יהודה לייב מאגנס

הרב יהודה לייב מאגנסאנגלית: Judah Leon Magnes;‏ 5 ביולי 1877, כ"ד בתמוז ה'תרל"ז - 27 באוקטובר 1948, כ"ד בתשרי ה'תש"ט) היה רב רפורמי, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בארצות הברית, קאנצלר האוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאהּ הראשון.

יהודה לייב מאגנס
Judah Leon Magnes
Magnes33
מאגנס ומשפחתו, שנות ה-30
Judah Leon Magnes, 1936
יהודה לייב מאגנס (1936)

חייו

נולד באוקלנד (קליפורניה) שבארצות הברית לדוד מאגנס ולסופי לבית אברהמסון. קיבל תואר ראשון מאוניברסיטת סינסינטי, ושנתיים לאחר מכן נסמך לרבנות בסמינר לרבנים רפורמיים של ההיברו יוניון קולג' בסינסינטי. במפנה המאה נסע ללמוד באירופה, למד באוניברסיטאות בברלין ובהיידלברג בגרמניה, וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת היידלברג. בעת שהותו בהיידלברג התקרב לציונות. בשנת 1904 נתמנה לרב רפורמי ב"היכל עמנו-אל" בניו יורק, תוך שהתנה עם קהילתו שיוכל להמשיך בפעילות ציונית.[1] שימש כוח מוביל בהפיכת המיעוט היהודי בארצות הברית לבעל משקל פוליטי שיש להתחשב בו. ב-1906 ייסד את הוועד היהודי-אמריקני (AJC), ועמד בראש ה"קהילה", תנועה יהודית דמוקרטית בניו יורק מ-1908 עד 1922. עסק בקידום חינוך בתפוצות ובקליטת פליטי מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1908 הוא נאם בחריפות נגד אחד מראשי הקהילה שחתן את בתו לגוי.[2] בפסח 1910 דרש בהיכל עמנואל דרשה נגד ההתבוללות, ובעד חזרה לנוסח התפילה המסורתי,[3][4] שעוררה פולמוס נגדו מצד ראשי הרפורמים[5] והחלה את תהליך התנתקותו מהקהילה הרפורמית.[6] הוא עזב את היכל עמנואל ועבר לכהן בקהילת בני ישורון שקיבלה את תנאיו להחזיק בנוסח התפילה המסורתי ולהחזיק לצד בית הכנסת בית מדרש ללימוד יהדות.[7]

מאגנס התמסר לפעילות ציונית, ביקר בארץ ישראל בשנת 1907 ושוב בשנת 1912,[8][9] וב-1922 התיישב בירושלים. גם בעיני ציוני ארץ ישראל היו עמדותיו לצנינים, משום שראה משקל שווה ליהדות התפוצות וליהודי הארץ. פריחת היישוב בארץ ישראל, הוא טען, תסייע לפריחת העם בפזורה, אך אין בכך לעודד עלייה המונית, שכן עלייה צריכה להיות נתונה לבחירה אישית.

פעילותו באוניברסיטה העברית

מאגנס עמד לימין חיים ויצמן בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים ועם הקמתה ב-1925 עמד בראשה ומונה לקאנצלר האוניברסיטה,[10] תפקיד בעל סמכויות ניהול בתחום האקדמי וגם בתחום המנהלתי, שילוב של תפקידי הרקטור, נשיא ומנכ"ל. בעשור הראשון לקיומה של האוניברסיטה היה מאגנס הדמות המרכזית והמשפיעה ביותר על עיצוב דרכה. את מעמדו הרם רכש בזכות יכולתו לגייס תרומות גדולות מיהודים באמריקה שהיו מוכנים לרתום עצמם לבניין האוניברסיטה החדשה.

