יהודה בן טבאי

יהודה בן טבאי היה נשיא הסנהדרין, בן זוגו של שמעון בן שטח, ששימש לצידו כאב בית דין. הם היו הזוג השלישי בתקופת הזוגות. במחלוקת על הסמיכה בחג יהודה בן טבאי אחז בדעה שלא לסמוך.[1] בתלמוד (חגיגה טז ע"ב) מובע ספק בעניין הזוג השלישי - מי מהם היה נשיא ומי אב בית דין.

יהודה בן טבאי
תקופתו בימיו מלכו בירושלים אלכסנדר ינאי ואחריו שלומציון המלכה
דור זוג שלישי לתקופת הזוגות
רבותיו יהושע בן פרחיה וניתאי הארבלי.
חבריו שמעון בן שטח
תלמידיו שמעיה ואבטליון

ייחוסו ככהן גדול

לפי המובא בסדר הדורות נמנה רבי יהודה ככהן והוא היה בנו של טבאי כהן גדול, וכן רבי יהודה בעצמו כיהן בתפקיד הכהן הגדול אחרי פטירת אביו.

לפי המייחסים אותו ככהן, נמנה רבי יהודה בן טבאי כדור שלישי באותו ייחוס של יוסי בן יועזר ורבי יהושע בן פרחיה שקדמוהו, שאף הם נמנו ככהנים.

אזכוריו במשנה ובתלמוד

מלבד המחלוקת על הסמיכה, ידועה גם אמרתו המפורסמת במשנה באבות:

יהודה בן טבאי אומר: אל תעש עצמך כעורכי הדינין. וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך, יהיו בעינך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין

כמו כן, התלמוד הבבלי מספר עליו:

אמר יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם (בודד), להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים: אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון.

אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים אין עדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון עד שיזומו שניהם!
מיד קיבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוּג, והיה קולו נשמע. כסבורין העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם: קולי הוא, תדעו שלמחר הוא מת ואין קולו נשמע

ואילו התלמוד הירושלמי מספר על תקנה שתיקן יחד עם שמעון בן שטח:

ר' יוסי אמר: ר' יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות

כלומר, כלי מתכת שנטמא בטומאת מת, שאדם שברו ועשה מהשברים כלי חדש - למרות שמהתורה הכלי טהור, גזרו יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח שהכלי ישאר בטומאתו. טעם הגזירה הוא שעל מנת לטהר כלי מתכת שנטמא בטומאת מת ללא שבירה, צריך להמתין שבעה ימים מטומאתו ולאחר מכן הכלי צריך טבילה והזאה ורק לאחר כל זה הכלי טהור. ואם ישברם ויעשה מהם כלי חדש ובכך יטהרם, יחשבו האנשים שכלי מתכת נטהרים ביום אחד.

גם בתלמוד הבבלי ישנו רמז לכך שתקנה זו ניתקנה על ידי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח:

שמעון בן שטח תיקן כתובה לאשה וגזר טומאה על כלי מתכות... דאמר רב יהודה אמר רב: מעשה בשל ציון המלכה שעשתה משתה לבנה ונטמאו כל כליה ושברתן ונתנתן לצורף וריתכן ועשה מהן כלים חדשים, ואמרו חכמים: יחזרו לטומאתן ישנה

שמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה, והוא ויהודה בן טבאי היו ראשי החכמים בדור ההוא (נשיא ואב בית דין).

כמו כן, לדעת רבי יונה בירושלמי[3] תיקן רבי יהודה בן טבאי גם טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית.[4]

יהודה בן טבאי והקראים

הקראים בספרי ההיסטוריוגרפיה שלהם מנו את יהודה בן טבאי כממשיך האמיתי של המסורת הקראית.[5] לדעתם, כשעלו שבי ציון חזרה לארץ ישראל, הביאו עימם שתי דרכים לפירוש התורה, ובכך נחלקו לשתי כתות: "כת התאנים הטובות", או "כת הצדיקים" שהמשיכו את המסורת של התורה הכתובה כפי שהייתה בימי המקרא. והכת השנייה שלימים נקראה כת הפרושים, זנחה את דרך התורה הכתובה, והביאה עימה פירושים שגויים שעוקרים את המקרא ממקומו.

