יהודה ושומרון וחבל עזה

מפת ישראל

מפת ישראל

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש[1], אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

כינוי

עד למלחמת ששת הימים

עד למלחמת ששת הימים השמות יהודה, שומרון ועזה היו שמות גאוגרפיים או היסטוריים, ולא ציינו יחידה פוליטית. בתקופת המנדט הבריטי היו האזורים האלה שטח בלתי נפרד מפלשתינה/ארץ-ישראל. בתוכנית החלוקה מ-1947, השטחים שיועדו למדינה הערבית במרכז הארץ הוגדרו על ידי האו"ם תחת הכותרת "שומרון ויהודה"[2]. עם סיום המנדט הבריטי פלשו לתחומו מספר צבאות מדינות ערב. בגמר מלחמת העצמאות מצרים שלטה ברצועה באזור עזה שנקראה "רצועת עזה", וממלכת ירדן שלטה במזרח ירושלים ובחלק משטחי יהודה ושומרון שיועדו למדינה הערבית. בהסכמי רודוס, (1949) שורטטו קווי שביתת הנשק בין מדינת ישראל לשכנותיה (הקו הירוק). ב-1950 סיפחה ירדן את השטחים עליהם השתלטה והעניקה להם את השם "הגדה המערבית", כלומר - שטחי הממלכה שממערב לנהר הירדן.

לאחר המלחמה

במהלך מלחמת ששת הימים נכבשו השטחים האלה (יחד עם חצי האי סיני ורמת הגולן) בידי צה"ל. מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים שנכבשו מירדן ומצרים באופן רשמי לשטחה, למעט מזרח ירושלים. שטחים אלה נותרו, אם כן, במעמד משפטי מיוחד הקרוי "תפיסה לוחמתית" ונוהלו אדמיניסטרטיבית בידי הממשל הצבאי הישראלי בשטחים תחת אחריות צה"ל. בסוף שנות ה-70, במהלך כהונת ממשלת הליכוד הראשונה, הוחלט להחליף רשמית את השם "הגדה המערבית" ב"יהודה ושומרון" ואת "רצועת עזה" ב"חבל עזה". עם חתימת הסכם השלום עם מצרים, הוסכם כי הממשל הצבאי יפסיק פעילותו ותוקם רשות אזרחית לניהול העניינים הפנימיים של הפלסטינים. הדבר חל ביישומו בשנת 1981 עם הקמת המנהל האזרחי.

מקור השמות יהודה, השומרון ועזה

יהודה ושומרון הם שמות מקראיים. השם "יהודה" מוזכר במקרא כשם של שבט משבטי ישראל וכשמה של הממלכה הדרומית שנוצרה מפירוק ממלכת ישראל המאוחדת. הממלכה הדרומית שנוצרה כתוצאה מהפילוג נקראה "ממלכת יהודה", כיוון שרובו הגדול של שטחה השתרע על נחלת שבט יהודה, ורוב תושביה היו משבט יהודה.
במקורות מאוחרים יותר נזכר השם "יהודה" כשמו של האזור סביב ירושלים ומדרום לה. בתקופת הורדוס והשליטה הרומאית בארץ שימש השם "יהודה" כשמה של ממלכת-החסות או הפרובינקיה כולה. בתנ"ך נזכרת עיר בשם "בית לחם יהודה", אולי כדי להבדילה מעיר בעלת שם זהה ששכנה בגליל. השם פלשׂתינה (או ליתר דיוק: "סוריה-פלשׂתינה") מופיע כבר בכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס (אם כי טענה זו שנויה במחלוקת כיוון שמדובר בהעתק כתביו מהמאה השלישית לספירה ולא מקור שנכתב במאה חמישית לפני הספירה), אולם הוא הפך לשמה הרשמי של הפרובינקיה רק לאחר מרד בר כוכבא, כחלק מפעולות הענישה של הקיסר אדריאנוס כנגד הפרובינקיה המורדת, שאחת מהן הייתה ביטול השם "פרובינקיא יודיאה" במטרה לבטל את התרבות היהודית בארץ ישראל. 

השם "יהודה" השתמר בפי יהודים כשמו של האזור הגאוגרפי, ובהשפעת התנ"ך והברית החדשה הוא החל לשמש גם נוצרים.

"שומרון" מוזכרת במקרא כשמה של עיר הבירה של הממלכה הצפונית. העיר נהרסה בתקופת מרד החשמונאים, ונבנתה מחדש בשם חדש על ידי המלך הורדוס. הורדוס קרא לעיר "סבסטיאה" על שם הקיסר אוגוסטוס (Sebastos היה שמו היווני של אוגוסטוס). העיר סבסטיאה המשיכה להתקיים בתקופה ההלניסטית, וכיום נמצא במקום הכפר סבסטיה, ששימר את השם היווני. מאז תקופת בית שני, הושאל השם 'שומרון' לכל השטח ההררי בארץ ישראל שבין הרי יהודה וירושלים בדרום לבין עמק יזרעאל בצפון, וכך הוא ידוע היום בקרב יהודים ונוצרים. בימי בית שני נוצר גם הכינוי "שומרונים" לבני עדה שמנהגיה קרובים למנהגי היהודים, אך המקום הקדוש להם הוא הר גריזים סמוך לעיר שכם.

השם "עזה" מוזכר במקרא כשמה של עיר פלשתית, שנמצאת במקום שבו נמצאת העיר עזה בימינו.

שמה של העיר השתמר בכל השפות. בתרגום השבעים מתועתק שמה של העיר ליוונית כ"גזה", והדבר מעיד על הבחנה, שעדיין התקיימה בשמות מקומות, בין שתי הגיות שונות לאות ע. בערבית, שבה ההבחנה קיימת לגבי כל המילים בשפה, נקראת העיר "ע'זה" (غزّة ההגייה: "רזה"), ואילו בשפות אירופיות נקראת העיר Gaza, על פי תרגום השבעים.

בשפות אחרות

Changes in the Middle East during the Six Day War, פליקס במנהרת הזמן
מפת השטחים שהיו בשליטת ישראל בסוף מלחמת ששת הימים

בערבית, השמות "יהודה" ו"שומרון" אינם מוכרים כמעט. הכינוי המקובל בערבית לאזורים הגאוגרפיים האלה הוא "הרי חברון" (جبال الخليل לציון אזור יהודה) ו"הרי שכם" (جبال نابلس לציון אזור השומרון). היחידה הפוליטית נקראת בערבית "הגדה המערבית" (الضّفّة الغربيّة). הגרסה הערבית לשם "עזה" היא غزّة (ההגייה: "רזה").

בשפות אירופיות, השמות "יהודה" ו"שומרון" מקובלים כשמות גאוגרפיים (אנגלית: Judea, Samaria; צרפתית: Judée, Samarie; גרמנית: Judäa, Samarien), אולם היחידה הפוליטית מכונה "הגדה המערבית", למשל באנגלית: The West Bank, בצרפתית: Cisjordanie, שמשמעותו "עבר זה של הירדן" (כנגד "Transjordanie" שמשמעותו "מעבר לירדן") ובגרמנית: Westbank או Westjordanland, אשר משמעותו "ארץ ירדן המערבית". השמות המקראיים אינם נמצאים בשמוש בשפה היום-יומית ומשמשים רק בספרות נוצרית או במחקר היסטורי.

שמות שונים כיום

ממלחמת ששת הימים ואילך, שאלת הכינוי הראוי לשטחים האלה עוררה בישראל ויכוח סוער. כמה כינויים רווחו במהלך השנים, ועד היום הבחירה באחד מהם נגזרת מתפיסתו הפוליטית של הדובר:

  • השטחים: כינוי קצר זה רווח מאוד בעיתונות ובשפת היום-יום.
  • השטחים הכבושים: השם המקורי שניתן לאזור על ידי הגורמים המשפטיים בצה"ל, כתרגום למונח "Occupied territories" המופיע באמנת האג מ-1907 ואמנת ז'נבה הרביעית[3]. השם מצוי בפוליטיקה בין-לאומית ואף בקרב דוברים ישראליים המזוהים בדרך כלל עם השמאל.
  • השטחים המוחזקים: תרגום אחר למונח "Occupied territories" שהוכנס לשימוש על ידי צה"ל כמה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים[4], והיה מקובל על ידי הממשל הישראלי בעבר[5]. מילון אבן-שושן ומילון רב-מילים משתמשים בשם זה, שאינו מצוי כיום.
  • השטחים המשוחררים: שם המשמש את הרואים בשטחים אלה נחלת אבות, דורשים את המשך שליטתה של ישראל בהם.
  • באחדים מחוקי מדינת ישראל (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי) קרויים שטחי יש"ע "אזור".
  • יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש, איו"ש - אזור יהודה ושומרון, או ש"י): השם הרשמי בו משתמשות הרשויות המנהליות של מדינת ישראל לשטחים שנכבשו מירדן, ונפוץ בפי יהודים, במיוחד גורמי ימין.
  • הגדה המערבית (ובקיצור, הגדה) - שם אשר שגור בפי פלסטינים, דוברי שפות לועזיות (ראה לעיל) ובפי חלק מהישראלים, בעיקר המזוהים עם השמאל.

דמוגרפיה

בחודשים אוגוסט וספטמבר 1967 ערך צה"ל מפקד אוכלוסין ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. לפי מפקד זה מנתה אז האוכלוסייה 954,898 נפש. במניין זה לא נכללו קרוב ל-390 אלף פלסטינים, מהם כ-50,000 אלף תושבי רצועת עזה שחלקם ברחו במהלך המלחמה וכן פלסטינים ששהו באותה תקופה בחו"ל. הפלסטינים בשתי קבוצות אלו איבדו את מעמדם כתושבי יהודה ושומרון וחבל עזה[דרוש מקור]. בשנים 1981 ו-1988 ביצע המנהל האזרחי מפקדי אוכלוסין נוספים.

התושבים הפלסטינים: רובה של האוכלוסייה ביהודה ושומרון הוא פלסטיני. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2016 חיו ביהודה ושומרון כ-2.61 מיליון פלסטינים[6] וברצועת עזה כ-1.91 מיליון[7]. אמינותו של הלמ"ס הפלסטיני שנויה במחלוקת; צוות חוקרים אמריקאי-ישראלי פרסם ב-2005 דו"ח ולפיו נתוני הלמ"ס הפלסטיני נופחו באופנים שונים.

הפלסטינים חיים בכמה ערים גדולות, בעיירות ובכפרים חקלאיים רבים. בסמוך לחלק מהערים הוקמו מחנות פליטים לפלסטינים שהגיעו לאזור במהלך מלחמת תש"ח (1947 - 1949).

