יהודה המכבי

יהודה המכבי (או המקבי, ביוונית: Ιούδας ο Μακκαβαίος‏; ? - 160 לפני הספירה) היה מצביא ומנהיג יהודי שעמד בראש מרד החשמונאים, שהחל בתגובה לגזירות אנטיוכוס הרביעי. הוביל את המורדים במחוז יהודה להקמת צבא ולהישגים צבאיים ופוליטיים שסללו את הדרך להקמת המדינה החשמונאית.

Peter Paul Rubens and workshop 002
פטר פאול רובנס, "ניצחונו של יהודה המכבי", 1636.
Judea Judas Makk-hebrew
הממלכה היהודית בתקופת יהודה

קורות חייו

יהודה המכבי נולד למשפחת כהנים ממשמרת יהויריב, שמושבה במודיעין שבהרי יהודה, והיה השלישי מחמשת בניו של מתתיהו החשמונאי. הוא הרים את נס המרד כנגד שלטונו של אנטיוכוס הרביעי.

מקור השם מכבי

יש סברות אחדות למקור השם "מכבי". המילה העברית המקורית אינה ידועה, וכל שנותר הוא המילה היוונית Μακκαβαῖος,[1] שניתן לתעתקה לשפה העברית בחזרה כ"מכבי" או כ"מקבי". לשתי הצורות פירושים אפשריים:

מקבי מפורש בתור כינוי ליהודה משום היותו "כמקבת (פטיש קרב) על ראשי אויבי עמו" (ככינויו של קרל מרטל - קרל הפטיש), או כמו בפסוק "פי ה' ייקבנו" (ישעיה ס"ב, ב) ואז מקבי הוא קיצור של "מקביה" ופירושו נקיבת האל, ובלשון חז"ל הביטוי "יקוב הדין את ההר" משמש לעמידה חזקה על העיקרון. הסבר אלטרנטיבי לצורה "מקבי" הוא על שום צורת ראש הוולד, שלעיתים דומה לפטיש - ואולי כך היה במקרה של יהודה הצעיר. א' מברך הציע[2] כי מקור השם בטעות של התרגום הרומי: במקום יהודה "המצביא" העתיקו "המקבי", בחילוף צ' בק', כרגיל ברומית (כגון ציצרו-קיקרו).

מכבי מוסבר באופן מסורתי על פי הפירוש המובא בספר יוסיפון הטוען כי מדובר בראשי תיבות של הפסוק "מי כמוך באלים יהוה" (שמות, ט"ו יא). על פי האגדה, פסוק זה היה רשום על סמל המורדים. הצעה אחרת היא כי מדובר בראשי תיבות של שמו של ראש משפחת החשמונאים, אביו מתתיהו כהן בן יוחנן, הידוע יותר בשם מתתיהו החשמונאי.

יהודה כמנהיג המרד

Stamp of Israel - Festivals 5722 - 0.25IL
דמותו של יהודה המכבי על בול "מועדים לשמחה ה'תשכ"ב" משנת 1961 בעיצובו של אשר קלדרון
PikiWiki Israel 28224 Or Torah Synagogue in Acre
יהודה המכבי בבית הכנסת אור תורה בעכו

במהלך מרד החשמונאים מרדו קבוצות שונות מתושבי אזור יהודה הן בשלטון ההלניסטי ששלט בארץ באותה עת, הן בשלטון היהודי המקומי המתייוון, שניסה להשליט בארץ את מדיניות ההתבוללות שלו. עוד לפני פרוץ המרד, כאשר מנלאוס, הכהן הגדול המתייוון, פרע פרעות באוכלוסיית ירושלים בסיוע כוחות צבא סלאוקים, נמלט יהודה מהעיר בלווית תשעה חברים,

ויברח את המדבר. כחיות בהרים חי הוא ואשר אתו, והעשׂב היה מאכלם כל העת, לבלתי-היות להם חלק בטומאה.

מק"ב ה כז; בתרגום אברהם כהנא

בשנת 165 לפנה"ס, שנה לאחר תחילת המרד, נפטר מתתיהו, שהיה המפקד ויוזם המרד. מתתיהו מסר את הנהגת המרד ליהודה, אף על פי שהוא לא היה בנו הבכור. ההסבר שנתן מתתיהו לבחירה זו היה:

יהודה המכבי איש גיבור ובן חיל מנעוריו, הוא יהיה לכם לראש במלחמה

ספר חשמונאים א, ב, סח; בתרגום יצחק זעקיל פרענקיל

בספר החשמונאים מתואר יהודה (כהסבר נוסף לבחירתו כמנהיג):

"כגור אריה ישאג לטרף, וימוגו הפושעים מפחדו"

עם בחירתו למנהיג, שינה את טקטיקת הלחימה של המורדים. בעוד שבשנת המרד הראשונה נלחמו המורדים במלחמת גרילה, ולא העזו להתייצב בקרב גלוי נגד הסלאוקים (עיקר אופי פעולתם של המורדים בהנהגת מתתיהו היה התנפלויות פתע על כפרים ועיירות, כדי להרוס את מזבחות היוונים), למד יהודה את שיטות הלחימה של הצבא היווני, והחל ליזום מתקפות פתע כנגד הכוחות הסלאווקים. זאת מאחר שלחימה פנים מול פנים חזיתי מול הצבא היווני המאומן והגדול הייתה חסרת-סיכוי. יהודה ניצל בצורה מתוחכמת את אזורי ההר בהם ניתן להסוות כוחות גרילה, וערך מארבים, פשיטות והתקפות פתע, תוך התמחות בקרבות לילה.

ניצחונות ראשונים

ההזדמנות הראשונה של יהודה המכבי לבחון את טקטיקת הלחימה שלו הייתה בקרב בואכה שומרון. צבאו של אפולוניוס, מושל שומרון שהגיע מצפון, שיצא לפעולת עונשין או ניסה להגיע לירושלים, הותקף והושמד כולו במארב שערך יהודה המכבי בציר שמוביל משכם לירושלים (לפי אבי-יונה במעלה לבונה או בוואדי חרמיה לפי אבישר). לפי המסופר, יהודה הרג את אפולוניוס בקרב זה ולקח ממנו את חרבו והשתמש בה בכל קרבותיו. בעקבות הקרב שלח אנטיוכוס כנגד יהודה את המצביא סירון. סירון, בראש צבא הגדול פי שניים מצבאו של אפולוניוס, התקדם לעבר ירושלים מכיוון השפלה.

