר ואינו חוטא, מכריז הקדוש ברוך הוא עליו בכל יום.

רבי יוחנן רצה לסמוך לרבנות אותו ואת אחיו, אך לא עלה בידו, עד שרב אושעיא ואחיו רב חנניה הסבירו לו כי הוא צאצא של בית עלי הכהן, שעליו נאמרה הקללה " וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים", קללה המכוונת שלא יהיה זקן במשמעותו התורנית - רב - מצאצאיו של עלי.

לעיתים ניתן לטעות בין רב אושעיא שנקרא כך ולא "רבי" מכיוון שלא הוסמך, לבין רבי אושעיא חבירו של רבי חייא שהוסמך לרבי (ככל הנראה על ידי רבו רבי יהודה הנשיא), במיוחד במקומות בהם כתוב בתלמוד ר' בראשי תיבות, ולא ידוע אם הראשי תיבות הוא של המילה רבי או רב.

רב ברונא

רב ברונא היה אמורא בבלי מן הדור השני לאמוראים, תלמידו המובהק של רב. מסר דברים גם בשם שמואל.

רב זביד (השני)

רב זביד היה אמורא בבלי בדור הרביעי והחמישי. היה תלמידו של רבא ובר פלוגתא של רב פפא. לפי הכתוב באגרת רב שרירא גאון, כיהן שנים אחדות כראש ישיבת פומבדיתא.

רב חייא בר אבין

רב חייא בר אבין הוא אמורא בבלי בדור הרביעי.

רבי חייא נולד לרבי אבין, אמורא ששימש לפרנסתו כנגר.

למד תורה מפי רב עמרם ומסר מספר משמועותיו, ואף למד תורה אצל רב הונא ורב חסדא, יחד עם אחיו רב אידי בר אבין.

מספר משמועותיו הם בשם רב ושמואל, אך ככל הנראה לא שמע אותם מפיהם. הוא היה בארץ ישראל תקופה מסוימת, ושם למד תורה מפי רבי יוחנן. בתקופה זו, שמע כמה מאמרותיהם של חכמי ארץ ישראל, ולאחר מכן מסר אותם בשמם.

רבי זריקא

רבי זריקא היה אמורא בדור הרביעי לאמוראי ארץ ישראל.

למד אצל רבי אבהו יחד עם רבי ירמיה חבירו. הוא היה תלמיד של ריש לקיש, רבי אלעזר, רב יהודה ותלמיד מובהק של רבי אמי. היה מעתיק ברייתות ומסדרן.

הוא מזכיר גם מאמרותיו של רב הונא. חברו היה רבי זירא.

רבי חנינא בן תרדיון

רבי חנינא בן תרדיון היה מחשובי התנאים בדור מרד בר כוכבא ולאחריו, אחד מעשרת הרוגי מלכות ואביה של ברוריה. במקורות חז"ל שמו מופיע בגרסאות שונות: "חנינה", "חנניא" או "חנניה".

שמעון פדרבוש

הרב ד"ר שמעון פדרבוש (י"ז בשבט תרנ"ב, 15 בפברואר 1892, נארול - ז' באלול תשכ"ט, 21 באוגוסט 1969, ניו יורק) היה רב, ראש ישיבה עורך תורני ומחבר ספרים פורה. פעיל ציוני בולט במזרח אירופה ובארצות הברית, חבר הוועד הפועל הציוני, ומראשי הפועל המזרחי.

שרי הדתות בממשלות ישראל
שרי הדתות (1948–2003) יהודה לייב מימון • חיים משה שפיראיעקב משה טולידאנוזרח ורהפטיגיצחק רפאלחיים יוסף צדוקאהרן אבוחציראיוסף בורגשמעון פרסזבולון המראבנר שאקייצחק רביןשמעון שטריתבנימין נתניהואלי סויסהיצחק לוייצחק כהןיוסי בייליןאשר אוחנהאריאל שרון סמל מדינת ישראל
השרים לשירותי דת
(2008 ואילך):
יצחק כהןיעקב מרגינפתלי בנטדוד אזולאייצחק וקנין
חותמי מגילת העצמאות (על פי סדר חתימתם)
דוד בן-גוריוןדניאל אוסטרמרדכי בנטוביצחק בן-צביאליהו ברליןפרץ ברנשטייןזאב גולדמאיר ארגוביצחק גרינבויםאברהם גרנותאליהו דובקיןמאיר וילנרזרח ורהפטיגהרצל ורדי (רוזנבלום)רחל כהן-כגןקלמן כהנאסעדיה כובשייצחק מאיר לויןמאיר דוד לוינשטייןצבי לוריאגולדה מאירנחום ניר-רפאלקסצבי סגל • יהודה ליב הכהן פישמן • דוד צבי פנקסאהרן ציזלינגמשה קולאליעזר קפלןאברהם קצנלסוןפנחס רוזןדוד רמזברל רפטורמרדכי שטנרבן-ציון שטרנברגבכור-שלום שטריתחיים משה שפיראמשה שרת מגילת העצמאות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.