התושבים היהודים: מלבד הפלסטינים קיימת התיישבות יהודית, שכינויה הוא מפעל ההתנחלות. על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2016, נמנו ביהודה ושומרון, 421,000 יהודים. נתון זה אינו כולל כ-300 אלף היהודים המתגוררים בשכונות בצפון ובמזרח ירושלים. וכן כ-60 אלף יהודים הלומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהן ישיבות הסדר, אולפנות, מכינות קדם צבאיות ומכללות[8]. כל ההתיישבות היהודית באזור הוקמה אחרי מלחמת ששת הימים (1967), אם כי באזור גוש עציון מדרום לירושלים, באזור צפון ירושלים: עטרות ונוה יעקב, בבית הערבה שבצפון ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה, היו יישובים יהודיים לפני מלחמת העצמאות. במקומות אלו הוקמו חלק מהיישובים הישנים מחדש, והוקמו גם יישובים חדשים. בגוש עציון השתתפו בהקמת היישובים מחדש גם בנים למתיישבים המקוריים, אולם מקימי כפר דרום מחדש אינם בני המתיישבים המקוריים (שהקימו את היישוב בני דרום בתחומי הקו הירוק). בעיר חברון הייתה קהילה יהודית לאורך מאות שנים עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, אז הצטמצמה הקהילה מכ-1,400 נפש עד לכ-430. בשנת 1929, בטבח חברון (מאורעות תרפ"ט), נרצחו 67 מתושביה על ידי ערבים תושבי חברון. במפקד 1931 נמנו בחברון 131 יהודים, אך לאחר המרד הערבי הגדול פינו הבריטים את כל יהודי חברון, מלבד משפחה אחת, שהמשיכה להתגורר במקום עד החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר. מלבד היישובים הקהילתיים והכפריים, קיימים ביהודה ושומרון יישובים בעלי אופי עירוני, בהן ארבע ערים - מעלה אדומים, אריאל, מודיעין עילית וביתר עילית.

מעמד משפטי ומדיני

Separation Barrier Map Eng PNG
מפה מפורטת המציגה את היישובים באזור ואת החלוקה לשטחי A, B, C
Bethlehem1978
חיילים בבית לחם, 1978

עד 1967 היו יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן, וחל עליהן החוק הירדני, אף על פי שהסיפוח לירדן לא הוכר רשמית בידי אף מדינה למעט בריטניה ופקיסטן. בתקופה זו רצועת עזה הייתה תחת שליטת מצרים, שמינתה מושל צבאי והחילה עליה את החוק המצרי.

לאחר מלחמת ששת הימים הנהיגה ישראל בשטחים שנתפסו במהלך המלחמה ממשל צבאי משלה, במתכונת של תפיסה לוחמתית, על-פי המשפט הבינלאומי המקובל לגבי שטחים שנכבשו במלחמה. תפיסה לוחמתית זו מתוארת בדבריו של השופט אהרון ברק:

יהודה ושומרון מוחזקות על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או "תפיסה לוחמתית" (Belligerent Occupation). באזור הוקם ממשל צבאי, אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי יונקים מכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה צבאית. על-פי הוראותיהם של כללים אלה, כל סמכויות הממשל והמינהל מוחזקות בידיו של המפקד הצבאי... סמכויות אלה יש שהן יונקות מהדין, אשר שרר באזור בטרם התפיסה הצבאית, ויש שהן יונקות מחקיקה חדשה, שהוחקה על ידי המפקד הצבאי... בשני המקרים גם יחד חייבת הפעלת הסמכות לקיים את כלליו של המשפט הבינלאומי הפומבי, שעניינם תפיסה לוחמתית, ואת עקרונותיו של המשפט המינהלי הישראלי, שעניינם שימוש בסמכות שלטונית של עובד ציבור.

בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28.12.83

מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה, שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן למעצמה הכובשת על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים השונים מן הדין הירדני בתחומים אזרחיים כגון ביטוח רכב, או תמרורי תנועה. החקיקה הביטחונית והאזרחית בשטחים אלו מוחלת באמצעות צווים של מפקד פיקוד המרכז או פיקוד דרום. בחלק מהמקרים מוחלים בשטחים אלו חוקי מדינת ישראל[9]. בשנת 2013 החל המשרד להגנת הסביבה לפעול למען החלת חוקים העוסקים באיכות אוויר, טיפול באסבסט והזרמת שפכים ביהודה ושומרון[10].

במהלך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון וחבל עזה הוקמו התנחלויות רבות באזורים אלה. שאלת ההתנחלות עוררה ויכוח חריף בישראל ובעולם, כשלמעשה אף מדינה למעט ישראל אינה רואה אותן כלגיטימיות. על תושבי ההתנחלויות, בתוקף היותם אזרחי ישראל, חלים חוקים ישראליים רבים שלא חלים על הפלסטינים.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בסוף שנת 1987, הוטלו בהדרגה מגבלות על מעבר תושבים מקומיים של יהודה והשומרון וחבל עזה לתוך ישראל, הגבלות ששיאן בהקמת מכשולים פיזיים כדי למנוע מעבר כזה, ביניהם מחסומים וגדר ההפרדה.

ב-1993 נחתם ההסכם הראשון בשורת הסכמים שכונתה הסכמי אוסלו. הסכמים אלה נחתמו בין הארגון לשחרור פלסטין, שהוכר כנציג הרשמי של הערבים החיים ביהודה והשומרון וחבל עזה, לבין ממשלת ישראל. לפי ההסכמים הוקמה הרשות הפלסטינית, והאזור חולק לשלושה שטחים לא-רצופים: הערים הגדולות וסביבותיהן - שטח A (שבו שולטת הרשות הפלסטינית באופן מלא), האזורים הכפריים (שטח B) עומדים תחת שליטת הרשות בכל הנוגע לעניינים אזרחיים, בעוד צה"ל מוסיף לשלוט באזור מבחינה ביטחונית, ויתר השטח נשאר תחת שלטון ישראלי צבאי מלא - שטח C. המנהל האזרחי שהיה מופקד על השירות האזרחי (חשמל, מים, תקשורת, תשתיות וכו') לתושבים הפלסטינים בכל השטח, הפך לאחראי על ענייני התיאום והקישור בתחום האזרחי. כל ההתנחלויות נכללות בשטח C.

החלטה 2334 של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 2016 קובעת כי יישוב השטחים המצויים תחת שלטון צבאי הוא "הפרה מחפירה" של החוק הבינלאומי והוא "חסר תוקף משפטי". מתוך 15 חברות מועצת הביטחון תמכו 14 חברות ואחת נמנעה.

מעמדם של השטחים מבחינה משפטית ובינלאומית

פרשנות אחת שבה תמכו הפרופסורים יוג'ין רוסטוב, טליה איינהורן, אליאב שוחטמן, וכן שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט וסטיבן שוובל, אינה רואה את ישראל ככובשת ביהודה ושומרון אלא כבעלת הזכות העיקרית לריבונות, מכוח החלטות בינלאומיות והמנדט הבריטי, ומכך שישראל מילאה באופן הגנתי את ה"ריק הריבוני" שנותר לאחר שהאימפריה העות'מאנית ויתרה על ריבונותה בשטחים שמדרום לטורקיה אחרי מלחמת העולם הראשונה. לפי פרשנות זו לירדן ולמצרים לא הייתה זכות לכבוש שטחים אלו ולא היה להם כל מעמד חוקי בשטחים אלו גם לאחר שכבשו אותם בתוקפנות.

פרשנות אחרת מורכבת יותר, שכן לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי השטחים נמצאים בשליטת ישראל, לפי פרשנות אחת מכוח תפיסה לוחמתית. מאז תום מלחמת העולם השנייה וקבלת אמנת האו"ם, מקובל העיקרון שעל-פיו מדינה אינה רשאית להחיל את ריבונותה על שטח שנכבש בכוח (בין אם הייתה הצדקה להפעלת הכוח ובין אם לאו). לפי עיקרון זה, שטח יכול לעבור לריבונותה של מדינה רק על-פי הסכם בין המדינות הטוענות לזכויות עליו, או בהסכמת הקהילה הבינלאומית. כיוון שישראל כבשה שטחי יש"ע, במהלך מלחמה, הרי הם "שטחים כבושים" שישראל רשאית להחזיק בהם על-פי כללי אמנת ז'נבה הרביעית עד תום הסכסוך. ומאחר וירדן הביאה ריבונות על שטחים אלה לפני המלחמה הרי שאחרי וויתורה של ירדן על כל תביעה טריטוריאלית מצדה בשטחי "הגדה המערבית" והסכם השלום בין הצדדים השטחים הם בריבונות חוקית של ישראל. השקפה זו באה לידי ביטוי בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם הקובעת כי על הצדדים להגיע ל"שלום צודק". למשל: מצרים, ששלטה ברצועת עזה עד למלחמת ששת הימים, לא ראתה בה חלק משטחה, והחילה בה ממשל צבאי. בהסכם השלום בין ישראל למצרים ויתרה מצרים למעשה על רצועת עזה, שכן דרשה להחזיר לידיה את שטח חצי האי סיני בלבד. ירדן סיפחה בשנת 1951 את הגדה המערבית והחילה את החוק הירדני עליה, אולם סיפוח זה לא הוכר על ידי הקהילה הבינלאומית. בשנת 1988 הכריז חוסיין, מלך ירדן, על ניתוק הגדה המערבית מממלכתו.

ישראל מסתייגת מהפרשנות הרואה בשטחי יש"ע שטחים כבושים, אם כי מבחינה משפטית היא מתייחסת אליהם כאל שטחים כבושים. מאז מלחמת ששת הימים החילה מדינת ישראל את חוקיה רק על שטחי מזרח ירושלים ורמת הגולן. על יתר השטחים הוטל ממשל צבאי ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. במנשר שפרסם המושל הצבאי של אזור יהודה והשומרון עם הקמת הממשל הצבאי נאמר במפורש: "המשפט שהיה קיים באזור ביום כ"ח באייר תשכ"ז (7 יוני 1967) יעמוד בתוקפו, עד כמה שאין בה משום סתירה למנשר זה או לכל מנשר או צו, שיינתנו על ידי, ובשינויים הנובעים מכינונו של שלטון צבא הגנה לישראל באזור" (סעיף 2 למנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2), תשכ"ז-1967). מהוראה זו נובע כי ישראל אינה מחילה את ריבונותה על השטח, וכי היא מחילה בו סדרי שלטון ומשפט ברוח אמנת ז'נבה הרביעית. עם זאת, לבג"ץ יש סמכות לדון בסוגיות משפטיות בשטחים אלה, ולתושביהם יש אפשרות להגיש עתירות לבג"ץ (רק בעתירות כנגד גופים מנהליים או צבאיים ישראליים הפועלים מכוח החוק הישראלי). כמו כן, בג"ץ קבע כי כל חייל ישראלי שיימצא בשטחים יחויב לשאת עמו בתרמילו את כללי היסוד של המשפט המנהלי הישראלי, ואת כללי המשפט הבינלאומי הפומבי המנהגי, שעניינם דיני המלחמה (פס"ד ג'מיעת אסכאן 1982).