בעוד שחיילי יהודה חששו ממפגש עם צבא סירון עודד יהודה את חייליו באמרו:

הם בוטחים על המונם ועל רוב חיילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תעצרון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו.

סירון וצבאו הופתעו על ידי כוחותיו של יהודה במעבר הרים ליד בית חורון - קרב הידוע כקרב בית חורון - וניגפו והובסו באופן מוחץ.

קרב אמאוס

BattleOfEmmaus he

בקרב אמאוס (בשטח מנזר אמאוס ליד לטרון), שנחשב לאחד מניצחונותיו החשובים של יהודה, נלחם יהודה בצבא בראשותו של הגנרל גורגיאס. על פי ספר מקבים א', הכוחות הסלאוקים מנו כ-40 אלף רגליים וכ-7,000 פרשים (מספר שהחוקרים מטילים בספק) בעוד שליהודה היה כוח שמנה כ-6,000 לוחמים. כוחו של יהודה התארגן במצפה הסמוכה. גורגיאס היה כה בטוח בניצחונו, עד שהביא עמו לקרב סוחרים פיניקים במטרה שאלה ייקנו ממנו עבדים יהודים לאחר הניצחון בקרב.

כשדווח ליהודה כי גורגיאס לקח 5,000 איש מצבאו והשאר נותרו במחנה, הבין שבכוונת גורגיאס להפתיע אותו בלילה, והורה לאנשיו לנטוש את המחנה אך להשאיר את מדורות המחנה דולקות על פי גרסת יוסף בן מתתיהו. כשגורגיאס הגיע למחנה המכבים הוא הסיק שהם מיהרו לברוח, כך שלא הספיקו לכבות את המדורות, ולכן החליט לרדוף אחריהם לתוך ההרים בעוד שיהודה וצבאו היו כבר בדרכם למחנהו שלו. יהודה חיכה בלילה מדרום לאמאוס מספר שעות, גם כדי לאושש את אנשיו מהמסע הקשה והנמרץ, ויצא למתקפה עם עלות השחר.

כשהתקרבו למחנה הסלאוקי נדהמו לוחמיו של יהודה מאיכות כלי הנשק וממספרם של לוחמי הצבא היווני שנותרו במחנה. יהודה הבחין בחששות של צבאו ופנה אליהם:

אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו.

מקבים א' ד' 8–11

הצבא היווני שנשאר במחנה הופתע, 9,000 לוחמים סלאוקים נהרגו על פי מקבים א', והיתר נמלטו אל השפלה. כאשר גורגיאס וכוחותיו שבו למחנה מותשים מהחיפוש, חיכו להם במחנה המכבים, והצבא הסלאוקי המופתע שראה מראש ההר את כל המחנה עולה באש, סבר כי כל החיילים שהיו במחנה נהרגו, ולכן כוחות אלה נמלטו ללא קרב.

קרב זה הביא להתמוטטות השליטה הסלאוקית ביהודה, ולניתוק כל הדרכים לבירה. הניצחון העלה את קרנו וחיזק את מעמדו של יהודה המכבי בקרב העם, וחוגים רחבים שהיססו להצטרף אליו לפני כן עשו זאת אז. על פי ברוך קנאל תוצאות הקרב היו הצטיידות בציוד ונשק שהספיקו לכל לוחמיו ולכל אלו שהצטרפו אליו. כל העם מלבד המתיוונים בירושלים היו עתה לפקודת יהודה, והמצור על החקרא הושלם אף מכיוון דרום.

על פי משה דוד הר לקרב הזה היו תוצאות פוליטיות חשובות. מערכת אמאוס ותוצאותיה על האוכלוסייה היהודית הבהירה לשליטים הסלאוקים כי גזירות הדת של אנטיוכוס היו שגיאה מדינית קשה, שקוממו כנגדם כמעט את כל תושבי יהודה, דבר שהשלטון לא ציפה לו. ולכן יש מקום להשערה של החוקרים כי איגרתו של אנטיוכוס אפיפנס לגרוסיה (מועצת הזקנים) של היהודים (מקבים ב יא כז-לג), לביטול הגזרות הדתיות וחנינה לאיכרים, נשלחה בעקבות קרב זה.

ביסוס ממלכת יהודה

שחרור ירושלים וכיבושים אחרים

יהודה המשיך בניצחונותיו, הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתיוונים היהודים, טיהר את בית המקדש. בעקבות הטיהור חגגו כוחות החשמונאים את חנוכת המקדש - לימים חג החנוכה בשנת ג'תרמ"ו - 164 לפנה"ס.

יהודה יצא למזרח לכיבוש הגלעד, הרי אדום ופלשת, ושלח את שמעון התרסי אחיו לצפון לטהר את הגליל. קרבות אלה אפשרו יצירת ממלכה יהודית בעלת שטח רציף בשליטתם של יהודה ואחיו.

בתגובה לניצחונותיו של יהודה נערך קרב נוסף בבית זכריה, ובפיקודו של המצביא ליסיאס השתתפו על פי מקבים א' 100,000 רגליים, 20,000 פרשים ו-32 פילי מלחמה,[3] מטעם הכוחות הסלאוקים שנשלחו על ידי אנטיוכוס החמישי. בקרב בית זכריה נהרג אחיו של יהודה, אלעזר המכבי, לאחר שנרמס על ידי פיל. בקרב זה הפסידו כוחות החשמונאים וליסיאס צר על ירושלים. המצור הסתיים בשל הפיכה שנערכה בסוריה שבה פיליפוס תפס את השלטון וכלא את אנטיוכוס החמישי. בשל הפיכה זו נאלץ ליסיאס להגיע להסכם עם יהודה, ולפיו ירושלים ניתנה ליהודים. כמו כן, ליהודים ניתן בה חופש דתי.

