יהודה דוד אייזנשטיין

יהודה דוד אייזנשטייןכתיב יידי: אייזענשטיין; בלועזית: Julius (Judah David) Eisenstein; כ"א בחשוון תרט"ו, 12 בנובמבר 1854, מזריטש, פולין הקונגרסאיתז' בסיוון תשט"ז, 17 במאי 1956, ניו יורק, ארצות הברית), היה סופר, עורך ומוציא לאור יהודי; נודע בכינוי "בעל האוצרות" (ראו להלן).

יהודה דוד אייזנשטיין
Julius (Judah David) Eisenstein
Judah David Eisenstein
יהודה דוד אייזנשטיין, 1917
לידה 12 בנובמבר 1854
מזריטש, פולין הקונגרסאית
פטירה 17 במאי 1956 (בגיל 101)
ניו יורק, ארצות הברית
מקום קבורה רובע קווינס, ניו יורק, ארצות הברית
מקום מגורים

מזריטש, פולין (1854-1872),

ניו יורק, ארצות הברית (1872-1956)
כינויים נוספים בעל האוצרות
פעילות בולטת תחיית השפה העברית
ידוע בשל

הוציא לאור את האנציקלופדיה "אוצר ישראל",

האנציקלופדיה הראשונה בעברית
שנות הפעילות 1878-1956
מקצוע סופר, עורך, מוציא לאור, עיתונאי
תואר ד"ר לשם כבוד מ-HUC
השקפה דתית יהדות אורתודוקסית
בת זוג רבקה אייזנשטיין לבית שפירא
חתימה
J.D. Eisenstein signature

קורות חייו

אייזנשטיין נולד בעיירה מזריטש שבפולין הקונגרסאית (כיום בפולין) לזאב וולף זליג אייזנשטיין ולטובה בלומה לבית בארג[1], יהודים שומרי תורה ומצוות. בהיותו בן עשר היגר אביו לארצות הברית, ויהודה דוד עבר להתגורר בבית סבו רבי עזריאל זליג אייזנשטיין. על פי עדותו, היה סבו תלמיד חכם, אשר עמד בקשרי ידידות עם רבי רפאל יום טוב ליפמאן הלפרין, ועבד לפרנסתו כמנהל בטחנת קמח. סבו עודד אותו להרבות בלימוד הגמרא, ובמיוחד בחיבורי הרי"ף והר"ן על התלמוד, עד שרכש בהם בקיאות יתרה. לצד לימודי התלמוד החל בגיל 14 בלימוד מעמיק של השפה העברית לאור ספרות ההשכלה. כמו כן, למד באותה העת את יסודות המדעים, וכן רוסית וגרמנית אצל מורה נוצרי.

בשנת 1872 היגר לארצות הברית עם אמו ואחותו הבכורה חנה, כדי להצטרף אל אביו. בשנת 1874 נשא לאישה את רבקה כהן לבית שפירא, יהודייה שומרת תורה ומצוות אשר נולדה בניו יורק למשפחה יהודית מפולין. בשנת 1878 החל לעסוק בעיתונות כשכתב טורים לעיתון "הצפירה" (ובעתיד גם לעיתון "המליץ") בענייני היהודים באמריקה ולגבי יהודי רוסיה ופולין.

אייזנשטיין היה מעורה בחיי הקהילה היהודית בניו יורק, ובשנת 1883 נתמנה לסגן נשיא קהילת בית המדרש הגדול בניו יורק, וכן עסק בהקמת אגודת הקהילות באמריקה בראשותו של הרב יעקב יוסף, ואף מונה בשנת 1897 לראש כולל אמריקה.

במקביל לעיסוקו בעיתונות ובענייני הקהילה היהודית, אייזנשטיין פתח עסק ביחד עם אמו ולימים גם עם גיסו, ועסק במסחר. העסק הצליח, אך סכסוך משפחתי בין אביו לאמו (שבסופו של דבר הוביל לגירושין) בשנת 1884 גרם לפרישתו של אייזנשטיין מהעסק המשותף. אייזנשטיין המשיך לעבוד כסוחר עצמאי, אך נחל מספר כשלונות עסקיים; הוא איבד חלק ניכר מהונו בניסיון לייסד מושבה חקלאית ליהודים בניו ג'רזי. כשלונות אלו הביאו אותו להתרכז בתחום הספרותי. אייזנשטיין עצמו כותב:

בשנת 1899 יצאתי ממסחרי והתחלתי לעסוק בספרות, ואפשר שאם הצלחתי במסחרי לא הייתי עוסק בספרות, ואני רואה בזה השגחה פרטית מאת ה'.

