יהודה ושומרון

יהודה ושומרוןראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), לפי המינוח הישראלי, ו"הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אל-צ'פה אלע'רביה") לפי המינוח הירדני והמקובל בעולם, הם כינויים לשטח בין ישראל לירדן, המוחזק על ידי ישראל במעמד של תפיסה לוחמתית מאז מלחמת ששת הימים, עת נכבש מידי ירדן, שכבשה אותו בעצמה ב-19 השנים שלפני כן. מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר, אך לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר[1].

בדו"ח שמפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית"[2]. ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון. חלק הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש. עמדה זאת התקבלה, למעט מזרח ירושלים, גם על ידי בית המשפט העליון הישראלי, הרואה בהחזקת ישראל בשטחים אלה "תפיסה לוחמתית"[3]. ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זו ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים[4].

לפי הערכת הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, באמצע שנת 2019 יחיו בגדה המערבית כ-2,987,000 פלסטינים, מתוכם 452,000 בירושלים[5]. לפי נתוני מועצת יש"ע (המבוססים על רישומי מנהל האוכלוסין, ולא על מספר התושבים החיים בהתנחלויות בפועל), ביהודה ושומרון ישנם כ-449,000 מתנחלים ישראלים[6] (לא כולל הישראלים תושבי מזרח ירושלים). מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת חריפה; מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבינלאומי, אך ממשלת ישראל חולקת על כך.

שטח יהודה ושומרון מקביל באופן רופף לשני חבלי הארץ הגאוגרפיים ששמותיהם ההיסטוריים הם יהודה ושומרון. ההתייחסות לחבלי ארץ אלו כאל יחידת שטח אחת נובעת ממעמדם הפוליטי השנוי במחלוקת. השטח היה מיועד להיות חלק מהמדינה הערבית שאמורה הייתה לקום בארץ ישראל כחלק מתוכנית החלוקה. המונח "הגדה המערבית", כלומר הגדה המערבית של נהר הירדן, הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר שזו כבשה את השטח במהלך מלחמת העצמאות. לאחר שנכבש ב-1967 העדיפו גורמים ישראלים לכנות את השטח "יהודה ושומרון", מונח בעל זיקה היסטורית לעם ישראל. הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.

Israel judea and samaria dist
יהודה ושומרון

שמות חלופיים

השמות "יהודה" ו"שומרון" מקורם, כל אחד בנפרד, בתקופת המקרא, אולם עד למאה העשרים מעולם לא הייתה יחידה גאוגרפית או פוליטית שנקראה באופן כולל בשם "יהודה ושומרון". לפי המסופר בספר מלכים, בתקופת הבית הראשון היו אלה שתי ממלכות נפרדות, הראשונה היא ממלכת ישראל שבירתה הייתה העיר שומרון, והממלכה השנייה היא ממלכת יהודה שבירתה ירושלים, שתי הממלכות חלקו את הטריטוריה הזו המכונה כיום "יהודה ושומרון". בתקופת הבית השני שררו באופן קבוע יחסים של עוינות עמוקה בין היהודים תושבי יהודה והשומרונים (שהובאו על ידי סנחריב במקום יהודי השומרון) תושבי שומרון בעקבות ניסיונם של השומרונים (או בשמם האחר כותים) לחבל בבניית בית המקדש וכן ניסיונם להרוס אותו.

בשנות המנדט הבריטי (19181948) שימש הכינוי "פלסטינה" (Palestine) בהתייחס לכל השטח שממערב לנהר הירדן, עד לחוף הים התיכון. בתיאור גבולות המדינה הערבית המתוכננת לפי תוכנית החלוקה של האו"ם (נובמבר 1947) מכונה שדרת ההר שבמרכז הארץ "חבל הארץ ההררי של שומרון ויהודה"[7] התוכנית מגדירה לאזור גבולות רחבים יותר מאלה של אזור "יהודה ושומרון" כיום, והיא מייעדת אותו לחלקה המרכזי של המדינה הערבית.

בין השנים 19491967 היה האזור בשליטת ממלכת ירדן, שהעניקה לו את השם המנהלי "הגדה המערבית" (כלומר, הגדה המערבית של נהר הירדן; בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, הגייה מקורבת: א-דפֿה-לר'רבּייה, תעתיק מדויק: אלצ'פה אלע'רביה), לאחר הסכם הפסקת האש בין ישראל וצבאות ערב. הכינוי העברי "יהודה ושומרון" נקבע לאחר מלחמת ששת הימים כדי להימנע משימוש בשם הירדני על ידי ועדת השמות הממשלתית ב-22 ביולי 1968[8], אולם השם "הגדה המערבית" היה עדיין נפוץ בישראל אף בשימוש רשמי, עד עלייתו של מנחם בגין לשלטון, אשר תבע את שינוי המינוח[9].

במהלך המשא ומתן לשלום בין ישראל למצרים הוחלפו מכתבים בין ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא מצרים אנואר סאדאת, והמתווך, נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר. באחד מחילופי המכתבים, בחודש ספטמבר 1978, כתב קרטר לבגין:[10]

אני מאשר בזאת שמסרת לי את המידע הבא [...] בכל פסקה שבה מופיע הביטוי 'הגדה המערבית' הוא מובן ויובן על ידי ממשלת ישראל כ'יהודה ושומרון'

השם "הגדה המערבית" הפך לשם הרווח בשפות זרות. כיום זהו עדיין השם הרווח בהתייחס ליחידה הגאו-פוליטית (להבדיל מהשמות הגאוגרפיים, הדתיים וההיסטוריים של האזור בשפות השונות). תרגום השם לאנגלית הוא "The West Bank" (ולצרפתית: Cisjordanie – מילולית: "צד זה של הירדן", להבדיל מ-Transjordanie - "עבר הירדן"). בעקבות הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית החל שימוש בביטוי "השטחים הפלסטיניים" (באנגלית: The Palestinian Territories) בהתייחס לכלל שטח האזור ולרצועת עזה. הרשות הפלסטינית עצמה ניסתה סמוך להקמתה לבטל את השם "הגדה המערבית" ולהנהיג במקומו את השם "המחוזות הפלסטיניים הצפוניים" (المحافظات الفلسطينية الشمالية, להבדיל מרצועת עזה שנמצאת מדרום), אולם כיום השימוש במונח הזה נדיר ומוגבל רק למסמכים רשמיים של הרשות.

