יהודה חיוג'

רבי יהודה בן דוד אבן חיוג' (9451012 לערך) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא בספרד המוסלמית. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.

רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתהלים (פרק קב פסוק כז) מביא מדברי רבי יהודה ומכתיר אותו בתואר: "המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב".

יהודה חיוג'
Fes - Mellah - Cementiri
ענף מדעי בלשנות
מדינה ספרד
הערות היה גם רב
תרומות עיקריות
תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים

חייו

יהודה אבו זכריא יחיא אבן דאוד, המכונה חיוג', נולד בעיר פאס במרוקו בסביבות שנת 945. ב-960 נסע לקורדובה, בעת שהיה הוויכוח בן דונש בן לברט לבין מנחם בן סרוק בעיצומו. יש מחלוקת בין החוקרים האם חיוג' הוא יהודה בן דוד, שהיה אחד מתלמידי מנחם, ושהגן על מנחם נגד דונש. ככל הנראה מדובר באותו אדם.

חיי רבי יהודה חיוג' אינם ידועים, כך לא ידוע מי היו רבותיו ולא ידוע מי היו תלמידיו. סביר להניח שהוא לא התבלט בימי חייו ועבודותיו התגלו כיצירות משמעותיות רק לאחר מותו. נפטר בשנת 1012 בערך.

שיטתו

שלשיות השורש

המדקדקים שקדמו לחיוג' סברו שהשורש מוגדר לפי אותן האותיות המתקיימות בכל ההטיות שלו. תוצאה של הגדרה זו היא שאין מספר קבוע של רדיקאלים בשורש, והוא יכול לנוע החל מאחד ועד שבעה רדיקאלים. לדוגמה: המילים הלכתי, אלך - מקורן מהשורש 'לך'. המלים מטה, נטיתי, אטה - השורש הוא בן אות אחת בלבד, 'ט'. מכה, הכיתי, אכה - השורש 'כ'. מדקדקי הערבית גילו כבר במאה השמינית את שלשיותם של השורשים, אך כיוון שחכמי היהודים נמנעו מלימוד משווה של שתי השפות, הגילוי התעכב. חיוג', שהיה מצוי מאוד בערבית וגדל בפאס ובקורדובה שהיו מרכזים ערביים חשובים, דילג על המעצור התרבותי וגילה את התופעה הזו גם בעברית.

חיוג' גילה את העובדה שגם בעברית כל השורשים בנויים משלושה יסודות, בין אם הם עיצורים או תחליפיהם (בגזרות). לפי תגלית זו קיימת חוקיות מרבית בתורת הלשון העברית ולכן משמעות השורשים הפכה מדויקת יותר מזו שבשיטה הרב-גונית, שנהגה עד ימיו. ידיעת השורש המדויק מאפשרת גם דיוק רב יותר במשמעות, ולכן תורמת לפרשנות מדויקת יותר של המקרא.

חיוג' בדק בחריצות את השורשים העבריים והגיע למסקנה שרוב השורשים הם תלת עיצוריים, ובאלה שאינם תלת עיצוריים בא במקום אחד העיצורים יסוד אחר, כגון תנועה ארוכה או דגש חזק. שורשים יוצאי דופן אלו מכונים החסרים, הנחים, המורכבים והכפולים ועוד, אלו הנקראים היום – גזרות.

את ניצני התגלית ניתן לראות כבר אצל דונש, שלא חיבר ספרים מיוחדים לדקדוק, אך בתשובותיו נגד רס"ג ומנחם, דרכו הדקדוקית מראה שהוא כבר החל להבחין בכך שהשורש העברי מכיל שלוש אותיות. ואולם הדברים לא נעשו בשיטתיות ובירידה לעומק. דונש מכיר עדיין בשורשים של שתי אותיות, ואפילו של אות אחת. הוא הכיר למשל בקיומו של השורש יג"ע, גם כשבצורה הופיעה ו"ו במקום יו"ד (למשל הוֹגִיעַ), וגם כש-פ' הפועל (כשפה"פ) יו"ד לא באה לידי ביטוי כלל בצורה. כך גם בשורש יב"ש, שגם בו היו"ד נעלמת לפעמים. הוא הדין עם חסרי פ"נ – גם כשהנו"ן לא מופיעה הוא הכיר בנו"ן הנמצאת בשורש (נבלעת). לפי הגורסים שחיוג' הוא מתלמידי מנחם וממגיניו, הרי מצאנו שהוא הולך בעניין זה דווקא אחר דונש.