כבר בשנת 1891 תרגם אייזנשטיין את החוקה האמריקאית לעברית וליידיש. באותן שנים עסק בתרגום מקורות בעברית וביידיש לאנגלית, בין היתר תרגם את פסוקי דזמרה לשפה האנגלית. בשנת 1899 ביקר בארץ ישראל בפעם הראשונה, ואז גם ניסה לשלוח ידו במסחר במספר עסקאות בארץ, אך לא נחל בהן הצלחה מיוחדת. בשנת 1926 ביקר בהּ בפעם השנייה.

אייזנשטיין השתתף בוויכוח שהתנהל סביב פעילותו של כולל אמריקה בירושלים. אייזנשטיין גרס כי הכספים הנאספים בקרב יהדות ארצות הברית צריכים להגיע בעיקר ליהודים שמוצאם מארצות הברית. בוויכוח זה קבל איזנשטיין סיוע לדעתו מהרב יהושע לייב דיסקין, מנהיגו של היישוב הישן בירושלים באותהּ העת.

פועלו הספרותי

בראשית המאה ה-20 כתב אייזנשטיין ערכים רבים (למעלה ממאה וחמישים) עבור האנציקלופדיה היהודית (Jewish Encyclopedia). אולם לאייזנשטיין הייתה ביקורת על האנציקלופדיה היהודית בנוגע לרמת הדיוק שלה בתחומי ההלכה והמשפט העברי, ועל כך שהקדישה ערכים לאנשים מפורסמים ממוצא יהודי, גם כאשר זיקתם ליהדות הייתה אפסית. בשנת 1901 הוא אף פרסם ביקורת חריפה בעיתון 'העברי' בארצות הברית על הטעיות שמצא בערכים מסוימים באנציקלופדיה. מאחר שלא היה מרוצה מאופייה של האנציקלופדיה היהודית החליט להוציא אנציקלופדיה משלו בשם אנציקלופדיה אוצר ישראל.

למרות ההוצאה לאור של אנציקלופדיה מתחרה לאנצקלופדיה היהודית נשאר אייזנשטיין בקשרי ידידות עם מנהל המערכת של האנציקלופדיה היהודית, איזידור זינגר, וזינגר אף השתתף בסעודה שערכה משפחת אייזנשטיין לכבוד סיום הכרך העשירי והאחרון של אנציקלופדיה אוצר ישראל ב-27 בנובמבר 1913[2].

מאז, במחצית הראשונה של המאה ה-20, עסק בהוצאת קבצים של מקורות במקצועות היהדות השונים. חיבורים אלו, שכולם נקראו "אוצר", בתוספת החומר המלוקט בהם זיכו את יהודה דוד אייזנשטיין בכינוי "בעל האוצרות". ספרים אלו אינם בעלי רמת דיוק מדעית. למרות זאת (ואולי בשל כך), הם זכו לפופולריות רבה בארון הספרים היהודי במחצית הראשונה של המאה ה-20. מטרתו של אייזנשטיין בהוצאת ספרי האוצרות הייתה, כלשונו: "לכנוס ולאצור רוב הספרים המדברים בכל מקצוע ומקצוע בספרות ישראל להיות לאחדים בידנו" (הקדמה לאוצר ויכוחים, עמ' 6).

על אף שה"אוצרות" של אייזנשטיין יצאו לאור בניו יורק, הם נכתבו ופורסמו בשפה העברית. בראשית המאה ה-20, נאבקה העברית על מקומה בעולם היהודי כשפת חול. חיבוריו של אייזנשטיין, שחלקם נשאו אופי מדעי, תרמו תרומה משמעותית למאבק זה. כמו כן, הוצאת ספריו של אייזנשטיין בארצות הברית מעידה על קיום קהל קוראים גדול של השפה העברית בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית במחצית הראשונה של המאה ה-20. ספריו נחשבים כחלוציים בספרות העברית בקהילה היהודית בארצות הברית, שצמחה בעיקר בתקופתו. אייזנשטיין היה מהראשונים שהחיו את העברית כשפת-שימוש עממית (במקום יידיש), וזאת על רקע "קיבוץ הגלויות" שהתרחש בתקופתו – גל מהגרים יהודי דוברי מגוון שפות, שהשפה המאחדת אותם היא היידיש. בנוסף, אייזנשטיין היה ממייסדי אגודת "שוחרי שפת עבר" שעודדה בקרב בני הנוער היהודי-אמריקאי את לימוד השפה העברית.