הכינוי "מחוז יהודה ושומרון" משמש במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בהתייחס ליישובים הישראלים באזור, להיערכות צה"ל בו, לסטטיסטיקה בנוגע לאוכלוסייתו, לרישום תקציבים המופנים אליו וכיוצא באלה. על אף הכינוי "מחוז", הוא אינו מחוז במובן הרגיל של המילה, שכן החוק השורר בו שונה מהחוק השורר בישראל גופא. היחידה במשטרת ישראל שאחראית ליישובים הישראלים באזור מכונה "מחוז ש"י" (ש"י - שומרון ויהודה). בצה"ל נקרא האזור "איו"ש", ראשי תיבות של "אזור יהודה והשומרון".

בשיח הישראלי רווח הכינוי "יהודה ושומרון" בחוגי הימין והמרכז. לעומת זאת, בקרב חוגי שמאל המתנגדים לשליטה הישראלית בחבלי ארץ אלה, יש הרואים במונח זה כלי בהשתלטות הישראלית עליהם ומעדיפים על-כן את המונח "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" (מונח רחב יותר, הכולל גם את רצועת עזה ורמת הגולן ובעבר כלל גם את סיני). כך, למשל, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו השתמש בביטוי "הגדה המערבית" (באנגלית) בנאום היו שראו בזה סטייה מעמדותיו[11]. המתנגדים לביטוי "השטחים הכבושים", רואים בשימוש במונח זה, ניסיון לטשטש את זהותו וזיקתו של האזור לעם ישראל. לעיתים, נעשה שימוש בביטוי המקוצר "השטחים".

היסטוריה

עם נפילת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים, נדרש חבר הלאומים (קודמו של האו"ם) לשאלת מעמדה של ארץ ישראל בכללותה. כתב המנדט שניתן על ידי חבר הלאומים בשנות ה - 20 של המאה ה - 20 לאימפריה הבריטית הכיל תוכנית מפורטת על פיה תקום מדינה ליהודים על שתי גדות הירדן, כולל ביהודה ושומרון.

בשנת 1947 אישר האו"ם את תוכנית החלוקה, אשר כללה הקמת שתי מדינות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית. אזורי הרי יהודה והשומרון נכללו בתחומי המדינה הערבית המתוכננת, אך תוכנית החלוקה נדחתה על ידי הערבים.

מלחמת השחרור

עם פרוץ מלחמת השחרור, ממלכת עבר הירדן פלשה מערבה לנהר הירדן והגיעה עד ירושלים, לרבות כיבוש העיר העתיקה. עיראק פלשה אף היא מעבר לנהר הירדן וכבשה את כל אזור הרי השומרון עד מבואות עמק יזרעאל והשרון, לרבות אזור ואדי ערה. מצרים, אשר פלשה מדרום, כבשה את הרי חברון ויהודה והגיעה לירושלים מדרום. מספר יישובים יהודיים באזור פונו מתושביהן בעקבות התקפות של מיליציות מקומיות בסיוע צבא מצרים וירדן, וכן בעקבות כיבוש גוש עציון טבח מגיני כפר עציון ונפילת הלוחמים בשבי. רוב התושבים היהודים מהיישוב הישן עזב מכבר את בתיהם בחברון, בעיר העתיקה (חצר גליציה וכדומה) ובכפרים בהן היה רוב ערבי, כמו עזה, יפו, מי נפתוח (ליפתא) שכם, שפרעם וכפר זיתים. כמו כן תושבי הרובע היהודי בעיר העתיקה פונו או נפלו בשבי הלגיון הירדני. במהלך המלחמה הגיעו לאזור פליטים פלסטינים רבים מיישובים שנכבשו על ידי המחתרות העבריות וצה"ל. הפליטים הגיעו מיישובים באזור מישור החוף, שפלת החוף, הרי ירושלים ("פרוזדור ירושלים"), השכונות של ירושלים המערבית שנשארו בשליטת ישראל ואזורים אחרים, והם יושבו על ידי הירדנים במחנות פליטים סמוך לערים הגדולות - שכם, חברון, ירושלים ועוד.

בסוף המלחמה, הסכם שביתת הנשק בין ישראל וירדן יצר שטח חדש ממערב לנהר הירדן, אשר נקרא בפי רוב העולם הגדה המערבית (אף על פי שמונח זה שימש לתאר את כל ארץ ישראל ממערב לירדן טרם המלחמה). השטח נשלט על ידי ירדן אשר סיפחה אותו אליה באפריל 1950, ונחשב על ידי הממלכה כחלק אינטגרלי ממנה. הסיפוח זכה להכרה רשמית של בריטניה ופקיסטן, אך לא הוכר רשמית על ידי מדינות אחרות[12]. הליגה הערבית התנגדה לסיפוח זה ואף איימה לגרש את ירדן מהארגון בגינו[13]. קו הגבול בין ישראל לירדן היה חלק מקו הגבול המכונה "הקו הירוק".

מלחמת ששת הימים

במלחמת ששת הימים נכבש השטח בידי כוחות צה"ל. לאחר המלחמה היה ויכוח ער כשחלק מהשרים בממשלה צידדו בהחזרת האזורים שנכבשו,[דרוש מקור] בעקבות הלחץ הבינלאומי לאחר מבצע קדש. על מזרח ירושלים החליטה הממשלה בשנת 1967 להחיל, בצו, את "המשפט, השיפוט והמינהל הישראליים" - ובפועל, לספחה לישראל ולתת לתושביה תושבות קבע בישראל. בהמשך ניתנה להם הזכות להפוך לאזרחי המדינה.

בעקבות המהפך בשנת 1977 החלה ממשלת מנחם בגין להאיץ את הקמת ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה, וכן לחזק את הקשר של מזרח ירושלים לישראל. משרדי ממשלה והמטה הארצי של המשטרה נבנו בכוונה תחילה במזרח ירושלים. המונח ברדיו הוחלף בשנות ה-80 ל"יהודה ושומרון" כשקודם שימש המונח "השטחים המוחזקים", והוחל בשידור מזג האוויר באזור. בשנת 1980 נחקק חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל המדגיש ש"ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". יתר שטחי יהודה ושומרון מוחזקים עד היום בתפיסה לוחמתית, חלים עליהם ממשל צבאי וחקיקה צבאית ומעמדם הסופי לא הוכרע.