הפרשנים הפילולוגיים והבלשנים שקמו אחר חיוג' השתמשו בתגלית זו. כך רבי יונה אבן ג'נאח, רבי משה אבן ג'יקטילה, רבי יהודה אבן בלעם, רבי אברהם אבן עזרא ורד"ק. למרות זאת היו פרשנים רבניים וקראים, שלא סרו מן הדרך הרב-גונית (בה יכול להיות למילה שורש בן אות אחת או שתיים או שלוש ועוד), ולא קיבלו את השיטה התלת עיצורית.

רשב"ם נקט בשיטה החד-גונית שגילה חיוג', בניגוד לסבו רש"י, אף על פי שלא קרא ערבית ולא עסק בלשון כמקצוע. נראה שרשב"ם שמע את הדברים מנוצרים אתם היה במגע, אלו שמרו על קשרים עם אנשי הכנסייה הנוצרית בספרד, שלמדו את הדברים מן היהודים עצמם. רשב"ם לא מתבטא במונחים של חיוג', וייתכן ששינה את המושגים כדי להתאימם למקומו.

חילוף ושיכול אותיות[1][2]

אצל הפרשנים הפילולוגיים הייתה נהוגה הגישה של החלפת אותיות בין שורשים או שיכול אותיות השורש כדי להצביע על זהות בין שורשים שונים. ראב"ע מביא בספרו "ספר צחות" (עא, א) דעה, לפיה המילה "קִפּוֹז" (יש' לד, טו) היא כמו קִפוד. כך לגבי המילים "רעואל" - "דעואל". בין הבלשנים בתקופה הנדונה היה נהוג להחליף בין האותיות ש-ס (שתם-סתם), כ-ג, ה-ח, ל-נ (לטושה-נטושה), ע-ח (ערבה-חרבה), א-ע (אל-על), ו-ב (ועוזו-בעוזו), ב-פ (שובך-שופך), ז-ס-צ.

ככלל, היו מספר שיטות בחילופים:

  1. מנחם בן סרוק ויהודה חיוג' החליפו רק אותיות אהו"י וראו באותיות ס-שׂ הגה אחד.
  2. רס"ג, יהודה אבן קוריש ודונש בן לברט הוסיפו עליהם גם חילוף הגאים בעלי קרבה פונטית.
  3. יונה אבן ג'נאח ויהודה אבן בלעם הוסיפו על כולם גם חילוף באותיות בעלות קרבה גרפית ואפילו חילוף הנובע מהקלה על ההגייה.
  4. ראב"ע הוסיף על החילופים של מנחם וחיוג' את חילופי אותיות מ-נ כחילוף פונטי ואת חילוף אותיות ה-ת כחילוף גרפי, רק כשהן משמשות כאותיות משרתות.

כאמור, חיוג' מחליף בשורשים רק אותיות אהו"י, ונדיר שהוא מחליף בין סמ"ך לשי"ן שמאלית. הוא לא נקט בחילוף אותיות והשתדל להימנע מכך. בכך הוא דומה למנחם, ואולי זה מחזק את ההשערה שחיוג' היה מתלמידיו.

באשר לשיכול אותיות, ראב"ע מביא בשם דונש שפירש את הפועל "ויחרגו" (תה' יח, מו) כמו "ויחגרו"; את המילה "נגרזתי" (תה' לא, כג) פירשו "נרגזתי"; "תמחץ" (תה' סח, כד) כמו "חמוץ" (בשם אבן בלעם). אבן ג'נאח הקדיש כחצי פרק מתוך "ספר הרקמה" לתופעה זו. רס"ג ויהודה אבן קוריש השתמשו בשיכול אותיות כאשר היה צורך פרשני לפי ההקשר. מנחם המעיט ככל האפשר משיכול אותיות.

חיוג' שלל את שיכול האותיות בגזרת השלמים, רק בפעלים העלולים השתמש חיוג' בשיכול וגם אז עשה זאת בזהירות ותוך כדי הסבר כי מדובר בשני שורשים בעלי אותה משמעות. נדיר שיחליף שורש מגזרת פ"י עם שורש מגזרת ע"ו, כמו יש"ב עם שו"ב, וכן ל"ה עם ע"ו רדה עם רוד. בתהלים לה, א: "רִיבָה ה' אֶת יְרִיבַי", חיוג' מעדיף לומר שאלו שני שורשים שונים, ולא משוכלים. כך במילה "יקום", הוא רואה את היו"ד כנוספת, ולא כשורשית, כדי לא להיזקק לשיכול אותיות. הוא מחזק בכך את התזה שלו – שבכל שורש יש שלושה יסודות. מטרתו הייתה למנוע הבנה שגויה (לשיטתו) כי קיימים שורשים בני שני יסודות בלבד. אם נראה חילוף שורשים רבים, נטען שהשורש הוא דו-מקומי, כפי השיטה הרב-גונית, ומכך ביקש להימנע.