לטענתם, בימי המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, הרג ינאי את כל חכמי ישראל בארץ, ורק שניים הצליחו להינצל: יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. בעוד שיהודה בן טבאי שימר את התורה הכתובה, והמשיך את המסורת הפרשנית מימי המקרא, שמעון בן שטח ברח לאלכסנדריה במצרים, ואסף סביבו את כל הפרושים שפרשו מדרך התורה הכתובה. מאחר ששמעון בן שטח היה אחיה של שלומציון המלכה - אמו של אלכסנדר ינאי, הצליחה שלומציון להשפיע על בנה, ובכך ינאי אישר לשמעון בן שטח לחזור לארץ, מה שלא ניתן ליהודה בן טבאי. כשחזר שמעון בן שטח, טען שבידו נמצאת מסורת מימי משה רבינו לפירוש התורה, היא התורה שבעל פה, ומאז רוב העם נמשך אחרי כת הפרושים.

ככל הנראה, סיפור זה סופר לראשונה על ידי הקראים המאוחרים מהמאה ה-15 או ה-16,[6] ומאז הם מחזיקים בטענה שעד שמעון בן שטח כל עם ישראל היה קראי, והוא זה שייסד בעצם את התורה שבעל פה ואת הזרם הפרושי. אפשר להבחין בכך גם מתוך דבריו של החכם הקראי אליהו בשייצי:

אם היה שמעון בן שטח נהרג כשאר החכמים שנהרגו היינו כולנו לעם אחד

מתוך הקדשתו לספרו "אדרת אליהו"

לסיפור זה אין כל יסוד היסטורי. אולם נראה שלא נוצר יש מאין, אלא הוא מתבסס על דבריו של רבי יהודה הלוי מהמאה ה-11 בספר הכוזרי.[7] שם מספר החבר שהקראים נוסדו בתקופת יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. ומזה שהדגיש דווקא את שמעון בן שטח כחכם ש"השיב הקבלה לאיתנה" - אחזו הקראים ביהודה בן טבאי כממשיך המסורת הקראית.[8]

לקריאה נוספת

  • בנימין לאו, "יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח: צדק צדק תרדוף", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 136-122.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ז, עמוד א'
  2. ^ מופיע בגרסה דומה עם מעט שינויים גם בתלמוד בבלי, מסכת מכות, דף ה', עמוד ב', ובגרסה מקוצרת יותר בתלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ג'. אך נראה שהמקור הוא בתוספתא, מסכת סנהדרין, פרק ו', הלכה ו'.
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק י"א, הלכה א'
  4. ^ דברים אלה (גם עניין כלי מתכת שחוזר לטומאתו וגם דברי רבי יונה) מופיעים גם בתלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח', הלכה י'.
  5. ^ "התפלגות בית ישראל לשניים, קראים ורבנים" באתר הקראים
  6. ^ יהודה בן טבאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
  7. ^ מאמר שלישי פסקה סה.
  8. ^ וזה הנוסח שבו משתמש רבי יהודה הלוי בעניין: " וְאַחֲרָיו יְהוּדָה בֶן־טָבַי וְשִׁמְעוֹן בֶּן־שָׁטַח וְחַבְרֵיהֶם. וּבִימֵיהֶם הִתְחִילָה דַּעַת הַקָּרָאִים, בַּעֲבוּר מַה שֶּׁאֵרַע לַחֲכָמִים עִם יַנַּי הַמֶּלֶךְ, וְהָיָה כֹהֵן וְהָיְתָה אִמּוֹ חֲשׁוּדָה שֶׁהִיא חֲלָלָה, וְרָמַז אֵלָיו אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר לוֹ: 'יַנַּי הַמֶּלֶךְ, רַב לְךָ כֶּתֶר מַלְכוּת וְהַנַּח כֶּתֶר כְּהֻנָּה לְזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן'. וִיעָצוּהוּ חֲבֵרָיו לְהַבְאִישׁ בַּחֲכָמִים וּלְכַלּוֹתָם וּלְהַגְלוֹתָם וְלַהֲמִיתָם. וְאָמַר לָהֶם: 'כַּאֲשֶׁר נְאַבֵּד הַחֲכָמִים מִמִּי נִלְמַד הַתּוֹרָה'. אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי תוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, כָּל הָרוֹצֶה יָבֹא וְיִלְמַד, וְאַל תַּרְגִּישׁ בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה. וְהֶאֱמִין לָהֶם וְשָׁמַע דִּבְרֵיהֶם וְהִגְלָה הַחֲכָמִים, וּבִכְלָלָם שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח, וְהָיָה חֲתָנוֹ, וְנִתְקַלְקָלה הָרַבָּנוּת זְמָן מֻעָט, וְטָרְחוּ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה בְשִׁקּוּל דַּעְתָּם וְהַקָּשׁוֹתָם, וְנִלְאוּ וְלֹא יָכֹלוּ, עַד שֶׁהוּשַׁב שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח וְתַלְמִידָיו מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא וְשָׁבָה הַקַּבָּלָה לְאֵיתָנָהּ. וּכְבָר הִשְׁרִישׁוּ הַקָּרָאִים שֹׁרֶשׁ עִם אֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ דוֹחִים תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה וּמִתְחַכְּמִים בְּטַעֲנוֹת, כַּאֲשֶׁר אַתָּה רוֹאֶה שֶׁעוֹשִׂין הַיּוֹם".
אב בית דין