במקרים רבים, ההופעה בתוך אחד ה"אוצרות" של אייזנשטיין הייתה הפעם הראשונה שבהּ קטעים מסוימים הופיעו בדפוס, דבר שתרם לכך שאף לאחר שהופיעו מחדש במהדורה מדעית יותר, עדיין מוזכר שמו של אייזנשטיין עליהם. בנוסף, לפעלו הרב בליקוט ובעריכה, במיוחד בתחום היהדות העממית, הייתה השפעה ניכרת בציבור הרחב, הן בהפצת המידע והן בהחדרת דפוסי עריכה מדעיים בעברית.

בשנת 1929 אייזנשטיין הפסיק להוציא לאור את אוצרותיו (פרט לפעם אחת חריגה ב-1941) עקב המשבר הכלכלי העולמי[3], אך עם זאת המשיך לכתוב "אוצרות" שאותם שמר בכתב יד (ושמספרם מוערך בלמעלה יותר מעשרה[4]), ורק אחד מהם יצא לאור (לאחר מותו) באנגלית (Eisenstein's Commentary On The Torah) על ידי עירא אייזנשטיין.

חרדי או דתי מודרני?

בכתביו השונים השתשמש אייזנשטיין בביטוי "החרדים" על מנת לתאר את אגודות הרבנים שאליהם הוא ראה עצמו משתייך. אין לטעות בביטוי זה; קהילה חרדית משמעותית במובן הנוכחי לא התקיימה בארצות הברית עד לתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, גם אם גרעיני קהילות כאלה היו קיימים עוד לפני כן. אייזנשטיין ציין ביומנו כל ביקור של מנהיגי המפעל הציוני בארצות הברית, כגון נחום סוקולוב, הראי"ה קוק, חיים ויצמן ואפרים רוטנברג. באותה העת שימש המונח "חרדי" כביטוי לכל מי שנשאר נאמן ליהדות האורתודוקסית[5].

על אף שמעולם לא נסמך לרבנות, אייזנשטיין נהג לכתוב שאלות ותשובות בעניינים הלכתיים והרבה לעסוק בהלכה (הוא אף כתב מאמרים תורניים בעיתונים העבריים מדי פעם), וזאת בציון העובדה שהוא אינו רב מוסמך אלא הוא מבסס את מאמריו על הספרות התורנית ושיקול דעתו בהתאם לכללי הפסיקה, וזאת כאשר היה ידוע בבקיאותו במקורות התורניים[6].

בביקורו בארץ ישראל בחודש מרץ 1926 ביקר אייזנשטיין אצל הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובמקביל, גם אצל רבי יוסף חיים זוננפלד. בנוסף, ביקר הן במוסדות היישוב החדש והן במוסדות היישוב הישן.

אייזנשטיין התפעל מהעיר תל אביב, וכתב ביומנו: "העיר החדשה שיסדו היהודים בעצמם עשתה חיל בזמן קצר באופן נעלה אשר כמעט לא יאומן כי יסופר."

הוא גם התפעל משמירת השבת שאפיינה את תל אביב באותם ימים, ומהעובדה ששפת הדיבור בה היא עברית[7]. עם זאת, לא חשׂך את שבט לשונו מאנשי עין חרוד, שעליהם כתב ביומנו:

ובתוכן קבוצת עין חרוד והוא מקור הטומאה בנוגע לחיי משפחה כי הם נשואים שם נשים בלי חופה ובלי קדושין, ויש מהם שאכלו חמץ בפסח להכעיס אף כי הרב קוק הוכיח אותם וחפץ לתת להם מצות בחינם.

עם זאת, ניכרת בדבריו הציפייה שעם השנים תעלם תופעת החילון, וכי דווקא בארץ ישראל, ששפת הדיבור בהּ היא עברית, "אנחנו מקוים כי גם החלוצים יטיבו את דרכם במשך הזמן. ובפרט כי הורגלו לדבר עברית, ויש בכח הלשון הקדש ובמאור שבה לבדה להחזירם תחת כנפי השכינה ולקחת חלק בכל ענייני היהדות, ואף כי ילכו לאבדון, הנה בניהם אשר יקומו אחריהם ישנו את דרכם לטובה"[7].