הקשר עם ממלכת ירדן

מאז אובדן השטח ב-1967 ועד ל"ניתוק הזיקה" ב-1988, שאפה ממלכת ירדן להחזיר לעצמה את השליטה בגדה המערבית[14].

ב-1972, פרסם המלך את תוכנית הפדרציה לפיה תוקם פדרציה בשם "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר-הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך שיהיה אחראי על כל נושאי החוץ והביטחון, כמו גם על נושא המיסים של הפדרציה כולה. ישראל הגיבה בשלילה ודחתה את התוכנית וכך עשה גם הארגון לשחרור פלסטין.

תוכנית רייגן מ-1982 דיברה על אוטונומיה פלסטינית מוגבלת בגדה המערבית תחת שלטון המלך הירדני, אולם בגין שלל את התוכנית ולכן לא קודמה.

ב-1983 הגו המלך חוסיין ויאסר ערפאת את תוכנית הקונפדרציה, לפיה ישראל תיסוג לקווי הפסקת האש משנת 1948 ותקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין בגדה המערבית. אולם ערפאת לא חתם על המסמך.

גורמים בישראל בחנו אפשרות להחזיר חלקים מהשטח לשלטון ירדני במסגרת מה שכונה "האופציה הירדנית". ב-1987 אף נחתם הסכם סודי בעניין זה – הסכם לונדון – בין שמעון פרס, שהיה אז שר החוץ, לבין המלך חוסיין, אולם ההסכם לא יצא לפועל עקב התנגדות ראש הממשלה באותה עת, יצחק שמיר.

ערפאת לא היה מוכן לקבל את החלטה 242 שהייתה בסיס לכל ההסדרים שהוצעו על ידי המלך, ולא היה מוכן לחתום על הסכמים שנוסחו לפי סיכומים בעל פה אתו, ולכן המלך הודיע ב-1986 על הפסקת התיאום הפוליטי עם אש"ף ובמקביל הצר את צעדי אש"ף בירדן. האינתיפאדה הראשונה גרמה למלך להבין שהפלסטינים לא מעוניינים בחסות הממלכה הירדנית ולכן, כמו גם מתוך חשש שהאינתיפאדה תפרוץ גם בירדן, הודיע המלך ב-1988 על ניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית, כך שמאז אין עוד תביעה ירדנית על השטח.

המעמד הנוכחי

מאז מלחמת ששת הימים נמצאים יהודה ושומרון תחת שליטה ישראלית, אך פרט למזרח ירושלים שסופחה והוחל עליה החוק הישראלי (סיפוח שרוב מדינות העולם אינן מכירות בו) נחשב האזור כ-"שטח שנוי במחלוקת" וב"תפיסה לוחמתית" על-פי אמנת ז'נבה הרביעית.

מאז הודעת המלך חוסיין מ-1988, ובעקבות הסכם אוסלו, נוקטים ארגון האו"ם והרוב המוחלט של מדינות העולם עמדה שעל-פיה אזור יהודה ושומרון מיועד להיות חלק אינטגרלי ממדינה פלסטינית עתידית. בעיני רוב מדינות העולם, ובעיני הרשות הפלסטינית, "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון) נחשבת כחלק מהשטחים הכבושים על ידי ישראל, הכוללים גם את מזרח ירושלים. בשנת 2012 הגישה ועדת לוי, אשר בראשה עמד שופט בית המשפט העליון בדימוס השופט אדמונד לוי, חוות דעת משפטית על פיה שטחי יהודה ושומרון אינם נחשבים, מבחינת הדין הבינלאומי, כשטח כבוש, וזכותה של ישראל לתבוע ריבונות עליהם מכוח הצהרת בלפור וכתב המנדט - אך ממשלת ישראל לא אימצה את הדו"ח לאור משמעויותיו הבינלאומיות.

במסגרת הסכמי אוסלו, שנחתמו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בין 19931995, והסכמי ההמשך שלו, הוקמה הרשות הפלסטינית, שקיבלה את סמכויות ניהול החיים האזרחיים של התושבים הפלסטיניים מידי הממשל הצבאי הישראלי. "אזור יהודה ושומרון" חולק לשלוש קטגוריות:

  • שטח A – שליטה מלאה (ביטחונית ואזרחית) של הרשות הפלסטינית: בעיקר בתחומי הערים הגדולות (מלבד חברון). מהווה 20% מהאזור[15].
  • שטח B – שליטה אזרחית פלסטינית ושליטה ביטחונית ישראלית: רוב הכפרים הפלסטיניים.
  • שטח C – שליטה ישראלית מלאה: כל ההתנחלויות כולל היישוב היהודי בחברון, הכבישים המובילים אליהן, אזורים בלתי מיושבים, שטחי אש, כמעט כל בקעת הירדן ומדבר יהודה. מהווה כ-60% מהאזור[16]. הערכות שונות, בין 50,000-150,000, ניתנו לגבי מספר הפלסטינים המתגוררים בשטח C. שטחי A ו-B מורכבים מ-220 מובלעות המוקפות שטח C. השטח של 190 מתוך מובלעות אלה, קטן מ-2 קמ"ר[17].

בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ובייחוד במבצע חומת מגן בשנת 2002 נכנסו כוחות צה"ל כמעט לכל הערים הפלסטיניות (מלבד אל העיר יריחו) ולכפרים רבים, והשליטה הפלסטינית בהם הוגבלה מאוד, עד שצה"ל נסוג מחלק מהם בהדרגה בשנים הבאות.

בשנת 2003 החלה ישראל בהקמת גדר הפרדה – מערכת של גדרות וחומות בטון העוברת בחלקה לאורך הקו הירוק, ובחלקה בתוך שטחי יהודה ושומרון.

רוב מדינות העולם מתנגדות לבנייה ישראלית באזור. מאז תחילת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים, ישראל נמנעת מהקמת התנחלויות חדשות ונוהגת ריסון באישורי בנייה. בשנת 2005 אף פינתה מספר התנחלויות בצפון השומרון במסגרת תוכנית ההתנתקות, ובשנת 2009 הטילה איסור גורף על התחלות בנייה חדשות ביהודה ושומרון למשך עשרה חודשים.