אַב בֵּית דִּין (בראשי תיבות: אב"ד) הוא הדיין או השופט היושב בראש בית הדין. מקורו של המושג במשפט העברי, והוא משמש גם כיום בכל הנוגע לבתי דין הדנים על פי ההלכה, כגון בית הדין הרבני במדינת ישראל. במשפט הישראלי המודרני מוכר המושג בכל הנוגע לבתי משפט ובתי דין שונים, אך הוא בעל משמעות שונה מזו ההלכתית.

בתקופת הסמיכה האב"ד היה המשנה לנשיא בית הדין. כיום הביטוי מציין לדיין החשוב ביותר בבית הדין הרבני והעומד בראשו או לדיין המקומי שאין גדול ממנו שם.

ביהדות מזרח אירופה כינויו של רב העיר היה אב"ד, ולעיתים קרובות, כינויו של הדיין או ראש ההרכבים היה ראב"ד. בקרב החסידים, בעיקר בארצות הברית, נפוץ הכינוי אב"ד לאדמו"רים לא רשמיים, בעיקר כאלו שאבותיהם כיהנו כרבנים באירופה וצאצאיהם רצו לשמור את התואר.

אבטליון (זוגות)

אַבְטַלְיוֹן היה אב בית דין בסוף תקופת הזוגות, חברו של שמעיה שהיה נשיא הסנהדרין. אחריהם באו הלל ושמאי, שחתמו את תקופת הזוגות.

שמעיה ואבטליון היו גרים, - הם עצמם, או שהיו רק בני גרים. לפי דברי התלמוד הבבלי היו מבני בניו של סנחריב, שהיה אחד ממלכי אשור.

לפי המסורת נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון בסמוך לכניסה לכפר. זהו מבנה קטן ובו סרקופג כפול. קבריהם היו מקובלים על עולי הרגל בימי הביניים.

אל תעש עצמך כעורכי הדיינים

אל תעש עצמך כעורכי הדיינין הוא משפט הדרכה של התנא רבי יהודה בן טבאי, במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ח'. הפסקה המלאה שם היא "אל תעש עצמך כעורכי הדינים, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין, כשקיבלו עליהם את הדין". רוב הפרשנים המסורתיים מזהים דברים אלה כיחס שלילי של ההלכה כלפי מקצוע עריכת הדין, אולם ישנו פירוש נוסף(ראה פיסקה הבאה).