יש פער לא מבוטל בין מדיניותה המוצהרת של מדינת ישראל לגבי השטחים לבין מדיניותה בפועל. ישראל הקימה ביש"ע עשרות התנחלויות, שבהן התיישבו אזרחים ישראלים, והונהג החוק הישראלי באופן לא-רשמי. דוגמה לבעיות שיוצרת העמימות המשפטית הזאת הובאה בעתירה לבג"ץ בשנת 2005. העתירה כללה דרישה לקבוע כי פועלים פלסטינים מקומיים שעובדים במפעלים בהתנחלויות זכאים לתנאי עבודה על-פי החוק הישראלי, כפי שנהוג לגבי פועלים ישראלים העובדים באותם מפעלים. בית הדין הארצי לעבודה פסק שהדין הישראלי אינו חל על הפועלים האלה, אולם הפועלים וארגוני עובדים ישראלים טענו שיש לקבוע דין אחד לכל הפועלים בהתנחלויות. בג"ץ קיבל את העתירה ופסק כי יש להעסיק את הפועלים הפלסטינים על-פי הדין הישראלי, שכן, לצורך העניין, זיקתם לדין הישראלי גדולה מזיקתם לדין המקומי החל בשטחים[11].

דעות וטענות בנוגע לזכויות ישראל על יהודה שומרון ועזה

טיעונים בזכות ריבונות ישראלית

טיעונים משפטיים:

במבוא לכתב המנדט של חבר הלאומים (שהיה מוסד בינלאומי שהתקיים בין מלחמות העולם) נכתב מפורשות, כי ארץ ישראל (פלשתינה) תמסר לידי בריטניה על בסיס ההכרה הבינלאומית בקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לארץ-ישראל. לפי כתב המנדט בריטניה הייתה אמורה לדאוג לקיום תנאים מדיניים, מנהליים וכלכליים שיבטיחו את הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. בכתב נקבע, בין היתר, כי ממשלת המנדט תעודד עליית יהודים, ותדאג ליישב אותם: "אף שטח מפלשתינה (ארץ-ישראל) לא יינתן לצמיתות או בחכירה לממשלתה של מעצמה זרה כלשהי ולא יושם באופן כלשהו תחת שלטונה", וכי "ממשלת ארץ-ישראל תעודד... התיישבות צפופה של יהודים על הקרקע, לרבות אדמות מדינה ואדמות שוממות שאינן דרושות למטרה ציבורית" (סעיף 6). זאת ועוד, ממשלת המנדט הייתה אמורה לדאוג לחוקק חוק אזרחות כדי להקל על התאזרחותם של יהודים בארץ. בכתב המנדט זה לא דובר במפורש על זכויות לאומיות של הערבים אלא רק על זכויות אזרחיות ודתיות[12].

לדעת מומחים בתחום המשפט הבינלאומי, כדוגמת פרופ' ג'וליוס סטון, פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, והמשפטן דאגלס פיית', בכיר לשעבר בממשל האמריקני, מעמדם של השטחים מבחינת החוק הבינלאומי הוא דלהלן[13]:

  • החוק הבינלאומי, שלפיו הזכויות הלאומיות של העם היהודי בשטחי ארץ-ישראל המערבית, כמפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם, לא השתנה עד עצם היום הזה.
  • תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, הייתה בגדר המלצה שנדחתה על ידי העולם הערבי, במעשה המלחמה שלהם ולכן התבטלה כליל.
  • ישראל איננה כובשת זרה, מכיוון שמעולם לא היו השטחים שיועדו במקור לבית לאומי תחת כל ריבונות אחרת.
  • "אמנת ז'נבה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי..."
  • "כתב המנדט לא הבחין בין זכויות היהודים לבית לאומי בכל השטח שממערב לירדן...הטיעון, שליהודים אין זכויות משפטיות על יהודה ושומרון עלול להיות קטלני באשר לזכויות כלשהן שיש ליהודים לריבונות על ישראל שלפני שנת 1967".
  • מן הנוסח האנגלי של החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון עולה כי המועצה לא קבעה כי על ישראל לסגת מכל השטחים שנכבשו ב-1967[14]. ההסדרים של הסכמי קמפ דייוויד עם מצרים ב-1978 והסכם אוסלו מ-1993 ענו על דרישות החלטות אלו וישראל נסוגה משטחים. זאת ועוד, החלטות 242 ו-338 אינן מחייבות את הקמתה של מדינה ערבית נפרדת ביהודה, שומרון ורצועת עזה. גם הסכמי הביניים שנחתמו בין ישראל לאש"ף לא קבעו דבר בשאלת הריבונות על שטחים אלה[15].
  • מדו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון שפורסם בשנת 2012 עולה שההתנחלויות ביהודה ושומרון חוקיות גם על פי המשפט הבינלאומי. על פי הדו"ח מדינת ישראל איננה נחשבת ככובשת ביהודה ושומרון. דיני המלחמה המתייחסים למעצמות כובשות לא רלוונטיים למקרה זה מכיוון שלישראל עומדת זכות משפטית מלאה על השטח עוד מהימים שלפני קום המדינה על בסיס "הצהרת בלפור" ו"כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל". מסקנת הוועדה היא שאיסורים שונים המונעים ממדינה כובשת להשתמש בשטח הכבוש לצרכיה או לצורכי אזרחיה לא חלים על יהודה ושומרון ולישראל זכות מלאה להשתמש בשטח וליישב בתוכו יהודים.

המשפטן פרופ' סטיבן שוובל, יועץ משפטי למחלקת המדינה האמריקנית, ולאחר מכן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, פרסם בשנת 1970 בכתב העת לענייני משפט בינלאומי, The American Journal of International Law, מאמר שבו כתב כי "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" לשטחים שהיו בעבר המנדט הבריטי מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. שוובל גרס כי הנסיבות סביב פריצת משבר משפיעות על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים. ולכן העובדות שישראל הותקפה על ידי ירדן, ופעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית ולא יזמה מעשה תוקפנות. וכן פלישתה הבלתי חוקית של ירדן לשטחים לפני כיבושם על ידי ישראל, משחקות לטובת ישראל. שוובל עוד טען כי קווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי, אלא קווי שביתת נשק, שאותן ישראל זכאית להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים[16].

גם פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג' שכיהן כיועץ המשפטי של אוסטרליה טען שאיחודה של ירושלים ב-1967 הוא חוקי ובעל תוקף. לוטרפאכט הסביר שהמדינה האחרונה שהייתה בעלת ריבונות חוקית על ירושלים הייתה האימפריה העותמאנית, שלאחר מלחמת העולם הראשונה וויתרה באופן רשמי על ריבונותה בירושלים ובשאר השטחים הנמצאים מדרום לטורקיה המודרנית, ומאז נוצרה עד שנת 1948, השהייה של הריבונות, ואת החלל הזה מילא צה"ל לצורך הצלת האוכלוסייה היהודית של ירושלים מהשמדה או טיהור אתני. אותו עיקרון שגם חל ב-1967, כאשר כוחות ירדניים החלו בירי על שכונות יהודיות וכוחות צה"ל נכנסו למזרח ירושלים ולעיר העתיקה כפעולה של הגנה עצמית[16].

פרופ' אליאב שוחטמן, דיקן מכללת שערי משפט, מצטט את פרופ' יוג'ין רוסטוב, לשעבר סגן מזכיר המדינה של ארצות הברית, והנחשב למנסח הראשי של החלטה 242 הידועה של האו"ם: "זכותו של העם היהודי להתיישב בארץ-ישראל מעולם לא פסקה בחלקה המערבי... הדרך היחידה שבה ניתן להביא לקיצה את זכות ההתיישבות שעל פי כתב המנדט, היא על ידי סיפוחו של שטח זה למדינה קיימת, או על ידי יצירת מדינה חדשה באותו שטח". עוד סובר פרופ' רוסטוב שאין בהתיישבות ביש"ע הפרה של אמנת ז'נבה. "אמנת ז'נבה חלה רק לגבי פעולות של מדינה אחת בתחומי מדינה אחרת. ארץ-ישראל המערבית אינה שטח של מדינה אחרת, אלא חלק של המנדט הבריטי שלא נמסר עדיין למדינה כלשהי... כיצד יכולה האמנה לחול על יהודים שהם בעלי זכות התיישבות באותם שטחים על פי המשפט הבינלאומי – זכות משפטית שהובטחה באמנה בינלאומית ומוגנת במפורש בסעיף 80 של מגילת האו"ם?"

טיעונים פוליטיים ואחרים:

ככלל, החזיקו ממשלות ישראל בתפיסה הרואה קשר היסטורי-לאומי בין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ההיסטורית, וכן ראו בשטחי יש"ע (או לפחות בחלקם) שטחים חשובים מבחינה צבאית-אסטרטגית. עם זאת, סברו רבים כי יש לוותר על שטחים מסיבות שונות (פוליטיות, דמוגרפיות וביטחוניות). ביניהם דוד בן-גוריון שחשב שיש לוותר על חלק מהשטחים, אך עם זאת קבע, שאין הוא מוסמך לוותר על הזיקה ההיסטורית לכל ארץ ישראל, ושאם יכריחו אותו לעשות כן, הוא מעדיף שלא להקים מדינה.

גישה זו הרואה בזכות ההיסטורית כתב בעלות, מובעת על ידי הפרופ' אליאב שוחטמן, בצטטו את נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, שראה בניצחון צה"ל במלחמת ששת הימים פעולת שחרור (בג"ץ 223/67, פ"ד כב(1), 441). וממשלות ישראל לדורותיהן, שיזמו את תוכניות ההתיישבות של יהודים בשטחי יש"ע, שפעלו על סמך התפיסה שמדובר בחבלי ארץ מולדתו של העם היהודי, וכי "זכות עם ישראל להתנחל ביהודה ושומרון" (הודעת בא כוח המדינה בשם ראש הממשלה בבג"ץ 390/79, פ"ד לד(1), 16).