ביולי 1935 התפטר ממשרת קאנצלר האוניברסיטה ובמושב התשיעי של חבר-הנאמנים של האוניברסיטה שנפתח בלוצרן ב-8 בספטמבר 1935 הוחלט לבטל כליל את משרת הקאנצלר. מאגנס נבחר לנשיא האוניברסיטה - תפקיד בעל אופי ייצוגי, בעיקר כלפי חוץ, והמשיך לכהן בתפקיד זה עד ליום מותו. ב-11 בנובמבר 1935 בחר סנאט האוניברסיטה העברית בפרופ' הוגו ברגמן לרקטור האוניברסיטה הראשון. סמכויות הניהול האקדמי שהיו בידי הקאנצלר מאגנס עברו לרקטור האוניברסיטה.[11]

פעילות פוליטית

במקביל לתפקידו באוניברסיטה עסק מאגנס בפעילות ציבורית ופוליטית. מאגנס תמך ברעיונות קבוצת "ברית שלום", שהטיפה להקמת מדינה דו-לאומית בארץ ישראל ובה היהודים יהיו מיעוט. מאגנס האמין שהקונפליקט הלאומי היהודי ערבי עלול להמיט אסון על העמים, ולכן האמין שמדינה עתידית צריכה לכלול ייצוג לאומי של שני העמים. במסגרת אגודת איחוד שהקים, היה פעיל עם גרשם שלום, מרטין בובר ואחרים בניסיונות להתקרבות בין יהודים וערבים. עמדתו זו הביאה לא אחת ביקורת עליו, וייתכן שהשפיעה גם על השינוי במעמדו באוניברסיטה, אך הוא זכה להערכה כמנהיג והוגה גם יחד. "ברית שלום" נתפסה כהתארגנות אינטלקטואלית נבחרת ולא הצליחה לסחוף אחריה המונים. מאגנס היה מראשי חוג העול של מלומדים ואקדמאים ירושלמים, שבו השתתפו גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן.

לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ורדיפת היהודים בה, פנה פרופסור אלברט איינשטיין למגנס והציע לו להקצות חצאי משרות באוניברסיטה העברית לפרופסורים יהודים גרמנים, שסולקו מאוניברסיטאות גרמניה ובחלקם התחילו להתאבד. לדברי איינשטיין הקצאת חצי משרה תאפשר לאותו פרופסור יהודי גרמני לקבל אישור כניסה לארץ ישראל, הוא יבוא ודאי עם רעייתו וילדיו ובהמשך אולי יצליחו להביא גם את ההורים, וכך יהודים רבים יצליחו להגיע ארצה על כל חצי משרה. מגנס, שלא רצה להגדיל את חלקם של היהודים באוכלוסיית ארץ ישראל, דחה את הצעות איינשטיין.[12]

ב-1936 נפגש מאגנס עם מוסא אל-עלמי, והביע את הסכמתו להגבלת העלייה היהודית ל-30 אלף נפש בשנה. בסוף 1937 או בתחילת 1938 נפגש גם עם המדינאי העיראקי נורי א-סעיד. אולם מאוחר יותר הכחיש מאגנס כי הסכים למעמד של מיעוט קבע ליהודים.[13]