אנטיגנוס איש סוכו

אנטיגנוס איש סוכו היה תנא בפתח תקופת הזוגות המוזכר במשנה. לפי הכתוב היה תלמידו של שמעון הצדיק ורבם של יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים וכן של צדוק ובייתוס.

על פי שמו, נראה כי מקום מגוריו היה אחת מהערים בשם שוכה (גם: "שׂכֹה") שהיו בארץ בימי קדם, אשר בתקופת בית שני נכתבו כנראה בצורה "סוכו".

מאמרו היחיד הנזכר מופיע במשנה, מסכת אבות, פרק א', משנה ג':

"אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם".הפרשנות הרבנית לכך היא שאף על פי שיש שכר לעתיד לבוא, עבודת ה' שלמה יותר כאשר היא נעשית מתוך אהבת ה', ולא לשם קבלת השכר. יחד עם אהבת ה' צריכה להיות יראה ופחד מפניו, מצד רוממותו וגדולתו. אליהו ביקרמן סבר כי דבריו היו פרוזאיים יותר, מאחר שאנטיגנוס חי טרם מרד החשמונאים. תקופה זו קדמה בהרבה לוויכוחים על השאלה אם ציות לרצון האל צריך לנבוע מיראה, תקווה לקבל תמורה או אהבה, שהטרידו את בית שמאי ובית הלל וגם פילוסופים יוונים. בימיו לא היה פסול בציפייה לשגשוג תמורת קיום התורה. משמעות אמרתו, לפי ניתוחו של ביקרמן, הייתה שהאל איננו מחויב בעזרה למאמיניו מאחר שהם עבדיו ממילא, ממש כשם שבעל עבדים איננו מחויב באספקת קצבת המזון (פְּרָס) של השייכים לו אך נגזר עליהם לשרתו בכל זאת. ביקרמן הניח שמסר פשוט זה קיבל בימי גזירות אנטיוכוס משמעות חדשה, של ציות גם בתנאים קשים, מעמדו רומם והוא הפך לשנוי במחלוקת.

בני בתירה

משפחת בני בתירא, ובתלמוד הירושלמי זקני בתירא, היו חכמים שעמדו תקופה מסוימת בראש ההנהגה הדתית של עם ישראל, סמוך לתקופת חורבן בית שני, בתחילת תקופת התנאים. ממשפחה זו יצאו חכמים חשובים במשך מספר דורות. כמאה שנים לפני החורבן, העבירו חכמי המשפחה את ההנהגה להלל הזקן, שעלה מבבל ולמד אצל שמעיה ואבטליון. חכמי המשפחה נחשבו לגדולי הדור גם לאחר חורבן בית המקדש, ותפסו עמדה משמעותית בין חכמי יבנה. מספר תנאים מקובל לייחס למשפחה זו. הידוע שבהם הוא רבי יהודה בן בתירה (הראשון), שמקום מושבו היה בעיר נציבין שבמערב בבל.

הלל הזקן

הִלֵּל הַזָּקֵן (על פי המסורת ג'תרמ"ח-ג'תשס"ח; 113 לפנה"ס-8 לספירה) היה נשיא הסנהדרין האחרון בתקופת הזוגות. שמאי הזקן, שהיה אב בית הדין באותה התקופה, היה בר-הפלוגתא הקבוע שלו, לאחר שמנחם עזב את התפקיד.

חז"ל

חז"ל (בראשי תיבות: חכמינו זכרם לברכה) הם המנהיגים הרוחניים וההלכתיים של עם ישראל לאחר חתימת המקרא בימי אנשי כנסת הגדולה ובעיקר מתקופת בית שני (החל מתחילת תקופת הזוגות במאה ה-3 לפנה"ס) ועד לחתימת התלמוד הבבלי, בתחילת המאה ה-6. חז"ל הניחו את היסודות לכל התורה שבעל פה ומהווים תשתית לכרונולוגיה וההיסטוריה בתולדות עם ישראל במיוחד בדורות הרבים בהם לא הייתה ריבונות.