חוק ושיפוט

בשטחי יהודה ושומרון חל הדין הירדני, ובשטחי הרשות הפלסטינית חלה חקיקה פלסטינית. חוקי מדינת ישראל אינם חלים על שטחי יהודה ושומרון, למעט חוקים המוחלים באופן מפורש על האזור (למשל סעיף 3א לפקודת מס הכנסה וסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי וחוקים ייעודיים ליהודה ושומרון כגון "החוק להארכת תוקפן של תקנות שעת חירום (יהודה והשומרון - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשע"ז-2017"), או פקודות של מפקד פיקוד המרכז המחילות נורמות מן המשפט הישראלי[18]. ריבוי המקורות המשפטיים החלים באזור יוצר מורכבות משפטית[19].

ביהודה ושומרון פועלים בתי משפט צבאיים, שמטרתם לאכוף חוק וסדר, על ידי שיפוט נאשמים בביצוע עבירות ביטחוניות או עבירות פליליות אחרות שנעברו באזור או היו מכוונות לפגוע בו, וכן דיון בעררים על החלטות מנהליות של רשויות ישראליות באזור. על פי סעיף 10 לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב, תש"ע-2009], בית המשפט הצבאי מוסמך לשפוט גם מי שאינו תושב האזור, כלומר גם ישראלים ונתינים זרים. עם זאת, הנחיות פרקליטות המדינה מורות לגבי אזרחים ישראלים - אלה שגרים בתחומי ישראל או בהתנחלויות - ולגבי תושבי מדינת ישראל, שבמקרים שניתן להעמיד נאשם לדין גם בבית משפט צבאי וגם בבית משפט אזרחי בישראל, ברירת המחדל תהיה להעמידו לדין בישראל. עם זאת, כאשר "מירב הזיקות" של הנאשם ושל העבירה הן לאזור, ובפרט כאשר מדובר בעבירה ביטחונית שבוצעה באזור, יש להעמיד את הנאשם לדין בבית משפט צבאי. בבחינת "מירב הזיקות" יינתן משקל למידת הזיקה לישראל, מקום מושבו של הנאשם ומרכז חייו בפועל, טיב העבירה וחומרתה, מקום מושבם ומקום העמדתם לדין של שותפיו לביצוע העבירה, אם ישנם כאלה, וקיום עונש מאסר על תנאי שניתן באזור[20].

אם כן, ביהודה ושומרון פועלות שלוש מערכות של בתי משפט:

אוכלוסייה

Palestinian Children in Hebron
ילדות פלסטיניות בחברון

האוכלוסייה הערבית-פלסטינית

מקורות שונים מציגים מספרים מנוגדים להיקף האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. על פי מחקרי אוכלוסייה משנת 2005 התגוררו בשטח בין 1.4 לכ-2.4 מיליון פלסטינים. הנתון הגבוה מגיע מהלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה ומתבסס על הערכותיה שלה[21] והנתון הנמוך הוא תוצאת מחקר של מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים[22][23].

מקורו של חוסר הוודאות בנוגע לגודל האוכלוסייה הפלסטינית של יהודה ושומרון הוא בהיעדר נתונים המבוססים על מפקד אוכלוסין אמין ומעודכן. המפקד המלא האחרון של האוכלוסייה ביהודה ושומרון נערך ב-1967, ואז נמצא כי באזור נמצאים כ-700,000 ערבים. הנתונים שהתפרסמו מאוחר יותר מבוססים בעיקר על אומדנים והערכות.

בשנת 1993 הוטל תפקיד איסוף הנתונים הסטטיסטיים והדמוגרפיים של יהודה והשומרון וחבל עזה על הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה (PCBS). ב-1997 ערכה הלשכה הפלסטינית מפקד אוכלוסין שעורר סכסוך עם ישראל עקב שילוב תושבי מזרח ירושלים במפקד, שישראל התנגדה לו. תוצאות המפקד הראו כי בגדה המערבית (כלומר, ביהודה ושומרון כולל מזרח ירושלים) חיו 1.9 מיליון ערבים פלסטיניים בעת עריכתו[24] עקב התנאים שבהם נערך המפקד, קשה להעריך את אמינות תוצאותיו[דרושה הבהרה].

לשאלת גודל האוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ולמאפייניה הדמוגרפיים יש השלכות פוליטיות מובהקות ומשמעותיות על המדיניות הישראלית ועל מקבלי ההחלטות בשני הצדדים. המתח והמחלוקת סביב הנתונים באו לידי ביטוי בפולמוס שהתפתח סביב מחקר שפרסם צוות חוקרים אמריקני-ישראלי מטעם "מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים" בראשות בנט צימרמן בשנת 2005[25]. צוות החוקרים טען שהנתונים שמפרסמת הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה אינם עקביים וכוללים סתירות, ואף העלה חשד שמא הנתונים סולפו בכוונה כדי להציג את האוכלוסייה הפלסטינית כגדולה בהרבה מכפי שהיא במציאות. צוות החוקרים בראשות צימרמן העריך את גודל האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון ב-1.4 מיליון בלבד (נכון ל-2004) לעומת 2.4 מיליון על-פי ההערכה הפלסטינית, מחלוקת הידועה בשם "פער המיליון". הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה דחתה את טענות הצוות הישראלי מכל וכול וטענה שהמחקר מוטה פוליטית ועל כן אין לסמוך עליו[26]. גם החוקר ארנון סופר שמזהיר שנים ארוכות מאובדן רוב יהודי בחלקי ארץ ישראל מתח ביקורת על הדוח[27]

האוכלוסייה היהודית

Old Well Migron
ילדים יהודים במגרון

על פי נתוני מועצת יש"ע, בינואר 2019 היו ביהודה ושומרון (לא כולל מזרח וצפון ירושלים) כ-448,672 תושבים ישראלים, גידול של כ-3% מאז 2017[6]. כ-60 אלף יהודים נוספים לומדים במוסדות חינוך ביהודה ושומרון, בהם ישיבות, אולפנות, מכינות קדם צבאיות, אוניברסיטה ומכללות[28].

שטח וערים מרכזיות באזור

אורך אזור יהודה ושומרון הוא כ-125 ק"מ, ורוחבו בין 25 ל-50 ק"מ. גבולותיו, שאינם תחום גאוגרפי טבעי, הם בצפון רכס הר הגלבוע והרי אום אל-פחם, בדרום גבעות יתיר והר עמשא, במזרח הירדן. אדמיניסטרטיבית, כולל האזור 11 מתוך 16 נפות הרשות הפלסטינית (5 נפות נוספות נכללות בשטח רצועת עזה). בשל תנאי השטח ההרריים והגאולוגיה של האזור, רק כ-1,800 קמ"ר (כ-32%) מתוך כל השטח ראויים לחקלאות.