זמן קצר לאחר השבת השלטון בסוריה לאנטיוכוס ה-5 מידי פיליפוס, מרד באנטיוכוס דמטריוס הראשון ותפס את השלטון. דמטריוס שלח את המצביא בקכידס לכבוש את ירושלים. יהודה נמנע מלהתעמת עם בקכידס בשל כוחו העודף, ובקכידס הסתפק בפעולת עונשין בבית זית.

דמטריוס שלח את ניקנור, אחד ממפקדיו המנוסים להילחם בחשמונאים. בהתחלה חשש ניקנור מקרבות ישירים עם יהודה המכבי (ניקנור נכח בקרב אמאוס בצעירותו) ועל כן פתח בשורת פגישות עם יהודה במטרה, לדברי יוסף בן מתתיהו, לרכוש את אמונו וכך להורגו בהפתעה. בעקבות הפגישות הרבות רחש ניקנור הערצה ליהודה. ניקנור היה כנראה היחיד בין המפקדים הסלאוקים שאיים להחריב את בית המקדש. בעקבות איום זה יהודה נמנע מלצור על ירושלים, וחיכה לשעת כושר בה יוכל לתפוס את ניקנור מחוץ לירושלים. למרות השיחות לבסוף נערכו ביניהם מספר קרבות. בקרב האחרון קרב כפר שלמא נחל ניקנור תבוסה, ונהרג על ידי יהודה.

הניצחון בקרב חדשה דחק את הסלאוקים להיאחזות בודדת שנותרה בידם, מצודת החקרא ואילו כל ארץ יהודה נפלה עתה תחת שלטונם הישיר של המורדים. בהפוגה שארכה כשנה ניסה יהודה המכבי לבסס את מעמדו. שיאו היה שליחת משלחת לרומי וכריתת ברית איתה, ההסכם נחתם ברומא ונכתב על לוחות נחושת שנשלחו לירושלים.

מות יהודה המכבי

BattleOfElasa

הכוחות הסלאוקים בפיקודו של המצביא בקכידס תקפו שוב את יהודה. על פי מקבים א' מרבית חיילי יהודה (2,200 מתוך 3,000) נסו מפני צבאו של בקכידס שמנה כ-20,000 רגליים ו-2,000 פרשים. על פי חוקרים מודרניים חיילי יהודה מנו כ-3,000 איש.[4] אנשי יהודה התחננו לפני יהודה שלא יצא לקראת בקכידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. אולם יהודה שכנראה חשש שבקכידס יעשה שפטים באנשי יהודה, כפי שכבר עשה באנשי הארבל, אם ישתמט מהקרב, אמר:

חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה

מקבים א' ט 10

יהודה המכבי תקף את האגף הימני של הצבא הסלאוקי בניסיון להרוג את בקכידס. האגף נסוג ויהודה ניהל מרדף אחריו. בינתיים האגף הימני של הצבא הסלאוקי שניצח בצד שלו, כיתר בתנועת מלקחים את יהודה ואנשיו, והאגף שנסוג חזר והתקיף שוב. נראה כי היה זה מהלך טקטי מזהיר של בקכידס. וכך יהודה מצא את עצמו בקרב מלפנים ומאחור, בלי יכולת ליסוג, כנגד הכוחות העדיפים עליו. בקרב זה, קרב אלעשה (160 לפנה"ס) נהרג יהודה המכבי.

אחיו לקחו את גופתו מהאויב על פי הסכם, ונשאו אותה למודיעין עיר הולדתו, לקבורה לצד אביו.[5]

על מותו של יהודה נאמר בספר מקבים א':

וַיִסְפְּדוּ לוֹ וַיִבְכּוּ אוֹתוֹ כֹּל-יִשְׂרָאֵל בְּכִי גָדוֹל וַיִּתְאַבְּלוּ יָמִים רַבִּים וַיֹּאמֵרוּ: 'אֵיךְ נָפַל רַב מוֹשִׁיעַ יִשְׂרָאֵל!'; וְיֶתֶר דִּבְרֵי יְהוּדָה וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַגְּבוּרוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְּדוּלָּתוֹ לֹא נִכְתָּבוּ כִּי-רַבִּים הָיוּ מְּאֹד

מקבים א' ט' 20–22

לטענת יוסף בן מתתיהו, יהודה קיבל את הכהונה הגדולה לאחר מותו של הכהן הגדול אלקימוס.[6] הוא מוסיף לכך שיהודה "מת לאחר שהחזיק בכהונה הגדולה שלוש שנים" ומסכם את מהות פועלו:

"איש גיבור ובעל־מלחמה גדול...קיבל עליו לפעול ולסבול הכול למען חירות בני עמו. וזו גבורתו של האיש שהניח אחריו מצבת זיכרון גדולה ביותר - שגאל את עמו והוציאו משעבודם של המוקדונים."[7]

אחיו של יהודה יונתן הוופסי ושמעון התרסי נסוגו אל המדבר וקיבלו על עצמם את הנהגת המרד. בקחידס ניסה לנצל את המומנטום ולהילחם גם בהם, אולם לא השיג את התוצאה שקיווה לה, והחל להתרכז בביצור ערי הארץ, כהגנה מפני המורדים. למשך מספר שנים שרר ביהודה מצב ללא הכרעה ברורה, כאשר הערים המרכזיות ובהן ירושלים תחת שליטת הסלאוקים, בעוד המורדים שולטים באזורי הספר. ואז בלחץ יריבי החשמונאים ביצע בקחידס טעות גורלית והחליט לנסות ולחסל את המורדים מבלי לדעת שבינתיים מספרם גדל בהרבה. בקרב בית צורי ספג בקחידס תבוסה וכמעט קיפח את חייו. בשובו מובס לירושלים פרק את זעמו וביצע טבח במתייוונים, בהם ראה אחראיים לכישלונו. אחר כך עזב את יהודה בהשאירו מאחוריו חיל מצב. יונתן התיישב במכמש הסמוכה לירושלים, כשהוא נושא מעמד מנהיגותי לא רשמי, שהיה הפתח לעצמאות מדינית בהמשך.