יהושע בן פרחיה

יהושע בן פרחיה היה נשיא הסנהדרין בימי יוחנן כהן גדול. בן זוגו של נתאי הארבלי, ששימש לצידו כאב בית דין. הם הזוג השני בתקופת הזוגות.

יוסי בן יוחנן

יוסי בן יוחנן איש ירושלים היה אב בית הדין הראשון מתקופת הזוגות. בן זוגו, נשיא הסנהדרין, היה יוסי בן יועזר איש צרדה.

יוסי בן יוחנן למד אצל שמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו.

במחלוקת המפורסמת של תקופת הזוגות, על הסמיכה (חגיגה, טז ע"א), מוזכר שמו בין אלו שאחזו בדעה שמותר לסמוך על הקורבן ביום טוב.

המאמר הידוע ביותר שלו מוזכר בפרק ראשון במסכת אבות (משנה ה): "יהי ביתך פתוח לרווחה, ויהיו עניים בני ביתך, ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו".

יוסי בן יועזר

יוסי בן יועזר איש צרדה (או יוסף בן יועזר) היה כהן מהעיר צרדה שבשומרון, ונשיא הסנהדרין הראשון בתקופת הזוגות. בן זוגו היה יוסי בן יוחנן איש ירושלים.

הוא למד אצל שמעון הצדיק ואנטיגנוס איש סוכו.

יוסי בן יועזר הוצא לצליבה על ידי היוונים.

במחלוקת הגדולה בתקופת הזוגות אודות הסמיכה ביום טוב מוזכר שמו כמצדד בדעה שלא לסמוך. בצירוף העובדה כי הוא הראשון לחלוק במחלוקת זו והמסורת כי זו המחלוקת הראשונה המתועדת בהלכה היהודית, נמצא שיוסי בן יועזר הוא הראשון לחלוק בתולדות ההלכה

המימרא הידועה ביותר שלו היא המוזכרת במסכת אבות: "יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵּית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם".

בנו היה נוהג שלא כשורה, ולכן הקדיש יוסי בן יועזר את נכסיו לבית המקדש. מסופר, שבנו מצא לאחר מכן מרגלית יקרה בתוך דג שקנה.

יחד עם יוסי בן יוחנן איש ירושלים גזר טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית.הקפדתו בדיני טומאה וטהרה זיכתה אותו בכינוי "חסיד שבכהונה". בעניינים אחרים מצא דרכים להקל, ונקרא "יוסי שריא" (יוסי המתיר).אחיינו של יוסי (בן אחותו) היה יקום איש צרורות - אלקימוס, הכהן הגדול המתייוון מתקופת מרד החשמונאים. אחיינו זה לבסוף חזר בתשובה..

לאחר מותם של יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן נאמר עליהם: "משמת יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים בטלו האשכולות - איש שהכל בו".

מנחם (זוגות)

מנחם היה תנא שחי בדור האחרון של תקופת הזוגות. הוא היה בן זוגו של הלל הזקן, ושימש כאב בית הדין. המשנה במסכת חגיגה (ב, ב) מספרת שהוא "יצא", ובעקבות זאת הוחלף על ידי שמאי הזקן שהיה מכאן ואילך בן זוגו של הלל.

בתלמוד בבלי (מסכת חגיגה דף טז עמוד ב) נחלקו חכמים לאן יצא מנחם. אביי סובר שהביטוי יצא משמש במובן רוחני "יצא לתרבות רעה", כלומר - כפר, ואילו רבא טוען שמנחם יצא "לעבודת המלך". הגמרא מביאה ברייתא שתומכת בדעת רבא: "יצא מנחם לעבודת המלך, ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושין סיריקון (בגדי מלכות)".

