יהודה גוטהלף

ד"ר יהודה גוֹטְהֶלְף (19 בנובמבר 19035 בספטמבר 1994)[1] היה עיתונאי, עורך ופובליציסט ישראלי, העורך הראשי של העיתון "דבר" בשנים 1965–1970, פעיל בולט בתנועת העבודה.

ביוגרפיה

יהודה גוטהלף נולד בעיר ורשה בשנת 1903 ליושע שמואל, סוחר ותלמיד חכם ולזלדה. התחנך בחדר ולאחר מכן בגימנסיה. המשיך ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת ורשה. החל לעבוד כנגר כהכשרה לחיים בארץ ישראל, אך עקב סיבות בריאותיות שב לאקדמיה והוכשר כרופא וטרינר.

החל את דרכו כחלוץ ב-1916 בתנועת "השומר הצעיר" ו"החלוץ" והגיע עד לדרגת חבר בהנהגת "השומר הצעיר". היה חבר בתנועת "תרבות", חבר במרכז העולמי וציר לוועידות העולמיות של "החלוץ" וציר לקונגרס הציוני בבזל ב-1927. באותה תקופה החל את עבודתו העתונאית בעיתון "לדרך". היה מורה בגימנסיה היהודית "לאור" בוורשה בשנים 1926–1928. נשא לאישה את הלה חומה לבית מוזס. במסגרת העלייה החמישית עלה ארצה בשנת 1929 והיה ממיסדי הגרעין "קיבוץ חדרה" שלימים עלה לקרקע כקיבוץ עין החורש. כיוון שלמד וטרינריה, שימש כווטרינר בשנותיו הראשונות בקיבוץ. היה חבר קיבוץ עין החורש עד 1938 ושימש גם כציר במועצת ההסתדרות וכציר לקונגרס הציוני בפראג ב-1933. במסגרת ההסתדרות הרצה רבות בנושאי מדיניות, תנועת העבודה ותרבות. היה בין המנהיגים הבולטים של תנועת "השומר הצעיר" בארץ ופרסם מאמרים רבים בעיתונות הפנימית שלה.

בשנת 1938, עקב משבר אידאולוגי (התנגדותו לפרוד בתנועת העבודה העברית), עזב את התנועה ואת הקיבוץ, עבר לתל אביב, והצטרף למפא"י ולמערכת העיתון "דבר". עבד בעיתון שנים רבות וערך את ספרי השנה של העיתון. לאחר הפילוג במפא"י היה חבר בסיעה ב' (לימים "אחדות העבודה") ולאחר מכן חזר למפ"ם והיה חבר במרכז המפלגה. פרסם מאמרים וספרים בהם "ספר השומרים", "תורת המעשה ו"תורת פרויד והמרקסיזם". הרצה גם בתחנת השידור "קול ירושלים" ולאחר מכן ב"קול ישראל". עם הזמן פרש שוב ממפ"ם וחזר למפא"י. בזמן "פרשת לבון" תמך בפנחס לבון ועל כן פרש מההסתדרות וממוסדותיה. בשנים 1965–1970 שימש כעורך ראשי של העיתון "דבר".

גוטהלף פרסם קשת רחבה של מאמרים, תרגומים ומסות. רובם ככולם בנושאי תנועת העבודה בארץ ותנועות הפועלים בעולם. חלק מהם כונסו בספריו. בחלק מפרסומיו חתם בשם העט שלו "י. עזריה". בשנת 1958 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות.[2] ספריו עוסקים בתנועת העבודה העברית והעולמית כמו "דמוקרטיה ומנהיגות" ב-1961, "החברה הישראלית במבחן התקופה" ב-1964, "סוגיות בחברה" ב-1976, "תנועת העבודה, יריביה ובעלי בריתה" ב-1981 ועוד.

בנו, אורי גוטהלף, היה לימים לאחד משחקני הכדורסל המצטיינים של הפועל תל אביב ושל נבחרת ישראל ומורה ידוע למתמטיקה.

יהודה גוטהלף נפטר בתל אביב בשנת 1994.

לקריאה נוספת

  • אלכסנדר מנור, יהודה גוטהלף - ייחודו ויצירתו, תל אביב: פרוינד, 1997.