ספריו

חיוג' חיבר לפחות ארבעה ספרים: כתאב אַלְתַנְקִיט,[3] כתאב אלאפעאל דַ'וַאת חֻרוּף אַלְלִין, כתאב אלאפעאל דַ'וַאת אַלְמִתְ'לַיִן, כתאב אַלְנֻתַף.

  1. "כתאב אַלְתַנְקִיט" = "ספר הניקוד": ספר זה עוסק בענייני ניקוד, בעיקר בניקוד שמות עצם. לעיתים הוא מדבר גם על ענייני דקדוק ומסורה. הספר נכתב בשפה הערבית ותורגם לעברית על ידי ראב"ע. נוט (Nutt) הוציא את הספר בתרגום לאנגלית; דוקעס הוציא מהדורה מדעית של תרגום ראב"ע ב-1884.
  2. "כתאב אלאפעאל דַ'וַאת חֻרוּף אַלְלִין" = "ספר אותיות הנוח והמשך" (=אותיות אהו"י): לספר זה נכתבה הקדמה חשובה על ידי חיוג', על הפעלים שאחת מאותיותיהן היא אהו"י. הספר מטפל בגזרות הנחים: פ"א, פ"י, ע"ו, ע"י, ל"ה, אך איננו מביא את גזרת ל"א. בספר זה חיוג' לוקח שורש בעל אות אהו"י ומטפל בצורות של אותו שורש, ובעיקר צורות של הפועל, על-פי הבניינים השונים (14 בניינים) ועל-פי ציטטות מן התנ"ך. הוא מוסיף חלוקה גם לפי המשמעויות של אותו שורש, מבלי לציין את המשמעויות: "במשמעות אחת מופיעות הצורות האלה, ובמשמעות שנייה מופיעות הצורות האלה", כשעל הקורא לחשוף את המשמעות. הוא מסייע בניתוח הצורה, ונותן לקורא התחלה טובה להבנת המשמעות של השורש. המקור הערבי יצא לאור במהדורה מדעית על ידי מוריס יסטרוב בשנת 1897. הספר תורגם על ידי שני חכמים שהיו אנשי לשון – הראשון היה משה אבן ג'יקטילה שהוסיף גם הערות ולעיתים הוא חולק על דעתו של חיוג'; תרגום זה יצא לאור על ידי נוט (Nutt). תרגום נוסף נעשה על ידי ראב"ע, ויצא לאור על ידי דוקעס.
  3. "כתאב אלאפעאל דַ'וַאת אַלְמִתְ'לַיִן" – "ספר פועלי הכפל": הספר עוסק בגזרת הכפולים. המבנה זהה למבנה שצוין לגבי הספר הקודם. גם ספר זה תורגם על ידי משה אבן ג'יקטילה וראב"ע. לספרים אלו יש חשיבות גם כספרי דקדוק וגם כמילונים, ולכן הם מסייעים מאוד למי שעוסק בפרשנות. ספר זה עוסק רבות בחלוקת התנועות.
  4. "כתאב אַלְנֻתַף" – "ספר הליקוטים (או המריטות)": חיוג' התכוון לומר שבכל פעם יתייחס לבעיות שונות, ולא לפי סדר שיטתי של התנ"ך, הוא ימרוט פה ושם נוצות, אך לא יהיה פרשן מלווה. ראב"ע בספרו 'ספר מאזניים' מזכירו בשם "ספר הרקחה". טעותו של ראב"ע נבעה מקריאה מוטעית של המילה נֻתַף שהוא קרא נַתְף, שהיא המילה בה משתמש רב סעדיה גאון לתרגם "קרחה". המעתיקים שיבשו את השם לרקחה (במשמעות בושם). ספר זה שונה מכל הספרים האחרים, כיוון שהוא חיבור כמעט פרשני, אף שתוכנו מתרכז בענייני לשון. הספר מורכב משמונה חלקים, וכל אחד מן החלקים מתייחס לספר מקראי אחר: יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ותרי עשר. אך לא הכול שרד, ולמעשה נשאר רק המיעוט. מן הספר יצא בשנת 1916, על ידי פאול קוקובצוב שהיה פרופסור במוסקבה, שהשתמש בכתב היד מספריית לנינגראד. הוא מצא שם שרידים לרוב הספרים הנ"ל. הספר שהוציא נקרא "מקורות חדשים", המקור הערבי עם תרגום לרוסית. בשנת תש"ל הוציא נחמיה אלוני לאור את ספרו של קוקובצוב ללא התרגום הרוסי ועם תוספת קטנה אותה הוא גילה, מתוך הספרים יהושע ושופטים: "מספרי הבלשנות העברית בימי הביניים" (הוצאת מקור). בשנת תשל"ט, פרופ' שרגא אברמסון פרסם בכתב העת "לשוננו" (מב), קטעים רבים מתוך ספרו של חיוג', שנמצאו מצוטטים על ידי פרשן בשם יצחק בן שמואל אַלְכַנְזִי, בפירושו לשמואל. במשך הזמן כלל אברמסון פרסום זה בתוך ספרו "מפי בעלי לשונות" (תשמ"ח). פרופ' אילן אלדר מצא קטע מספרו של חיוג' לתרי עשר, והוציאו לאור כמאמר ב"לשוננו" (מג). בתשס"ב יצא הספר של נאסר בסֵל, שלקח את כל התגליות הקודמות, והוציא מהדורה מדעית עם תרגום לעברית, אם כי מהדורה זו אינה חפה משגיאות.