בחורף שנת 1948 מחלקת המדינה האמריקנית הסכימה עם מאגנס וחזרה בה מתוכנית החלוקה. כשבועיים לפני הכרזת המדינה, לאחר ההתקפה על שיירת הדסה, נסע מאגנס לארצות הברית, חרף מצב בריאותו הקשה. וב-26 באפריל הוא כינס את מקורביו לדיון בשאלה איך לחזק את ההתנגדות לחלוקת הארץ. בין הנוכחים היו פרופ' עקיבא ארנסט סימון, חברו לאוניברסיטה העברית, איש 'ברית שלום', ששהה אז באמריקה, ולסינג רוזנוולד שנחשב "גדול אויבי הציונות בקרב יהודי אמריקה". מאגנס חשש לגורלו של היישוב היהודי אם תימשך המלחמה. בכינוס בניו-יורק מאגנס התבטא בחריפות נגד המלחמה שהתנהלה בארץ ישראל וקבע כי היישוב העברי יובס, כפי שהגרמנים הובסו במלחמת העולם השנייה. זאת כיוון שיש מיליונים על גבי מיליונים של מוסלמים בעולם, והם לא לחוצים בזמן... מיליונים על גבי מיליונים של ערבים מוכנים לסבול הקרבה של חיים שהם מבחינתם זולים יחסית, לעומת השארית האומללה של היהודים בעולם".[דרוש מקור] ב-4 במאי הוא נתקבל לפי בקשתו אצל מזכיר המדינה הגנרל מרשל, ולפי הפרוטוקול שנרשם אמר מאגנס: "באפשרות ארצות הברית להפעיל לחץ כבד הן על הערבים והן על היהודים, אם תטיל אפילו סנקציות כלכליות חלקיות, כי היישוב היהודי בארץ ישראל הוא פרי התפתחות מלאכותית, ואם כי לעבודת היהודים אומנם הישגים יפים רבים, כגון חוות חקלאיות, אוניברסיטאות ובתי חולים - אך הם פועל יוצא של תרומות מארצות הברית - ועתה משמש הכסף הנתרם ליישוב היהודי רק למלחמה האוכלת את הכול. אם ארצות הברית תסגור את הברז ותמנע זרימת כספים ארצה תיעצר מכונת המלחמה היהודית בארץ ישראל בשל מחסור בדלק פיננסי." במקביל קרא גם להטלת סנקציות כלכליות אמריקניות גם על הצד הערבי. כל זאת במטרה להכריח את שני הצדדים להפסיק את שפיכות הדמים.[14] השיחה חיזקה את עמדותיו של שר החוץ האמריקני כנגד הכרזת מדינת ישראל. יומיים אחר כך, ב-6 במאי, מרשל דאג להפגיש את מאגנס עם הנשיא הארי טרומן. לפי החוקר יוסף הלר, מאגנס שטח בפני הנשיא את השקפותיו, אך לא העלה הצעה קונקרטית של פתרון מדיני.

באותה תקופה מאגנס גם עמד בקשר רצוף עם איש האו"ם ראלף באנץ', שעמד בראש וועדת ארץ-ישראל שתפקידה היה להוציא לפועל את תוכנית החלוקה. באנץ' העריך מאוד את מאגנס ואת רעיונותיו ואף הציע לו לשלבו בממשלה הזמנית היהודית שתוקם בחסות או"ם. מאגנס סירב להצעה זו.[15]

במקביל לפעילותו האינטנסיבית של מאגנס בארצות-הברית, הוא יצר קשר עם הרוזן ברנדוט ותלה בו את יהבו. ב-27 ביוני 1948, כאשר ברנדוט פרסם את תוכניתו, טביעות אצבעותיו של נשיא האוניברסיטה העברית ניכרו עליה בבירור. אחת מהן בלטה במיוחד: לא נאמר בה שתקום מדינה יהודית. אחרי שפורסמה התוכנית, מאגנס שלח לברנדוט מכתב ובו הצביע בגאווה על הדמיון הרב בין עמדותיו ובין אלו שביטא הרוזן השוודי.[16] הקשרים בין השניים נמשכו עד סמוך למות שניהם.

ידוע על מכתב שכתב ברנדוט לנשיא האוניברסיטה העברית בשלהי יולי 1948, ובו הסביר לו כי צריך להעביר את ירושלים לידיים ערביות "מסיבות כלכליות". כמה שבועות אחר-כך, ב-17 בספטמבר, נורה ברנדוט.