מאמרים:

  • 'יהודה גוטהלף, לשעבר עורכו הראשי של "דבר" נפטר בגיל 91', דבר, 8 בספטמבר 1994, עמ' 1.
  • אלכסנדר מנור, 'לעמוד מול בן-גוריון: יהודה גוטהלף: במלאת 30 למותו של יהודה גוטהלף העורך הראשי של "דבר" בשנים 1966–1970', דבר, 6 באוקטובר 1994 עמ' 13.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ יהודה גוטהלף באתר חברה קדישא ת"א–יפו
  2. ^ פרס סוקולוב הוענק להפטמן ז"ל, גוטהלף, קישון, נבון וריבליס, דבר, 29 באוגוסט 1958, המשך.
אוטואנטישמיות

אוטואנטישמיות או שנאה עצמית יהודית היא הגדרה של תופעה חברתית-פסיכולוגית שבמסגרתה אדם ממוצא יהודי חש ניכור כלפי מוצאו ומפתח עוינות אובססיבית כלפי בני עמו ודתו באופן דומה לזו שמפתחים האנטישמים מקרב עמים אחרים ודתות אחרות - לעיתים תוך אימוץ נרטיבים וטענות שמעלים אנטישמים אלו. המלומד הראשון שאִבחן תופעה זו וניתח אותה בהרחבה היה תאודור לסינג, אשר שלוש שנים לפני עליית הנאצים לשלטון פרסם ספר שעורר הדים רבים בשם "השנאה-העצמית היהודית" (Der jüdische Selbsthaß), שבו ניסה להסביר את תופעת השנאה העצמית היהודית – משכילים יהודים אנטישמיים אשר הסיתו כלפי העם היהודי ואשר ראו ביהדות את מקור הרוע בעולם. דוגמה נפוצה ומקובלת לתופעת האוטואנטישמיות היא המקרה של אוטו ויינינגר, פילוסוף אוסטרי ממוצא יהודי אשר התנצר ופרסם דברי גזענות אנטישמיים ששירתו לימים את האידאולוגיה הנאצית בגרמניה.

בנוסף על קיומה של האוטואנטישמיות כתופעה ממשית בעולם, הביטוי "אוטואנטישמי" הפך במידה רבה לכינוי גנאי בו נעשה שימוש בעיקר על ידי יהודים כנגד יהודים אחרים[דרוש מקור] ומופנה כיום בעיקר נגד יהודים המבקרים (באופן קיצוני או בנושאים ביטחוניים טהורים) את מדינת ישראל או מדיניותה של ממשלת ישראל, יהודים שבחרו להתרחק ממורשתם היהודית, וכן נעשה שימוש בכינוי הגנאי כנגד אנטי-ציונים, פוסט-ציונים וכנגד ההיסטוריונים החדשים.

סופרים יהודיים ופעילים פוליטיים ממוצא יהודי שהביעו בעבר ביקורת כנגד מדינת ישראל או התנועה הציונית וכונו במונח זה טענו כי השימוש בכינוי גנאי זה כנגדם מטעה מכיוון שהוא מתבסס על השקפותיהם הפוליטיות בלבד.

אריה ל. אבנרי

אריה ל. אבנרי (28 באוגוסט 1913 - 18 בספטמבר 1996) היה עיתונאי ישראלי, חבר מערכות "דבר" ו"למרחב", חוקר היישוב, וחבר קיבוץ הגושרים.

דבר (עיתון)

דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, והופיע בין 1925 ל-1996.

דוד הורוביץ

דוד ("דולֶק") הורוביץ (15 בפברואר 1899 – 10 באוגוסט 1979) היה כלכלן ישראלי, שכיהן כמנהל המחלקה הכלכלית של הסוכנות היהודית (1935–1948), כמנכ"ל הראשון של משרד האוצר (1948–1952) וכנגידו הראשון של בנק ישראל (1954–1971). חתן פרס ישראל למדעי החברה (1968).

דער מאמענט

דער מאָמענט (דֶר מוֹמֶנְט; יידיש: 'הרגע') היה יומון יידי שהופיע בוורשה מ-5 בנובמבר 1910 עד 22 בספטמבר 1939. מייסדי העיתון היו נח פּרילוּצקי ואביו צבי פרילוצקי, שהיה עורכו הראשי.