יש הטוענים, שאם יש לדבר על מעמד של מדינה כובשת, הרי היה זה דווקא מעמדן של ירדן ומצרים ביש"ע. הגדה המערבית הוחזקה עד מלחמת ששת ימים בידי ירדן, אך אף מדינה מעולם, למעט בריטניה ופקיסטן, לא הכירה בריבונותה עליה, ומדינות ערב אף התנגדו לכך. לבסוף ירדן ויתרה לחלוטין על תביעתה כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20. בשנת 1988 הצהיר חוסיין מלך ירדן שירדן מוותרת כליל על כל תביעה ביחס לשטחים אלו. אף רצועת עזה נכבשה ממצרים, שמעולם לא טענה לריבונות עליה, וגם איתה נחתמו הסכמי שלום. למצרים ולירדן אין, אם כן, תביעות טריטוריאליות מישראל, כי אם לסוריה בלבד, ובעניין רמת הגולן.

מי שטוען לריבונות על הגדה המערבית ורצועת עזה הם הפלסטינים, אולם מדינה פלסטינית מעולם לא התקיימה בשטחים אלו או בכל שטח אחר. ומעמדם של הפלסטינים שברחו לאזורים אלה מישראל שבגבולות "הקו הירוק" היה כשל פליטים. הגדרת העם הפלסטיני היא חדשה יחסית ושנויה במחלוקת, אם כי ראש ממשלת ישראל לשעבר מנחם בגין חתם במסגרת הסכמי קמפ דייוויד עם המצרים, על מתן אוטונומיה עם כוח שיטור חזק לפלסטינים.

פרופ' טליה איינהורן טוענת לחוסר צדק בחלוקה טריטוריאלית: "האומה הערבית מימשה את זכותה להגדרה עצמית ב-21 מדינות החולשות על 99.9% מאדמות המזרח התיכון (ועל כל אוצרות הטבע המעשירים אדמות אלה), בעוד ישראל חולשת רק על האלפית הנותרת. למרות זאת, טוענים הערבים כי יש להם זכות למדינה ריבונית נוספת בארץ-ישראל המערבית."

טיעונים נגד שליטה ישראלית

  • החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם ("תוכנית החלוקה") מבטלת משפטית ומעשית את כתב המנדט של חבר הלאומים (שאף הוא אינו מתכחש לזכויות לא-יהודים בארץ). סירובם של הפלסטינים לקבל את התוכנית לא הביא לביטולה. הפלסטינים שילמו מחיר כבד על סירובם לקבל את ההצעה, בכך שזכותם להגדרה עצמית עוכבה במשך שנים רבות, אולם אין לעכב את יישום ההחלטה מעבר לנדרש.
  • הציבור הפלסטיני יושב בשטחים דה-פקטו. יש לפלסטינים זכות טבעית ומשפטית להמשיך לשבת בשטחים שבהם נולדו ובהם נולדו אבותיהם, ויש להם זכות להגדרה עצמית בשטחים אלה. מדינת ישראל אינה מעוניינת להעניק אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים בשטחים האלה, והיא גם מגדירה עצמה כ"מדינה יהודית", כך שאינה יכולה לקבוע את גורלם של הפלסטינים. לפיכך אין לישראל זכות להוסיף ולשלוט באזור.
  • לציבור הפלסטיני יש ריבונות "רדומה" על השטח, שנובע מעקרון ההגדרה העצמית שנוסח אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשם שזכותם של העמים הסלאביים להגדרה עצמית במקומות מושבם הוכרה, אף על-פי שהיו נתינים של האימפריה האוסטרו-הונגרית, כך יש להכיר, כיום, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית במקום מושבם.
  • החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם דורשות מישראל במפורש לסגת משטחים שנכבשו במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי.
  • לדעתו של המשפטן פרופ' יורם דינשטיין מאוניברסיטת תל אביב, ירשו ערביי פלסטין את הזכויות של הריבון שגורש, ירדן, העבירה זכויות אלה לפלסטינים באמצעות הכרזת המלך חוסיין, ב-31 ביולי 1988, שהתירה את הקשרים המשפטיים והמנהליים של ירדן עם הגדה המערבית.

עמדת הקהילה הבינלאומית

רוב מדינות העולם והגופים הבינלאומיים, אינם מכירים בריבונותה של ישראל על שטחים אלו, ורואים בהם שטח כבוש עליו חלה אמנת ז'נבה הרביעית. ההשקפה הבינלאומית הרווחת היא שגבולות מדינת ישראל נקבעו דה-פקטו בהסכמי רודוס מ-1949, וכל שינוי בגבולות אלה בעקבות מלחמה, נחשב ככיבוש בכוח לכל דבר ועניין. שינוי לגיטימי בגבולות הריבונות הישראלית, על-פי השקפה זו, יכול להיעשות רק בהסכם בין הצדדים, הישראלי והפלסטיני.

גם מדינת ישראל עצמה לא ניסתה לשפר את מעמדה החוקי ולא החילה את ריבונותה על השטחים. באזור מזרח ירושלים, וכן בגולן שנכבש מידי סוריה, הוחל "החוק המשפט והחיקוק הישראלי". בכוונה ניזהרו המנסחים מלכלול את המושג "ריבונות", כדי שלא לספק עילה להטלת סנקציות על ישראל מצד מדינות שרואות בשטחים אלה שטחים כבושים. על רוב שטחי יש"ע הוטל בעבר משטר צבאי בין השנים 1967 עד 1981, אשר שודרג כתוצאה מהסכמי קמפ-דייוויד למשטר משולב של המנהל האזרחי, ומ-1994 משטר משולב על-פי הסכמי אוסלו הכולל את הרשות הפלסטינית כאוטונומיה.

בעיית הגדרתם של השטחים היא סוגיה פוליטית, לאומית ובינלאומית, הקשורה קשר הדוק עם הסוגיה הדמוגרפית, כלומר הרכב האוכלוסייה במדינת ישראל. סיפוח יהודה ושומרון למדינת ישראל יגרור בהכרח הענקת זכויות תושב או אזרח לפלסטינים החיים בהם. זאת בהנחה שישראל מחויבת לאמנות הבינלאומיות האוסרות על כל מדינה לשלול אזרחות ממי שנולד בה, חי בה ואין לו אזרחות אחרת.

רמת הגולן, נכבשה אף היא על ידי ישראל במלחמת ששת-הימים, ובדומה לשטחי יהודה שומרון ועזה הוטל עליה ממשל צבאי. אולם ב־1981 הוחל עליה החוק הישראלי, בחוק רמת הגולן. תושבי רמת הגולן זכו לזכויות תושב בישראל, ויש להם הזכות לקבלת אזרחות, על אף שרק מיעוט קטן מימש אותה. רוב מדינות העולם רואות באזור שטח סורי ריבוני, ובתושביו אזרחים סוריים, אך יחסה של ישראל לתושבי רמת הגולן נחשב הוגן.

המחלוקת הפנים-ישראלית בהקשר לנסיגה ישראלית

רקע היסטורי למחלוקת

עד אמצע שנות ה-80 התמיכה בחזרה לגבולות הקו הירוק בקרב הציבור היהודי בישראל הייתה מצומצמת. בין התומכים המובהקים בחזרה לקו הירוק, למעט בירושלים וברמת הגולן, היה דוד בן-גוריון. אף על פי שלא כיהן בתפקיד רשמי בתקופת מלחמת ששת הימים ואחריה, הוא הביע את עמדתו שיש לחזור לקו הירוק ברוב חלקיו. בן-גוריון היה ראש הממשלה בעת קביעת תוואי הקו הירוק. אישי ציבור אחרים שתמכו בחזרה לקו הירוק היו פרופסור ישעיהו ליבוביץ', אורי אבנרי, העיתונאי ירון לונדון ואחרים, כולם מזוהים כאנשי שמאל. כחצי שנה לאחר מלחמת ששת הימים כתב ישעיהו ליבוביץ':

לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסייה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה, ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה (נוסף על 300,000 שהם אזרחי המדינה) בתחום שלטוננו פירושה - חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, חורבן העם היהודי כולו, התמוטטות המבנה הסוציאלי שהקימונו במדינה והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד.

ישעיהו ליבוביץ, יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, הוצאת שוקן, תשל"ה, עמ' 420

תפיסת הביטחון של מדינת ישראל ראתה תמיד בשטחים הגובלים בקו הירוק, ובכלל זה שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, כשטחים בעלי חשיבות צבאית אסטרטגית. עד תום מלחמת ששת הימים היה כל שינוי במערך הצבאי בשטחים האלה עילה לכוננות של צה"ל. אף על פי כן, שליטה בשטחים האלה נתפסה תמיד כבעייתית בשל הרכב האוכלוסייה. בהסכם השלום עם מצרים נקבע כי שטח סיני יוחזר למצרים אך יישאר מפורז, וזוהי דרישת ישראל גם לגבי שטחי יש"ע אם יועברו לשלטון אחר, או אם תוקם בהם מדינה פלסטינית. הסכם מיוחד בין ישראל למצרים בעקבות תוכנית ההתנתקות קובע כי צבא מצרים ישלוט בגבול בין מצרים לרצועת עזה וימנע מעבר נשק לתוכה, אולם יישום ההסכם נתקל בקשיים.

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, עוררה ביתר שאת את המחלוקת הציבורית בעניין שליטת ישראל בשטחים שמעבר לקו הירוק. בתחילת שנות התשעים, התמיכה בפינוי השטחים, או לפחות חלקם, החלה לצבור תאוצה, מה שאפשר לרבין לחתום על הסכמי אוסלו. אף-על-פי-כן, גם בתקופתו של רבין, המתנגדים לפינוי השטחים בקרב הציבור היהודי בישראל היוו מיעוט גדול. בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה שנערכו בשנת 1996 זכה בנימין נתניהו ברוב קטן. אפשר לפרש את זכיית נתניהו כהבעת ספק ביתרונותיה של נסיגה לגבולות הקו הירוק. נתניהו עצמו השאיר את הסוגיה מעורפלת - מחד הוא הביע התנגדות לנסיגה כזו, מאידך הוא הודיע כי ימשיך את ביצוע הסכמי אוסלו.