לאחר פלישת צבאות ערב והתגברות החשש כי ישמידו את המדינה שזה עתה נוסדה, שלח מאגנס מברק נוסף למחלקת המדינה האמריקנית, ובו הודיע כי הגנת ישראל הצעירה עולה למדינה 4 מיליון דולר בחודש, וקרא לוושינגטון לנתק אותה מהמקורות הכספיים של היהודים באמריקה, כדי לקדם את סיום המלחמה. כמו כן, עמד בקשרים קרובים עם פולקה ברנדוט וסייע בידו.[17]

מאגנס נפטר בניו יורק, לאחר שנכשל בניסיונותיו לשכנע את הממשל האמריקאי כי הקמת מדינה חדשה במזרח התיכון ללא הסדר מוסכם, עלולה להביא חורבן על תושביה היהודים והערבים של הארץ. עצמותיו הועלו לקבורה בירושלים, והוא קבור בבית הקברות סנהדריה, בסמוך לרעייתו - ביאטריס. על שמו בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה העברית - הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס וכן השדרה המרכזית בקמפוס אדמונד ספרא, גבעת רם.

בנו דוד נישא לחוה דנציגר, בתו של ד"ר פליקס דנציגר ואחותו של הפסל יצחק דנציגר והם התגוררו בשכונת רחביה בירושלים.

החל משנת 1951 עורכת האוניברסיטה העברית את מרוץ מגנס, מרוץ עממי באורך של כ-2.3 ק"מ.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ התנועה הציונית, הצפירה, 14 ביוני 1905
  2. ^ מכתב מאמריקה, המצפה, 28 בפברואר 1908
  3. ^ ציוני דורש תשובה, המצפה, 10 ביוני 1910
  4. ^ מכתבים מחוץ לארץ, הזמן, 2 ביוני 1910
  5. ^ קריאת התשובה באמריקה, המצפה, 24 ביוני 1910
  6. ^ השקפה על השנה העברה, המודיע, 29 באוקטובר 1910
  7. ^ הרב דקטור מגנוס, המצפה, 24 בפברואר 1911
  8. ^ ד"ר מגנס בשבו מא"י, החרות ירושלים, 15 במאי 1912
  9. ^ מכתבים מחוץ לארץ, הצפירה, 10 ביוני 1912
  10. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ו' (ארץ ישראל), עמוד 1029
  11. ^ ימימה רוזנטל (עורכת), כרונולוגיה לתולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל תרע"ח-תרצ"ו/ 1917-1935, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמודים 304 ו-306
  12. ^ הדברים פורסמו ברדיו בשעה זו בתוכניתו ההיסטורית של דוקטור יצחק נוי
  13. ^ בני מוריס, מדינה אחת, שתי מדינות, פרק 2, עמוד 48
  14. ^ United States Department of State, Foreign relations of the United States, 1948 - The Near East, South Asia, and Africa (in two parts) (1948) p.902 [1]
  15. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמודים 54-55
  16. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמוד 93
  17. ^ על קשריו של מאגנס עם ברנדוט בפרק הסייען היהודי
  18. ^ ביקורת: תמר הרמן, ‏כעוף החול – לתולדות הגישה הדו-לאומית, קתדרה 113, ספטמבר 2004, עמודים 196-192
ארכיון התצלומים של קק"ל

"ארכיון התצלומים של קק"ל" הוא מאגר תמונות ותצלומים של קרן קיימת לישראל, המשקפים פרקים חשובים מתולדות הציונות והעשייה בארץ ישראל ובהם: התיישבות, ייעור, הווי חלוצי, נופי ארץ ישראל, פריצת דרכים, מלחמות ישראל, עלייה וקליטה, חגים וטקסים, ועוד. בארכיון קרוב ל-500,000 תצלומים ושקופיות הן בשחור לבן והן בצבע שצולמו מראשית המאה ה-20.

על פי קק"ל, המאגר נמצא בתהליכי דיגיטציה. כבר היום אפשר לצפות בכ-70,000 תצלומים ושקופיות מן המאגר באינטרנט בתצלומים של כל הארכיון ההיסטורי בשחור לבן וכן בתצלומים של השנים האחרונות בצבע. בארכיון שמורים תצלומים ופריטים נדירים שצולמו על ידי בכירי הצלמים בארץ. מאז הקמתו שימש הארכיון כמקור למחקר, פרסומים ותערוכות.