מהדורות מדעיות לספריו

  • כִּתַאבּ אַלנֻּתַף: פירושו הדקדוקי של ר' יהודה חיוג' לספרי נביאים בעיבוד עלי בן סלימן מבוא ותרגום: אהרן ממן ואפרים בן-פורת, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, 2012.
  • שלושת חיבורי הדקדוק של ר' יהודה חיוג' : במקורם הערבי ובתרגומם לעברית חדשה, מבוא ותרגום: עלי ותד ודניאל סיון, באר שבע : הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון, תשע"ב (2011).

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מערבי פרץ, "שיכול אותיות" בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא, ספר שבטיאל, מחקרים בלשון העברית ובמסורת העדות., עמותת "אפיקים והאגודה לטיפוח חברה ותרבות, תשנ"ג, עמ' 169-182
  2. ^ מערבי פרץ, "חילוף אותיות" בפרשנותו של ר' אברהם אבן עזרא., עיוני מקרא ופרשנות כרך ה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן., תש"ס, עמ' 249-269
  3. ^ קוקובצוב, פאול, מספרי הבלשנות העברית בימי הביניים, קדם, תש"ל
אהרן ממן

אהרן ממן (נולד בי"ח בחשוון תש"ח, 1 בנובמבר 1947, במרוקו) הוא בלשן ישראלי, מכהן כסגן נשיא האקדמיה ללשון העברית. הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית באוניברסיטה העברית בירושלים, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ט בחקר לשונות היהודים וספרויותיהם וחקר התרבות העממית וחתן פרס גאון לשנת תשע"ב בחקר יהדות צפון אפריקה.

אליהו אשתור

אליהו אשתור (שמו הפרטי בצעירותו: אלי; שם משפחתו הקודם: שטראוס או שטרויס; בלועזית: Eli Strauss or Eliyahu Ashtor‏; כ"ו באלול תרע"ד, 17 בספטמבר 1914 - ח' בחשוון תשמ"ה, 3 בנובמבר 1984) היה מזרחן, חוקר תולדות היהודים בארצות המזרח ובספרד המוסלמית בימי הביניים ומחברם של הספרים "תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים" ו"קורות היהודים בספרד המוסלמית". בעולם האקדמי מחוץ לישראל נודע בעיקר בשל מחקריו בתולדות המסחר והכלכלה וההיסטוריה החברתית והכלכלית של המזרח והלבנט בימי הביניים.

אלישע קימרון

אלישע קימרון (נולד ב-5 בפברואר 1943) הוא בלשן ישראלי, חוקר השפה העברית, פרופסור אמריטוס במחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וחבר האקדמיה ללשון העברית. חתן פרס ישראל לחקר מדעי היהדות לשנת תשע"ח.

דניאל סיון

דניאל סיון (נולד ב-21 באוגוסט 1949) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

הטבח ביהודי פאס (1033)

הטבח ביהודי פאס בשנת 1033 היה מקרה הרג המוני של כ-6,000 יהודים בני העיר פאס לאחר כיבוש העיר על ידי שבט מקומי קנאי לאסלאם.