הרעיון להוציא עיתון יהודי חדש יצא אל הפועל ב-1910, כשקיבל נח פרילוצקי מהממשלה הרוסית רישיון להוציא בוורשה יומון נוסף ביידיש, ועם פרישותיהם של הלל צייטלין ושל צבי פרילוצקי מהעיתונים "היינט" ו"אונזער לעבען", בהתאמה. העורך הראשי של העיתון היה צבי פרילוצקי, ולצדו בנו נח, הלל צייטלין, דוד דרוק וא. אַלמי (אליהו חיים שעפס) הצעיר, שהיה מזכיר המערכת הראשון עד הגירתו לארצות הברית ב-1913). בין המייסדים היה גם הפדגוג מגנוס קרינסקי. שמו של העיתון "דער מאָמענט" היה במקור שמו של מדורו הפוליטי היומי של צבי פרילוצקי ב"אונזער לעבען".

ביומון כתבו עוד מספר סופרים ועיתונאים מובילים, בהם מרדכי ספקטור, ב. יאושזון (משה יוּסטמן) וההומוריסטן "דער טונקלער" (יוסף טונקל), והוא התמודד בהצלחה עם מתחרהו העיקרי, היומון הוורשאי "הַיְינְט", שנוסד שנים אחדות לפניו.

בשנותיו הראשונות הצליח העיתון לשמור על קו א-פוליטי, אך עם הפיכתו של הלל צייטלין לפובליציסט הבולט בעיתון נקט העיתון קו ציוני ונוגד התבוללות. בשנתיים הראשונות כתב בו באופן קבוע שלום עליכם. בשנת 1916 הפך העיתון לשופרה הרשמי של המפלגה הלאומית היהודית ("ייִדישע פֿאָלקספּאַרטײ"), שנח פרילוצקי היה ממייסדיה וראשיה. ב-1933 החל זאב ז'בוטינסקי לפרסם מאמרים בעיתון, והחל מ-1935 הפך העיתון לביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית.

בימי החול כלל העיתון בראשיתו 4 עד 8 עמודים. בין שתי מלחמות העולם גדל העיתון לכדי 10 עמודים, ובערבי השבת וחגים מספר העמודים הכפיל את עצמו. עד סוף שנות העשרים היה עיתון פופולרי מאוד, אך בתחילת שנות השלושים, בעקבות משבר כלכלי (על רקע השפל העולמי) וניהול כושל, נקלע העיתון לקשיים. העיתון לא הצליח להתאושש מן המשבר לגמרי, אך בכל זאת המשיך להתקיים. העיתון נסגר לאחר שבניין המערכת נשרף בעקבות פגיעת פגז גרמני בבניין ב-22 בספטמבר 1939, עם הפלישה הגרמנית לפולין.

היינט

הַיְינְט (בכתיב יידי: הײַנט; יידיש: "היום") היה עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בוורשה בין השנים 1906–1939.

העיתון נוסד בשנת 1906, תחת השם "יידישעס טאַגעסבלאַט" (ביידיש: "הדף היומי היידישאי"), על ידי שמואל יעקב יצקאן, לשעבר כותב בעיתון העברי "הצפירה".

ב-1908 שונה שם העיתון ל"היינט", ועד מהרה מיצב את עצמו כעיתון היידיש הגדול בפולין הקונגרסאית. העיתון פרסם סיפורים בהמשכים, וקבע שיא בתפוצת עיתון ביידיש. עד שנת 1913 הגיע העיתון להיקף של 150,000 גיליונות. מתחרהו העיקרי היה היומון הוורשאי היידי "דער מאָמענט", שנוסד ב-1910.

עד 1932 פעל "היינט" כחברה פרטית. באותה שנה הקימו עובדי העיתון קואופרטיב בשם אלט-נוי, אשר הוציא את העיתון. בשנת 1932 מונה אלפרד קיטנר לעורך העיתון.

באוקטובר 1938 פרסמו שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל איסור על הפצת העיתון בתחומי ארץ ישראל למשך 3 חודשים.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר העיתון. המהדורה האחרונה של העיתון הודפסה ב-22 בספטמבר 1939, וכללה פרק מספר תהילים בתרגום ליידיש.