האזור המאוכלס ביותר ביו"ש הוא אזור ההר שמשתרע מצפון השומרון ועד דרום יהודה, שם ממוקמות הערים (מצפון לדרום) שכם, רמאללה, ירושלים המזרחית (שבשונה מיתר השטח, סופחה לישראל), בית לחם וחברון. ג'נין ממוקמת בצפון-מערב השומרון באזור עמק יזרעאל, וקלקיליה וטולכרם נמצאות מדרום לה באזור מישור החוף. עיר מרכזית נוספת באזור היא יריחו, הנמצאת בבקעת הירדן ממזרח לירושלים.

ההתנחלויות הגדולות ביהודה ושומרון הן הערים מעלה אדומים שממזרח לירושלים, ביתר עילית שמדרום לירושלים, מודיעין עילית מערבית לרמאללה ואריאל שמדרום לשכם. בנוסף לערים, ישנן 6 מועצות אזוריות: שומרון, בנימין, מגילות-ים המלח, גוש עציון, בקעת הירדן והר חברון, 13 מועצות מקומיות ומנהלת היישוב היהודי בחברון.

אתרים ארכאולוגיים ומקומות קדושים

קברים

Cave of the Patriarchs8
מערת המכפלה
BEITMIDRASHRACHEL
בית המדרש בקבר רחל

במערת המכפלה שבחברון קבורים על פי המסורת אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. כמו כן, על פי המסורת היהודית אף אדם וחוה. למקום מאפיינים רוחניים נוספים על היותו אזור קבורה. המערה מהווה מקום קדוש גם למוסלמים ויש בצמוד אליה גם מסגד.

ישנם מספר קברים המיוחסים לאישים תנ"כיים:

אתרים ארכאולוגיים

Kumeran4
מערות קומראן

ביהודה ושומרון נמצאים עשרות רבות אתרים ארכאולוגיים רבי חשיבות. בהם ניתן למנות את:

ביהודה:

בשומרון:

השפעות אקולוגיות

זיהום מים

לפי דו"ח של מבקר המדינה משנת 2016, מרבית השפכים ביהודה ושומרון אינם עוברים טיפול נאות להסרת מזהמים והם מוזרמים לנחלים ולבורות ספיגה. מערך איסוף השפכים והטיפול בהם וכן ניצול מים מטופלים מפגר בצורה ניכרת לעומת המצב במדינת ישראל. נחלים שאליהם מוזרמים שפכים כוללים את נחל הקישון, נחל חדרה, נחל שילה, נחל מודיעים, נחל קדרון ועוד. זיהום המים פוגע בעתודות מי התהום של ישראל וירדן, ופוגע בבריאות הציבור ובאיכות חייו. בשל המצב הגאופוליטי בשטחי יו"ש, נושא זה משפיע גם על מצבה המדיני-ביטחוני של ישראל ועל מעמדה בעולם. [3]

יש מספר מאפיינים המשפיעים על המצב הסביבתי: רגישות הידרולוגית גבוהה לזיהום מי תהום בשל השפעת האזור על אקוויפר ההר, העדר גבולות ברורים, העדר היעדר רצף טריטוריאלי מדיני, צפיפות אוכלוסין גבוהה בצד הפלסטיני והבדלים גדולים ברמת החיים וביכולת הניהול הסביבתי בין הפלסטינים לבין הישראלים. ניהול סביבתי מחייב שיתופי פעולה בין גורמים פלסטינים וישראלים. הסכסוך המדיני המתמשך בין ישראל לפלסטינים, פיצול השליטה בשטח, והתפיסה כי המצב הנוכחי הוא זמני, מקשים על מתן טיפול יסודי וארוך טווח במפגעים סביבתיים ולקיים שיתוף פעולה בתחום זה.

נכון לשנת 2016 ממשלת ישראל לא גיבשה מדיניות לניהול סביבתי חוצה גבולות עם שכנותיה, לרבות בתחום המים, ואין לה מדיניות בדבר מפגעים החוצים את הקו הירוק. הממשלה גם לא הגדירה גורם אחד, בעל ראייה כוללת, שיוביל את הנושא. לפי מבקר המדינה הדבר גורם לכך שפתרונות למפגעי סביבה מתעכבים במשך שנים ארוכות, לעיתים תוך כדי הפרת הדין ופגיעה בבריאות הציבור ובאינטרסים מדיניים חשובים של ישראל.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי נתוני CIA ב-World Factbook 2002.(הקישור אינו פעיל, 29 בדצמבר 2016)
  2. ^ "מחלקת המדינה: הגולן - שטח ישראלי"
  3. ^ בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן אלמעלמון אלתעאוניה אלמחדודה אלמסאוליה נגד מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה והשומרון, ניתן ב-28 בדצמבר 1983
  4. ^ באתר משרד החוץ הישראלי
  5. ^ Estimated Population in Palestine Mid-Year by Governorate,1997-2021
  6. ^ 6.0 6.1 נתוני אוכלוסיית יהודה, שומרון ובקעת הירדן בשנת 2018, myesha.org.il
  7. ^ ‏."the hill country of Samaria and Judea"‏, החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, חלק II, גבולות: המדינה הערבית
  8. ^ הגדה המערבית, יהודה ושומרון, או יהודה ואפרים: כיצד נקבע השם יהודה ושומרון, בבלוג של ארכיון המדינה, 26.1.2016
    יהודה ושומרון ולא "גדה מערבית", מעריב, 28 ביולי 1968
  9. ^ מבט מבע
  10. ^ הנוסח האנגלי המקורי: "I hereby acknowledge that you have informed me as follows (...) In each paragraph in which the expression 'West Bank' appears it is being, and will be, understood by the Government of Israel as Judea and Samaria." (ראו חליפת המכתבים המלאה באתר הספרייה ע"ש ג'ימי קרטר.)
  11. ^ שאול רוזנפלד ויריב אופנהיימר, המהפך של נתניהו, באתר ynet, 6 בספטמבר 2010
  12. ^ לדוגמה באטלס הלאומי של ארצות הברית משנת 1966 האזור סומן כשטח "נתון במחלוקת"
  13. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - עשור שני
  14. ^ טל שובל, דרכה של ירדן לוויתור על הגדה המערבית, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 1
  15. ^ בן כספית, הפתרון המסתמן: הסדר ביניים "כפוי", באתר nrg‏, 19 בדצמבר 2009
  16. ^ United Nations Environment Programme, "Desk Study on the Environment in the Occupied Palestinian Territories", עמ' 115. לפי ההגדרה הישראלית שאינה כוללת את מזרח ירושלים, שטח C יהיה קטן בכחצי אחוז
  17. ^ יאן סלבי, ‏Water, Power and Politics in the Middle East, באתר גוגל ספרים
  18. ^ ליטל דוברוביצקי, במישור אדומים אפשר לזהם אוויר ולא לשלם, באתר ynet, 7 בינואר 2015
  19. ^ דוגמה: שירן זליגמן, ‏תאונות דרכים ביהודה ושומרון - אנומליה בחקיקה ובפסיקה, באתר "תקדין", 8 בפברואר 2017
  20. ^ בג"ץ 3634/10 עבד אלנאצר פתחי צאדק אגבאריה נ' היועץ המשפטי לממשלה ואחרים, ניתן ב-9 בדצמבר 2010
  21. ^ הנתון מצוטט באתר "מרכז המידע הלאומי הפלסטיני" של הרשות הפלסטינית, נכון ל-31/12/2005 (בערבית), [1]. בדף המקביל באנגלית [2] מופיע נתון גבוה יותר: 2,568,149 בהתייחס לסוף שנת 2005
  22. ^ The 1.5 Million Population Gap, The American Enterprise Institute for Public Policy Research (AEI), January 10, 2005.
    . מייקל וייז, רוברטה זייד, בנט צימרמן, ‏דמוגרפיה, תכלת 25, סתיו התשס"ז 2006
  23. ^ ראו גם דמוגרפיה - מחקרים, מאמרים וכתבות, אתר המכון לאסטרטגיה ציונית
  24. ^ מפקד האוכלוסין הפלסטיני הראשון (1997), בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
  25. ^ פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית וברצועת עזה
  26. ^ Statement by PCBS' President Mr. Luay Shabaneh:Some Israeli-American researchers are insisting to misuse official statistics for political purposes, March 3, 2006
  27. ^ יהודית יחזקאלי, "אנחנו בעצם מיעוט יהודי"
  28. ^ עוזי ברוך, גידול במספר התושבים ביו"ש, באתר ערוץ 7, 15 בינואר 2012
אוגדת אזור יהודה ושומרון