אייזנשטיין יצא נגד הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, וזאת על אף שבאופן אישי הוקיר אישים יהודים רבים אשר נמנו עם זרמים אלה. כמו כן, בשנת 1952 קיבל מההיברו יוניון קולג' תואר דוקטור לשם כבוד כאות הוקרה על פועלו הספרותי.

הביקורת על מפעלו הספרותי

על אף שבתקופתו זכה אייזנשטיין להכרה ולהסכמה למפעלו מצד רבנים אורתודוקסים רבים (דוגמת הרב חיים ברלין, הראי"ה קוק, הרידב"ז, ועוד.), כיום בחברה החרדית קיימת ביקורת על ספריו של אייזשנטיין. החוקר הרב דוד צבי הילמן יצא במאמר מקיף[8] נגד אישיותו, דעותיו והשקפותיו של אייזנשטיין, ולביסוס טענתו הביא רשימה ארוכה של ציטטות מתוך ספריו. כך, למשל, ב"אוצר זכרונותי" מתאר אייזנשטיין את ביקוריו בכנסיות ואת השתתפותו כצופה במחזה על ישו הנוצרי. בהקדמתו ל"אוצר ויכוחים" כותב אייזנשטיין כי "היהודי על פי יסוד יהדותו הוא סבלן מוחלט לכל האמונות ואין לו טינא בלב על דת הנצרות או דת מחמד או איזו דת אחרת", ובהקדמת "אוצר ישראל" הוא כותב "האוצר לא יבדיל בין האמונות והדעות ובין הכתות השונות, רק יתאר מעשה כולן". כמו כן מצטט הילמן מתוך ספרי אייזנשטיין שורה של עניינים המנוגדים להשקפה החרדית או רעיונות ופירושים מחודשים בנושאים שונים העומדים בסתירה למובא בספרות חז"ל ובפרשנות היהודית המסורתית. למשל, כותב אייזנשטיין שבימינו יש להקל בדיני ריבית וייחוד.

ראש ישיבת משכן התורה הר-נוף בירושלים, יהודה לביא-בן דוד, כותב במאמרו "מקורות נאמנים בההדרת ספרים":[9]

בספרֵי 'אוצר ישראל' ו'אוצר מדרשים' מצטט המחבר והמאסף גם מספרי מינים ואפיקורסים ועובדי ע"ז ממש! וע"ע בשו"ת יביע אומר בעניין ספרו 'אוצר ישראל'. ובהסכמת רב היח"ס [10] נר"ו לספר בנין אפרים (עמ' ז) כתב: ספר אוצר ישראל אין לי, וגם איני רוצה שיהיה לי, וד"ל. עכ"ל. ורבים השיגו כבר גם על ספרו 'אוצר דינים ומנהגים'.

בעיה נוספת בספריו של אייזנשטיין היא נכונותו לשנות את הטקסט המקורי של כתב היד בשל סיבות חינוכיות או חברתיות – גישה הגורעת מרמת הדיוק והאותנטיות של ספרים אלו. כך למשל כותב אייזנשטיין בהקדמה לספרו אוצר ויכוחים (עמ' 6):

כלל גדול עשיתי לי בוויכוחים האלה, להיות מתון במשפטי ולהשתמש בתיקון סופרים (=לשנות את הנוסח המקורי של הטקסט) באיזה מקומות אשר עברו המתווכחים את הגבול של הנימוס והדרך ארץ במילים של חרוף וגדוף שלא לצורך רק על מנת לקנטר.

וכך גם בהקדמתו לספרו אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח:

לכן אמרתי טוב לתת לפני הקוראים עשרה פירושים שלמים מן הקדמונים ... ואף כי נדפסו במלואם עשיתי בהם קצת שינויים כדי לתקן הלשון וסימני הפסקאות.

עם זאת, בלא מחקר כמותי על היקף השינויים שבצע אייזנשטיין בכתבי יד, לא ניתן לקבוע עד כמה פגעה מגמה זאת ברמה המדעית של ספריו (ה"אוצרות") של אייזנשטיין, וייתכן כי מדובר במספר מועט של שינויים בלבד.

משפחתו

אייזנשטיין ואשתו רבקה היו הורים לתשעה ילדים: יצחק (1875-1961), נתן (1878-1952), מרים (1882-1969), לילי (1885-1916), זליג (1886-1978), בריאנה (בירדי) (1888-1984), רוז (1891-1984), וברוך (בנדיקט) (1894-1983). הבת התשיעית, הטי, נפטרה מדיפטריה בגיל 3.