האינתיפאדה השנייה הביאה להתנגדות ציבורית רחבה בציבור היהודי הישראלי לכל ויתור נוסף על שטחים מעבר לקו הירוק, אולם בהדרגה התפשטה ההשקפה כי הפתרון לסכסוך הוא "התנתקות חד צדדית", כלומר נסיגה ישראלית חד-צדדית משטחים מעבר לקו הירוק, לחלופין או בנוסף, יצירת מכשול פיזי, גדר ההפרדה, שימנע מעבר של פלסטינים לתוך תחומי הקו הירוק. כשהודיע אריאל שרון כי יביא לאישור הממשלה את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, התקבל הדבר באהדה בחוגים רחבים בציבור היהודי הישראלי, גם חוגים במרכז הפוליטי שהתנגדו לנסיגה בעבר. קביעת קו הנסיגה כקו הירוק לא הייתה מובנת מאליה - היו הצעות לתיקונים בקו זה, אולם בסופו של דבר התקבל הקו הירוק מטעמים בינלאומיים. ההנחה הייתה שהקהילה הבינלאומית לא תראה את הנסיגה הישראלית כמושלמת אלא אם תהיה אל הקו הירוק. לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות, והתוצאות שאירעו בתקוותיה, חלקים מסוימים בציבור חזרו בהם מתמיכתם בהתנתקות חד צדדית.

המתנגדים לנסיגת ישראל אל הקו הירוק באים מחוגים שונים בציבור היהודי בישראל, אולם הדומיננטי ביותר מביניהם הוא הציבור הדתי-לאומי. תנועות של הציבור הדתי-לאומי היו דומיננטיות גם במאבק למניעת הנסיגה מרצועת עזה.

טיעונים בעד יציאת ישראל מהשטחים

  • פגיעה בדמוקרטיה - מדינת ישראל לא סיפחה את השטחים וממשיכה להחזיק בהם במסגרת "הסדר זמני", ולכן נוצר בפועל מצב בלתי דמוקרטי בו לחלק מהתושבים שבשטחים שבשליטת המדינה יש זכויות אזרחיות מלאות (כגון הזכות לבחור ולהיבחר), ואילו לחלק אחר יש זכויות חלקיות בלבד. זוהי פגיעה בדמוקרטיה של מדינת ישראל, שתגרום לקשיים רבים הן בענייני הפנים שלה והן בזירה הבינלאומית.
  • זכות פלסטינית על השטחים - ניתן להפריד את טיעון הזכות הפלסטינית למדינה ביש"ע לשני טיעונים שונים, המגיעים לאותה מסקנה אבל משתי נקודות שונות. הראשונה קובעת כי לעם הפלסטיני יש זכויות לגיטימיות על אדמות, זכויות שיש לו מתוקף ישיבתו ההיסטורית בא"י, זכויות שישראל מונעת את מימושן בכוח שליטה על השטחים. זה הטיעון העיקרי של הפלסטינים עצמם, ובייחוד של תנועת הפת"ח. הטיעון השני קובע שמתוקף הזכות להגדרה עצמית, זכות טבעית שקיימת לכל העמים, העם הפלסטיני זכאי לקבוע כי רצונו בשלטון עצמי בטריטוריה בה יושב, על כן, חובתה של ישראל להעביר את השליטה השטחים ליושביהם. בגישה זו תומכים אישים כגון שולמית אלוני, מנהיגת מרצ לשעבר, ואורי אבנרי, מייסד ומנהיג הארגון "גוש שלום". גישה זאת אינה מקדשת את גבולות 67, אלא קובעת שהעקרון מימוש השאיפה הלגיטימית להגדרה עצמית גובר על הטיעונים בעד המשך השליטה ביש"ע.
  • הנימוק הביטחוני - השליטה של ישראל על השטחים היא הגורם לטרור, וההתנחלויות הן מכשול ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. על-פי דעה זו פינוי ההתנחלויות יתקבל ברצון על ידי הפלסטינים ויזרז את יישוב הסכסוך. זו הייתה ההנחה המוצהרת שעמדה בבסיס הסכמי אוסלו, שקודמו בידי שמעון פרס ויוסי ביילין ממפלגת העבודה. לגישה זו היו תומכים רבים בישראל במהלך שנות התשעים, בעיקר מקרב חוגי מפלגת העבודה ומר"צ. גישה זו הייתה למעשה גישתו של רובו הגדול של מחנה השמאל בישראל[דרוש מקור], עד לפרוץ "האינתיפאדה השנייה". החלק המעשי של הסכמי אוסלו לא כלל פינוי התנחלויות, וגם לא נסיגה של ממש מן ה"שטחים", אלא היערכות מחדש של צה"ל מסביב לריכוזי האוכלוסייה, במקום בתוכם. צה"ל הטיל מגבלות על מעבר תושבים פלסטיניים דרך צירי התנועה שנותרו בשליטתו. בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה לאחר הסכמי אוסלו ועליית החמאס וירי הקאסמים לאחר תוכנית ההתנתקות התרבו הדעות כי פינוי שטחים לא בהכרח יביא להפחתת האלימות מצד הפלסטינים.
  • נטל כלכלי וביטחוני - ההיאחזות בשטחים מהווה נטל כלכלי וביטחוני כבד על מדינת ישראל, על כן זהו האינטרס המובהק של ישראל לוותר על השטחים ועל תושביהם העוינים, או לפחות לצמצם למינימום את מספר התושבים הפלסטינים שישתלבו במדינת ישראל.
  • הבעיה הדמוגרפית - הריבוי הטבעי הגבוה בקרב הפלסטינים בהשוואה לזה שבקרב היהודים הישראלים, והחשש שברבות הימים יהיו היהודים מיעוט בשטח הכולל של ארץ ישראל, מצב שעלול לסכן את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. לפיכך, האינטרס של ישראל הוא לסגת מאזורים בעלי רוב פלסטיני, כדי להבטיח את הרוב היהודי במדינה היהודית. על פי נציגי גישה זו, ובהם ארנון סופר[17] הריבוי הטבעי הלא-יהודי ימשיך לגדול. לדבריהם, תוך כעשור יהיה מיעוט יהודי ממערב לירדן (ללא רצועת עזה). תפיסה זו התגברה בקרב יהודים ישראלים בעקבות האינתיפאדה השנייה.
  • הכיבוש משחית - פעולותה של ישראל כנגד הפלסטינים ביהודה ושומרון במיוחד כנגד אזרחים, גורמת להשחתת והשחרת דמותה של המדינה ושל חייליה שצריכים להוות כוח שיטור ולהתאכזר לאזרחים. הדוגמה הנפוצה ביותר היא פעילות צה"ל במחסומים.
  • מעמד בינלאומי - הכיבוש הנמשך וההתנחלויות גורמים לכרסום מתמשך במעמדה הבינלאומי של ישראל. כרסום זה פוגע בחוסנה הלאומי של המדינה, פוגע בכלכלתה ובהשתלבותה במשפחת העמים.
  • טעמים אנושיים - הזדהות עם הפלסטינים, אשר נמצאים עשרות שנים בשלטון צבאי שגורם להם סבל קשה והגבלות רבות. שליטה שכזו היא בלתי מוסרית.

טיעונים נגד יציאת ישראל מהשטחים

  • דמוגרפיה - יש כאלו, ובהם יורם אטינגר, המציגים עמדה לפיה הריבוי הטבעי היהודי גדול מזה של הערבים במדינת ישראל, והמאזן משתפר באופן עקבי. על פי תחזיתם ישאר רוב יהודי מוצק ממערב לירדן (ללא רצועת עזה)[18]. ועל כן הסיבה העיקרית למסירת יהודה והשומרון לשליטה זרה הולכת ונעלמת.
  • זכות היסטורית, דתית ולאומית - שטחי יש"ע הם חלק מארץ ישראל בה ישבו, וביהודה ושומרון אף שלטו, אבותיו של עם ישראל במשך מאות שנים, במסורת היהודית מיוחסת לה קדושה וסגולה מיוחדת ולדעת הרמב"ן אף ישנה מצווה מיוחדת להתיישב בה.
  • זכות משפטית על פי החוק הבינלאומי - על פי "החלטת ועידת סן-רמו" (25 באפריל 1920), "המנדט הבריטי על ארץ ישראל", שהוענק על ידי מעצמות ההסכמה הראשיות ואושר על ידי חבר הלאומים (24 ביולי 1922), "חוזה הגבולות הצרפתי-בריטי" (23 בדצמבר 1920), והחוזה האנגלו-אמריקני (3 בדצמבר 1924) בנוגע למנדט על ארץ ישראל. מסמכים וחוזים אלו מבטאים הכרה משפטית בינלאומית בזכויות המשפטיות ובריבונות של העם היהודי על ארץ ישראל בהתאם למשפט הבינלאומי[19].
  • טעמים ביטחוניים - השטחים הם נכס אסטרטגי מבחינה ביטחונית. כלומר, הרחבת גבולותיה של המדינה מאפשרת לצה"ל ולשב"כ לפעול ביתר חופשיות בכל עת, למניעת צבאות זרים או ארגוני טרור מפעולה סמוך לריכוזי אוכלוסייה ישראליים. דוגמה לכך היא הגדלת טווח רקטות הקסאם מרצועת עזה אחרי נסיגת צה"ל (אף כי בפועל רקטות מסוג זה נורו לעבר ישראל גם כשצה"ל שלט חלקית ברצועת עזה לאחר הסכם אוסלו. מצד שני, לאחר פינוי רצועת עזה במסגרת תוכנית ההתנתקות כמות הרקטות שנורו גדלה בהרבה - מכמה בודדות בשנה לפני יציאת צה"ל למאות רבות בשנה). מצדדי תפיסה זו מראים את ההבדל שקיים באיומים כלפי ישראל מצד רצועת עזה לבין האיומים שקיימים מיהודה ושומרון. דוגמה נוספת: במבצע צוק איתן בשנת 2014 - נורו מרצועת עזה 4,594 רקטות ופצצות מרגמה לעבר ישראל, נתגלו 34 מנהרות טרור ברצועת עזה - 14 מהן היו מנהרות חדירה, חדירת יחידת הקומנדו הימי של חמאס וכלי טיס בלתי מאויש לעבר שטחה של ישראל. בנוסף עוד במהלך מבצע "צוק איתן": השב"כ וצה"ל סיכלו השתלטות של חמאס על הרשות הפלסטינית: שתכננה לבצע הפיכה על ידי תשתית צבאית רחבה של הארגון, שהייתה אמורה להוציא לפועל פיגועים בישראל ולערער את היציבות הביטחונית ביהודה ושומרון- מטרת השתלטות הייתה לפתוח "חזית שנייה"/ "אינתיפאדה שלישית" מול ישראל. במסגרת הסיכול נעצרו 93 פעילי חמאס, סכומי כסף, כלי רכב ואמצעי לחימה רבים.
  • צדק היסטורי - הפלסטינים מבקשים להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור ואוחזים את החבל בשני קצותיו. לאחר שדחו את תוכנית החלוקה של האו"ם שהציעה פשרה, פרצו בעימות מזוין עם ישראל במטרה לקבל שליטה על כל שטח ישראל ולגרש את היהודים ולא הצליחו בכך, ובמקום לנשל את היהודים הפכו למנושלים, הם מבקשים סעד חוקי ומשפטי על פי תוכנית החלוקה, שעברה ובטלה מן העולם, בעיקר בשל מעשיהם. בנוסף, על מדינות ערב ומנהיגיהם לקחת אחריות על מעשיהם בכך שעודדו את הפלסטינים לא לקבל את תוכנית החלוקה והבטיחו להם שצבא ההצלה הערבי יחסל את ההתיישבות היהודית. הם עודדו את התושבים הפלסטינים לעזוב את בתיהם כדי שלא יפגעו ולהמתין עד שתחוסל מדינת ישראל ואז יחזרו לבתיהם. בכך גזרו על הפלסטינים חיי פליטות ואף מנעו מהם אפשרות התאזרחות במדינות ערב.
  • טעמים של אסטרטגיה מדינית וטקטיקה - עמדה לפיה נסיגה ופינוי שטחים מתפרשת בעולם כהכרה של ישראל בכך שאין לה זכויות בחלקים המפונים ואולי גם ביתר חלקי ארץ ישראל. באותה עת, אין הפלסטינים מוותרים על טענתם לגבי יתר חלקי ארץ ישראל. לפיכך סבורים בעלי דעה זו, כי נסיגה כזו תגביר את הלחץ על ישראל לוויתורים רבים נוספים על שטחי ארץ ישראל שייוותרו בשליטתה. כמו כן, כל נסיגה (בין עם הסכם ובמיוחד ללא הסכם וללא ויתור של הפלסטינים על דרישות נוספות) מתפרשת כהצלחה של דרך הטרור ומהווה תמריץ להמשך פעולות טרור. בנוסף במשך כל שנות הכיבוש הירדני עד מלחמת ששת הימים, יכלו הפלסטינים לממש את רצונם בהקמת מדינה בשטחי יהודה ושומרון אולם גם אז לא עשו זאת. רק לאחר מלחמת ששת הימים החלו הפלסטינים לשאוף למימוש עצמאות. רבים סבורים שזהו רק חלק מתוך ניסיון נוסף להביא לפגיעה במדינת ישראל.
  • טעמים אנושיים - הזדהות עם המתיישבים, והנחה כי פינוי ההתנחלויות תגרום להם סבל קשה. פינוי כזה הוא בלתי מוסרי.
  • פיצויים למפונים - אם יפונו, אף רק היישובים שמחוץ לגדר ההפרדה, הפיצויים שיקבלו המפונים יהיו בסך מאות מיליארדי שקלים, שיעיקו על תקציב המדינה (בהנחה שסכומי הפיצויים יהיו על פי "חוק פינוי פיצוי").[דרוש מקור]
  • ירדן היא המדינה הפלסטינית - כבר קיימת מדינה פלסטינית, הלא היא ירדן, שבין 60% ל-70% מאוכלוסייתה פלסטינית. לפי טענה זו, השאיפות הלאומיות של הפלסטינים כבר הוגשמו. כיום השקפה זו נדחקה לשוליים, אך לא נעלמה.
  • אין עם פלסטיני - העם הפלסטיני כלל אינו קיים, והוא חלק מהעם הערבי, ולכן ישראל אינה צריכה לכבד את שאיפותיו הלאומיות. טענות אלה נתמכות גם באמירות מוקדמות של מנהיגים פלסטיניים. טענה אחרת היא שהעם הפלסטיני הוא המצאה חדשה יחסית, טענה שהביעה גולדה מאיר במילים "כשאני הגעתי לארץ, לא היה עם פלסטיני"[דרוש מקור]
  • חשש מחמאסטן- חמאס עלול להשתלט על יהודה ושומרון לאחר שהשליטה הביטחונית הישראלית במקום תעבור לפלסטינים, כפי שעשה ברצועת עזה.