מורשתו

שמו של יהודה לא נזכר ולו פעם אחת בספרות הרבנית, שככלל כמעט והתעלמה מזכרם של המקבים – השאלה אם מדובר בהשכחה מכוונת (מסיבות של עוינות בין חז"ל לשושלת החשמונאית, ולחלופין רצון לטשטש כל אזכור למרידות לאחר התוצאות הרות האסון של המלחמות ברומאים) או באדישות פשוטה ללא בסיס מיוחד, שנויה במחלוקת בין החוקרים. שמו של יהודה נזכר שוב בספרות היהודית רק מאות שנים לאחר ספר מקבים ויוסף בן מתתיהו, עם תרגום ועיבוד "ספר יוסיפון" במאה העשירית, והוא נותר דמות זנוחה וכמעט בלתי-מוכרת גם אחר כך.[8]

לעומת זאת, הכנסייה שימרה את ספרי המקבים ואת זכרו. יהודה הפך לדמות חשובה ביותר בעולם הנוצרי, סמל לגבורה ולקנאות למען האל. הירונימוס, אוגוסטינוס ובדה ונרביליס הציגוהו כפרה-פיגורציה של ישו, וטיהורו את המקדש הוקבל לגירוש חלפני הכספים בידי ישו. הכינוי "הפטיש" (כלומר "המקבי") שניתן לקרל מרטל, לאדוארד הראשון ולמצביאים אחרים נבע משמו. רבנוס מאורוס תיארו כארכיטיפוס של הקנאי השש אלי קרב עוד במאה התשיעית, פרשנות שהפכה פופולרית בימי מסעות הצלב, כשיהודה היה אחת הדמויות האהודות ביותר בקרב היוצאים אל ארץ הקודש: בלדווין מבולון וצלבנים אחרים העריצוהו עמוקות וראו עצמם כממשיכיו. יחד עם יהושע בן נון ודוד מלך ישראל, נמנה יהודה המקבי על תשעת המכובדים של תרבות ימי הביניים, שנועדו להוות דוגמה לכל אביר. הוא היה נושא ליצירה ספרותית עניפה, דוגמת ה-Chevalerie de Judas Macabé מ-1285, אפוס שירי בן 8,000 שורות. יהודה נזכר קצרות ב"סיפורי קנטרברי" ("הסיפור על מליבאוס") לג'פרי צ'וסר, ב"קומדיה האלוהית" של דנטה, ב"עמל אהבה לשווא" לשייקספיר ואינספור יצירות קלאסיות; גאורג פרידריך הנדל הקדיש לו את האורטוריו "יהודה המכבי", והנרי וודסוורת' לונגפלו חיבר מחזה טרגי בשם זהה.[9] אזכור חשוב של יהודה במורשת הנוצרית הוא התפילה והקרבן עבור המתים שערך (ספר מקבים ב' י"ב), המצוין כהוכחה קדמונית לאפשרות של החיים לכפר על המתים המתענים בעולם הבא. הקטע מן הספר מוקרא תדיר במיסה של יום כל הנשמות.

עם עליית הציונות בסוף המאה התשע-עשרה, דמותו של יהודה הועלתה מתהומות הנשיה של היהדות והפכה למרכזית וחשובה. היותו לוחם אמיץ שנטל את גורלו בידיו, לחם בצבאות זרים והביסם, הייתה הדמות שרבים מהוגי הציונות חיפשו: יהודי חדש, לוחם, בריא, גברי שאינו (לפי ראייתה) מחכה לביאת המשיח אלא מביא בעצמו את הגאולה. לכן אימצה הציונות את חג החנוכה כחג לאומי המציג את החשמונאים כיהודים פעילים, תוך טשטוש המימד האמוני-קנאי של המרד וגם של היותו מלחמת אזרחים. תפיסתו של יהודה כלוחם גברי וחזק הובילה ליצירת תנועת הספורט "מכבי" שנקראה על שמו, כחלק מהניסיון ליצור יהודי חדש על פי דגם יהדות השרירים. שני רומנים היסטוריים נכתבו אודות יהודה המכבי ואחיו על ידי יהודים: ספרו של הווארד פאסט מ-1948 "אחי גיבורי התהילה" מספר את סיפורו של מרד המכבים מפיו של האח היחידי ששרד, שמעון. הספר תורגם ויצא לאור בעברית בשנת 1959; בשנת 2014 יצא לאור ספרו של עמית ארד "אריות יהודה - סיפורם המופלא של המכבים".

ספר עיון הסוקר את קרבות יהודה המכבי הוא ספרו של בצלאל בר-כוכבא "מלחמות החשמונאים - ימי יהודה המכבי" משנת 1980.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ספר מקבים א, ב, ד.
  2. ^ "הצופה" ד', חנוכה תש"ם
  3. ^ על פי החוקרים המודרניים מדובר במספר מוגזם ביותר, שעלה על כל כלל הכוחות שעמדו לידי הסלאוקים באותה עת
  4. ^ על פי החוקרים המודרניים לא היה סביר ש-800 איש יוכלו להתעמת במשך שעות ארוכות עם כוחות כבדים ומיומנים של הסלאוקים בהפרש כוחות כה גדול, ולכן הם מציעים להגדיל את מספר חיילי יהודה לגרעין לוחמיו המובחרים, כפי שהיה למשל בקרב אמאוס. את הסיפור במקבים א' על בריחת האנשים הם מסווגים כאפולוגטיקה שבאה לתרץ את הפסדו של יהודה
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיף 432.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק י, פסקה ו, סעיף 414.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק יא, פסקה ב, סעיפים 434-433.
  8. ^ Reuven Firestone, Holy War in Judaism: The Fall and Rise of a Controversial Idea, Oxford University Press, 2012. עמ' 38; Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1997. עמ' 62.; להרחבה: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017.
  9. ^ לסקירה קצרה, ראו: Judas Maccabeus, בתוך David L. Jeffrey, A Dictionary of Biblical Tradition in English Literature, Wm. B. Eerdmans Publishing, 1992, 1992. עמ' 421-422.
160-169 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 169 - 160 לפנה"ס