יהדות מרוקו

יהדות מרוקו היא הקהילה היהודית הגדולה בארצות ערב, ובעבר הקהילה הגדולה ביהדות ארצות האסלאם.ראשית התפוצה היהודית במרוקו מתוארכת על פי עדויות ארכאולוגיות למאה ה-2 לספירה. בעת העתיקה יהודים התגוררו בעיקר בערי החוף של צפון אפריקה המערבית ועסקו במיוחד במסחר. בתחילת המאה ה-8 אימצה מרוקו את האסלאם. תחת השושלות המוסלמיות יהודי מרוקו ידעו תקופות פריחה תרבותית וכלכלית ותקופות של רדיפות קשות. היחס ליהודים השתנה באופן תמידי בין שליט לשליט, והם סבלו בעיקר בתקופות של אי-יציבות. לאחר גירוש ספרד של שנת 1492 המוני מגורשים הגיעו למרוקו, ושימשו בתפקידים משמעותיים בניהול מסחר החוץ והדיפלומטיה של הממלכה. לאחר הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בשנת 1912 על פי רוב נהנו היהודים מביטחון רב יותר, וממעמד חברתי וכלכלי משופר.

לאורך הדורות יהדות מרוקו הייתה מרכז ליצירה תרבותית, ספרות ענפה ושירה עברית חוברו בה על ידי דורות של מלומדים יהודים. מורשת יהדות ספרד של ימי הביניים השתלבה בתרבות של יהודי מרוקו לאחר גירוש ספרד, והשפעתה ניכרת במסורות המוזיקה, לשונות, פסיקה הלכתית, אמנות ועוד.

יהודי מרוקו שמרו על זיקה חזקה לארץ ישראל לאורך הדורות, וקבוצות של יחידים עלו לארץ והיוו חלק משמעותי מהיישוב הישן. ניצני הפעילות הציונית המודרנית הופיעו החל מראשית המאה ה-20, ואיתם החלה להתגבר העלייה ממרוקו. גורמים חיצוניים כגון פרעות כנגד יהודים גם כן האיצו את קצב העלייה. לאחר הקמת מדינת ישראל ועד שנת 1967 עלו אליה למעלה מ-250,000 יהודים ממרוקו, בעוד אחרים היגרו לארצות אירופה וצפון אמריקה ובעיקר לצרפת. בראשית המאה ה-21 נותרו במרוקו עצמה כ-2,500 יהודים.

יהושע שטיינברג

יהושע שטיינברג (בכתיב יידי: שטיינבערג; ברוסית: Осий (Иошуа) Штейнберг;‏ 1839, וילנה, האימפריה הרוסית – מרץ 1908) היה בלשן עברי, מילונאי ומדקדק נודע, סופר ומתרגם, מחנך, מפקח בסמינר למורים יהודיים בווילנה ופעיל בהקמת בתי ספר ממשלתיים יהודיים, רב מטעם הממשלה בביאליסטוק ובווילנה, וצנזור עברי מטעם שלטונות רוסיה. מחבר המילון הרוסי-עברי הראשון.

יונה אבן ג'נאח

רבי יונה אבן ג'נאח (או בקיצור: ריב"ג) הנקרא בערבית אבו אלוליד או מרואן בן ג'נאח או בשמו הלטיני מרינוס, לפי דבריו של הראב"ע הוא חי ופעל בקורדובה שבספרד במפנה המאות ה-10 וה-11, מחשובי המדקדקים העבריים בימי הביניים.

יוסף בכור שור

רבי יוסף בכור שור (נקרא גם ריב"ש או ר"י מאורליאנס), מבעלי התוספות, פרשן מקרא מקורי ופשטן, פרשן התלמוד ופייטן צרפתי בן המאה ה-12.

פעל באורליאן שבצרפת. היה מתלמידיו של רבנו תם והושפע בפירושיו למקרא גם מר' יוסף קרא ורשב"ם. עיקר יצירתו ופרסומו הוא בפירושיו לתורה, שבהם דבק בדרך הפשט (אך לא משך ידו מדרשות חז"ל ומרמזים) והכניס גם ממד פסיכולוגי בפרשנויותיו וחקר את מניעי הדמויות ואת הלוך-רוחן. לריב"ש גם פירושים המאירים את המקראות באור מציאותי, תוך ניסיון להבין את הריאליה שמאחרי התיאורים, ותוך עיון בחוקי הטבע ובדרכי התנהגותם של אנשים ובעלי חיים. כן נטל חלק מרכזי בפולמוס היהודי-נוצרי, והשפעתו של פולמוס זה ניכרת בפירושיו.פירושיו נודעו לתהילה בימי הביניים, בעיקר באזור צרפת-אשכנז, וזכו לציטוטים רבים גם בספרות הפוסקים. עם זאת, מחוץ למקום מושבו לא נודע, ובמאות השנים האחרונות נשתכח מעט בקרב לומדי המקרא, וכיום הוא מפרשני המקרא הנודעים פחות בקרב הלומדים מן השורה. אולם בשנים האחרונות נודעה לו עדנה, בפרט בקרב אנשי אקדמיה, החשופים יותר לפירושו.