נכדו עירא אייזנשטיין היה ממייסדי הזרם הרקונסטרוקטיביסטי ביהדות יחד עם רבו וחותנו מרדכי קפלן.

חיבורים שערך והוציא לאור

(מרבית ספריו שהוצאו לאור נמצאים ברשת באתר Hebrew Books.)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אוצר זכרונותי, עמ' 193, באתר HebrewBooks.
  2. ^ אוצר זכרונותי, עמ' 128, באתר HebrewBooks.
  3. ^ זאת עולה ממכתבו לאברהם כהנא מתאריך 7.12.1938
  4. ^ זאת עולה במכתבים שכתב בשנותיו האחרונות, ובאוטוביוגרפיה קצרה שכתב בשנת 1942 לעורך עיתון "הדאר".
  5. ^ ראו למשל: אוצר זכרונותי, עמ' 193, באתר HebrewBooks; אוצר זכרונותי, עמ' 330, באתר HebrewBooks
  6. ^ Eisenstein's Commentary On The Torah, עמ' 12, הקדמה
  7. ^ 7.0 7.1 אוצר זכרונותי, עמ' 181, באתר HebrewBooks.
  8. ^ "ירושתנו" ספר רביעי עמ' שכה-שמד, הוצאת מכון מורשת אשכנז, בני ברק, תש"ע
  9. ^ יהודה לביא בן-דוד, מקורות נאמנים בההדרת ספרים, בית הוועד, תשס"ג, באתר "דעת"
  10. ^ הכוונה לרב יעקב חיים סופר.
אוצר דינים ומנהגים

אוצר דינים ומנהגים היא אנציקלופדיה לנושאי הלכה שנכתבה על ידי יהודה דוד איזנשטיין ופורסמה בניו יורק בשנת 1917 (תרע"ז). הספר ערוך על-פי סדר האלף בית, וכל ערך מכיל פירוט של ההלכות והמנהגים הקשורים באותו ערך. הספר מכיל רק ערכים של הלכות ומנהגים הנוהגים בזמן הזה.

החיבור מבוסס על למעלה משמונים ספרי הלכה ומנהגים מתקופות שונות. רוב הספרים עליהם התבסס איזנשטיין נם מתקופת הראשונים אך גם ספרי אחרונים בולטים כמו ה"משנה ברורה" לרבי ישראל מאיר הכהן מראדין (החפץ חיים) וספר "נהר מצרים" לרבי רפאל אהרן בן שמעון, רבה של אלכסנדריה בסוף המאה ה-19.

אוצר ויכוחים

ספר אוצר ויכוחים הוא אסופה של ויכוחים בין יהודים לנוצרים לאורך הדורות. אסופת הוויכוחים לוקטה על ידי יהודה דוד איזנשטיין ופורסמה על ידיו בניו יורק בשנת 1928. בשנת 1969 הודפס הספר בשנית בירושלים. בנוסף לכך הודפס הספר בשנת 1996 על ידי המוסד לעידוד לימוד התורה בירושלים.

אסופת הוויכוחים כוללת שני חלקים.

אוצר זכרונותי

אוצר זכרונותי הוא חיבור היסטורי בשפה העברית על קורות יהודי ארצות הברית אשר כתב יהודה דוד אייזנשטיין. החיבור יצא לאור בניו יורק בשנת תר"ץ - 1929 והוא מקור חשוב למידע היסטורי על התפתחות הקהילה היהודית בארצות הברית בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.

החיבור מכיל מספר חלקים. חלקו הראשון של החיבור מכיל סקירה של אייזנשטיין על יהודים מפורסמים בתולדות ארצות הברית. החלק השני הוא יומנו האישי של יהודה דוד אייזנשטיין, ובו תיאור של תולדות היהודים בארצות הברית לצד קורות חייו. אייזנשטיין קימץ וקיצר בתיאור קורות חייו האישיים בארצות הברית. הוא אמנם תיאר באריכות את דרכו לארצות הברית אך ביומן כמעט ואין תיאור של עסקיו הכלכליים בהם עסק בארצות הברית בטרם הקדיש את מלוא מרצו למפעליו הספרותיים. ביומן גם אין תיאור של התפתחות מפעליו הספרותיים. עם זאת יש ביומן תיאור על מצבם של בני משפחתו והחרדה שאחזה בו ובבני ביתו בעת מלחמת העולם הראשונה, עת גויסו שני בניו לצבא ארצות הברית. כמו כן יש ביומן, תיאור של שני מסעותיו לארץ ישראל.