הבה נרימה

הָבָה נָרִימָה הוא שמו הנפוץ של שיר לחג החנוכה מאת לוין קיפניס. את השיר כתב קיפניס בשנת תרצ"ו (1936), והוא העניק לו את השם "חג הניצחון". השיר הוא חלק ממחזה לילדים בשם זה.השיר נכתב לצלילי קטע מפורסם מהאורטוריה "יהודה המכבי" (1745) מאת גאורג פרידריך הנדל – קטע שכתב במקור האנגלי תומאס מורל , בשם "See the conquering hero comes". התרגום הראשון לעברית של קטע זה, מאת אהרן אשמן, נקרא "הנה הוא בא". ב"הבה נרימה" חיבר קיפניס מילים חדשות לשיר זה, שהקשרן גם הוא, כמו נושא הקטע המקורי מן האורטוריה, הוא המכבים.

יש הרואים במילות השיר, שבהן לא מוזכר אלוהים, סימן להכחשת החלק הנסי בסיפורו של חג החנוכה (כבשירי חנוכה פופולריים נוספים כגון "אנו נושאים לפידים" בין השאר). צד נוסף שיש הרואים בשיר זו הוא ההקבלה בין המכבים אז לגבורת ישראל בימי העלייה והחלוצים.לאורך השנים הושר השיר פעמים רבות (בין השאר בוצע השיר על ידי ערן צור, ועל ידי חני נחמיאס ועוזי חיטמן), והוא אחד משירי החנוכה הפופולריים ביותר.

המאה ה-2 לפנה"ס

המאה ה-2 לפנה"ס היא התקופה שהחלה בשנת 200 לפני הספירה והסתיימה בשנת 101 לפני הספירה. זוהי המאה השנייה לפני תחילת הספירה הנוצרית.

עם תחילת המאה ולאחר סיום המלחמה הפונית השנייה והניצחון על קרתגו, החלה לפרוח הרפובליקה הרומית והפכה לאימפריה ים-תיכונית ששלטה על יוון, צפון אפריקה והמזרח התיכון. עם זאת, שנת 133 לפנה"ס נזכרת כנקודת ההדרדרות של רומא דווקא לאחר שיא פריחתה. בשנה זו נרצח הטריבון טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס שהיה הוגה הוועדה האגררית שתפקידה חלוקת הקרקעות לאיכרים העניים.

בסין, הייתה תקופה זו גם שיא בשלטונה של שושלת האן המערבית.

בין 167 לפנה"ס ל-160 לפנה"ס התרחש בארץ ישראל מרד החשמונאים - מרד של היהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית ובתומכיה המתייוונים. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

זה היה בחנוכה

זה היה בחנוכה או: נס גדול היה פה היא יצירה ספרותית מאת המשורר נתן אלתרמן שראתה אור במוסף "דבר לילדים" בחנוכה 1933. במקורה, נועדה היצירה להיות מסכת לחג.

חנה ושבעת בניה

סיפור האישה ושבעת בניה מתאר מעשה גבורה של אם יהודייה ושבעת בניה, שמצאו את מותם על קידוש השם כשהם מסרבים להשתחוות לפסל. הסיפור אירע על רקע גזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס ומתואר בספר מקבים ב' כאחד הגורמים לפרוץ מרד החשמונאים בידי יהודה המכבי ואנשיו.

סיפור האישה ושבעת בניה נחשב דוגמה לעיקרון "ייהרג ובל יעבור" שבימים כתיקונם חל ביהדות רק על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אך בימי שמד רוחני חל על כל המצוות.

חשמונאים

החשמונאים היו שושלת מלוכה יהודית ששלטה בארץ ישראל בחלק מהתקופה ההלניסטית, במאה ה-2 לפנה"ס עד המאה הראשונה לפנה"ס. הם היו צאצאיו של מתתיהו הכהן, אשר הנהיגו את מרד החשמונאים נגד השלטון הסלאוקי בתקופת הבית השני, ולאחר מכן העמידו כוהנים גדולים, מלכים ושליטים. החשמונאים היו המשפחה השלטת ביהודה מעלייתו של מתתיהו הכהן (167 לפנה"ס) ועד מותו של אחרון מלכי בית חשמונאי, אנטיגונוס השני בשנת 37 לפנה"ס. לאורך מרבית התקופה הזו, תקופה של הרחבת גבולות הממלכה לראשונה מאז מות צדקיהו, אחרון מלכי בית דוד, הייתה יהודה ממלכה עצמאית בה שלט שליט חשמונאי, כמלך או ככהן גדול. לאחר נפילת מלכי בית חשמונאי לא קמה עוד ישות יהודית עצמאית בארץ ישראל, למעט תקופות קצרות בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, וזאת עד להקמת מדינת ישראל במאה ה-20, כאלפיים שנה לאחר נפילת בית חשמונאי. החשמונאים הוכחדו עד האחרון שבהם בידי הורדוס, וצאצאיו של הורדוס ממרים החשמונאית אינם נחשבים עוד לבני בית חשמונאי כי אם לבני בית הורדוס.

יונתן הוופסי

יונתן הוופסי (או יונתן אַפְּפוּס לפי ספר החשמונאים וגם יונתן החפי לפי ספר קדמוניות היהודים) היה בן לשושלת החשמונאים ושליט החשמונאים. יונתן היה מנהיג החשמונאים אחרי יהודה המכבי במשך 18 שנים, כהן גדול, ונציב יהודה מטעם הממלכה הסלאוקית. בשל כישוריו הצבאיים והמדיניים והנסיבות, החשמונאים בהנהגתו הפכו ממורדים נרדפים, לגורם מדיני שהוכר על ידי הממלכה הסלאוקית.

מכבי (ספורט)

תנועת מכבי העולמית, ובקיצור מכבי היא תנועה ציונית ספורטיבית שהוקמה לפי חזונו של מקס נורדאו, הוגה רעיון יהדות השרירים. שם התנועה לקוח מכינויו של יהודה המכבי.