כן פעל גם בשדה התלמוד, וחידש בו חידושים, המובאים לא מעט אצל בעלי התוספות. גם לתחום הפיוט שלח יד, וחיבר כמה קינות וסליחות.

על פי מסורות המצוטטות בספרי ייחוס מן המאות האחרונות, רבי יוסף בכור שור היה ראש שושלת משפחת שור שנדדה מאורליאן למרכז ולמזרח אירופה. שושלת זו הצמיחה מקרבה רבנים ידועים.

מדקדקי העברית בימי הביניים

מדקדקי העברית בימי הביניים הם שורה של מלומדים יהודים, החל מרב סעדיה גאון (רס"ג) במאה העשירית, אשר חקרו את הדקדוק ואוצר המילים של השפה העברית. רבים מן המונחים והרעיונות שפיתחו משמשים את חוקרי העברית עד היום. תחום דקדוק העברית פעל תוך מגע הדוק לשני תחומים אחרים - פרשנות המקרא שנתחברה בתקופת הראשונים, ועולם הפיוט והשירה ששגשג בעיקר על רקע תור הזהב של יהדות ספרד.

עוד לפני תחילת המחקר הדקדוקי פעלו בעלי המסורה, שהעלו על הכתב, בסביבות המאה השמינית, את אופן הקריאה של המקרא כפי שנמסר להם במסורת. התקיימו שלושה ענפים מרכזיים של המסורה - המסורה הטברנית, המסורה הבבלית והמסורה הארצישראלית - ובתוך כל זרם היו חלוקות משנה. בעלי המסורה המציאו את סימני הניקוד וטעמי המקרא, השתמשו בהם כדי לתאר את הדרך המדויקת של הקריאה בתורה, וצירפו הערות וחיבורים המסייעים לשמור על דיוק מסירת הנוסח. בעלי המסורה עדיין לא פיתחו חשיבה דקדוקית, אלא התרכזו בעיקר בתיעוד אופני הקריאה והנוסח, ולמעשה יצרו מעין "הקלטה" של נוסח התורה כפי שהיה בזמנם.

את העיסוק הדקדוקי בימי הביניים החל רס"ג. במקביל לפעולתם של מדקדקים ערביים שהחלו לחקור את דקדוק לשון הקוראן פנה רס"ג לעסוק בדקדוק לשון המקרא. לתועלת מחברי הפיוטים כתב את "ספר צחות הלשון", ובו כללים דקדוקיים עבור המשוררים, וכן את "האגרון", מילון עברי מצומצם. הוא בעצמו חיבר מספר רב של פיוטים ובהם המחיש את התפיסה הלשונית שלו. את מלאכתו המשיכו תלמידו דונש בן לברט ומנחם בן סרוק, שחיברו ספרי דקדוק, בין השאר לתועלת המשוררים והפייטנים. בן סרוק חיבר את "מחברת מנחם" - מילון ללשון העברית וללשון הארמית המצויות במקרא. ה'מחברת' מכנסת (מחברת, מהפועל לחבר) מילים מן הלשונות הללו. המחברת נפוצה במהירות אצל הרבנים ופרשני המקרא; בין השאר מצטט אותה רש"י בפירושיו למקרא, כאשר הוא מבאר מילים קשות: "מנחם חיברו בחלק...". דונש בן לברט חיבר ספר שיצא בתקיפות נגד "המחברת" של מנחם בן סרוק; הוא תקף אותו תחילה בענייני דת והוקיע אותו על כך שהתנגד לדברי חז"ל. הוא גינה את בן סרוק על כך שנמנע מהשוואה ללשון הערבית. ספרו נקרא "תשובות דונש בן לברט" (עם הכרעות רבנו תם), מהדורת לונדון היא המהדורה הישנה. המהדורה החדשה יותר היא של רובלס, גראנדה. בנוסף על כך, כתב דונש גם בערך 200 השגות על רס"ג. המהדורה של ספר זה נקראת "תשובת דונש בן לברט על רס"ג". דונש היה גם המדקדק הראשון שהבחין בין פועל עומד לפועל יוצא, וגם הראשון שמיין פעלים לבניינים כבדים וקלים באמצעות השורש פע"ל.