הליגה הסוציאליסטית

הליגה הסוציאליסטית הייתה מפלגת פועלים סוציאליסטית מרקסיסטית ציונית, שנוסדה בשנת 1936 ושימשה מפלגת לוויין עירונית של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. הליגה נוסדה כמסגרת פוליטית השותפה לאידאולוגיה הסוציאליסטית של השומר הצעיר, שמטרתה לאגד פועלים שאינם חברים בקיבוצי השומר הצעיר (ולכן אינם יכולים להיות שותפים מלאים בתנועתם הקיבוצית).

הליגה הסוציאליסטית הייתה קיימת במשך 10 שנים ופעלה באופן עצמאי למחצה בצמידות לקיבוץ הארצי. הליגה השתתפה בבחירות להסתדרות הכללית בשנת 1942 וב-1944 ברשימה משותפת עם תנועת השומר הצעיר וחיזקה את כוחה האלקטורלי של תנועה זו. כמו כן השתתפה הליגה באותה שנה בבחירות לאספת הנבחרים במסגרת חזית השמאל. בשנת 1946 התאחדה הליגה עם תנועת הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר בהקמת מפלגת פועלים השומר הצעיר.

העולם כולו נגדנו

הביטוי העולם כולו נגדנו שגור בפי ישראלים להצגת הגישה לפיה ישראל ניצבת לבדה מול עולם עוין. לעיתים משמש הביטוי להצגת תחושה עובדתית, ולעיתים הוא משמש להתרסה, בדומה לביטוי או"ם שמום, לפיה נמשיך בדרכנו גם אם העולם כולו נגדנו.

הרצל ברגר

ד"ר הרצל ברגר (31 ביולי 1904 – 28 באוגוסט 1962) היה חבר הכנסת, עיתונאי ופרשן מדיני.

חנה זמר

חנה זֶמֶר (2 באוקטובר 1924 – 6 במרץ 2003) הייתה עורכת, עיתונאית ופובליציסטית ישראלית בכירה, העורכת הראשית של העיתון "דבר" בשנים 1970–1990 (האישה הראשונה בישראל שעמדה בראש המערכת של עיתון יומי גדול), יו"ר ועדת העורכים, עורכת ומגישת תוכניות בטלוויזיה הישראלית, בקול ישראל ובגלי צה"ל.

טדי פרויס

טדי פרויס (6 באוקטובר 1931 – 26 בנובמבר 2001) היה סופר, מתרגם ועיתונאי ישראלי. חבר מערכת העיתון "דבר".

יהושע פרידמן

ד"ר יהושע פרידמן (פרידמאן; ג' באדר תרמ"ה, פברואר 1885 – י"ח באייר תרצ"ד, מאי 1934) היה מלומד, מחנך עברי ועסקן תרבות יהודי ליטאי, משורר ומתרגם עברי שתרגם בעיקר מן השירה הרומית הקלאסית.

יוסף טרגין

יוסף טרגין (1925 - יוני 1990) היה מורה, קריין ושדרן רדיו ישראלי.

יוסף טרגין נולד בשנת 1925 בריגה שבלטביה. החל את הקריירה הרדיופונית שלו בשירות חובה בגלי צה"ל, שם נמנה עם המחזור הראשון. עם שחרורו מצה"ל המשיך במשימות קריינות בגלי צה"ל במסגרת שירות המילואים וכאזרח, בין השאר בקריאת פרק בתנ"ך לכבוד שבת. במקביל עבד בקול ישראל כקריין, וכן כמורה לספרות בגימנסיה "אחד העם" בפתח תקווה.

בתוך זמן קצר החל לערוך ולשדר תוכנית מדעית קבועה, ששודרה מדי שבת בבוקר במשך כ-30 שנה. שמה הראשון היה "מה חדש במדע", והוא שונה אחר כך ל"עולם המדע". תחילה היו לו שני שותפים מדענים ממכון ויצמן למדע, ובמשך הזמן היה לעורך הבלעדי. בעקבותיה הוציא את הספר עולם המדע: מבחר משדרים ב"קול ישראל" בהוצאת עם עובד (1967, 199 עמודים). ערך תוכניות נוספות בגלי צה"ל וב"קול ישראל", כגון תוכניות לחגים.