שלטון נוכחי

השטחים מחולקים, מאז הסכמי אוסלו, לשלוש קטגוריות מנהליות:

  • שטחי A: רשמית, בשליטה של הרשות הפלסטינית.
  • שטחי B: רשמית, בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ושליטה ביטחונית של צה"ל.
  • שטחי C: רשמית, בשליטה מלאה של צה"ל ושל הרשויות המקומיות האזרחיות, ברובן מועצות מקומיות. בשטחי C נמצאים כל היישובים היהודיים (ההתנחלויות).

גם על פי הסכמי אוסלו, הריבונות (הזמנית) נתונה באופן רשמי בידי צה"ל, והוא זה שמעניק לרשות הפלסטינית את סמכויות השלטון הרשמיות שלה. כיום שלטון רשמי זה מוגבל ביותר, באזורי יהודה ושומרון אך לא מוגבל ברצועת עזה, ומאז יישום תוכנית ההתנתקות השלטון שם הוא כולו פלסטיני.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שלמה גזית, פתאים במלכודת : 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, זמורה-ביתן, 1999.
  • אהוד מנור, לעשות שלום עם הפלסטינים: הוויכוח בישראל על הגדה המערבית, הוצאת כרמל, תשע"ב 2012.
  • דניאל בר-טל ויצחק שנל (עורכים), השפעת הכיבוש על החברה הישראלית, הוצאת הספרים של האגודה הישראלית למדע המדינה, 2013.
  • משה אלעד, אם תרצו – זו הגדה: הממשל הישראלי בגדה המערבית בעשור הראשון 1967–1976, הוצאת פרדס, 2016.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אמת משפטית, באתר ישראל היום, 13 בדצמבר 2013
  2. ^ החלטת האומות המאוחדות על הקמת המדינה העברית
  3. ^ סרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "שלטון החוק"
  4. ^ כפי שמופיע בראיון בסרטו של רענן אלכסנדרוביץ', "שלטון החוק"
  5. ^ חיים לוינסון"איגרת לחייל בשטחים המוחזקים" מספקת הצצה לימים שהכיבוש היה נראה תקין, באתר הארץ
  6. ^ כ-2.97 מיליון בגדה המערבית לפי דו"ח הלמ"ס הפלסטיני (עמ' 35) המתייחס לסוף 2016, ללא כ-316,000 תושבים ערבים הרשומים במזרח ירושלים, לפי דוד קורן, יועץ חיצוני לענייני מזרח העיר של ראש העירייה, כפי שדווח ב ועדת המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים ביו"ש של ועדת החוץ והביטחון ביוני 2016
  7. ^ הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, "Palestinians at the end of 2016" (עמ' 35)
  8. ^ עוזי ברוך, "גידול במספר התושבים ביו"ש", אתר ערוץ 7, 15.01.12
  9. ^ ליטל דוברוביצקי, במישור אדומים אפשר לזהם אוויר ולא לשלם, באתר ynet, 7 בינואר 2015.
  10. ^ צפריר רינתהמתנחלים דורשים להחיל את חוקי הסביבה הישראלים ביהודה ושומרון, באתר הארץ, 17 ביוני 2013.
  11. ^ פסק דין בג"ץ 5666/03, באתר קו לעובד
  12. ^ טליה איינהורן, ארץ-ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, אתר NFC
  13. ^ פרופ' אליאב שוחטמן, התנתקות מהחוק, מתוך מאמר במקור ראשון
  14. ^ הנוסח האנגלי קובע: "נסיגה של כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך", בעוד הנוסח הצרפתי קובע: "נסיגה של הכוחות המזוינים הישראליים מהשטחים שנכבשו בסכסוך".
  15. ^ פרופ' טליה איינהורן מדייקת על פי הכתוב "קיום עקרונות המגילה (מגילת האו"ם) מחייב השכנת שלום צודק ובר קיימא במזרח התיכון, שיושתת על ... פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנתפסו במסגרת הסכסוך האחרון..." כי נכתב בנוסח האנגלי "כוחות מזוינים" ולא כל הכוחות המזוינים; ונכתב מ"משטחים" ולא מכל השטחים, ולכן ישראל קיימה החלטות אלו כאשר נסוגה בחלק מכוחותיה בחלק מהשטחים. ארץ ישראל ויישובה במשפט הבינלאומי, אתר NFC
  16. ^ 16.0 16.1 דורי גולד, 44 שנים אחרי – מלחמת ששת הימים עדיין משפיעה על זכויותיה המשפטיות של ישראל לגבולות בני הגנה, אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה
  17. ^ ישראל בשנת 2020
  18. ^ מחדל הפטליזם הדמוגרפי, יורם אטינגר, "חדשות מחלקה ראשונה", 23.3.09
  19. ^ עו"ד הווארד גריף, זכויותיו המשפטיות וריבונותו של העם היהודי על ארץ-ישראל על-פי המשפט הבינלאומי
1967 בישראל

1967 בישראל הייתה השנה בה חגגה 19 שנה מיום היווסדה. האירוע הבולט בשנה זו היה מלחמת ששת הימים, המתיחות שקדמה לה, ושחרור יהודה ושומרון וחבל עזה, סיני ורמת הגולן

אזור (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

אלון מורה

אֵלוֹן מוֹרֶה היא התנחלות בשומרון, הסמוכה לעיר שכם וצופה אל תל בלטה, אשר הוצע לזהותו עם שכם המקראית.

הקמת אלון מורה, מהוותיקות בהתנחלויות, לוותה במאבק ממושך של מייסדיה במשך כשבע שנים, עד לקבלת אישור מממשלת ישראל להקמת היישוב. במהלך שנים אלו התגבשה תנועת גוש אמונים, שריכזה את הפעילות האזרחית ליישוב יהודים בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

ב. מיכאל

מיכאל בְּרִיזוֹן (נולד ב-4 באוקטובר 1947) הידוע בעיקר בשם-העט ב. מיכאל, הוא תסריטאי, סאטיריקן ופובליציסט ישראלי.

בג"ץ עדאלה נגד שר הביטחון

בג"ץ 8276/05 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי ואח' נ' שר הביטחון ואח' שניתן ביום 30.8.06, בית המשפט העליון החליט בהרכב של 9 שופטים על ביטול סעיף 5ג לחוק הנזיקים האזרחיים ( אחריות המדינה) (תיקון מס' 7), התשס"ה 2005 אשר כונה ב"חוק האינתיפאדה", החוק נועד לחסימת תביעות נזיקיות של פלסטינים אשר נפגעו כתוצאה מפעולות כוחות הביטחון הישראלים באזורי יהודה ושומרון וחבל עזה במהלך לחימה או במהלך מעשי ביזה, רשלנות, ירי ופגיעה ברכוש ללא צורך בתוך שטחים אשר הכריז עליהם שר הביטחון כאזורי עימות גם כאשר הוא הכריז עליהם רטרואקטיבית משנת 2000. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבית משפט העליון הכריז על הוראת חוק כבטלה משום שהיא פוגעת באופן בלתי מידתי בזכויות האדם לשלמות הגוף, החיים, הרכוש, והשוויון המוגנים בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו

גדר לחיים

"גדר לחיים" התנועה הציבורית להקמת גדר ביטחון היא תנועה פוליטית בישראל, בה חברים אזרחים מחלקים נרחבים של הקשת הפוליטית בישראל, ומטרתה עידוד הקמתה של גדר ההפרדה. יו"ר התנועה הוא עו"ד אילן ציאון.