המחלוקת בין אסכולת דונש לאסכולת מנחם נמשכה עוד דורות רבים. על השגות דונש השיבו תלמידי מנחם בן סרוק, הם תקפו אותו על שימושו בערבית במשקלים ובדקדוק. גם אברהם אבן עזרא כתב ספר הגנה על רס"ג. יהודי בן ששת, תלמידו של דונש, נחלץ להגנתו ויצא בכעס רב-נגד ההתקפות על דונש. רבנו תם, נכדו של רש"י, כתב הכרעות בין שתי האסכולות. רבי יוסף קמחי, אביו של רד"ק, צידד בדונש.

רבי יהודה חיוג' חידש את תפיסת השורש השלָשי בעברית. את תפיסותיו פיתח והעמיק רבי יונה אבן ג'נאח, שנחשב לגדול מדקדקי העברית בימי הביניים. תפיסת השורש השלשי אומצה במהירות רבה על ידי חכמי ספרד, אבל התעכבה מלהגיע לצרפת ולאשכנז; העיונים הדקדוקיים של רש"י בפירושו לתורה מבוססים עדיין על התפיסה הישנה של מהות השורש. גם אחרי אבן ג'נאח המשיכו להיכתב ספרי דקדוק עבריים, למשל בידי רבי דוד קמחי ובתקופה מאוחרת יותר בידי רבי אליהו בחור.

מדקדקי העברית והמילונאים עסקו כמעט אך ורק בלשון המקרא, מכמה טעמים. לשון המקרא נחשבה כעברית האותנטית והמדויקת ביותר, "לשון הקודש", בעוד לשון חז"ל נחשבה, לפחות אצל חלק מהמדקדקים, כשפה משובשת ומעורבת בלשונות אחרות. ההתמקדות במקרא הייתה גם תגובה ומשקל נגד למדקדקים הערביים שעסקו בפרטי פרטים בחקר לשון הקוראן ובמניית מעלותיה ויתרונותיה. אצל רס"ג הייתה לעיסוק בלשון המקרא חשיבות גם במסגרת מאבקו בקראים ובפרשנות שלהם למקרא. ולבסוף, אצל רבים מהמדקדקים היה העיסוק בדקדוק לשון המקרא חלק מן הפרשנות המקראית, כמו למשל אצל רש"י. אחד מן החריגים הבודדים להעדפת העיסוק בלשון המקרא הוא ספר "הערוך" של רבי נתן מרומי, שהוא מילון ללשון התלמוד.

מחברת מנחם בן סרוק

מחברת מנחם בן סרוק היא מילון ללשון המקרא שנכתב בידי מנחם בן יעקב אבן סרוק בשנים 960-950 בעידודו של חסדאי אבן שפרוט.

מנחם בן סרוק

מנחם בן סרוק (920 עד 970 או 980 בערך), היה בלשן ופילולוג יהודי בספרד של תור הזהב. מחבר מחברת מנחם, מילון עברי-עברי למקרא.

משה הכהן אבן ג'יקטילה

משה בר שמואל הכהן אבן ג'יקָטילה (או הרמ"ך או משה הנקדן) (1020, קורדובה, ח'ליפות קורדובה – 1080, סרגוסה, טאיפת סרגוסה של שושלת בָּנוּ הוּד), זרע למשפחת כוהנים מיוחסת, היה פרשן המקרא, פייטן, ומדקדק.

פרשני המקרא

פרשנות המקרא שלאחר חז"ל נחלקת לשתי תקופות עיקריות - פרשנות ימי הביניים, שראשיתה אצל רס"ג, מנחם ודונש בסוף האלף הראשון לספירת הנוצרים וסיומה אצל רלב"ג בתחילת המאה ה-14. מאז, במשך תקופה של כמעט 400 שנה לא נכתבו כמעט ספרי פרשנות, ומה שנכתב היה ברובו פרשנות על רש"י או על הערות המסורה.