הארכיון מתעדכן בצילומים המשקפים את פעילויות קק"ל בהווה.

גבריאל שטרן

גבריאל (גֶרְהַרד) שְטֶרְן (27 באוקטובר 1913 – 3 במאי 1983) היה עיתונאי ופעיל שלום ישראלי.

האוניברסיטה העברית בירושלים

האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל.

לאוניברסיטה חמישה קמפוסים:

הר הצופים, משמש את מרבית הפקולטות של האוניברסיטה ואת מרבית משרדי המנהל שלה.

גבעת רם, משמש את הפקולטה למתמטיקה ומדעי הטבע, את החוג להוראת המדעים, את בית הספר למדע יישומי וחלק ממשרדי המנהל כגון יחידת הרכש. כמו כן מכיל קמפוס זה מוסדות השייכים לאוניברסיטה באופן חלקי כגון הספרייה הלאומית ומרכז ארצי לבחינות ולהערכה ומוסדות שאינם שייכים לאוניברסיטה כגון האקדמיה ללשון העברית והאקדמיה למוסיקה ולמחול.

עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה), משמש את מקצועות הבריאות: הפקולטה לרפואה, הפקולטה לרפואת שיניים ועוד.

רחובות, שבה נמצאת הפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה ע"ש רוברט ה. סמית ובית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט

קמפוס מכון וולקני משמש את בית החולים הווטרינרי האוניברסיטאילאוניברסיטה גם מעבדה לביולוגיה ימית באילת.

בקמפוסים אלו מצויות עבודות אמנות רבות שנוצרו במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס

הוצאת ספרים על-שם י"ל מאגנס (הידועה בקיצור בשם הוצאת מאגנס) היא הוצאת הספרים של האוניברסיטה העברית בירושלים.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

העול (חוג)

הָעֹל היה חוג רעיוני של מלומדים ואקדמאים ירושלמים, שנוסד בראשית שנת 1939 והתקיים כשנה. נקרא "הָעֹל" - על שם קבלת "עול מלכות שמים". נוסד ונוהל על ידי אנשי האוניברסיטה העברית: יהודה לייב מאגנס, גרשם שלום ושמואל הוגו ברגמן. לפי תפיסתם של המייסדים הם דגלו בסוציאליזם ובדת היהודית; הם שאפו ליצור סינתיזה רעיונית בין הזרמים הללו, שתתרום לחיי הרוח בארץ ישראל וברחבי תבל. על פי ברגמן לאחר עשור, מאגנס חשב "לאסוף מסביב לחוג הדתי הזה 'עדה'", אך תוכניתו "לא יצאה לפועל". חוג "העול" פרסם מכתבים ששלחו מאגנס ומרטין בובר אל המנהיג ההודי גנדי, בתגובה לעצתו, שהייתה אופיינית למשנתו, ליהודי גרמניה לקבל את גזרות גרמניה הנאצית מבלי התנגדות אלימה.

טמפל סיני (אוקלנד)

טמפל סיני (מאנגלית: Temple Sinai), או בשמו הרשמי: הקהילה העברית הראשונה של אוקלנד (First Hebrew Congregation of Oakland) הוא בית כנסת יהודי רפורמי הממוקם ברחוב סאמיט 2808 באוקלנד, קליפורניה שבארצות הברית.

בית הכנסת נוסד בשנת 1875, ומהווה את הקהילה הוותיקה ביותר במזרח סן פרנסיסקו.

באי בית הכנסת הראשונים כללו את גרטרוד שטיין, יהודה לייב מאגנס, ורייצ'ל (ריי) פרנק. במקור היה בית הכנסת מסורתי אך הפך רפורמי תחת הנהגתו של הרב מרכוס פרידלנדר בשנים 1893–1915. עד שנת 1914 היה בית הכנסת לרפורמי קלאסי.