בתלמוד הירושלמי מובאת דעה נוספת, שמנחם הסכים להתמנות לשר כדי שיוכל לבטל גזרות נגד לימוד התורה. (תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב' הלכה ב')

יש המזהים את מנחם שהוזכר במשנה עם המובא אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר טו, פרק י, ה), שם מסופר על מנחם מכת האיסיים. על פי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, פגש מנחם את הורדוס בילדותו וניבא לו שיהיה מלך, למרות שלא היה מזרע המלוכה. כאשר התמנה הורדוס למלך, הוא ביקש לדעת את מספר השנים שימלוך. מנחם סירב בתחילה, והורדוס הוסיף לשאול "האם אמלוך עשר שנים?". מנחם השיב שהורדוס ימלוך לפחות 30 שנה, אך לא נקט מספר מדויק. הורדוס היה מרוצה מתשובתו של מנחם, לחץ את ידו ושילח אותו לדרכו, ומאותו יום כיבד את כל האיסיים.

התפארת ישראל חגיגה פ"ב יז מפרש שבגלל נבואת מנחם להורדוס שימלוך, כשנתמנה הורדוס למלך קראו לשמש בעבודת המלך שהזכירה הברייתא הנ"ל.

במדרש זוטא (סוף שיר השירים) כתוב שמנחם נהרג על ידי חנן בן מטרון ובעינן בן יהודה אחיו של מנחם.

נשיא הסנהדרין

נְשִׂיא הסַנְהֶדְרִין היה אישיות מרכזית שישבה בראש הסנהדרין הגדולה, כשלצידו מכהן אב בית דין. כינוי נוסף לנשיא הסנהדרין היה ראש ישיבה, כאשר חברי הסנהדרין ישבו בעת הדיונים, והוא שימש כראש להם (רמב"ם, משנה תורה סנהדרין א, ג).

רוב נשיאי הסנהדרין הידועים לנו על סמך מגוון מקורות הם מתקופת התנאים; אולם, כדוגמה הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא רשימה של נשיאי סנהדרין שונים. למן הלל הזקן, תפקיד הנשיא עבר בירושה בשושלתו.

נתאי הארבלי

נתאי הארבלי היה אב בית הדין, לצידו של יהושע בן פרחיה ששימש כנשיא הסנהדרין. יחד הם הזוג השני בתקופת הזוגות.

נתאי הארבלי למד אצל יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן.

במחלוקת המפורסמת של תקופת הזוגות, על הסמיכה (חגיגה, טז ע"א), מוזכר שמו בין אלו שאחזו בדעה שמותר לסמוך על הקרבן ביום טוב.

בכתב יד קאופמן של המשנה [1] הגרסה היא "מַתַּיִי הָאַרְבְּלִי".

הוא היה בן העיר ארבל שבגליל התחתון, ולכן נקרא "ארבלי".

נקבר סמוך לראובן, שמעון, לוי (וי"א יהודה) ודינה בני יעקב, בהר ארבל, ועליו ציון.

יש משערים כי נתאי הארבלי היה כהן מבני משמרת ישוע[דרוש מקור].

סמיכה (קורבן)

ביהדות, סמיכה על הקורבן היא הנחת ידיו של בעל הקורבן על ראש הקורבן, לפני תחילת הקרבתו, תוך הישענות עליו. בזמן הסמיכה אומר בעל הקורבן דברים המביעים את הסיבה להבאת קרבנו: ווידוי על חטא, או דברי שבח לבורא העולם על חסדיו.

קטמונים

קטמונים (או גוננים, בשמה העברי) היא שכונה בדרום-מערב ירושלים, המורכבת משמונה תת-שכונות. אוכלוסייתה (בצירוף קטמון ח'-ט' שעל פי עיריית ירושלים נמנית כשכונה נפרדת) מונה כ-23,800 איש.

שמאי הזקן

שמאי הזקן (בספרות הארצישראלית נקרא גם שמיי; חי במאה הראשונה לפנה"ס) היה אב בית הדין האחרון בתקופת הזוגות ואחד מבני הזוג הלל ושמאי. ידוע בתור בר פלוגתא של הלל הזקן, וכנגד האסכולה של הלל ייסד את האסכולה שלו, אסכולת בית שמאי, אשר שלטה תקופה מסוימת בסנהדרין, אך לא האריכה ימים אחרי המרד הגדול. האריך ימים כבר-הפלוגתא שלו.