לעומת הקיצור בחייו האישיים, היומן מכסה תחומים שונים ומגוונים: אירועים כלל אמריקאיים והשפעתם על יהודי ארצות הברית, מצבם החומרי של יהודים בארצות הברית ומספרם בתקופות שונות, אנטישמיות כלפי יהודים ועוד.

ביומנו של אייזנשטיין בולטת האיבה לרוסיה הצארית אשר באותן שנים רדפה את המיעוט היהודי בקרבה והמאבקים של יהודי ארצות הברית להשפיע על ממשלת ארצות הברית לנסות ולסייע ליהודים ברוסיה.

אוצר מדרשים

'אוצר מדרשים', בשמו המלא 'אוצר מדרשים בית עקד למאתים מדרשים קטנים אגדות ומעשיות', הוא לקט מדרשים קטנים שליקט וערך יהודה דוד איזנשטיין, ויצא לאור בשנת תרע"ה (1915) בהוצאת המחבר. הקובץ מחולק לשני חלקים (בחלק מהמהדורות בשני כרכים נפרדים), והוא מכיל מדרשים קטנים, רקע למדרשים ארוכים (כמדרש רבה) וכן מדרשים מלוקטים מדברי רש"י בפירושו לגמרא ומהתוספות.

אוצר מסעות

אוצר מסעות הוא קובץ יומני מסע של נוסעים יהודים מתקופות שונות, מתחילת האלף השני לספירה ועד למאה התשע עשרה. רוב רובם של יומני המסע עוסק בתיאורי נופיה ואתריה של ארץ ישראל והדרך אליה. הקובץ כונס על ידי יהודה דוד אייזנשטיין ("בעל האוצרות") ויצא לאור בעיר ניו יורק בשנת תרפ"ז, 1926.

בקובץ מצויים יומני מסע של נוסעים מפורסמים כבנימין מטודלה, פתחיה מרגנשבורג, יצחק חילו ועוד.

בקובץ גם מצויים יומני מסע של קראים אשר סיירו בארץ ישראל. כמו כן, מצויים בקובץ יומני המסע של יהודית מונטיפיורי אשר תיארה את מסעותיה עם בעלה, משה מונטיפיורי, לארץ ישראל: "סיפור מסע מדי יום ביומו למרת יהודית אשת השר משה מונטיפיורי בנסיעתה עם אישה לארץ הקדושה בשנת תקצ"ט, 1839", ושל הרופא ד"ר אליעזר הלוי אשר נלווה אליה ואל בעלה למסעיהם שם.

מחלק ניכר מתיאורי מסע אלו ניתן להפיק ידע היסטורי רב על המצב החומרי, התרבותי והפוליטי בארץ ישראל וסביבותיה. במקרים רבים רשמו נוסעים אלו את אשר ראו בכל אתר ואתר ובמיוחד כתבו על קהילות ואתרים יהודים אשר נקרו להם בדרכם בכלל ובארץ ישראל בפרט.

בחלק האחרון של הקובץ ישנה רשימה של קברי צדיקים בארץ ישראל ואף בארצות נוספות במזרח התיכון.

שער הספר מעוטר באיוריו של האומן זאב רבן.

הספר נדפס מחדש בתשכ"ו, 1968.

אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח

אוצר פירושים וציורים להגדה של פסח הוא חיבור על ההגדה של פסח שערך 'בעל האוצרות' רבי יהודה דוד איזנשטיין. החיבור יצא לאור בפעם הראשונה בשנת תרע"ז (1917) בניו יורק ופעם נוספת בשנת תשל"ו (1975) בתל אביב בהוצאת הספרים 'שילה'.

החיבור מורכב ממספר חלקים :

הקדמה כללית שכתב איזנשטיין עצמו על טיבה של ההגדה של פסח ועל טיבו של החיבור. בהקדמה ניתן לראות כמה קווים מנחים בעבודתו הספרותית של איזנשטיין. בתארו את הבן הרשע מבין ארבעת הבנים המופיעים בהגדה של פסח ניתן לראות רמיזה על מצבם הרוחני של חלק מהיהודים בארצות הברית בשנות העשרים של המאה העשרים :

פירוש של איזנשטיין עצמו להגדה ולצדו ציורים המאיירים את ההגדה. הציורים הם בסגנון הקומיקס והם פרי עטו צייר יהודי בשם ליאון דוד יזראל אשר כונה גם בשם 'לאלא'.