יצירת הפרשנות לתנ"ך התחדשה בתחילת המאה ה-17 עם פירוש אור החיים, והתגברה בעקבות תנועת ההשכלה והתגובות השונות לה. מאז הקמת מדינת ישראל התגבר מאוד העיסוק בתנ"ך, יצאו לאור מספר כתבי עת על התנ"ך (למשל, מגדים) ונכתבו פירושים רבים על התנ"ך ועיונים בו ובפרשניו, כדוגמת עיוניה של נחמה ליבוביץ והמפעל הגדול של "דעת מקרא".

ראשונים

ראשונים הוא כינוי בתולדות עם ישראל לרבנים שפעלו בין המאה ה-11 והמאה ה-15 לערך, במיוחד בהקשר של השתלשלות ההלכה ופרשנות התלמוד. תקופת הראשונים באה אחרי תקופת הגאונים ולפני תקופת האחרונים, ונודעה לה חשיבות רבה בעיצוב עולם ההלכה וביצירת ארון הספרים היהודי.בין הרבנים הבולטים שפעלו בתקופת הראשונים: הרי"ף, רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ם, הרא"ש, בנו רבי יעקב בן אשר, הרמב"ן ומאות נוספים שיצרו בתחומי ההלכה, פרשנות המקרא והתלמוד, הפילוסופיה היהודית, המיסטיקה היהודית, השירה, הפיוט ועוד.

רד"ק

רבי דוד בן יוסף קמחי (1160–1235), המכונה הרד"ק, היה מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית.

תור הזהב של יהודי ספרד

תור הזהב בספרד הוא הכינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת השלטון המוסלמי במהלך ימי הביניים.

היסטוריונים חלוקים בדעתם בנוגע לשאלה מתי החל תור הזהב היהודי בספרד ומתי הוא הסתיים. למעשה היו כשלוש תקופות נפרדות של שגשוג תרבותי ליהודים בספרד בין המאה ה-9 למאה ה-13, שנקטעו לפרקים על ידי דיכוי אנטי-יהודי מצד השושלות השולטות.

תקופת הביניים של העברית

תקופת הביניים של העברית היא התקופה שבין הפסקת השימוש בשפה העברית כשפה המדוברת במאה השנייה לספירה ובין תחיית הלשון העברית בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בתקופה זו לא שימשה העברית כשפת אם, משום שהיהודים דיברו בשפת המקום שבו נמצאו או באחת מלשונות היהודים, אולם נעשה בה שימוש לצורך כתיבת שירה ופרוזה, לצרכים ליטורגיים ובנסיבות מיוחדות גם לשם דיבור.

משתמשים גם במונח לשון ימי הביניים ביחס לעברית שבין סוף תקופת התלמוד במאה השישית ובין תחייתה במאה ה-19, ואולם קשה להתייחס לעברית בתקופה ארוכה זו כאל מצב לשון אחיד. כפי שיפורט להלן, היו בתקופת הביניים צורות לשון שונות זו מזו, ששימשו בזמנים שונים, במקומות שונים ובהקשרים שונים. למצבי לשון מסוימים בתקופה זו קוראים עברית רבנית ועברית משוערבת (ראו להלן). כותב הבלשן משה גושן-גוטשטיין:

אף על פי שלא נעשה בה שימוש כשפה ילידית, התחוללו בתקופה זו שינויים במבנה השפה העברית, וכן נוצרו נאולוגיזמים (חידושי לשון) שהרחיבו במידה רבה אוצר המילים שלה.

תקופת חייו של הרב יהודה חיוג' על ציר הזמן
תקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםציר הזמן
פרשני המקרא בימי הביניים
פרשני המזרח רס"גשמואל בן חפני הכהן גאוןאברהם בן הרמב"םתנחום הירושלמי
פרשנים פילולוגיים ספרדים מנחםדונש • חיוג' • אבן ג'נאחמשה הכהן אבן ג'יקטילהיהודה אבן בלעם
פרשני ספרד יצחק אבן גיאתראב"ערמב"ןרבנו בחייבעל הטוריםבעל העקידהאברבנאל
פרשני צרפת מנחם בן חלבורש"ייוסף קרארשב"םאהרן בן יוסי הכהןבכור שוראליעזר מבלגנציחזקוני
פרשני פרובנס יוסף קמחימשה קמחירד"קמנחם בן שמעוןיוסף אבן כספירלב"ג
פרשני אשכנז יהודה החסיד
פרשני איטליה הרי"דעובדיה המוןרקנאטיספורנו
פרשני תימן נתנאל בן ישעיהאברהם בן שלמהזכריה הרופאסעדיה עדנידוד הלוי חמדי
פרשני אלג'יר יהודה אבן קריש

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.