בשנת 1972 קיבל תואר מוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב, על עבודה שכותרתה "החירות אצל קאנט". בשנת 1980 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטה זו, על עבודה שכותרתה "על החרות".

נישא לדליה, פסיכולוגית במקצועה.

יקיר העיר תל אביב-יפו

יַקיר העיר הוא תואר כבוד שמעניקה עיריית תל אביב-יפו מדי שנה, מאז 1976, לאישים שונים לאות הוקרה על פועלם הציבורי.

עם הספר (הוצאת ספרים)

עם הספר הייתה הוצאת ספרים ישראלית שפעלה משנת 1953 ועד שנות ה-80. שם ההוצאה, "עם הספר", הוא כינוי לעם ישראל.

ההוצאה נוסדה על ידי דב ליפץ, שניהל קודם לכן במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד". בנו, אהרן אמיר, היה שותף ומנהלה הספרותי בשנים 1957–1965.

בשנות ה-50, משרדי ההוצאה היו ברחוב ביאליק 15 בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 עברה ההוצאה לקומת הקרקע של "בית גרוס" ברחוב ביאליק 9, בית שנבנה בשנת 1928 ונודע בסגנונו האקלקטי.

ההוצאה הרבתה להוציא לאור כתבים של מדינאים, בהם:

ספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית", בתרגומו של אהרן אמיר.

"מאבק לחירות", זיכרונות המלחמה של שארל דה גול.

‫ קוואמה נקרומה, גאנה: אוטוביוגרפיה (תרגום - אהרן אמיר). תל אביב: עם הספר, תשכ"א.

או נו, קולה של בורמה.

"יומן מערכת סיני" מאת משה דיין.

"דברים כהוויתם" מאת דוד בן-גוריון.בתחום הסיפורת הוציאה "עם הספר" תרגום עברי של כל כתבי שקספיר בשנת 1959.

בשנות ה-60 הוציאה ההוצאה סדרת אנתולוגיות של סיפורים מרחבי העולם.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

צוותא

מועדון צוותא בתל אביב הוא מהמרכזים הוותיקים לאירועי תרבות ואמנות. "צוותא" הוקם כ"מרכז לתרבות מתקדמת" על ידי השומר הצעיר כזרוע אמנותית לביטוי ערכי התנועה, לצד מפ"ם בפוליטיקה והקיבוץ הארצי בפיתוח הקיבוצים בארץ. המשורר אברהם שלונסקי היה הוגה הרעיון וממייסדיו ופעיליו המרכזיים של "צוותא". בחודש פברואר 1972 עבר מועדון "צוותא" למשכנו הנוכחי ברחוב אבן גבירול 30 (בניין לונדון מיניסטורס). הצייר יחזקאל קמחי עיצב את הסמל של "צוותא".

אנשי "צוותא", מגדירים את מסגרתם כ"מרכז לתרבות מתקדמת". המרכז משמש במה להופעות בידור, תיאטרון ומוזיקה, לצד פעילויות תרבות ואמנות שונות ומגוונות. במקום ישנם שני אולמות בהם מתקיימים כ-90 אירועים בחודש.

ארכיון "צוותא" נמצא בארכיון המרכזי של השומר הצעיר, ארכיון יד יערי בגבעת חביבה.

רחל אוירבך

רחל אייגה אוירבך (גם: אוארבך; ביידיש: אויערבאך; 18 בדצמבר 1903, לאנוביץ, פודוליה – 31 במאי 1976, תל אביב) הייתה עיתונאית, סופרת, מסאית והיסטוריונית יידית ועסקנית ציבור יהודייה-פולנייה. התפרסמה בין היתר במאמציה לאסוף ולפרסם עדויות על השואה. מפעילי ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה. היא עלתה לישראל בשנת 1950. הייתה בין הניצולים היחידים שהיו שותפים להקמת יד ושם, שם עבדה כמנהלת מחלקת גביית עדויות.

שמעון גנס

שמעון גנס (גן) (1907, תרס"ז, וילנה – י"ג באב תשכ"ז, 19 באוגוסט 1967, תל אביב) היה סופר ועיתונאי ישראלי יליד ליטא.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.