חלק נוסף של החיבור כולל לקט של פירושים להגדה. בחלק זה מובאים הפירושים של רבי יצחק אברבנאל, מחזור ויטרי, שבולי הלקט, פירוש הכל-בו, האבודרהם, המהר"ל, רבי משה אלשייך (השני), השל"ה, היעב"ץ והגר"א. בהקדמה מעיד איזנשטיין כי לעיתים הוא שינה מעט מנוסח הדברים המקורי וכך הוא כותב : "ואף כי נדפסו במלואם עשיתי בהם קצת שינויים כדי לתקן הלשון וסימני הפסקאות".

החלק הרביעי מכיל מספר ערכים אנציקלופדיים הקשורים לחג הפסח. חלק מהערכים הללו כבר הופיעו לפני כן בספריו הקודמים של איזנשטיין ובהם אנציקלופדיה אוצר ישראל ובספר אוצר דינים ומנהגים.

איסי בן יהודה

איסי בן יהודה היה תנא שחי בסוף המאה השנייה ותחילת המאה השלישית לספירה. הגיע מהוצל שבבבל לארץ ישראל, ולכן נקרא גם "יוסף הבבלי" או "איסי איש הוצל". היה תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע.

מדבריו ידועה דעתו כי החיוב "מפני שיבה תקום", שלדעת חכמים נאמר רק על תלמיד חכם, נאמר לדעתו על כל זקן, ואפילו "זקן אשמאי".

אנציקלופדיה אוצר ישראל

אנציקלופדיה אוצר ישראל (בשמה המלא: אוצר ישראל, אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו) היא אנציקלופדיה למדעי היהדות בשפה העברית הכוללת עשרה כרכים. היא יצאה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ייחודה הוא בהיותה האנציקלופדיה הכללית (שאינה רק תלמודית) והעממית הראשונה בשפה העברית.

בישול

בישול הוא פעולת עיבוד מזון על ידי הטמעתו בנוזל רותח. במרבית המאכלים, הבישול גורם לריכוך של המזון, כדי שיהיה קל יותר ללעיסה, בליעה ועיכול. הבישול משנה את טעמו, מרקמו, מראהו ותכונותיו התזונתיות של המזון. יש המתייחסים לבישול כאל סוג של אמנות.

בישול הוא גם שם כללי להכנה של מזון לאכילה בעזרת מקור חום חיצוני. אופני הכנה אחרים של מזון בעזרת חום הם: אפייה, צלייה, טיגון, וקלייה.

בן-ציון אייזנשטט

בן-ציון אייזנשטט (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: אייזענשטאדט; באנגלית: Ben-Zion Eisenstadt; י"ד באדר ה'תרל"ג, 13 במרץ 1873 - כ"ט באב ה'תשי"א, 31 באוגוסט 1951) היה רב, דרשן, סופר פורה ועורך ליטאי-אמריקאי. נודע בעיקר בשל סדרות הלקסיקונים לתולדות סופרים ורבנים שכתב: דור רבניו וסופריו ודורות האחרונים.

דרך החיים (ספר)

דרך החיים הוא חיבור העוסק באופן בו מחלה ואבלות באים לידי ביטוי בתפילה ובהלכה. את החיבור ערך יהודה דוד אייזנשטיין (בעל האוצרות) והוא יצא לאור בניו יורק על ידי 'Hebrew Publishing Company' בשנת תרפ"ט (1929). הספר גם יצא לאור במהדורה בשפה האנגלית בשם Mourner's Manual, גם כן בשנת 1929.

החיבור מכנס תפילות בעד חולים המצויים בסכנה וכן תפילות בעבור נשמת המת. כמו כן כולל החיבור אסופת הלכות בנושאי טהרת המת וקבורתו וכן הלכות בדבר ניחום אבלים. החלק האחרון של החיבור כולל דוגמאות להספדים ודוגמאות לכתובות שעל גבי מצבות קבורה.

בין ההספדים המובאים בספר ישנו נאום גטיסברג המפורסם של נשיא ארצות הברית אברהם לינקולן. שילוב הספד זה בספר יהודי בשפה העברית מסמל במידה מסוימת את מפעליו התרבותיים והספרותיים של יהודה דוד אייזנשטיין ששלבו נאמנות להלכה ולמסורת היהודית מחד והכרה בערכה וגדולתה של התרבות הדמוקרטית של ארצות הברית מאידך.