הקהילה התמודדה עם ארבעה משברים כלכליים עד שנת 1934. מאז, עברה הנהלת בית הכנסת לידיהם של שלושה רבנים: וויליאם שטרן (1934–1965), שמואל בראודה (1966–1989) וסטיבן צ'סטר (מ- 1989 ועד היום).

בשנת 2006 החלה הקהילה בגיוס כספים להקמת מתחם חדש לחלוטין לבית הכנסת בעלות של 15 מיליון דולר. חניכת הקרקע נערכה באוקטובר 2007. עד סוף שנת 2009 הצליחה הקהילה לגייס 12 מיליון דולר.

בית הכנסת מונה כיום (2010) כאלף משפחות. הרבנים הם סטיבן צ'סטר, ג'קלין מאטס-מאכין ואנדראה ברלין. החזנית היא איילין קיז.

טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים

טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים התקיים בהר הצופים בז' בניסן תרפ"ה, 1 באפריל 1925, כחלק מחגיגת הפתיחה של האוניברסיטה העברית בימים ז'-י' בניסן תרפ"ה 1‏-3 באפריל 1925. הטקס נועד לסמן בתודעה הציבורית את תחילת פעילותה של האוניברסיטה העברית כמוסד אקדמי מוביל בעם ישראל, שהוקם בתכנונה של התנועה הציונית בארץ ישראל.

לקראת הטקס, פעלו במסגרת האוניברסיטה: "המכון למדעי היהדות" ו"המכון לכימיה ולמיקרוביולוגיה" במחקר ובהוראה, והספרייה; וכן ניצבו בנייני המכונים למדעי הטבע; חגיגת הפתיחה כללה סעודה רבת משתתפים והנחת אבן פינה לבניין "המכון לפיזיקה ולמתמטיקה" על שם אלברט איינשטיין; כולם בהר הצופים. הטקס נערך בתיאטרון המעלות בהר הצופים ("שהוכן לטקס, הגם שטרם הושלמה בנייתו") והחל בשעה שלוש אחר הצהריים; בין הנואמים היו חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, המשורר חיים נחמן ביאליק והנציב העליון הרברט סמואל.

לפי אומדן השתתפו בו כשבעת אלפים בני אדם, תושבי ארץ ישראל ואורחים מחוץ לארץ, מנהיגים, אנשי דת ואנשי צבא ומנהל בריטיים, נציגי ממשלות ומשלחות אוניברסיטאיות, מבריטניה, אירלנד, ארצות הברית, הולנד, מצרים, שווייץ, צרפת, קנדה, פולין ואוסטריה.בין המוזמנים והמשתתפים היו הלורד בלפור, מנחם אוסישקין, הרב יעקב מאיר, פילדמרשל אלנבי, הרב ד"ר יוסף הרמן הרץ, הרב ד"ר ישראל לוי, אחד העם (אשר גינצברג), יהודה לייב מאגנס, מרדכי בן-הלל הכהן, פטריק גדס, אוטו ורבורג, רונלד סטורס, זליג ברודצקי, יעקב טהון, לורד אולסווטר, נורמן בנטוויץ, הרב ד"ר שור, מרדכי נורוק, נחום סוקולוב, פרופ' ארתור שוסטר, הרב ד"ר מרדכי אהרנפרייס, רוברט מונד, יוסף קלויזנר, הרמן כהן (האוניברסיטה של לונדון), הרב פרופ' צבי פרץ חיות, ז' הופיין, יוסף שפרינצק, זלמן שניאור, שמואל לנדמן, שאול טשרניחובסקי, אלברט חיימסון, מאיר גרוסמן (סוכנות טלגרף), גרשון אגרונסקי, ה' פרבשטיין, בוריס ש"ץ, הרמן שטרוק, גוסטב טק, אביגדור גולדשמיט, איריס קסטלו, ורה ויצמן, ג'ון הנרי פטרסון, מאיר דיזנגוף, יוסף הורוביץ, משה גאסטר, אריאל בן-ציון, אחמד לוטפי אל-סייד, ליאופולד פיליכובסקי, הרב מרדכי רפאל חיים הכהן.