אוגדת איו"ש (אוגדת אזור יהודה ושומרון) (אוגדה 877) היא אוגדה מרחבית ומילואים בפיקוד המרכז של צה"ל.

מפקד האוגדה הנוכחי הוא תת-אלוף יניב אלאלוף.

אוניברסיטת אריאל בשומרון

אוניברסיטת אריאל בשומרון היא אוניברסיטה השוכנת בעיר אריאל.

המוסד הוקם בשנת 1982 כמכללה בשם "המכללה האקדמית יהודה ושומרון" בחסות ובפיקוח אקדמי של אוניברסיטת בר-אילן, ומאז 2005 החל לפעול באופן עצמאי בשם "המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון". ביולי 2012 החליטה המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון) על הפיכת המוסד לאוניברסיטה, ובדצמבר באותה שנה אישר אלוף פיקוד המרכז את ההחלטה, ומאז נקרא המוסד בשמו הנוכחי.

בשנת הלימודים תשע"ד (2014-2013) למדו באוניברסיטה כ-15,000 סטודנטים. מרבית הסטודנטים מגיעים מישראל שבגבולות הקו הירוק, בפרט מאזור המרכז, ומיעוטם (כ-15%) מגיעים מן השומרון. הסטודנטים מגיעים מאוכלוסיות שונות בחברה הישראלית, לרבות האוכלוסייה הערבי-ישראלי.

שכר הלימוד במוסד (בלימודים לתואר אקדמי) הוא כמקובל באוניברסיטאות ובמכללות ציבוריות בישראל. חייל או בוגר שירות לאומי, שסיים שירותו החל מ-1 בינואר 2010, זכאי למלגת שכר לימוד מלאה עבור שנת לימודיו הראשונה לתואר ראשון (בהתאם להחלטה בדבר לימודי חיילים משוחררים במוסד להשכלה גבוהה בפריפריה).

אמנה (ארגון)

אמנה היא תנועת ההתיישבות של "גוש אמונים". נוסדה בשנת 1979, במטרה ליישב את שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה (יש"ע), הגולן, הגליל והנגב. התנועה פועלת בעיקר להקמת התנחלויות חדשות ולפיתוח התנחלויות קיימות. מזכ"ל הארגון והאיש הדומיננטי בו הוא זאב חבר ("זמביש").

עיקר פעילותה של אמנה מתבטא ביזמות בנייה בהתנחלויות ביהודה ושומרון, באמצעות חברת הבת "בנייני בר אמנה חברה לבנין ופיתוח בע"מ".

חברה בת נוספת של אמנה היא "אל-ווטן", העוסקת ברכישת נדל"ן בשטחים.

אריאל

העיר אֲרִיאֵל היא התנחלות השוכנת בלב השומרון, ליד כביש 5. היא הוקמה בשנת 1978, והוכרזה כעיר בשנת 1998. העיר ממוקמת בגובה הנע, בין 570 מטר מעל פני-הים בנקודה הנמוכה ביותר ועד לגובה של כ-706 מטר מעל פני-הים בנקודה הגבוהה ביותר. מבחינה טופוגרפית היא בנויה על גבעה המשתרעת לאורך כ-12 ק"מ.

אוכלוסיית אריאל היא חילונית ברובה. בעיר נמצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון.

הכיבוש הישראלי

לאחר התייצבות הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע בתום מלחמת העצמאות, כבשה ישראל פעמים אחדות שטחים שהיו בשליטת מדינת שכנות. בחלק מהמקרים ישראל נסוגה מהשטח באחיזתה מסיבות שונות. בחלק מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהתחוללה ביוני 1967, נמשכת שליטת ישראל עד היום, תוך התנגדות ניכרת בקרב הקהילה הבינלאומית.