שמאי כנראה היה בנאי, על-פי המתואר בתלמוד הבבלי (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'), שם מתוארים לפחות שני מקרים שבהם דחה אנשים שרצו להתגייר ב"הליך מזורז" באמת הבניין שבידו.

שמאי נבחר להיות אב בית הדין לא ביחד עם הלל, כי אם לאחר עזיבת קודמו, מנחם - "יצא מנחם ונכנס שמאי" (משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה ב').

שמעון בן שטח

שמעון בן שַטָּח או שֶטָּח היה תנא, מראשי החכמים בתקופת אלכסנדר ינאי, שהיה גיסו. הוא ויהודה בן טבאי היוו את הזוג השלישי.

שמעיה

שמעיה היה נשיא הסנהדרין בתקופת הזוגות (סוף תקופת החשמונאים), המאה השנייה לפני חורבן בית המקדש השני. הוא היה חברו של אבטליון, שהיה אב בית הדין, ויחד היו מגדולי חכמי הפרושים. אחריהם באו הלל הזקן ושמאי הזקן, שחתמו את תקופת הזוגות.

יש המזהים עם שמעיה את "סמייאס", הנזכר אצל יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים טו, ג), אולם אחרים סבורים כי סמייאס המוזכר בקדמוניות, הוא שמאי ולא שמעיה.שמעיה ואבטליון היו גרים, - הם עצמם, או שהיו רק בני גרים. לפי דברי התלמוד הבבלי היו מבני בניו של סנחריב.

לפי המסורת נמצאים בגוש חלב קבריהם של שמעיה ואבטליון - בסמוך לכניסה לכפר. זהו מבנה קטן ובו סרקופג כפול. קבריהם היו מקובלים על עולי הרגל בימי הביניים.

תקופת הזוגות

על פי המסורת היהודית, תקופת הזוגות נמשכה כמאתיים שנה בימי הבית השני (המאה ה-2 לפנה"ס והמאה ה-1 לפנה"ס, ג'תק"ע - ג'תש"ע בערך), ובה ההנהגה הרוחנית של עם ישראל הורכבה מזוג חכמים שכיהנו במשותף כראשי הדור: אחד כנשיא, ומשנהו כאב בית הדין של הסנהדרין. במהלך התקופה כיהנו בתפקיד חמישה זוגות של תנאים בחמישה דורות עוקבים.

על אף שהזוגות נחשבים לתנאים, יצר מחקר התלמוד בידול ביניהם ובין התנאים ומקובל להתייחס אליהם כאל תקופה נפרדת שקדמה לתקופת התנאים [דרוש מקור].

הזוגות
בפתח התקופה שמעון הצדיקאנטיגנוס איש סוכו
הזוגות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנןיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי • יהודה בן טבאי ושמעון בן שטחשמעיה ואבטליון(בני בתירה)הלל הזקן ושמאי הזקן (מנחם)
הסנהדרין
מונחים נשיאאב בית דיןסנהדרין גדולהסנהדרין קטנהבית דיןמשפט עברישבעים הזקניםכנסת הגדולהסמיכת זקנים
נשיאי הסנהדרין יוסי בן יועזריהושע בן פרחיה • יהודה בן טבאי • שמעיההלל הזקןשמעון בן הללרבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבן יוחנן בן זכאירבן גמליאל דיבנה • (רבי אלעזר בן עזריה) • רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודה הנשיארבן גמליאל ברבירבי יהודה נשיאהרבן גמליאל הרביעירבי יהודה נשיאה השניהלל נשיאהרבן גמליאל החמישירבי יהודה נשיאה השלישירבן גמליאל השישי
מקומות מושב הסנהדרין לשכת הגזית • חנות • ירושליםיבנהאושאיבנהאושאשפרעםבית שעריםציפוריטבריה
שונות מסכת סנהדריןמסכת מכות) • עדותארבע מיתות בית דיןזקן ממראחידוש הסנהדריןהסנהדרין של פריזקברי הסנהדרין שבגן הסנהדרין בשכונת סנהדריה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.