יצחק חילו

יצחק חילו היה יהודי ספרדי ונוסע לארץ ישראל מהמאה ה-14 לספירה. עלה לארץ ישראל ב-1333 (שנת ה'צ"ג). מכתביו, בעברית, למשפחתו בספרד נשתמרו בספרייה הלאומית של צרפת וכתב היד המקורי אבד.

בשנת 1847 פרסם אליקים כרמולי בתוך ספר שהוציא, תרגום לצרפתית של האיגרת הנ"ל בשם "שבילי דירושלים". מאוחר יותר תורגם הנ"ל לעברית על ידי י"ז הורביץ, ופורסם במאסף "ירושלים" של אברהם משה לונץ. חוקרים שונים טענו כי אמנם איגרת כזאת אכן הייתה קיימת בספרייה בפאריס, אך התוכן שפרסם כרמולי הוא מזויף. הספר "שבילי דירושלים", נכתב בצורה של מכתב המופנה לאביו ולקרוביו, הוא מתאר את חיי היהודים ומשלח ידם, בירושלים ובערים בקצה כל שבעת השבילים בספר. הספר נכלל גם בקובץ של יהודה דוד אייזנשטיין "אוצר מסעות", אשר ראה אור בשנת 1927.

מוראביה

מוראביה (בצ'כית: Morava, להאזנה (מידע • עזרה), גרמנית: Mähren, להאזנה (מידע • עזרה); בפי היהודים: מעהרין) היא חבל הארץ המזרחי של צ'כיה. זהו אזור היסטורי, שאין לו מעמד רשמי כלשהו בתוך הרפובליקה הצ'כית. מקורו של השם הוא בנהר המוראבה. עיר הבירה של החבל היא ברנו, העיר השנייה בגודלה בצ'כיה.

מסכת תענית

מַסֶּכֶת תַּעֲנֶית (נקראת גם מַסֶּכֶת תַּעֲנִיּוֹת) היא חלק מסדר "מועד" שבשישה סדרי משנה. מסכת זו קצרה יחסית, ועוסקת בדיני תעניות בכלל, ובפרט בתעניות שבית דין היו גוזרים על כלל הציבור בזמן "עצירת גשמים" ובשנת בצורת. אגב כך מובאים במסכת גם דיניהם של הקטעים בתפילת שמונה עשרה הקשורים לירידת הגשמים - הזכרת "מוריד הגשם" ובקשת "ותן טל ומטר לברכה".

בנוסף לתעניות על הגשמים, המסכת עוסקת גם בתענית י"ז בתמוז ותשעה באב ובדיני השבוע שחל בו תשעה באב וכן בסדר המעמדות. במסכת זו בתלמוד הבבלי פרקי אגדה רבים, יחסית למסכתות אחרות. במסכת זו נמצאות האגדות הידועות על חוני המעגל, נחום איש גם זו ונקדימון בן-גוריון.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 30 דפים.

מרדכי בן הלל

רבי מרדכי בן הלל הכהן (ידוע בכינויו 'המרדכי') (ה'י', 1250 – כ"ב באב ה'נ"ח, 8 באוגוסט 1298) היה מחשובי הפוסקים באשכנז בדור שאחרי בעלי התוספות, תלמיד רבי מאיר בן ברוך מרוטנברג ומחבר ספר 'המרדכי', ספר פסיקה מרכזי ביהדות אשכנז. נרצח במהלך פרעות רינדפלייש.

סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

תולעים

תולעים - בעלי חיים חסרי חוליות בקבוצת רב-תאיים אמיתיים ובתוכה בקבוצת הבילטריה. גוף התולעים מורכב משלוש רקמות: רקמת עור, רקמת עצב ורקמת מעי. התולעים משתייכות לשלוש מערכות:

מערכת תולעים שטוחות

מערכת תולעים טבעתיות

מערכת תולעים נימיות

מערכת תולעים גדיאליות - זן נדיר של חסרי חוליות אשר נפוץ במדבריות ובאזורים צחיחים. בישראל נצפו מספר פרטים בודדים באזור הערבה.

תיקו

תֵּיקוּ (מארמית: תֵּקוּ – תַּעֲמֹד) הוא מונח תלמודי המורה על אי-הכרעה, המושאל גם לתחומים אחרים, בעיקר ספורט.

תמוז

תמוז הוא חודש בלוח העברי, הרביעי במספר לפי המסורת המקראית והעשירי לפי המסורת החז"לית. חודש זה חל בתחילת הקיץ.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.