המועדון הראשון של מכבי הוקם בקונסטנטינופול (כעת איסטנבול), ב-1895, כאשר קבוצה של צעירים יהודים, שרצתה להירשם למועדון ספורט סורבה בגלל יהדות חבריה. מועדון מכבי בקונסטנטינופול זכה להצלחה גדולה ובעקבותיו הוקמו מועדונים יהודים דומים בערים נוספות באירופה, מועדונים שנשאו שמות דוגמת "הכוח", "בר כוכבא", "הגיבור" וכדומה.בסוף שנת 1912 התארגנו אגודות ההתעמלות בארץ ישראל תחת ארגון אחד, בשם "המכבי" ובפסח 1913 נערכה תחרות הספורט הבינלאומית הראשונה בארץ ישראל בהשתתפות מתעמלים יהודים מאוסטריה גרמניה ומטורקיה.ביוני 1919 נערכו תחרויות ספורט מטעם מכבי בברנו, צ'כיה בהשתתפותם של 650 ספורטאים מ-27 מדינות.התנועה העולמית קמה ב-1921 לאחר שהתקבלה על כך החלטה בקונגרס הציוני ה-12. בין מייסדי התנועה העולמית נמנה הד"ר אבא לפין מקובנה.

מאז 1932 התנועה עורכת מדי ארבע שנים את המכביה, בה ספורטאים יהודים מכל העולם באים לישראל ומתחרים בענפי ספורט שונים. בחסות התנועה קמו מוסדות ובהם 'המכבי הצעיר' וכן מכבי שירותי בריאות, מועדוני ספורט רבים ואחרים, אך חלקם הפך לעצמאי ואינו כפוף לתנועה.

מעטים מול רבים (חנוכה)

מעטים מול רבים הוא ביטוי המגלם תפיסה מושרשת בתרבות הישראלית ובסיסו תאולוגי לאור אזכורים מספר בתנ"ך של מלחמות עם ישראל בהן נטו יחסי הכוחות לטובת האויב, בהקשר של סיפור חג החנוכה, מלחמת העצמאות ובהקשרים נוספים. תפיסה זו מתייחסת ליחסי הכוחות בקרבות המכבים בראשות יהודה המכבי במרד החשמונאים, אשר התחולל בין השנים 160-167 לפנה"ס. הביטוי "מעטים מול רבים", החקוק בתודעה הציבורית הישראלית, מתייחס לסיפור החג, לפיו יהודה המכבי וצבא המורדים עליו פיקד, אשר סבל מנחיתות מספרית וממחסור בנשק ובחימוש, ניצחו בקרבות את הצבא הסלאוקי (המכונה על פי רוב "יווני") מרובה החיילים ואמצעי הלחימה, במסגרת מאבקם נגד השעבוד של הממלכה הסלאוקית ותומכיה בארץ ישראל.

לתפיסת "מעטים מול רבים" בהקשר של חג החנוכה ומרד החשמונאים, יש בסיס היסטורי. מהמחקר ההיסטורי העוסק במרד החשמונאים עולה כי ברוב הקרבות שנערכו במהלך המרד, יחסי הכוחות אכן נטו לטובתו של הצבא הסלאוקי. עם זאת, היו קרבות בהם יחסי הכוחות בין הצדדים היריבים היו שווים, ועל פי הערכות חלק מהחוקרים, במספר קרבות (קרב אמאוס וקרב חדשה) צבא המורדים היהודים אף נהנה מעדיפות מספרית על הצבא הסלאוקי.

מצודת החקרא

מצודת החקרא (ביוונית - Aκρα, אקרא) הייתה מצודה בירושלים, שנבנתה על ידי המלך אנטיוכוס אפיפנס בשנת 167 לפני הספירה, תקופת השלטון הסלאוקי בארץ ישראל. המצודה נותרה מעוז של הסלאוקים ותומכיהם המתייוונים במהלך מרד החשמונאים ותקופת שקיעת השלטון הסלאוקי במקביל להתחזקות האוטונומיה החשמונאית, עד שחרבה בידי שמעון התרסי בשנת 141 לפני הספירה וסימלה בחורבנה, שהיה ליום חג יהודי למשך שנים הרבה, את החלת הריבונות החשמונאית על ירושלים כולה ועל ארץ ישראל.

מרד החשמונאים

מרד החשמונאים היה מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלאוקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתייוונים, שהתחולל בין השנים 167 ל-160 לפנה"ס. לצד מאבק נגד הכיבוש, נגד גזירות אנטיוכוס ולמען עצמאות דתית ומדינית, היה המרד מאבק על דמותה של החברה היהודית בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל. מצד אחד מרבית העם, נאמני המסורת, ומהצד השני אליטה מתייוונת, שמטרתה הייתה להנהיג שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד ידע עליות ומורדות בשדה הקרב ובזירה המדינית הבינלאומית. האימפריה הסלאוקית, אף שהצליחה לזמן קצר לשוב ולהשתלט צבאית על יהודה עד תבוסתו של בקכידס בידי יונתן הוופסי (157 לפנה"ס), נחלשה מאוד בעקבות כל האירועים שהתרחשו במקביל, וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלאוקית. בתחילה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

שם המרד נגזר משמה של משפחת החשמונאים שהנהיגה אותו וברבות הימים הצמיחה מתוכה שושלת ששלטה בארץ ישראל. לזכר הצלחת המרד תוך ניצחון המעטים מול הרבים, טיהור בית המקדש השני וחידוש הפולחן הדתי נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.

ניקנור

נִיקָנוֹר (ביוונית: Nικάνωρ) היה מצביא סלאוקי בתקופת מרד החשמונאים. הוא היה מתומכיו של דמטריוס הראשון סוטר, שדרש את המלוכה הסלאוקית לו ולזרעו. נהרג בקרב חדשה בשנת 161 לפנה"ס.