יוסף הלר

יוסף הלר (נולד ב-1937), פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

מרוץ מגנס

מרוץ מגנס הוא תחרות ריצה עממית (ותחרותית) ע"ש נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה לייב מאגנס ז"ל, זהו המרוץ הוותיק בישראל.החל משנת 1951 המירוץ מאורגן מדי שנה על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים ועל ידי עיריית ירושלים.

אחד ממארגני המרוץ המקורי הוא הספורטאי עדין טלבר אשר פעל לקידום פעילויות ואירועים ספורטיביים בקמפוס במקביל ללימודיו.

עם השנים התפתחו מקצים נוספים במירוץ ויחד הם נקראים "מרוצי האוניברסיטה העברית בירושלים".

המקצים הנוספים הם: מרוץ אמזלג ע"ש דוד אמזלג ז"ל ומרוץ פרנקל ע"ש וולטר פרנקל.

במירץ משתתפים רצים רבים ביניהם אצנים מקצועיים, סטודנטים, אנשי ציבור ותלמידי בתי ספר באזור.

במרוץ ה-56 שהתקיים ב-4 במרץ 2008, השתתפו גם אצנים בכירים מירדן.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

קספר לויאס

קספר לויאס (ליטאית: Caspar Levias; ‏ 13 בפברואר 1860 – 18 בפברואר 1934) חוקר הלשון העברית והארמית.

נולד בזאגר שבליטא. קיבל בנעוריו חינוך מסורתי וכן ספג אהבה לשפה העברית וספרותה. בשנת 1882 הגיע לארצות הברית ולמד בלשנות של השפות השמיות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק ובאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור. לימד בהיברו יוניון קולג' בסינסינטי, ומשם התפטר (כמו יהודה לייב מאגנס ואחרים), עקב עמדותיו הציוניות להן התנגד בחריפות ראש המוסד. מאז לימד בניו יורק וניוארק במוסדות חינוך שונים ושקד על הוצאת כתביו. ערך ביחד עם אחרים את כתב העת העברי "הדרור", ופעל למען השימוש בשפה העברית המודרנית.

תאופיק כנעאן

תאופיק כנעאן (בערבית: توفيق كنعان; 24 בספטמבר 1882 - 15 בינואר 1964) היה רופא עור פלסטיני-נוצרי, אתנוגרף, פולקלוריסט וארכאולוג חובב שחי עד 1948 בשכונת מוסררה בירושלים ולאחר מכן עבר למזרח העיר. היה ממלא מקום מנהל בית החולים שערי צדק, מנהל בית החולים הנסן ("בית המצורעים") ובית החולים אוגוסטה ויקטוריה ומייסדן ונשיאן הראשון של "האגודה הרפואית הפלסטינית" והסהר האדום בעיר. בתחום הרפואה ערך מחקרים בצרעת ומלריה. היה פעיל ואידאולוג מרכזי של התנועה הלאומית הפלסטינית ומתנגד חריף של הציונות, אם כי באופן אישי היו לו קשרי עבודה וחברה עם יהודים רבים, בהם משה וולך, אברהם טיכו, יהודה לייב מאגנס, מיס לנדאו וליאון אריה מאיר.

תוכנית בזל

תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.

מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.

נשיאי האוניברסיטה העברית בירושלים
יהודה לייב מאגנס • זליג ברודצקימשה שוובה (בפועל) • בנימין מזריואל רקח (בפועל) • אליהו אילתאברהם הרמןדן פטינקיןאמנון פזייורם בן-פורתחנוך גוטפרוינדמנחם מגידורמנחם בן-ששוןאשר כהן

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.