הוועדה להכוונה לאומית

הוועדה להכוונה לאומית הייתה ועדה של מנהיגים פלסטינים שהוקמה בסוף שנת 1978 במטרה להאבק באמצעים פוליטיים נגד תוכנית האוטונומיה של הסכמי קמפ דייוויד. הוועדה הוצאה אל מחוץ לחוק במרץ 1982, בגלל קשריה עם אש"ף.

בכנס פוליטי של ערביי יהודה ושומרון כנגד הסכמי קמפ דייוויד שהתקיים בירושלים ב-1 באוקטובר 1978 הוחלט על הקמת הוועדה להכוונה לאומית שתרכז את המאבק הפוליטי נגד תוכנית האוטונומיה. הנציגים לא נבחרו על סמך יחסי הכוחות בין המחנות האידאולוגיים של ערביי יהודה, שומרון וחבל עזה, אלא כנציגים של אזורים גאוגרפיים ושל מוסדות מקומיים. לוועדה נבחרו 23 חברים, שכללו 8 ראשי ערים, של שכם, טולכרם, ענבתא, רמאללה, אל-בירה, יריחו, חלחול וחברון, 3 עיתונאים, נציגי אל-פג'ר, א-שעב וא-טליעה, נציגת נשים, נציג ארגוני צדקה, נציג האיגודים המקצועיים, נציגי ארגוני המהנדסים, רופאי השיניים ועורכי הדין, שני נציגי המגזר העסקי, נציגי סטודנטים, נציג המועצה האיסלמית העליונה וד"ר חיידר עבד א-שאפי ועוד נציג של רצועת עזה. בין הנציגים, עשרה היו מזוהים עם הפת"ח, ארבעה היו מזוהים עם מחנה הסירוב של אש"ף, ארבעה היו קומוניסטים וארבעה היו תומכי ממלכת ירדן. כמעט דבר לא איחד אותם, חוץ מההתנגדות להסכמי קמפ-דייוויד ותמיכה באש"ף. חברי הוועדה היו בעיקר מנהיגים לאומיים מקומיים, אנשי העילית העירונית החדשה של החברה הפלסטינית, אשר כונו לעיתים הבורגנות הלאומית. הוועדה סייעה ביצירת זהות לאומית פלסטינית ובשיתוף נשים בפעילות ציבורית.

הגורמים שתמכו במחנה הסירוב של אש"ף, בהם בסאם אלשכעה, היו דומיננטיים בוועדה, דבר שהביא לחוסר ההתעניינות של הפת"ח בוועדה ולהחרמתה על ידי ירדן. בשנת 1979 ביקשה ירדן להרחיב את הוועדה על ידי הוספת ראשי ערים המזוהים עימה, אולם נענתה בסירוב ועל כן לא קשרה קשרים רשמיים עם הוועדה, למרות שנהלה קשרים עם אישים בוועדה.

עם הקמת הוועדה, הוחלט שהיא תפעל אך ורק במישור הפוליטי. חלק מחברי הוועדה ביקשו למתן את פעילותה כדי למנוע עימות עם ירדן או עם ישראל. למשל, נציג ארגוני הצדקה ביקש למנוע עימות עם ישראל שתפגע בפעילות הסיוע לאוכלוסייה. בניגוד למדיניות הישראלית שאסרה כל פעילות פוליטית של ערביי יהודה ושומרון וחבל עזה, נמנעה ממשלת ישראל מלפזר את הוועדה במשך מספר שנים.

העבודה היומיומית של הוועדה נוהלה על ידי תת-ועדה של שישה שכללה בעיקר ראשי ערים. בסוף שנת 1978 הם ארגנו ארבע הפגנות גדולות נגד הסכמי קמפ-דייוויד. הניגודים הפוליטיים בין חברי הוועדה מנעו שיתוף פעולה בכל תחום חוץ מהתנגדות לישראל. באוקטובר 1979 קראה הוועדה לדחות את תוכנית האוטונומיה ולא להצביע במקרה שיהיו בחירות לאוטונומיה. בכרוז שהוציאו תקפו את הברית בין הציונות, האימפריאליזם האמריקאי ומשטרו של סאדאת שביחד יזמו את תוכנית האוטונומיה. הם הדגישו את זכות העם הפלסטיני לעמוד נגד פעולות הכיבוש בכל הדרכים ובכל האמצעים. בפברואר 1980 יזמה הוועדה שביתה כללית ביהודה ושומרון במחאה על חילופי השגרירים בין ישראל ומצריםבאביב של 1980, לאור הדומיננטיות של קואליציית השמאל ונציגי ארגוני הסירוב בוועדה, הגיעה הוועדה לידי שיתוק והוועדה חדלה מלקיים פעילות משמעותית, עד אשר פוזרה על ידי ישראל במרץ 1982.

ישראל נהגה בתחילה באיפוק כלפי הוועדה ושר הביטחון עזר ויצמן אמר במאי 1980 שהוועדה תוכל להיות פרטנר למשא ומתן עם ישראל על האוטונומיה אם לא יסיתו לאלימות. ביולי 1980, לאחר גל של אלימות ביהודה ושומרון, שינתה ישראל את מדיניותה ומנעה את התכנסות הוועדה.

המטבח של ערביי ארץ ישראל

המטבח של ערביי ארץ ישראל (או המטבח הפלסטיני) מורכב ממאכלים שבמקור נוצרו או נאכלו על ידי כלל האוכלוסייה הערבית באזור ארץ ישראל ואשר נאכלים על ידי כלל האוכלוסייה הערבית החיה הן במדינת ישראל ובאזורי יהודה ושומרון וחבל עזה (בכללם גם האוכלוסיות הדרוזיות והבדואיות), ובפרט על ידי האוכלוסייה שמגדירה עצמה פלסטינית החיה באזורים הללו, ואשר חיה גם בירדן, במחנות הפליטים הפלסטיניים שבמדינות השכנות, ובקהילות הפליטים השונות ברחבי העולם.

המטבח של ערביי ארץ ישראל הוא למעשה דִּיפוּזְיָה של התרבויות שהתיישבו באזור ההיסטורי של ארץ ישראל, במיוחד במהלך ואחרי התקופה האסלאמית שהחלה בכיבוש הערבי האומיי, לאחר מכן העבאסי, שהושפע מהפרסים, ולבסוף ההשפעות החזקות של המטבח הטורקי, כתוצאה מהכיבוש של הטורקים העות'מאניים. המטבח של ערביי ארץ ישראל דומה למטבחים הלבנטיניים האחרים, כולל זה הלבנוני, הסורי, הירדני והישראלי.

סגנונות בישול משתנים מאזור לאזור, וכל סוג של סגנון בישול והחומרים שמשתמשים בהם, בדרך כלל, מבוססים על האקלים ומיקומו של האזור המסוים ועל מסורות. אורז ווריאציות של קובה נפוצות בגליל; ביהודה ושומרון עושים בעיקר ארוחות כבדות יותר, תוך שימוש בלאפה, אורז ובשר. תושבי מישור החוף עושים שימוש תכוף בדגים, פירות ים ועדשים, ותושבי רצועת עזה הם צרכנים כבדים של פלפל חריף. ארוחות בדרך כלל נאכלות בבית, אבל אכילה בחוץ הפכה לתופעה מקובלת במיוחד במהלך מסיבות שבהן מוגשות מנות קלות כמו סלטים, מטבלי לחם ושיפודים.

האזור הוא גם ביתם של קינוחים רבים, החל מאלה שנעשים ביומיום, על בסיס קבוע, וכלה באלה השמורים בדרך כלל לחגים. רוב הממתקים הפלסטיניים הם כיסוני בצק ממולאים בגבינות ממותקות, תמרים או אגוזים שונים, כגון שקדים, אגוזי מלך או פיסטוקים. משקאות יכולים להיות תלויים גם כן בחגים כגון במהלך חודש הרמדאן, שבו מיצי חרוב, תמרינדי ומשמש נצרכים בשעת השקיעה. קפה שותים לאורך כל היום ומשקאות חריפים לא מאוד נפוצים בקרב האוכלוסייה הפלסטינית (בשל האיסור בדת), יחד עם זאת, כמה משקאות אלכוהוליים כמו ערק או בירה נצרכים על ידי ערבים נוצרים או מוסלמים פחות שמרניים.

חיים משגב

חיים משגב (נולד ב-22 באפריל 1939) הוא עורך דין, בעל תואר דוקטור למשפטים. בנוסף, משגב הוא פובליציסט.

טרה נוליוס

טֵרָה נוּלְיוּס (מלטינית: Terra nullius) הוא ביטוי שמקורו במשפט הרומי ומשמעותו: "אדמות שאינן שייכות לאיש". הוא משמש כיום בתחום המשפט הבינלאומי לתיאור שטח אשר מעולם לא היה כפוף לריבונות של מדינה, או שכל גוף ריבוני קודם ויתר בצורה מפורשת או מרומזת על ריבונותו בו. החלת ריבונות על שטח שנחשב כ"טרה נוליוס" אפשרית על ידי כיבוש, אם כי ייתכן שצעד זה יהווה הפרה של אמנה או חוק בינלאומי.

הטריטוריות הבודדות בעולם שמוגדרות כיום כ"טרה נוליוס" הן ביר טוויל, אזורים מסוימים לאורך נהר הדנובה בגבול קרואטיה-סרביה (על אזור מסוים המכונה גורנייה סיגה קמה מיקרו מדינה בשם ליברלנד), וארץ מרי בירד באנטארקטיקה.

ישנן עמדות משפטיות ישראליות המתייחסות לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה כאל "טרה נוליוס". זאת משום, שלאחר פקיעת המנדט ב-1948, לא הוקמה ישות ערבית עצמאית בשטחים אלו, והם נכבשו והוחזקו, באופן לא מוכר בינלאומית, בידי מצרים וירדן. גם לאחר מלחמת ששת הימים, שבה כבשה מדינת ישראל שטחים אלו, היא לא החילה בהם ריבונות דה יורה (חוץ מבמזרח ירושלים). הקמתה של מדינה פלסטינית בחלק מן השטחים לא שינתה את מעמדם, שכן מדינות רבות לא הכירו במדינה זו.