לאחר שלום ליסיאס (הסכם שלום בין יהודה המכבי לבין אנטיוכוס החמישי מלך הממלכה הסלאוקית) כל הגזירות שנגזרו בתקופתו של אנטיוכוס הרביעי בוטלו ויהודה זכתה לאוטונומיה דתית מלאה. לאחר שאנטיוכוס החמישי ושר צבאו ליסיאס נרצחו על ידי דמטריוס ותומכיו, שאחד מהם היה ניקנור, החלה שוב המלחמה בין הממלכה הסלאוקית ויהודה.

ניקנור עמד בראש צבאותיהם במלחמתם ביהודה המכבי. בקרב הראשון שהתחולל בינו לבין יהודה המכבי בקרבת כפר שלם, כמה קילומטרים מירושלים, נוצח ניקנור, וצבאו אולץ לסגת באי סדר לירושלים. בירושלים ניקנור דרש מראשי העם להסגיר את יהודה המכבי ואף איים על בית המקדש.

לאחר שנודע לניקנור שיהודה המכבי וסייעתו נמצאים בצפון יהודה, קרוב לשומרון, הוא וצבאו יצאו לכיוונו על מנת למצוא אותו. בצבאו של ניקנור היו הרבה יהודים, אשר לא הסכימו לחלל את השבת. ניקנור סירב לכבד את רגשותיהם הדתיים ולכן רבים מהם ערקו.

לאחר שניקנור וצבאו הגיעו לבית חורון (כ-10 קילומטרים מירושלים), הוא הקים מחנה והמתין לתגבורת ועסק בהכנת צבאו לקרב.

בקרב שהתחולל סמוך למקום זה, תקף צבאו של יהודה המכבי, שכלל כ-3,000 חיילים, את צבאו של ניקנור בהפתעה, והנחיל לו מפלה קשה. ניקנור נהרג. ידו הימנית וראשו הובאו לתצוגת ראווה לירושלים. על פי ספר חשמונאים ב, ראשו נתלה על חומת החקרא. צבאו של ניקנור נס משדה הקרב, ויהודה שלח את חיליו הקלים לדלוק אחריהם על מנת להגביר את מספר אבדותיהם.

יום ניצחון זה נקבע כחג בשם "יום ניקנור" בי"ג באדר, על פי מגילת תענית, אך מכיוון שנפסקה ההלכה ש"בטלה מגילת תענית", הוא אינו נחוג יותר.

בברייתא בירושלמי על מסכת יומא נטען ששער ניקנור קרוי על שם ניקנור (הברייתא אינה מופיעה בירושלמי לפנינו אך כך מצטטה רבי שלמה סיריליו בפירושו למסכת שקלים, פרק ו', הלכה ג'):

"למה נקרא שמו שער ניקנור? שפעם אחת עלה ניקנור סרדיוט ממלכי יונים וחנה כנגד שער ניקנור והיה מניף ידו על בית המקדש ואמר: 'אימתי תיפול העיר הזאת והבית הזה בידי ואהרסנה?' וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, תפשוהו וקצצו ידיו ורגליו ותלוהו לפני השער וקראו שמו שער ניקנור".

ספר מקבים א

ספר מקבים א', נקרא גם בשם ספר חשמונאים א', הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המספר על מרד החשמונאים בממלכה הסלאוקית, ועל ימיה הראשונים של ממלכת החשמונאים, תקופה התחומה בין גזירות אנטיוכוס לבין עלייתו של יוחנן הורקנוס.

שני ספרי המקבים, ספר מקבים א' וספר מקבים ב' נכתבו סמוך לתקופת מרד החשמונאים. נראה שמקבים א' נכתב בעברית בארץ ישראל, על ידי מחבר שהכיר היטב את המקומות שעליהם כתב. לעומת זאת, ספר מקבים ב' הוא ספר שנכתב כנראה בפזורה היהודית מחוץ לארץ ישראל, כנראה במצרים בשפה היוונית. יוסף בן מתתיהו מעיד, שבימי הבית הייתה בידי העם "מגילה של חשמונאים", שבה היו קוראים על מלחמותיהם של החשמונאים ועל ניצחונם ההיסטורי במאבק מול היוונים.

המקור העברי של הספר אבד ושרד רק התרגום ליוונית. הספר מהווה מקור היסטורי חשוב ביותר להכרת התקופה. בספר 16 פרקים.

פטיש קרב

פטיש קרב, פטיש מלחמה או מקבת הוא כלי גדול וכבד, הדומה לפטיש עבודה ולמכוש ונועד בעיקר לניפוץ עצמות מבעד לשריון היריב. פטיש הקרב היה יעיל במיוחד כאשר היריב היה עטוי שריון לוחות.

פטיש הקרב מורכב ממוט או ידית ארוכה שבראשה נמצא ראש מתכתי דו-ראשי דמוי מכוש, אשר צדו האחד קהה, כפטיש עבודה, ומיועד בעיקר להנחתת מהלומות חזקות. צידו השני חד כמכוש ונועד לחדור את שריון היריב ולפוצעו. בניגוד לתיאור הפופולרי בסרטי הפנטזיה של פטיש גדול וכבד, הראש הנפוץ היה בעל ממדים צנועים יותר (ראה תמונה).

מגוון פטישי קרב

פטיש המלחמה היה נפוץ במיוחד בימי הביניים המאוחרים, המאה ה-14, המאה ה-15 והרנסאנס, בייחוד בגרסה דו-ידנית עם מוט ארוך, כנשק שנועד להתמודד מול אבירים משוריינים בכבדות ומול פרשים בעלי שריון לוחות. בזכות ידית ההנפה הארוכה היו פטישי המלחמה יכולים לגרום לפציעות ומכות קשות לאבירים המשוריינים גם בלי לחדור את השריון (פציעות יבשות ומכות הלם). המקור החד שימש לתפיסת והפלת פרשים מסתערים; במכה חזקה יכול היה הפטיש אף לחדור דרך השריון. פטיש המלחמה שימש גם כדי לפגוע ברגלי הסוסים ובכך להפיל פרש רכוב מסוסו.