במקור התייחס המונח "השטחים הכבושים" לאזורים הבאים: רמת הגולן שנכבשה מסוריה, חצי האי סיני ורצועת עזה שנכבשו מידי מצרים, ושטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, שנכבשו מידי ירדן. יהודה ושומרון ורצועת עזה נועדו בתוכנית החלוקה של האו"ם להיכלל בשטח המדינה הערבית בארץ ישראל, אך עברו לשליטת מצרים וממלכת ירדן בעקבות מלחמת העצמאות, שליטה שלא הוכרה על ידי הקהילה הבינלאומית.

בישיבת הממשלה ב-10 ביוני 1967, אמר ראש הממשלה לוי אשכול: "צריך להחליט מה עושים עם האזרחים הערבים שבשטחים הכבושים". החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, לאחר מלחמת ששת הימים, קראה ל"נסיגת כוחותיה המזוינים של ישראל משטחים שנכבשו בעימות האחרון".

המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון)

המועצה להשכלה גבוהה (יהודה ושומרון) ("מל"ג יו"ש") היא הגוף שהיה אחראי על מוסדות אקדמיים ישראליים שהוקמו בשטחי יהודה ושומרון. ביחס למוסדות אלה, היו למל"ג יו"ש סמכויות מקבילות לסמכויות של המועצה להשכלה גבוהה ("מל"ג") כלפי המוסדות האקדמיים בישראל. ב-15 בפברואר 2019 עברה סמכות זו למועצה להשכלה גבוהה.

יהודה ושומרון וחבל עזה

יהודה ושומרון וחבל עזה (יש"ע) הוא הכינוי הרשמי שנתנה מדינת ישראל לשטחים שהיו חלק מהמנדט הבריטי עד להקמת המדינה, נכבשו על ידי ירדן ומצרים במהלך מלחמת העצמאות ומאוחר יותר נכבשו בידי צה"ל במהלך מלחמת ששת הימים, למעט מזרח ירושלים שהוחל עליה החוק הישראלי. שם זה מכליל יחד שני אזורים נפרדים גאוגרפית, יהודה ושומרון ורצועת עזה.

החל משנת 1967 הוחל על השטחים ממשל צבאי, שבשנת 1981 הוחלף במנהל האזרחי. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו השטחים לשלוש קטגוריות (שטחי A, B, C) בהתאם לשליטה האזרחית והביטחונית בהם. מינואר 1996 נמצאת למעלה מ-90% מהאוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת שליטה פלסטינית, ולאחר ההתנתקות ב-2005 נמצאת 100% מאוכלוסיית רצועת עזה תחת שליטה פלסטינית.

המעמד המשפטי והבינלאומי של השטחים שנוי במחלוקת. ברוב מדינות העולם מתייחסים אל שטחי יהודה ושומרון כאל שטח פלסטיני כבוש, אך ממשלת ישראל רואה בהם שטחים הנתונים במצב של תפיסה לוחמתית, עמדה שהתקבלה גם על ידי בג"ץ.

כביש 60

כביש 60 (שִׁשּים) הוא כביש אורך ארצי בישראל המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת. רובו של הכביש עובר באזורי יהודה ושומרון, והנתיב שלאורכו הוא עובר ידוע גם בשם דרך ההר או "דרך האבות", בה לפי התנ"ך צעדו האבות. בשל המעקפים הרבים שנסללו לאורך הכביש, במידה רבה אין הוא חופף עוד את הדרכים ההיסטוריות.

לטרון

לטרון הוא רכס בעמק איילון, במרחק של כ-15 קילומטר מערבית לעיר ירושלים. הרכס שולט על הדרך לירושלים, נחשב ליעד אסטרטגי חשוב ונערכו בו קרבות מרכזיים, מימי התנ"ך ועד למלחמת ששת הימים.

מקור השם הוא שיבוש שמו של מבצר לטרון, מבצר צלבני שנבנה במקום ושנקרא בצרפתית "Le toron des chevaliers" ("מגדל האבירים" בתרגום חופשי). על פי השערה אחרת מקור השם הוא מלטינית Castellum bonu Latronis, מבצרו של הגנב הטוב.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מועצה אזורית

בישראל, מועצה אזורית היא צורת שלטון מקומי המאגדת, מבחינה מוניציפלית, מספר יישובים כפריים או קהילתיים באזור גאוגרפי מסוים. בישראל ישנן 54 מועצות אזוריות המאוגדות כולן ב"מרכז המועצות האזוריות".

מועצה מקומית

בישראל, מועצה מקומית היא רשות מקומית בעלת אופי עירוני בדרך כלל, שמספר התושבים המתגוררים ביישוב עליה היא אחראית, קטן מכדי להכריז עליה כעל עירייה.

חלק מן המועצות המקומיות החלו כיישוב כפרי במועצה אזורית, אך מספר תושביהן גדל עד שהוחלט להכריז עליהן כרשות עצמאית.

נכון ל-2017 ישנן בישראל 124 מועצות מקומיות.

הסמכות להכריז על מועצה מקומית כעל עירייה נתונה בידי שר הפנים, והוא מתחשב בעניין זה גם ברצון התושבים. רמת השרון, למשל, נשארה במעמד של מועצה מקומית שנים רבות לאחר שהייתה ראויה למעמד של עירייה. גם פרדס חנה-כרכור, מבשרת ציון, גדרה, ערערה, מע'אר, גן יבנה וזכרון יעקב נשארו במעמד של מועצה מקומית ולא הוכרזו כעיר על אף שהן מונות למעלה מ-20,000 תושבים, כדי לשמר להן את התדמית של מושבה קטנה.

לעומת זאת המועצות מטולה ויסוד המעלה כן מוגדרות כמועצות מקומיות למרות מספר תושביהן הקטן (פחות מ-2,000) כדי להעניק יחס מיוחד למושבות הוותיקות בישראל.

מועצת יש"ע

מועצת יש"ע, בשמה המלא מועצת היישובים היהודים ביהודה, שומרון וחבל עזה, היא עמותה בה חברים כל ראשי הערים, המועצות המקומיות והאזוריות הישראליות שבתחומי יהודה והשומרון ובעבר גם ברצועת עזה, וכן מספר אישי ציבור. היא הוקמה ב-1980 במטרה לקדם את מפעל ההתיישבות, לייצג את האינטרסים של המתיישבים, וכן לקיים הסברה בישראל ובחו"ל בעד לגיטימיות המפעל וחשיבותו.

למועצה זרוע מיישבת, אמנה, האחראית על ההתיישבות והפיתוח בתחומי המועצה.