מדינת ישראל עמדה פעמיים בפני מצב של טרה נוליוס. בפעם הראשונה, קרה הדבר ב-1967, בעקבות מלחמת ששת הימים: המפות הישראליות הציגו את הכפר העלווי ע'ג'ר כחלק משטחה של לבנון, בעוד שמבחינתן של סוריה ולבנון ומבחינתם של תושבי הכפר, הכפר היה סורי, ועל כן, מתוקף שליטתה של ישראל ברמת הגולן, הוא אמור להיות בשליטתה. כעבור חצי שנה ישראל הכירה בכפר. בפעם השנייה, קרה הדבר ב-1985, בעקבות שיחות טאבה: "המשולש הימי" בגבול הימי שבין ישראל למצרים נותר חסר דרישה לריבונות, עד שנת 2003, שבה החילה ישראל את ריבונותה בשטח, על ידי המשטרה.

יהודה ושומרון

יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), לפי המינוח הישראלי, ו"הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אל-צ'פה אלע'רביה") לפי המינוח הירדני והמקובל בעולם, הם כינויים לשטח בין ישראל לירדן, המוחזק על ידי ישראל במעמד של תפיסה לוחמתית מאז מלחמת ששת הימים, עת נכבש מידי ירדן, שכבשה אותו בעצמה ב-19 השנים שלפני כן. מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר, אך לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר.

בדו"ח שמפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון. חלק הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש. עמדה זאת התקבלה, למעט מזרח ירושלים, גם על ידי בית המשפט העליון הישראלי, הרואה בהחזקת ישראל בשטחים אלה "תפיסה לוחמתית". ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זו ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

לפי הערכת הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, באמצע שנת 2019 יחיו בגדה המערבית כ-2,987,000 פלסטינים, מתוכם 452,000 בירושלים. לפי נתוני מועצת יש"ע (המבוססים על רישומי מנהל האוכלוסין, ולא על מספר התושבים החיים בהתנחלויות בפועל), ביהודה ושומרון ישנם כ-449,000 מתנחלים ישראלים (לא כולל הישראלים תושבי מזרח ירושלים). מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת חריפה; מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבינלאומי, אך ממשלת ישראל חולקת על כך.

שטח יהודה ושומרון מקביל באופן רופף לשני חבלי הארץ הגאוגרפיים ששמותיהם ההיסטוריים הם יהודה ושומרון. ההתייחסות לחבלי ארץ אלו כאל יחידת שטח אחת נובעת ממעמדם הפוליטי השנוי במחלוקת. השטח היה מיועד להיות חלק מהמדינה הערבית שאמורה הייתה לקום בארץ ישראל כחלק מתוכנית החלוקה. המונח "הגדה המערבית", כלומר הגדה המערבית של נהר הירדן, הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר שזו כבשה את השטח במהלך מלחמת העצמאות. לאחר שנכבש ב-1967 העדיפו גורמים ישראלים לכנות את השטח "יהודה ושומרון", מונח בעל זיקה היסטורית לעם ישראל. הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.

יחסי ישראל–קובה

היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה של קובה ידעו עליות ומורדות. החל משנת 1973 אין בין המדינות קשרים דיפלומטיים, אך מתקיימים קשרי תיירות ומסחר בין המדינות.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מה עניין שמיטה אצל הר סיני

מה עניין שמיטה אצל הר סיני? הוא ביטוי עברי, המביע תמיהה על שני עניינים שנקשרו, אף שלכאורה אין כל זיקה ביניהם.

מפלגת אח"י

מפלגת אח"י (ראשי תיבות של: ארץ, חברה, יהדות; בשמה הקודם: ציונות דתית לאומית מתחדשת) היא מפלגה ציונית-דתית-לאומית שהוקמה על ידי פורשי המפד"ל בכנסת ה-16. המפלגה היוותה בעבר חלק מהאיחוד הלאומי ובכנסת ה-17 הייתה חלק מרשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל ומהבית היהודי. הפכה לסיעה עצמאית בכנסת, ובבחירות לכנסת השמונה עשרה והעשרים ואחת רצה עם הליכוד ברשימה משותפת, אך בהמשך התפלג הח"כ היחיד שלה, אלי בן-דהן.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים

מתאם פעולות הממשלה בשטחים (מתפ"ש) או תיאום פעולות הממשלה בשטחים היא יחידה במשרד הביטחון האחראית למימוש מדיניות הממשלה בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. כמו כן מהווה המתפ"ש הסמכות האזרחית לתיאום התכנון והתשתית בתחומי ההתנחלויות, וגורם התיאום האזרחי והביטחוני מול הרשות הפלסטינית. מפקד היחידה הוא מתאם פעולות הממשלה בשטחים, בדרך כלל קצין בדרגת אלוף. המתאם הנוכחי הוא כמיל אבו רוקון, שנכנס לתפקידו במאי 2018.

היחידה מתאמת בין ממשלת ישראל, צה"ל, ארגונים בינלאומיים, ארגוני זכויות האדם והרשות הפלסטינית.

מטה היחידה ממוקם בקריה, מפקדת המנהל האזרחי נמצאת באוגדת איו"ש, וכן יש ליחידה בית ספר לתיאום וקישור בצריפין. ליחידה 8 מנהלות תיאום וקישור באזור יהודה ושומרון ואחת נוספת באזור חבל עזה.

רשות מקומית בישראל

רשות מקומית בישראל היא היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בישראל. נכון ל-2019 קיימות בישראל 255 רשויות מקומיות.

הבסיס החוקי למבנה הרשויות המקומיות הוא פקודת העיריות, שנחקקה (בנוסחה המקורי) בשנת 1934, ופקודת המועצות המקומיות שחוקקה ב-1941, אך עשרות חוקים נוספים מסדירים את פעולותיהן.

הרשויות המקומיות בישראל נחלקות לארבעה סוגים:

עירייה: רשות מקומית של עיר, שמספר תושביה עולה על 20,000 בדרך כלל. עירייה יכולה גם לכלול מספר יישובים שכנים במסגרת איחוד רשויות מקומיות.

מועצה מקומית: רשות מקומית של יישוב בעל אופי עירוני, כפרי או קהילתי, שמספר תושביו בין 2,000 ל-20,000. גם מועצה מקומית יכולה לכלול מספר יישובים.

מועצה אזורית: מועצה המאגדת מספר יישובים כפריים וקהילתיים באזור גאוגרפי מסוים.

מועצה מקומית תעשייתית: רשות מוניציפלית המנהלת אזור תעשייה בין-יישובי.כ-5% משטח ישראל אינו משויך לשום רשות מקומית. שטח כזה מכונה שטח גלילי.

ראש הרשות המקומית (ראש העירייה, ראש המועצה המקומית או ראש המועצה האזורית, בהתאם לאופי הרשות המקומית) נבחר לתפקידו בבחירות דמוקרטיות, ולצדו נבחרים חברי מועצת הרשות. כאשר רשות מקומית נקלעת למצב כספי קשה מאוד, הפוגע ביכולתה לתפקד, רשאי שר הפנים לפזר את מועצת הרשות, להדיח את ראש הרשות מתפקידו ולמנות ועדה קרואה לניהול הרשות המקומית עד להבראתה.

העיריות והמועצות המקומיות בישראל מאוגדות במסגרת "מרכז השלטון המקומי בישראל", שנוסד בשנת 1938. המועצות האזוריות מאוגדות בנפרד, במרכז המועצות האזוריות.

לצורכי חוק מס ערך מוסף רשות מקומית היא מלכ"ר.

תאונת דרכים

תאונת דרכים היא תאונה שבה מעורב כלי רכב אחד או יותר שנועד לנסיעה על דרך סלולה או על דרך עפר.

על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, בכל שנה 1.2 מיליון אנשים נהרגים וכ-20 עד 30 מיליון נפצעים בתאונות דרכים ברחבי העולם. העלות הכלכלית העולמית השנתית של תאונות הדרכים הוערכה בשנת 2003 ב-518 מיליארד דולר בשנה, ועלותן למשק הישראלי הוערכה בשנת 2004 ב-12.6 מיליארד שקל בשנה.

תזמורת חיל האוויר

תזמורת חיל האוויר היא תזמורת קלה (בדומה להרכב ביג בנד) אשר הוקמה בשנת 1948 על ידי המוזיקאי והמנצח אריך טייך שהיה מייסדה ומפקדה הראשון של התזמורת במשך 35 שנה.

במאי 1948 ייסד טייך את תזמורת חיל האוויר. התזמורת הופיעה בבסיסי חיל האוויר, במסדרי כנפיים, במועדון לחיילים "תיבת נח" ועוד. כבר בשנותיה הראשונות גיבשה התזמורת את סגנונה שהושפע מסגנון הג'אז וכללה גם שירי לכת, שירים פופולריים ואלתורים. בין היתר, ניגנה התזמורת גם במסיבות ובאירועים חגיגיים של חיל האוויר. אריק טייך המשיך לנצח על התזמורת עד מותו ב-1983. לאחר מכן ניצח על התזמורת ננסי ברנדס, שעשה זאת במשך 13 שנים.

בדומה ללהקות הצבאיות האחרות, גם תזמורת חיל האוויר עברה בהופעותיה מבסיס לבסיס ברחבי ישראל, סיני, יהודה ושומרון וחבל עזה.

מוזיקאים ידועים רבים ניגנו בתזמורת חיל האוויר, חלקם כחיילי מילואים. ביניהם, אהרלה קמינסקי, ירון גוטפריד, דני גוטפריד, אודי שפילמן, איציק בדר, איתמר לובצקי, שי כץ, איתן מסורי, אלכס וייס, אלון הלל, ארז נץ, אריה וולניץ, דוד קריבושי, עומר אביטל, דודי לוי, כרמלה קורן, מישה סגל, משה לוי, עדנה גורן, רינת גבאי, פרדי דורה, נועם וזאנה, יעל נעים, ערן ראמי ואילן רכטמן.

כיום, בנויה תזמורת חיל האוויר ממספר הרכבים המנגנים ושרים בסגנונות שונים, כגון מוזיקה אתנית, מוזיקת עולם ורוק אנד רול. בשנות האלפיים בלטו בהופעותיהם בה המוזיקאים שי גבסו, סשה גרישקוב ונעמה לוי - יוצאי התוכנית "כוכב נולד".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.