רוב פטישי הקרב הם דו ידניים אך יש גם פטישי מלחמה קטנים וחד ידניים. פטישי מלחמה חד-ידניים היו נפוצים בעיקר בקרב פרשים שהשתמשו בפטיש להנחית מכות חזקות על חיל הרגלים בעת שדהרו בתוך שורותיהם. בפטישי קרב נעשה שימוש גם על ידי איכרים ופועלים כנשק מאולתר בעת הצורך. כך נתנו פטישי הקרב את שמם ל"מרד הפטישאים" של 1382 בפריז.

פטיש קרב הוא כלי נשק חביב במשחקי וסרטי הפנטזיה, בייחוד פטיש קרב שמושפע מתיאור פטיש הקרב של אל הרעם הנורדי ת'ור.

לפי אחת הדעות, כינויו של יהודה המכבי נובע מהמילה "מקבת".

קרב אפולוניוס

קרב אפולוניוס היה הקרב הראשון שנערך בשנת 166 לפנה"ס בין כוחותיו המורדים של יהודה המכבי לבין כוחות סדירים של הממלכה הסלאוקית. על הכוחות הסלאוקים פיקד אפולוניוס, מושל מחוז השומרון. הכוחות הסלאוקים נפלו למארב של המורדים. הקרב הסתיים במפלתם של הסלאוקים, ובמותו של אפולוניוס. הניצחון בקרב עודד מורדים להצטרף אל יהודה וסימן את העתיד.

קרב בית זכריה

קרב בית זכריה הוא הקרב החמישי בסדרת הקרבות של מרד החשמונאים, שהתחולל ככל הנראה בשנת 162 לפנה"ס בקרבת היישוב בית זכריה בין כוחות המורדים בראשות יהודה המכבי, לבין צבא סלאוקי בפיקוד ליסיאס. עילת הקרב היה המצור של יהודה על מצודת החקרא. הקרב שהסתיים בתבוסת המורדים, היה הקרב הראשון אליו הגיעו הסלאוקים עם צבא גדול, שכלל את מיטב היחידות המלכותיות, בהן גם פילים.

הקרב זכור גם במעשה הגבורה של אלעזר החורני שהקריב עצמו תחת הפיל שדקר למוות. במלחמת השחרור נערך באזור זה קרב ג' בשבט (ב-14.1.48).

קרבות המכבים

קרבות המכבים היו סדרה של שמונה קרבות במהלך מרד החשמונאים, בין יהודה המכבי ואנשיו לבין כוחות של הממלכה הסלאוקית, שהתרחשו בין 166 לפנה"ס לבין 160 לפנה"ס שהתלקחו בעקבות גזירות אנטיוכוס הרביעי וחילול בית המקדש. הקרבות התבצעו בשטח יהודה או בסמיכות קרובה אליה (שניים בצפון יהודה, אחד במערבה, שלשה במרכז מצפון לירושלים, ושניים בדרום יהודה, כאשר החדירה של הכוחות הסלאוקים ליהודה החלה בצפון והסתיימה במזרח, בכיוון הפוך לתנועת שעון). רובם של הקרבות הסתיימו בניצחון החשמונאים, ומיעוטם (2 קרבות), שהיו קרבות חזיתיים בשטח פתוח, בניצחון הסלאוקים. בקרב האחרון נהרג יהודה, והמרד ירד למחתרת וללוחמת גרילה. אף שהמרד כשל, יונתן, האח של יהודה, הצליח למנף אותו להקמת אוטונומיה מנהלתית ברשות המעצמה, והוא היה בסופו של דבר הגרעין להקמת ממלכת החשמונאים.

רחובות תל אביב-יפו

בעיר תל אביב-יפו יש כ-1,500 רחובות. חלק מרחובותיה ידועים בשל מאפייניהם הייחודיים בעיר ובישראל כולה, התחוללה בהם היסטוריה הקשורה בהתפתחות העיר, וחלקם אף הפכו לשם דבר בתרבות הישראלית כגון דיזנגוף, שינקין או אלנבי. ברחובות מסוימים, מצויים אתרים רבים בעלי חשיבות היסטורית, תרבותית או אדריכלית, כפי ששכיח בעיר מטרופולינית.

ערך זה מצביע על רחובותיה החשובים, הנודעים והראשיים של העיר.

תענית אסתר

בהלכה, תענית אסתר היא יום תענית הנהוג בי"ג באדר, ערב חג הפורים (ברוב השנים, במיעוט השנים בו חל פורים ביום ראשון חלה התענית בי"א באדר).

לתענית זו תוקף של מנהג, ובשונה מצומות ישראל האחרים, איננה מוזכרת בגמרא, אלא רק במקורות מאוחרים יותר מימי הגאונים על כן גדריה קלים יותר מהצומות האחרים.

חנוכה
מצוות החג קריאת ההללהדלקת נרות חנוכהפרסום הנס Hanukkah (15471646504)
נרות חנוכה חנוכייההדלקה עושה מצווהכבתה אין זקוק לה
היסטוריה של חנוכה
מאורעות חנוכה נס פך השמןגזירות אנטיוכוסמרד החשמונאיםקרבות המכביםמעטים מול רבים (חנוכה)קושיית הבית יוסףאלעזר הזקןמתתיהו הכהן • יהודה המכבי • חנה ושבעת בניה
היסטוריוגרפיה ספר מקבים א'ספר מקבים ב'ספר מקבים ג'מגילת אנטיוכוס
תפילות ופיוטים על הנסיםהנרות הללומעוז צוריה הצל יונהאבני יקרשני זיתיםמזמור שיר חנוכת הבית
מנהגי החג לביבהסופגנייהסביבוןדמי חנוכה
שירי חנוכה סביבון סוב סוב סובנר ליכד קטןימי החנוכהבאנו חושך לגרשלכבוד החנוכהמי ימללמעשה בלביבותאנו נושאים לפידיםהבה נרימהThe Chanukah Song • הנשמה לך 9: להודות ולהלל
שונות זאת חנוכהטקס חנוכה בבית הלבןשמן זיתחנוכייה ציבוריתזה היה בחנוכהבולי חנוכה
חגי ישראל ומועדיו

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.