בראש מועצת יש"ע עומד חננאל דורני, ומייסדה הוא ישראל הראל.

מחוז הצפון

מחוז הצפון הוא אחד מששת המחוזות במדינת ישראל. המחוז משתרע מרמת הגולן והגליל העליון בצפון ועד בקעת בית שאן ורמות מנשה בדרום. בירת המחוז היא נוף הגליל (נצרת עילית לשעבר), והעיר הגדולה ביותר בו היא נצרת. המחוז גובל ממערב בים התיכון, מצפון בלבנון, ממזרח בסוריה ובירדן ומדרום במרחב התפר של צפון יהודה ושומרון. גודלו של המחוז הצפוני הוא 4,473 קמ"ר. כמה מאתרי הפולחן והנופש המרכזיים בישראל, לרבות אלה שסביב ים כנרת והר חרמון, שוכנים בתחומי המחוז הצפוני. המחוז חופף פחות או יותר לאזור הגליל במובנו הרחב המקובל, בנוסף לאזור הגולן.

מחוז יהודה ושומרון

מחוז יהודה ושומרון הוא מחוז נוסף לששת המחוזות שבמדינת ישראל. הוא כולל את שטחי C ביהודה והשומרון ובבקעת הירדן שאינם חלק ממדינת ישראל אך נמצאים בשליטתה. מינהל המחוז במשרד הפנים האחראי לשטחים אלו מכונה גם "ממונה על היישובים היהודיים ביהודה ושומרון" ו"מנהל אגף יישובים ישראלים ביו"ש".תחום התכנון והבניה במחוז נמצא בסמכות מועצת תכנון עליונה (מת"ע) במנהל האזרחי של צה"ל.

מעלה אדומים

העיר מַעֲלֵה אֲדֻמִּים היא התנחלות השוכנת בצפון מדבר יהודה, ממזרח לירושלים. העיר נקראת על שם היישוב המקראי מעלה אדומים, ועל שם מדבר אדומים המצוי באזור. העיר מיוחדת בקרבתה לחיים העירוניים של ירושלים מן הצד האחד ולשטחים הפתוחים של המדבר מן הצד השני.

גובהה של העיר נע בין 540 מטר בשכונת פרי מגדים ל-400 מטרים בשכונת נופי הסלע ו-250 מטרים באזור התעשיה מישור אדומים.

מעלה אדומים הוא היישוב המרכזי בגוש אדומים. הבתים הראשונים הוקמו בשנת 1975 במישור אדומים, והיישוב הוכר רשמית בשנת 1977.

מעלה אדומים תוכננה על ידי האדריכלית רחל ולדן והוכרזה כעיר בשנת 1991. ראש העירייה, מאז 1992, הוא בני כשריאל.

בסוף שנות ה-90, כ-1,050 בדואים משבט הג'הלין שישבו על קרקעות לא להם הועברו לקרקעות אחרות וחוברו לרשת המים והחשמל ,על מנת לאפשר הרחבה למעלה אדומים.

נפות ישראל

מדינת ישראל מחולקת ל-16 נפות, שהן הדרג השני של המנהל המקומי. הממשל המרכזי מחולק למחוזות, ומחוזות מחולקים לנפות. שבעת מחוזות ישראל (עם מחוז יהודה ושומרון), המהווים יחידות מנהליות ראשיות במדינה, מחולקים לנפות - יחידות מנהליות משניות.

אין בישראל מערכת שלטון נפתי תת-מדיני אלא כל משרד ממשלתי מרכזי הנדרש לקיים פעילות ברמה המקומית, מקיים מערך של נציגויות במחוזות ובנפות לפי שיקולים פנימיים של המשרד, ולחלופין מקיים מערך שירותים מקומיים באמצעות שותפות עם השלטון המקומי.

לשלושה מחוזות יש נפה אחת החופפת את שטחי המחוז, ליתר המחוזות יותר מנפה אחת. גבולות המחוזות והנפות נקבעו בהחלטת ממשלה ומתפרסמים בשנתון הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ציר אלון

ציר אלון הוא ציר תנועה בחלק המזרחי של הרי יהודה ושומרון, שנסלל על-פי תוכנית אלון. הציר נקרא על שם הוגה התוכנית, יגאל אלון, וממוספר בחלקו הדרומי, מצומת כפר אדומים עד סמוך למגדלים ככביש 458; בחלקו המרכזי מצומת מעלה אפרים ועד צומת חמרה ככביש 508, ובחלקו הצפוני, מצומת בקעות עד צומת מחולה ככביש 578.

קטע קצר של ארבעה ק"מ בין החלק הדרומי והמרכזי מסומן ככביש 505 וקטע בן 2 ק"מ בין החלק המרכזי והצפוני ככביש 57. בעקבות שינוי תוואי כביש 449 בעקבות האינתיפדה הראשונה, קטע בן 5 ק"מ בחלק הדרומי מסומן גם ככביש 449. אורכו הכולל של הציר הוא 87 ק"מ.

לאורכו של ציר אלון שוכנים כיום 16 יישובים ישראליים: אלון, מצפה חגית, נווה ארז, מעלה מכמש, מצפה דני, רימונים, כוכב השחר, גיתית, מכורה, חמרה, בקעות, רועי, חמדת, משכיות, רותם ומחולה. הכביש צופה מלמעלה על בקעת הירדן ועל הנחלים הנשפכים אליה: נחל פרת, ואדי עוג'ה, נחל פצאל ועוד.

שטח C

שטח C הוא שטח ביהודה ושומרון וחבל עזה הנמצא בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית. מקור הביטוי בהסכם אוסלו ב', שם הוא משמש ככינוי לשטחים בגדה המערבית שמחוץ לשטחי A ו-B. ב-2005 ישראל פינתה את שטח C שברצועת עזה מתושביו היהודים במסגרת תוכנית ההתנתקות, ומאז נותרו שטחי C רק ביהודה והשומרון. השטח כולל התנחלויות (ובהן 413,400 תושבים ישראלים בשנת 2017), הכבישים המובילים אליהן, יישובים פלסטיניים, בסיסים ושטחי אש של צה"ל ואזורים בלתי מיושבים. מדינות רבות רואות במזרח ירושלים חלק משטח C.

שטח C הוא רציף, וביהודה ושומרון שטחי A ו-B מובלעים בתוכו. מאז סוף שנות ה-90, שטח C מהווה כ-60% מיהודה והשומרון.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.